<h1>ספר חסד לאלפים</h1>
אליעזר פאפו
<h2>סימן א</h2>
﻿ דין השכמת הבוקר:‏
 בשם ה' נעשה ונצליח עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ ה' יגמור בעדי ה' חסדך לעולם וכו' ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו:‏
<b>[א] יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר‏</b> (מחבר סי' א סעי' א).‏
בזה תלוי כל היהדות, שיתגבר כארי לקיים כל דבר טוב, ולמשוך ידו מעשות כל רע. וצריך גבורה לשבר תאוותו ולהלחם עם יצרו העומד על ימינו לשטנו. ואם בכל השעות אמרו: בעידנא דיצר הרע לית דמדכר ליצר הטוב (נדרים לב, ב), על אחת כמה וכמה בעת קומו משנתו שהוא מטומטם בשינה  ולא זכר האיש המסכן מה חובתו ויעשנה, ויצר סמוך מסיתו הסת ומפיל עליו עצלות וכובד רב, בחורף מפני הצינה, ובקיץ מפני שלא שבע בשינה, או מפני שאין לו נר מוכן, או אומר לו שכב עוד מעט עתה תקום כי עוד חזון, עד שחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה, או גם מאבד תפילה בציבור. ומאחר שבתחילת היום תוקפו יצרו, אך בו ישוב יהפוך ידו כל היום מרעה אל רעה יצא, ויתגבר עליו יצרו ויעשה בו את אשר זמם, כי עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד משנה ב), ואמרי אינשי: מן השחר נראה טוב היום.‏
הנה כי כן האיש החפץ חיים בתחבולות יעשה מלחמה, ויקבל עליו בכל תוקף שתיכף שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו, ואם יעבור יקנוס עצמו באיזה עינוי וסיגוף באותו יום, או ליתן איזה פרוטות לצדקה, ועל כגון זה אמרו: קדמיה לרשיעא עד דלא יקדמינך (ב"ר עה, א), זאת תורת האדם הרוצה לנצח יצרו ולעבוד את יוצרו.‏
<b>[ב] ועל כל פנים לא יאחר זמן התפילה שהציבור מתפללין</b> (רמ"א שם). רצונו לומר, דלא מבעיא שלא יאבד תפילה בציבור, כי הוא מאבד טובה הרבה, אלא אפילו אם הוא מוכרח להתפלל ביחיד, לא יאחר מלהתפלל בזמן שהציבור מתפללים, כי אז הוא עת רצון.‏
<b>[ג] 'שויתי ה' לנגדי תמיד' הוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן כשישים  האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר 'מלא כל הארץ כבודו' עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' יתברך, ובושתו ממנו תמיד </b>(שם).‏
 אשרי אנוש יעשה זאת, שיצייר שם הוי"ה תמיד כנגד עיניו, יהוה בניקוד יראה, שהוא תועלת גדול לענין היראה, כמו שכתוב משם האר"י ז"ל (באר היטב שם ס"ק ג). אך מה נעשה, כי הן בעוון לבנו בל עמנו ושכחנו שם אלהינו. אבל על כל פנים את אשר בכוחנו לעשות נעשה, ושם אלהינו נזכור  כפעם בפעם כאשר נוכל, וכל פעם ופעם עולה לחשבון.‏
 וזה כלל גדול בכל מידי דמיטב, שלא בשביל שאינו יכול לעשות הכל כדמבעי ליה למעבד יתייאש לגמרי מעשות טוב וממשוך ידו מרע, אלא יבחור הרע במיעוטו ואשר בכוחו לעשות טוב יעשה, ובראות ה' השתדלותו, הוא יהיה בעזרתו שיצא ידי חובה. וגדר גדול לענין זה וכזה, שיכתוב בנייר שם  הוי"ה בכתב אשורית בנקודות יראה, ויהא מונח אצלו במקום ישיבתו, ובזה יהיו עיניו תמיד אל ה', וראיה מביא לידי זכירה.‏
 והן אמת, שאם ירצה האדם לצייר תמיד כאילו מונח לפני מלך רם ונשא איום ונורא לא יוכל לעמוד, כי אין אנחנו מלאכי השרת, רק בשר ודם אנחנו, וכל אדם עושה דברים ותנועות כשהוא לבדו, ומרחיב פיו בהיותו עם אנשי ביתו, מה שלא היה עושה בפני אדם נכבד, כל שכן בפני מלך רם ונשא.  ובודאי שגם הקב"ה לא ביקש זאת מידינו, והוא מרשה אותנו שנעשה רצוננו ולא נצער עצמנו, מאחר שאנחנו תדיר עומדים לפניו. רק בשעת התפילה ולימוד התורה צריך שניכון לקראת אלהינו, וכן על השולחן אשר לפני ה' צריך לישב בדרך של כבוד. אבל בשאר היום ניתנה רשות לישב ולדבר כרצון איש ואיש, רק מה שצריך לצייר היותו לפני מלך רם ונשא הוא לענין שתהיה יראתו על פנינו תמיד לבלתי נחטא לא במחשבה ולא בדיבור ולא במעשה, ובעבור שנהיה תמיד נכנעים בתכלית ההכנעה כאשר יאות ליתוש, כלי מלא בושה, כעומד לפני מלך רם ונשא, ובזה יהיה עניו תמיד.‏ וידוע מאמר רז"ל (ערכין טז, ב) שאמרו: ענוה גדולה מכולם, וצריכה רבה, ובפרט בעת היותו מן הנעלבים, אז צריך להתחזק לחשוב היותו לפני ה', ולקיים בעצמו קרא כדכתיב (תהלים לח. יד-טז) 'אני כחרש לא אשמע' וכו' 'כי לך ה' הוחלתי אתה תענה ה' אלהי.
ומלבד מצות היראה וההכנעה הנמשכות מזכירת ה', והיא גופה מצוה, כמו שכתוב (דברים ח, יא) 'השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך', וכתיב (ויקרא יט, ד) 'אל תפנו אל האלילים', פירשו רז"ל (שבת קמט, א): אל תפנו אל מדעתכם, עוד בה שכתבו המקובלים, וכמדומה לי דאיתא נמי במאמר רבותינו ז"ל, שאם האדם שם עיניו אל ה' - גם ה' נותן עיניו בו להשגיבו ולהשגיח עליו. למה הדבר דומה, לאדם שיש מראה לפניו, שאם הוא מסתכל בצורה שבמראה, גם הצורה שבמראה מסתכלת בו. ואיתא בזוהר הקדוש שאל המקום אשר יהיה מחשבת האדם שם תנוח נשמתו באותו פרק, אם בקדושה - קדוש יהיה, ואם להיפך - להיפך. לכן השמר לך מהרהורים רעים, ובחרת בחיים.‏
<b>[ד] ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך. גם בהצנע לכת</b> (שם). הנה אם יוכל האדם לעשות כל מעשיו בהצנע מה טוב ומה נעים, כי ניכרים הדברים שמעשיו לשם שמים, ואין עין הרע שולט במעשיו, וניצול מחולי הגאוה, ומהיות נהנה בדברי תורה, ומרבה חכמה, כדכתיב (משלי יא, ב) 'את צנועים חכמה'.‏ צא ולמד גודל מעלת הצניעות, עד שנאמר עליה (מיכה ו, ח) 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך'.
אמנם יש אופן שצריך לפרסם קצת מעשיו, כגון אם חושש שידברו עליו תועה בחושבם דכי היכי דמיבעי ליה למעבד לא עבד, אז חיובא רמיא עליה לאודועי נפשיה כי זך וישר פעלו, כדי להיות נקי מה' ומישראל. וכן אם מפרסם מעשיו לשם שמים כדי שממנו יראו וכן יעשו, גם זה טוב. אבל בלאו הכי צניע מעלי.‏
אך אם לא יוכל לעשות בהצנע, אז יש חילוק, שאם הוא תלמיד חכם או מפורסם בחסידות, שכל העם עונים אחריו מקודש, ולא מיחזי כיוהרא, אז יוכל עשות מילי דחסידותא אפילו בגלוי, אם לא יוכל לעשות בצנעא.‏ אמנם אם אינו מפורסם בחסידות, ומלעיגים עליו, ולא יוכל עשות בצנעא, אז צריך פלס ומאזני משפט, שאם הוא מידי דאיסורא או עשיית איזו מצוה דלא זהירי בהו אינשי, ואין להם על מה שיסמוכו, אז לא יחוש ולא יתבייש מפני המלעיגים, רק יעשה מעשיו לשם שמים, והמלעיגים ישאו את עוונם.  אמנם אם הוא מידי דחסידותא, או שאינו מצוה חיובית כל כך, או שהוא איסור קל שיש להם לרבים שאינם נזהרין על מה שיסמוכו, אז יחשוב הפסד מצוה, שהוא מפסיד בנותנו מקום לרבים לחטוא ולהלעיג עליו, אינו שוה כנגד שכרה. ולכן אמרו (ברכות טז, ב): לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, ואמרו (עי' מנחות צט, ב): פעמים שביטולה של תורה זהו קיומה, ויקיים בעצמו 'אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי' (תהלים קא, ב), וה' לא ימנע טוב להולכים בתמימות. כל כי הא צריך עצת חכם, אשר בעצתו ינחנו מה יעשה וממה יחדל, הכל לפי מה שהוא אדם ולפי המקום ככה יעשה רצונו של  מקום.‏
 ובדבר שצריך לעשותו ושלא לחוש למלעיגים יתחזק מאוד, כי אם יתבייש מבני אדם וימנע מעשות מה שמוטל עליו לעשות על פי התורה, אוי לה לאותה בושה שיגיע לו לעולם הבא בפני אלפי רבבות מחנות קדושים, מוטב לו לאדם שיקראו לו חסיד שוטה כל ימיו ואל יהי רשע לפני המקום שעה אחת  (עדיות פ"ה משנה ו). ואדרבא יערב לו לעשות הדבר שמלעיגים עליו, כי יגדל שכרו לפי לעג השאננים.‏ ויאמר אדם: אני אהיה תם ויצחקו בני אדם, אני אעשה נחת רוח ליוצרי ואיכול ואחדי לעולם הבא, ויראו שונאי ויבושו. אך בתנאי שלא יתקוטט עם המלעיגים, רק לימא להו בניחותא, בנועם שיח: כך היא חובתנו וכך נאה לנו שלא לעבור על דעת קוננו, וכהנה דברים טובים, אולי ישמעו וישובו.  השומע ישמע ועליו תבוא ברכת טוב.‏
<b>[ה] ובשוכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב, ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה</b> (רמ"א שם סעי' א). רצונו לומר, בשכבו יתן אל לבו לפני מי הוא שוכב, ויחשוב מחשבות טהורות המעוררות את האדם להתגבר לעמוד לעבודת בוראו, זה יהיה לו בעוזריו שיתעורר ושמיד  שיעור יקום בזריזות. והוא על דרך שפירשו במאמר דוד המלך ע"ה (תהלים סג, ז) 'אם זכרתיך על יצועי', אז 'באשמורות אהגה בך'.‏
<b>[ו] ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חרבן בית המקדש</b> (מחבר שם סעי' ג). ענין ה"צער" - הוא על מה שעבר, ו"דאגה" - על אריכות הגלות, שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו (ירושלמי יומא פ"א ה"א). וזה ראוי לכל אדם, אלא שלא יוכל לקיים זאת כי אם מי שהוא  ירא שמים, שכאשר ירצה להתעורר לידאג ולהצטער, יהמו מעיו לו ויצטער צער בנפש, משום דאף על גב דאיהו לא חזי - מזליה חזי צער השמים, ואזניו תשמענה קול ברמה נהי בכי תמרורים רחל מבכה (ירמיה לא, יד), אי אפשר שלא יצטער.‏
 אבל האיש אשר אין יראת אלהים לנגד עיניו, עוונותיו מבדילים בינו לבין אבינו שבשמים, ורוצה להצטער ולהתעורר בבכי כדת מה לעשות, אך מה יעשה כאשר לבו לא יחיל בקרבו, על כל פנים כל אדם אינו חייב אלא כשיעורו (ע"פ שבת צ, ב). את אשר בכוחו לעשות יעשה, יתן את קולו בבכי וקול  יללה, כי ה' שומע קול בכיית עמו ישראל ברחמים. ואחר סדר 'תיקון רחל' יאמר: אני מאמין באמונה שלימה בנחמת ציון, אלהינו ברחמיו הוא ינחמנו, ויחדש עלינו מלכותו מהרה.‏
<b>[ז] טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה</b> (שם סעי' ד). וכן לענין לימוד התורה (באר היטב שם ס"ק ח בשם מקור חיים).‏
הא דמשמע שהרבה בלא כוונה גם כן טוב, אלא שהמעט בכוונה טוב ממנו, זהו בדליכא אלא חסרון כוונה, אבל על כל פנים אומר התיבות כתיקונן בשפה ברורה. אבל אם הוא רץ ומדלג כאיל, באופן דקרי חדא ופארי תלת, אז נאמר עליהם (ירמיה כג, י) 'ותהי מרוצתם רעה', וענוש יענש על אותו לימוד ועל אותם תחנונים, כי יאמר ה' 'הקריבהו נא לפחתך', דיבור כזה, 'הירצך או הישא פניך' (ע"פ מלאכי א, ח).‏ ומה נואלו האנשים האלו שדוחקים עצמם ללמוד או להתחנן, ויגיעם לריק ולקבל עונש, באופן שההעדר טוב ממציאות הרע.
וגדר שלא לבוא לידי מידה זו, הוא שלא יקבל על עצמו ללמוד תורה הרבה בקביעות, שאז כשיש לו שעת הקוצ'ר - הרצים יצאו דחופים בדבר המלך. אבל יעשה זאת, שבכל עת שהוא פנוי - ילמוד או יתחנן כאשר יוכל, אם מעט ואם הרבה, שאין הקב"ה מונה דפים אלא שעות.
<b>‏[ח] טוב לומר פרשת המן ופרשיות הקרבנות בכל יום</b>. וכתב בספר הישר לרבינו תם (עי' תשב"ץ קטן סי' רנו; פרישה אות יד) שהקורא פרשת המן שנים מקרא ואחד תרגום בכל יום - מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו. <b>וכן טוב לקרות פרשת העקידה</b> (שם סעי' ה). ואחר כוונת הלב הן הדברים.‏
 והטוב טוב לקרות הקרבנות אחר תפילת שחרית קודם תפילת המנחה, שכן כל הקרבנות היו קריבין אחר תמיד של שחר קודם תמיד של בין הערבים. אך אם אין הפנאי מסכים עמו, יקרא בעת שהוא פנוי, שכמו שחשוב קריאתו כאילו הקריב אותן במקומן, כן יהא חשוב כאילו הקריבם בזמנן. וכן מה  טוב לקרות בבית הכנסת דוקא, שהוא 'מקדש מעט' (מגילה כט, א).‏
 ויש הרבה סדרי למודים ותחנונים שנהגו בהם שלמים וכן רבים, אך כבר כתבו המפרשים שלא נאמרו כל השיעורין וכל הקריאות הללו כי אם לכל המון ישראל שאין להם חלק בבינה, אבל מי שחננו ה', שהוא תלמיד חכם או יודע ספר, יפנה לבו ללמוד חכמה ומוסר, כי 'לא המדרש הוא העיקר אלא  המעשה' (אבות פ"א משנה יז), ו'יפה תלמוד שמביא לידי מעשה' (עי' קידושין מ, ב).‏
 ולכן אף מי שהוא תלמיד חכם שעוסק בנגעים ואהלות, יקבע ללמוד בכל יום איזה שיעור בספרי מוסר, כי צריך לו יותר, כי 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו' (סוכה נב, א), ו'שגגות נעשות לו כזדונות' (ב"מ לג, ב), וצריך שיאזור חיל בקריאת תוכחות מוסר שהם תבלין ליצר הרע (עי' שערי תשובה  שם ס"ק ח).‏
 וטוב לגבר שיהא ידו בכל, לפחות פעם אחת בכל ימי חייו שילמוד כל הכ"ד [ספרים], וכל הש"ס משניות, ותלמוד, ומדרשים, וזוהר הקדוש, ופוסקים. וכל לימוד ולימוד הוא חשוב מאוד, ובונה בשמים עליותיו (ע"פ עמוס ט, ו), לכן ירא שמים יוצא ידי כולם.‏
רק אזהרה שמענו מהאר"י ז"ל, שלא לקרות מקרא בלילה כי אם בליל השישי אחר חצות, או בליל שבת קודש. אך אין ראוי לגלות זאת לעמי הארץ - שאין יודעים לקרות כי אם מקרא, ויותר טוב שיקראו מקרא ולא יהיו יושבים ובטלים. ובלימוד תהילים יש מי שאומר שאין להקפיד, שאינו חשוב מקרא אלא שירות ותושבחות, ודוד המלך ע"ה אמר (תהלים קיט, סב) 'חצות לילה אקום להודות לך'. ויש מי שאומר, דהאידנא דהוקבע בתוך הכ"ד [ספרים] - חשוב מקרא. ולכן מי שחננו ה' דעת, יבחר לו לימוד בלילה: משניות, וזוהר הקדוש, ספרי אגדה, דינים, וכיוצא.‏
ולימוד סדר הקרבנות הפליג מאוד בשבחו בספר זוהר הקדוש (ח"א ק, א) - שהוא מועיל מאוד לסלק כל המקטרגים והמשטינים מעלינו, אך בתנאי כי יתן את רוחו אליהן לכוין בהם בכוונה ורעותא דליבא, אבל הלימוד בלא כוונה כגוף בלא נשמה. וראוי לכל ירא ה', אפילו מי שתורתו אומנותו, שיקרא אותם בכוונה בחודש אלול ועשרת ימי תשובה, כי השעה צריכה לכך, אשר יבואו בני האלהים להתיצב על ה' (איוב א, ו; זוה"ק ח"ב לב, ב), רבים קמים עלינו, וצריך להקדים קריאת הקרבנות שהם כתריס בפני הפורענות (ואני הנהגתי לקרות בציבור קודם תפילת מנחה).‏
וכן ראוי בימים האלו ובכל ימות השנה גם כן, אפילו למי שתורתו אומנותו, שישפוך שיחה, ידרוש סליחה, ויתפלל על חפצי שמים בלילה לראש אשמורות, כי תכלית תורה - תשובה ומעשים טובים (ברכות יז, א), ואלמלא תשובה אין תורתו רצויה, כי 'לרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי' (תהלים נ, טז). והן בעוון דלונו מאוד, וחסרנו כל טוב, על מי יש לנו להישען - על אבינו שבשמים המתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, ושומע תפילת כל פה.‏
[ט] הרב 'שני לוחות הברית' (מסכת פסחים ביאור ההגדה אות ד) כתב: סוד לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה, הן בבוקר הן בערב (מג"א שם ס"ק א). העומד על המשמר בקל יכול לקיים דבר זה, כי יש מקומות שמתפללים ערבית בעוד היום גדול, ואחר ערבית מתועדים יחד שנים שנים לרעות את עצמן בשווקים וברחובות ובפתחי החצרות, ודבר ידברו איש אל רעהו דברים אסורים או דברים של מה בכך, ומאבדים טובה הרבה. לא כאלה חלק הירא את דבר ה', אלא ירוץ לבוא הביתה לעשות מלאכתו - מלאכת שמים, כאשר תשיג ידו, שיעור משניות או זוהר הקדוש, או הלכות פסוקות.‏
וידוע דחיוב קביעות עיתים לתורה הוא בין ביום בין בלילה, לקיים מה שנאמר (יהושע א, ח) 'והגית בו יומם ולילה', ולכן כל אדם יקבע לעצמו ללמוד איזה שיעור דברי תורה בתחילת הלילה, כמו שיש קביעות בתחילת היום סדר לימוד חק לישראל, כן יקבע בתחילת הלילה, ולא יעבור אפילו בלילות הקצרים (ואני נהגתי לקבוע לימוד על השלחן ברייתא דאמר ר' יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה וכו' (ברכות ג, א); ר' אליעזר אומר שלוש משמרות הוי הלילה (שם). יהודה בן תימא אומר וכו' (אבות פ"ה משנה כ), ר' שמעון אומר שלושה שאכלו על שולחן אחד וכו' (שם פ"ג  משנה ג), ר' חנניא בן עקשיא אומר (מכות פ"ג משנה טז). ובשבתות ובמועדים אני קורא ברייתות מעניינא דיומא קודם יהודה בן תימא).‏
 והנה לחבר לילה ויום בתורה בבוקר, רוב העולם אין יכולים לקיים זה אלא בחורף שהלילות ארוכים, והלואי. וירא שמים יהא זריז ונשכר, שיקדים לבדוק נקביו, באופן דלא יחבר לילה ביום בהיותו בבית הכסא - כי אם בתורה ובתחנונים.‏
[י] עוד כתב הרב שני לוחות הברית (מסכת חולין פרק דרך חיים תוכחות מוסר אות כד): מיד כשנעור יטול ידיו, ובזה ינצל מהוצאת שכבת זרע, וכל שכן אם אינו רוצה לישן אף שנשאר מושכב (באר היטב שם ס"ק ב), כל בעל נפש יחרד וילפת מאיסור הוצאת שכבת זרע לבטלה, לכן יעמוד כגבר ויתגבר לקיים את זאת. ומצוה גוררת מצוה שיעמוד לעבודת בוראו, ולא יהא מתגלגל במיטה ולא יתגרה בשינה.‏ ובפרט אם צמא לשתות מים בתוך הלילה, יאנוס וידחוק עצמו ליטול ידיו מפני הברכה, ובמקום אונס גדול - יהרהר הברכה בלבו.‏
[יא] זמן תיקון חצות, היותר מוסכם לדעת האר"י ורוב פוסקים, שהוא שנים עשר שעות אחר חצות היום, בין בקיץ ובין בחורף (עי' באר היטב שם ס"ק ו). ומעלת קימת חצות כי רבה מפורש בזוהר הקדוש (במקומות רבים), אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה.
‏[יב] איתא בזוהר הקדוש שהמהלך ארבע אמות בלי נטילת ידים שחרית חייב מיתה (באר היטב שם ס"ק ב בשם התולעת יעקב ועי' ברכי יוסף סימן א' סק"א). ורבים אין נזהרין מחמת חסרון ידיעה. ולפום מסקנת הרב האר"י ז"ל דבשינה תליא מילתא, ולכן אף הישן ביום חייב ליטול, הכי נמי צריך ליזהר ליטול בכלי, ושלא לילך ארבע אמות בלי נטילה, כהלכות נטילת ידים שחרית.‏
וכתב הרב ברכי יוסף (שם סק"א): שמיע לן מרבנן קדישי, דזימנין דמיא הרחק מאוד מאדם, ובלכתם ילכו פחות פחות מארבע אמות, כאותה שאמרו גבי שבת (שבת קנג, ב). ולפי מה שאמרו גבי שבת, עיין סי' רס"ו בטורי זהב (סק"ה) ומגן אברהם (סק"ט) שצריך שיהא עומד לפוש או ישב, דבלאו הכי אף שעומד כולה חדא הליכה היא, הוא הדין כאן צריך ליזהר לישב כל פחות מארבע אמות.‏
[יג] אם אין פנאי לומר תיקון חצות וסליחות, טוב שיאמר תיקון חצות, והוא עיקר גדול יותר ויותר מסליחות.‏
<h2>סימן ב</h2>
﻿ דין לבישת הבגדים:‏
[א] לא ילבש חלוקו מיושב כששוכב ערום, שנמצא חצי גופו מגולה, אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודנו שוכב, ונמצא כשיקום שהוא מכוסה (מחבר סי' ב' סעי' א).‏
והוא הדין כשמחליף חלוקו מחול לשבת וכדומה, צריך ליזהר שיפשיט הזרועות ותהא החלוק הישן מונחת על כתיפיו, ויכניס החדש דרך ראשו, ואחר כך ישלשל הישן דרך רגליו, באופן שלא יהא גופו מגולה כלל.‏
[ב] אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקב"ה 'מלא כל הארץ כבודו' (שם סעי' ב). אם כך צריך לחשוב כדי שלא ישב בגוף מגולה, על אחת כמה וכמה כדי שלא לעבור עבירה בסתר. ובכל פעם שיזהר לישב בכבוד לכבוד ה' אשר מלא כל הארץ כבודו, הרי זה ממכבדי ה' אשר עליהם נאמר (ש"א  ב, ל) 'כי מכבדי אכבד'.‏
[ג] ידקדק בחלוקו ללובשו כדרכו (שם סעי' ג). ואם לבשה הפוכה יחזירנה כדרכה, כי יש מי שאומר שזה מעכב התפילה.‏
לפי פשוטן של דברים, שהטעם הוא כדי שלא יראו התפירות המגונות ויתגנה בעיני הבריות, משום הכי החמירו טפי גבי תלמיד חכם, 'ישמע חכם ויוסיף לקח' על אחת כמה וכמה צריך ליזהר בשאר דברים של גנאי יותר, ובפרט במילי דאיסורא, שאם לא ידקדק כחוט השערה איכא גנאי ואיסור חילול ה' החמור, וגורם רעה לעצמו להיות שנאוי בעיני הבריות, אשר על זה נאמר (משלי ח, לו) 'כל משנאי אהבו מות' רחמנא ליצלן.‏
[ד] ינעל מנעל של ימין תחילה, ואחר כך של שמאל (שם סעי' ד). וכשחולץ, חולץ של שמאל תחילה (שם סעי' ה).‏
 וכשרוחץ - רוחץ יד ימין תחילה, וכשרוחץ כל גופו - ירחץ ראשו תחילה (מג"א שם ס"ק ד). וכן כשרוחץ בחמין בערב שבת, ירחץ תחילה פניו, ואחר כך ידיו, ואחר כך רגליו. ונראה דהוא הדין כשלובש, יניח תחילה הכובע על ראשו, ואחר כך שאר המלבוש.
‏[ה] ישים שני צידי המלבוש ביד ימין, והימין ימסור לשמאל צד השמאל, וילבש הימין תחילה (מג"א שם ס"ק ג), ובפרט במלבושי שבת צריך ליזהר יותר בזה.‏
[ו] יזהר מללבוש שני מלבושים יחד, ומלהניח מלבושיו תחת מראשותיו, דקשה לשכחה (מג"א שם).
‏[ז] לא ילך בקומה זקופה, ולא בגילוי הראש (שם סעי' ו). ומה טוב שיזהר שלא ישב בגילוי ראש אפילו רגע, אם לא לעת הצורך. ואפילו לקטנים, נכון לכסות ראשם כי היכי דתיהוי עלייהו אימתא דשמיא (ע"פ שבת קנו, ב) (מג"א שם ס"ק ו).‏
 ולא טוב מנהג הבתולות בערי אדום שהולכות בגילוי הראש, ירא שמים לא יניח את אנשי ביתו לנהוג כן.‏
ואפילו במרחץ בבית החיצון, נכון לכסות ראשו עד שיכנס לבית הפנימי.‏
[ח] אסור להזכיר ה' בגילוי הראש, וכיסוי בידו לא מהני, אלא ביד חבירו. וצריכות להיזהר בזה הנשים הטובלות לעניין ברכת הטבילה. ויש אומרים דשומע כעונה ועונה כמברך לענין גילוי הראש וכדומה, ובפרט אם מכווין לצאת - צריך ליזהר כמו המברך.‏
[ט] לא ילך יחף (רמ"א שם סעי' ו). כי אמרו רבותינו ז"ל (שבת קכט, א) שימכור כל אשר יש לו ויקנה מנעלים לרגליו (מג"א שם ס"ק ז), כי המונע מנעלים מרגליו הוא מנודה למקום (פסחים קיג, ב).‏
 ואפילו לילך במנעלים בלי אנפילאות או בתי רגלים של עור (הנקרא מישטאש) הוא גנאי, בפרט בעת התפילה, על זה אמרו בש"ס (שבת י, א) רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי משום דכתיב (עמוס ד, יב) 'היכון לקראת אלהיך ישראל', וכן ראוי כל ירא שמים לנהוג.‏
[י] ירגיל עצמו לפנות ערב ובוקר, שהוא זריזות ונקיות (שם סעי' ו), ומביא לידי קדושה (ע"ז כ, ב). ואל ירע בעיני התלמידי חכמים אם ממעט בלימודו בשביל כך, כי מה לנו מזמן אם לא לעשות הטוב והישר בעיני אלהים, ואיך יקרב לשרת את ה' בגוף מלא צואה, הלא כתיב (תהלים קג, א) 'ברכי נפשי [וכו'] וכל קרבי את שם קדשו', ואמרו רבותינו ז"ל (תענית יא, ב) לעולם יראה אדם כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו דכתיב (הושע יא, ט) 'בקרבך קדוש'.
 ולכן יש ליזהר שלא לומר אפילו ברכות השחר עד שיבדוק גופו. ואמרו בש"ס (ברכות יד, ב) הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין, ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזוהי קבלת עול מלכות שמים שלימה. ויש סוד גדול לפנות קודם תפילה, ולכן ישתדל מאוד לפנות קודם התפילה, אפילו כל שהוא על ידי הדחק.‏ וגם לענין תפילה צריך ליזהר מאוד שלא יהא גופו מלא צואה, כי הפליג מאוד בעונשו בספר הקדוש ראשית חכמה (עי' שער האהבה פי"א) לפי סודן של דברים, שהוא מערב קודש בחול.‏
 וכתבו המקובלים, שהיות הגוף מלא צואה הוא מונע גדול לטהרת המחשבות, באופן שמי שהוא בעל נפש ורוצה לדבק בקונו צריך ליזהר מאוד שיהא גופו נקי כל שעה.‏ וזה מועיל גם כן לבריאות הגוף, כדמוכח בש"ס (ברכות נה, ב) באותה מטרוניתא שאמרה לר' יהודה ברבי אלעאי: פניך דומים למגדלי חזירים ולמלוה בריבית, והשיבה: תרוייהו אסירי לן, אלא עשרים וארבעה בתי כסאות יש מביתי לבית המדרש, ובדיקנא נפשאי בכולהו.
‏[יא] לא ישלב אצבעות ידיו זו בזו, כי מוריד דין על עצמו חס ושלום. וכן לא יגביה ידיו למעלה מראשו על דרך שמגביה בשעת ברכת על נטילת ידים, כי גורם קללות לעצמו, כן אמרו בזוהר הקדוש (ח"ב סז, א), ורבים אין נזהרים מחמת חסרון ידיעה.‏
<h2>סימן ג</h2>
﻿ הנהגת בית הכסא:‏
[א] כשיכנס לבית הכסא יאמר 'התכבדו מכובדים' (ברכות ס, ב) וכו' (מחבר סי' ג סעי' א). מוהר"ן שפירא כתב: יזהר לאומרו בכל פעם, כי הוא טוב לאומרו כדי להעביר ממנו רוח הטומאה ומחשבות רעות, ויהיה לבו פתוח תמיד לדברי תורה ללמוד אותה בקדושה ובטהרה. וגם הרב האר"י כתב לאומרו,  שבזה ניצול שלא יהרהר בדברי תורה בבית הכסא. מי רואה התועליות האלה ולא יחוש לאומרו.‏
 והואיל והנוסח כתוב בספר הטור (או"ח סי' ג) ואינו מצוי ביד כל אדם, אעתיקנו פה, והרוצה לאומרו יכתבנו בנייר קטן עד שיהא מורגל בלשונו: התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, המתינו לי עד שאכנם ואצא, שכן דרכם של בני אדם. עד כאן.
‏[ב] יהא צנוע בבית הכסא, ולא יגלה עצמו עד שישב (שם סעי' ב). והנכון שלא לגלות כי אם מלפניו טפחים, ולאחריו טפח (שם סעי' ד). והכל לפי המקום ולפי הצורך, כדי שלא יטנף את מלבושיו. כל אשר יוכל למעט בגילוי, ימעט.‏
 ולא ידבר שם (רמ"א שם סעי' ב). שום דיבור, כי מטמא האותיות הקדושות.‏
[ג] לא ילכו שנים יחדיו (שם). ויש להזהיר בזה גם על הקטנים, אי משום שירגילו במילי דצניעותא, ואי משום שלא ירגילו במילי דפריצותא.‏
 ואפילו בקטנים הרבה שאינם יודעים עשות רע, צריך ליזהר, שהרי אמרו בש"ס (בכורות מד, ב) דאתתא לא תיקום להשתין בפני תינוק יונק, וכל שכן בגדולים קצת. ובדור יתום זה דשכיחא פריצותא, צריך לעמוד הרבה על המשמר על הקטנים, להרחיקם מן הכיעור ומן הדומה לו (ע"פ חולין מד,  ב).‏
[ד] אשה לא תכנס לבית הכסא, ולא תצא מבית הכסא, ולא תברך ברכת 'אשר יצר', בפני אנשים. ולא תלך בלי סינר (הנקרא ואנטאל). ולא תניח ידיה נגד פניה של מטה בפני אנשים. ולא תשכב, ולא תניק ילדיה בדדים מגולים, בפני אנשים, אפילו הם בני ביתה וקרוביה. ולא תלך ברגלים יחפים. וכל דרכי  הצניעות - כמו שתזהר בפני אנשים זרים ונכבדים, כך תזהר בפני אנשי ביתה דגייסי בה.‏
 ויותר מהמה, כל האשה המרבה ליזהר בדרכי הצניעות, הרי זו משובחת. וכמעט כל עונש האשה בעולם הזה ולעולם הבא וזכייתה לעולם הבא תלוי בזה.‏
[ה] יסגור הדלת בעדו משום צניעות (שם). ויעשה מסגרת מבפנים, כדי שלא יבא אדם פתאום ויפתח הדלת, וגנאי הדבר.‏
[ו] במקום שאינו מוקף מחיצות, אסור לפנות גדולים בין מזרח למערב (מחבר שם סעי' ה). ויש מי שפירש בדעת הרמב"ם (בית הבחירה פ"ז ה"ט) דסבר דאפילו לעשות בית הכסא באופן שיהא פירועו בין מזרח למערב אסור. ולכן ירא שמים יזהר לכתחילה.‏
[ז] היותר נכון שיתן מיטתו ראשה למזרח ומרגלותיה למערב, וצדדי המטה בין צפון לדרום (מג"א שם ס"ק ז בשם הס"ע בשם הזוהר פר' במדבר).‏
[ה] אסור לקנח בימין (מחבר סעי' י). וגם כשמקנח בשמאל, לא יקנח באצבע האמה שקושר בו רצועה של תפילין. ואיטר יד, יקנח בשמאל דידיה שהוא ימין כל אדם (מג"א שם ס"ק ח' וט"ז שם ס"ק ט).‏
[ט] יזהר שלא יאחוז באמה וישתין, כי אמרו בש"ס (שבת מא, א) שכל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, מפני שיכול לבוא להוציא שכבת זרע לבטלה. ואף שיש היתר בנשוי ואשתו עמו (מג"א שם ס"ק יד וט"ז שם ס"ק יג), ומעטרה ולמטה לצד הארץ (שם סעי' יד), מכל מקום לפי חומר שבו, הנכון להחמיר שלא להניח יד לאמה כלל, אלא יסייע בבצים (מחבר שם סעי' טו) או על ידי מטלית עבה (באר היטב שם ס"ק טו).‏
וישא ביום ההוא קל וחומר בעצמו, שלא יניח יד למטה להתחכך (מחבר שם סעי' טז), שהרי אמרו בש"ס (נדה יג, ב) שאפילו ישב לו קוץ למטה באותו מקום לא ישלח ידו להוציאו, כי מוטב תבקע כריסו ולא יעשה עצמו רשע לפני המקום שעה אחת.‏
 וכבר היה מעשה באחד שהיה לו חולי באמה, ואמרו הרופאים שרפואתו שיוציא זרע לבטלה, ונשאלה שאלה לחכמים, ואיפסיקא הלכתא לאסורא, כי זה סרך גילוי עריות שאמרו יהרג ואל יעבור (סנהדרין עד, א). וחבל על דמשתכחין בנים משחיתים, מוציאין שכבת זרע לבטלה שלהם ושל אחרים  בידים, ושוכבים ונשכבין במשכב זכור, אוי לו לדור שכך עלתה בימיו, כי לא ידעו חומר שבו, כדי שיחרדו בנים חרדה גדולה כדת מה לעשות לישראל קדושים, ודין גרמא דעצירא"ה עכבות משיחא.‏
 וראוי להעמיד שומרים בכל עיר ועיר, ואב לבנים יעשו משמרת למשמרת, וישאג כארי וכשופר ירים קולו להודיע חומר שבו, כי עושה אלה גדול עוונו מנשוא, כמעט אין לו תקנה, אם לא בתשובה גדולה (עי' זוה"ק ח"א ריט, ב; שער הכוונות דרושי הלילה דרוש ז), אשר אין אדם בדורות הללו יכול  לצאת ידי חובה לשוב בתשובה שלימה כדמיבעי ליה למעבד לתקן את אשר עוותו. על כל פעם שחוטא בזה, ועל כל טיפה וטיפה של זרע לבטלה שיוצא ממנו, הוא מחריב עולמות והורג נפשות, ואם לא ישוב ונשא עוונו עונשים קשים ומרים, באופן שהרגיל בחטא זה של הוצאת שכבת זרע לבטלה בידים, או על ידי הרהורים רעים שמקשה עצמו לדעת, או בזנות, כמעט אין לו חלק לעולם הבא.‏ וכזאת וכזאת אב לבנים יודיע, כל הנמצא כתוב בדברי רז"ל בש"ס ומדרשים וספרי מוסר בחומר עוון זה וגודל עונשו, אולי יזכרו וישובו ולא יעשו נבלה בישראל, אלא קדושים יהיו לאלהיהם (ויקרא כא, ו) כראוי לישראל קדושים, ודי בזה למי שיש לו לב של יהודי כשר.‏
[י] המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו (שם סעי' יז). ובקטנים משום בל תשקצו, ומשום 'לא יהיה בך עקר' (דברים ז, יד) (באר היטב שם ס"ק טז). ורבים עוברים על זה מחמת עצלות או סיבות אחרות, כגון בעומדו בלימוד או בתפילה או בסעודה או בקהל עם וכדומה, והאיש הירא יאזור חלציו ולא  ישוב מפני כל, ולא יטמא את נפשו, כי נפש הוא חובל. ומה גם שעל הרוב הוא דבר הנראה לעיני הרואים איך הוא משהה עצמו, ונמצא מגנה עצמו, ובפרט אם יבוא להפיח בפני ריעים תכסהו בושה.‏
[יא] יזהר מאוד בקינוחו, כי צואה בפי הטבעת מעכבת התפילה. ויש לרחוץ במים, כמו שכתוב (משלי ל, יב) 'ומצואתו לא רוחץ' (באר היטב שם בשם סידור האר"י ז"ל). ואפילו מי שלא הורגל בכך אלא מקנח בנייר או מטלית כמנהג ערי אדום, ידחוק עצמו לשנות מנהגו ולהרגיל לקנח במים, כי הוא  נקיות וטהרה. ובלאו הכי חוששני כי אין נקי, ובפרט כשמאריך קצת בבית הכסא שהצואה בפי הטבעת מתייבשת קצת - אי אפשר לקנח ולטהר יפה אם לא במים, לכן 'רחצו - הזכו' (ע"פ ישעיה א, טז).‏
<h2>סימן ד</h2>
﻿ דיני נטילת ידים:‏
[א] ירחץ ידיו שלוש נטילות (מחבר סי' ד' סעי' א-ב-י). בסירוגין, כיצד, יקח הכלי בידו הימנית, וימסרנו לידו השמאלית כלומר שמשני, ויריק מידו השמאלית לידו הימנית, ואחר כך מידו הימנית לידו השמאלית, ככה יעשה שלוש פעמים לכל יד, כי אין הרוח רעה השורה על הידיים יוצא כי אם בנטילת  שלוש פעמים בסירוגין (באר היטב שם ס"ק ו).‏
 ורבים מעמי הארץ אינן נזהרין מחמת חסרון ידיעה, ורוחצין שתי ידיים כאחת והפנים, ונמצאת הטומאה דבוקה בגופם תמיד כל הימים, ומתוך כך מרעה אל רעה יוצאים רחמנא ליצלן, וראוי להודיעם - למען ילמדו ויעשו כדת מה לעשות.‏
[ב] אין הרוח הרעה יוצא עד לאחר הניגוב, לכן אין לברך ואין ליטול הפנים עד שינגב ידיו תחילה (שערי תשובה שם ס"ק א בשם המחזיק ברכה).‏
[ג] ירא שמים הרוצה לצאת ידי כל הדיעות, ככה יעשה, יהא לו כלי מוכן קרוב למיטתו, ותיכף שנעור משנתו יטול ידיו, תחילה שלוש פעמים רצופים על כל יד, ועוד שני פעמים על כל יד בסירוגין, וינגבם, ויעשה צרכיו שיביא עצמו לידי חיוב ברכת אשר יצר, ואם נכנס לבית הכסא יחזור ויטול ידיו שלוש  פעמים בסירוגין וינגבן, וירחץ פניו ויכון לקראת אלהיו במלבושיו כעבד לפני המלך, ואז יקרב לברך כל סדר ברכות השחר, יתחיל בשבח מודה אני על סדר ברכות השחר. ובימות הקיץ, אם הולך במנעלים לבד בלי אנפלאות, צריך לרחוץ גם רגליו קודם תפילת השחר.‏
[ד] יש אומרים דמים הפסולים לנטילת ידיים לסעודה פסולים לנטילת ידיים שחרית, ואם נטל בהם יש אומרים דלא מברך עלייהו, לכן ירא שמים יצא ידי כולם. ובמקומו יתבאר דיני נטילת ידיים לסעודה (עי' מחבר שם סעי' א).‏
[ה] לא יגע קודם נטילת ידיים לא לפה, ולא לחוטם, ולא לאוזנים, ולא לעינים (שם סי' ד סעי' ג ושערי תשובה שם ס"ק ו), ואפילו מבחוץ. ולא יתן יד לאמה קודם נטילה אפילו להשתין. ורבים נותנים יד לחוטם בשאיפת עפר הטאבאקו תוך הלילה, וכן לעינים לשפשף, וצריך להזהר, שהרי אמרו (שבת קט, א) יד מסמא, יד מחרשת, ופירשו המפרשים: שאין הדברים אמורים על אברי הגוף, אלא על אברי הנפש, נמצא שנפש הוא חובל, לכן שומר נפשו יזהר.‏
[ו] טוב ליזהר שלא ליגע במלבושיו ולא בגופו קודם נטילה (מג"א שם ס"ק א בשם סדה"י). וכן יזהר שלא ליגע בפי הטבעת, ולא במקום הקזה, ולא בגיגית של שיכר קודם נטילת ידיים (עי' מחבר שם סעי' ד).‏
[ז] נטילת ידיים שחרית, אין נוטלים על גבי הקרקע אלא לתוך כלי (שם סעי' ח). ואפשר שאם הוא מקום אשר לא עבר שם אדם שם, מותר. ולא ישפוך הכלי במקום שעוברים בני אדם (שם סעי' ט), כי גורם רעה להם. ויש מקומות שאין נזהרים ושופכים המים לפני פתח הבית במקום שעוברים שם  רבים, ואם יגרמו רעה נמצא שהם מזיקים לרבים ועתידים ליתן את הדין, לכן צריך ליזהר.‏
 ולא ישפכם גם כן על גבי הזרעים להשקותם. ולא ירחוץ בהם שום דבר, כי הרוח רעה נאחז באותו דבר.‏ ועוברי דרכים צריכים ליזהר להוליך עמהם כלים הצריכים לנטילה להכין סמוך למיטתם, והזריז נשכר שכר טוב.‏
[ח] לא יטול ממי שלא נטל ידיו שחרית (שם סעי' יא). וכל שכן שלא יטול ממשרתת גויה, או בתולה נדה, דכתיב (במדבר יט, יט) 'והזה הטהור על הטמא' (מג"א שם ס"ק ח וט"ז שם ס"ק ז).‏
[ט] היה נעור כל הלילה או השכים קודם אור היום, יטול ידיו כשיאור היום בלא ברכה מספיקא (מחבר ורמ"א שם סעי' יג-יד). ואף שכבר הכריע הרב האר"י שאין צריך ליטול, כי לא הלילה גורם לרוח רעה אלא שינה גורם, מכל מקום מהיות טוב לחוש לסברת הפוסקים, ולכן בשעת הדחק יכול להקל. ולכן אין צריך ליזהר שלא לילך ארבע אמות, או שלא ללמוד, או ליטול על גבי כלי וכדומה.‏
אבל הישן ביום שהכרעת האר"י ז"ל שרוח רעה שורה עליו, צריך ליזהר בכל אלה, שלא לילך ארבע אמות, וליטול על גבי כלי, ושלא ליגע במקומות האסורים וכדומה, ככל חומרות נטילת ידיים שחרית.‏
 וכן טוב ליזהר גם כן כשיוצא מבית הכסא בכל אלה, דגם שם הטעם הוא מפני רוח רעה, ואף דעל כרחך לא שוו הרוחות רעות בשיעוריהן, שהרי בשחרית אמרו (שבת קח, ב) יד לפי הטבעת תקצץ, ובבית הכסא לא סגי בלאו הכי, מכל מקום מהיות טוב ליזהר היכא דאפשר.‏
וצריך כל בעל נפש ליזהר שיהא לו בחנותו כלי ליטול, וכלי לקבל הנטילה, כדי ליטול ידיו כשישן ביום, וכדי ליטול ידיו לאכילת פת, וליטול מים אחרונים כשאוכל פת.‏ וזה כל האדם אשר הוא יהודי ירא את ה', יכין עצמו בהכנה דרבה, כדי שלא לעבור על דברי תורה ודברי סופרים חס ושלום, וזריזות מביאה לידי זהירות (עי' ע"ז כ, ב).‏
[י] טוב ליזהר שלא ירחץ ידיים שחרית במים מגולים, וכל שכן הדחת פיו, כי אם במים מכוסים כל הלילה. ויש ליזהר להדיח פיו כדי לברך ה' בטהרה (עי' מחבר שם סעי' יז ובאר היטב שם ס"ק ז), זולת ביום תענית ציבור שאסור להדיח.‏
[יא] לא יברך נגד כלי הנטילה של נטילת ידיים שחרית, עד שיוציאם או יכסם כדין מי רגלים.‏
[יב] אלו דברים צריכים נטילה במים: הקם מהמיטה, והיוצא מבית הכסא אפילו לא נכנס לעשות צרכיו אלא לשום עסק אחר, והיוצא מבית המרחץ, והנוטל ציפורניו, והנועל והחולץ מנעליו בידו כגון הגישמי"ש, וטוב לרחוץ גם אם חולץ או נועל בידיו בתי רגלים של עור הנקראים מישטא"ש, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו, וההולך בבית הקברות, והנוגע במת, והמלוה אותו (מג"א שם ס"ק כא), וטוב לרחוץ גם הפנים (באר היטב שם ס"ק כב), ומי שמפליא כליו אפילו אם לא מצא כינה (מג"א שם ס"ק כב), ואפשר דאפילו לא הפליא כי אם לחפש אחר פרעושים כמנהג בני אדם צריך ליטול,  והמשמש מטתו, והנוגע בכינה, והנוגע במקומות המכוסין שבגופו בידו. ואם עשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא - תלמודו משתכח, ואם אינו תלמיד חכם - יוצא מדעתו (שם סעי' יח).‏
 המקיז דם מהכתפיים ולא נטל ידיו, מפחד שבעה ימים. המגלח ולא נטל ידיו, מפחד שלושה ימים. הנוטל ציפורניו ולא נטל ידיו, מפחד יום אחד, ואינו יודע ממה מפחד (שם סעי' יט).‏
מתוך העונש נשמע שגורם פגם ואחיזת הטומאה והקליפות בנשמתו, לכן טהור ידיים יוסיף אומץ ליזהר בכל אלה, ליטול ידיו כדי לבער הטומאה מן הקודש, שאם לא יזהר - נפש הוא חובל. ואף אם יראה לעיניים שלא תאונה אליו רעה, ידע נאמנה שדברי רבותינו ז"ל חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים, וכל מה שאמרו העושה כך נענש בכך - כן יהיה וכן יקום בלי שום ספק, אם לא בגופו - בנשמתו, אם לא בעולם הזה - בעולם הבא, או שיש לו זכות שתולה לו ומנכין לו מזכיותיו. אמנם נטילות אלו לא שוו בשיעוריהן, דהקם מהמיטה, והיוצא מבית הכסא, והולך בין המתים, והנוגע במת,  והמשמש מטתו, צריך שלוש פעמים, אבל לשאר מילי - ברחיצה כל דהו סגי.‏
[יג] צריך להזהיר לנשים שיזהרו בנטילת ידיים שחרית שלוש פעמים בסירוגין, שלא יטמאו המאכלים.‏ ומה טוב ומה נעים לרחוץ ידי הקטנים המוטלים בעריסה, כדי שיגדלו בטהרה, גידולי הקודש.‏
[יד] מקומות המכוסים בגופו הם: מן הקובד"ו ולמעלה, ומן הגרון ולמטה, ותוך האף, ותוך האוזן. וצריך ליזהר מליגע בהם בשעת התפילה ואכילה ועסק התורה, ואם נגע יטול ידיו.‏
<h2>סימן ה</h2>
﻿ כוונת הברכות:‏
[א] יכוין בברכות פירוש המילות (מחבר סי' ה סעי' א).‏
החי יתן אל לבו כי הוא מברך למלך הכבוד נוכח פני ה', כמשמעות לשון הברכה שמדבר לנוכח ואומר 'ברוך אתה', ובכן חרדה ילבש, ולא יקרב לברך כי אם ביראה ואהבה ושמחה רבה על שזכה לכך, כי זה חסד גדול יותר מחיים, כמו שפירשו המפרשים על פסוק (תהלים סג, ד) 'כי טוב חסדך מחיים', ומה הוא החסד שהוא טוב מחיים, 'שפתי ישבחנוך', מה ששפתי עני ודל ישבחוך לך מלך איום ונורא רם ונשא.‏ ובהיותו מכוין פירוש המילות, מצוה גוררת מצוה שיתעורר לברך ביראה ואהבה ושמחה רבה כדת מה לעשות.‏
[ב] אסור לעסוק בשום עסק אפילו כל דהוא בהיותו מברך, כגון לובש מלבושיו או הולך אנא ואנא, או מנגב ידיו, לא תהא כזאת לברך ה' דרך עראי, כי עבירה גוררת עבירה לברך ללא כוונה, ובדילוג תיבות ואותיות, ובהפוך סדרן שגיאות מי יבין.‏
ויותר רע ומר, אם באמירת הברכות ותפילות יתן בקולו קול הרמז הרומז על האר"ש, ואם יצייר האדם בדעתו אמירת אותה ברכה או תפילה בלע"ז בהיותו גוער בחבירו בקול עוז, בעיניו יראה איך הוא כחוכא ואיטלולא וכדי בזיון וקצף - אם יעשה כן בפני הדיוט, על אחת כמה וכמה בפני מלך הכבוד. לכן יחרד האיש וילפת, ויברך ברכותיו בקביעות אות באות תיבה בתיבה בכוונת הלב כאשר יאות.‏ וגדר גדול, לברך מתוך הספר או בעיניים סגורות, אז הברכות והתפילות יהיו למאורות.‏
[ג] כשיאמר 'ברוך' יכוין שרצונו לומר: שהוא מקור הברכות, ושממנו יומשך שפע וברכה לכל העולמות, ועל נפש רוח ונשמה שלו, ועל כן אמרו (עי' סוטה לח, ב) כל המברך מתברך.‏ וכשיזכיר ה' - יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"י שהיה והוה ויהיה. ובהזכירו 'אלהים' - יכוין שהוא תקיף ובעל היכולת (שם).‏
 וכשיזכיר ה' - יצייר שם הוי"ה, ובתוך ה' אחרונה יצייר שם אדנות כזה: יהוה, וישלבם יחד.‏
בודאי שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וקמי שמיא גליא שאנחנו כשכורים מחמת טרדות הזמן ומחמת עוונותינו שהם מונעים הטוב ממנו עד שאין אנחנו יכולין לכוין בתפילות וברכות ואזכרות כדת מה לעשות (עירובין סה, א), מכל מקום חיובא רמיא עלן להתחזק ולבחור הרע במיעוטו, לפחות לומר התפילות והברכות כתיקונן בשפה ברורה אות באות.‏ ועוד מעט יתחזק לכוין פירוש המילות, ועוד מעט יתחזק לכוין בהזכרת ה', ואם לא יוכל לעשות כן בכל ברכה ובכל הזכרת ה' - לא ימנע לכוין ביום שיוכל, ובפעם שיוכל, ובהזכרה שיוכל, הכל עולה לחשבון.‏
 וזה כלל גדול בכל מילי דיראת שמים, שלא יאמר האדם דבר זה קשה עלי ולא אוכל לעמוד בו, אם כן למה לי להטריח עצמי לעשותו פעם ביובל מאחר שעל הרוב לא אוכל לעשותו, לא זה הדרך ליראי ה'. הא למה הדבר דומה, למי שרואה בעצמו שאינו יכול להרויח אלף אלפים דינרי זהב - האם  מפני זה ימנע להשתדל להרויח זהוב אחד, או מי שחטא למלך ונתחייב מאה מלקיות - האם יאמר אם כן אחטא עוד ואלקה מאה ואחד, זו דרך שטות, רק כל אשר בכוחו לעשות יעשה, ויקבל שכר טוב בעמלו, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.‏
[ד] שם אדנות צריך לאומרו מלרע, ורבים שגו בהזכירם ה' בקול רינה ואומרים אותו מלעיל, ולא שפיר עבדי.‏
[ה] מה טוב ומה נעים שיחרד מעט חרדת הלב בכל פעם שמזכיר את השם הנכבד והנורא, על דרך דכתיב (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה ה', וזה סיוע גדול לכוין בתפילותיו וברכותיו ולמודו, בדוק ותשכח, וזכור אל תשכח.‏
<h2>סימן ו</h2>
﻿ דין ברכת אשר יצר:‏
[א] כשיצא מבית הכסא שעשה צרכיו מברך 'אשר יצר' (מחבר סי' ו סעי' א). אבל אם לא עשה צרכיו, אינו מברך ברכת אשר יצר אפילו בבוקר.‏
וידקדק באותיותיה, כי יש בה מ"ה תיבות, ולכן לא יאמר 'רופא חולי כל בשר' אלא 'רופא כל בשר'. ולא יענה אמן אחרי ברכתו כמנהג העם הארץ שהוא עונה, כי הדבר מגונה.‏
[ב] מי שהיה ער כל הלילה, טוב שיעשה צרכיו בבוקר, כדי שתהיה ברכת 'אלהי נשמה' סמוכה לברכת 'אשר יצר', שלכך אינה פותחת בברוך. וגם כשישן, טוב שיעשה צרכיו תיכף בקומו, ואחר כך יאמר ברכת על נטילת ידיים ואשר יצר וכל ברכות השחר בבת אחת, כי לפי סודן של דברים - כל אלו  הברכות מתחילת על נטילת ידיים עד סוף ברכות השחר הקשר אמיץ.‏
[ג] אם הטיל מים או עשה צרכיו ושכח ולא בירך 'אשר יצר', ועבר יותר מחצי שעה, שוב לא יברך 'אשר יצר'.‏
[ד] אם הטיל מים שני פעמים, לא יברך 'אשר יצר' כי אם פעם אחת. ואם ספק לו אם בירך, אפילו פעם אחת, לא יחזור ויברך כלל.‏
[ה] שליח ציבור שבירך בביתו ברכות השחר, אין לו לחזור ולברך בבית הכנסת, דהוו ברכותיו לבטלה (מג"א שם ס"ק ז). ואם ירצה להמתין לאומרם בבית הכנסת, צריך ליזהר שלא ילמוד כלל, ולא יאמר אפילו הפסוק 'ויהי נועם' (תהלים צ, יז), ופסוק 'ואני ברוב חסדך' (תהלים ה, ח), ופסוקי 'ותתפלל  חנה' (ש"א פרק ב). אבל אם צריך ללמוד והקדים לומר ברכות התורה, לא יאמרם שוב בבית הכנסת. ובמקום שנוהגים לאומרם בבית הכנסת, הטוב טוב לבטל המנהג, כדי שלא לומר פסוקים שקודם ברכת התורה, או שלא לומר ברכת התורה שני פעמים, דאיכא חשש ברכה לבטלה.‏
[ו] קבלה מר"י החסיד: היוצא מביתו לבית הכנסת קודם שיתפלל, יאמר פסוק 'שמע ישראל' (דברים ו, ד) על המזוזה (וכך אני נוהג). ויאמר תחילה הפסוק שמתחיל באות ראשונה של שמו, ומסיים באות האחרונה של שמו. ושוב יסתכל בשם ש-ד-י, ויכוין באותיות שאחרי ש-ד-י, שהוא שם קדוש:  כ-ה-ת. וגם יכוין באותיות 'יצר' במילואו: יו"ד צד"י רי"ש - סופי תיבות ש-ד-י, אמצעיתן יו"ד, וזה מועיל לטהר המחשבות.‏
 ושוב יאמר: שד"י יצילני מיצר הרע, ומכל חולי, ומכל חטא, ומלשון הרע, ומכל כעס, ומכל מידות רעות, ומעניות, ומהרהורים רעים, ומכל צרה יחלץ עני בעוניו, כדכתיב (איוב כב, כה) 'והיה שדי בצריך'. 'שמע ישראל', 'ואהבת' וכו', ה' ישמור צאתי ובואי לחיים טובים ולשלום מעתה ועד עולם, אמן  סלה.‏ ושוב ירוץ לבית הכנסת, ויאמר 'שמחתי באומרים לי' כו' (תהלים פרק קכב), בית יעקב לכו ונלכה באור ה' וכו' (ישעיה ב, ה).‏
<h2>סימן ז</h2>
﻿ דין אשר יצר כל היום:‏
[א] כל היום כשעושה צרכיו בין קטנים ובין גדולים מברך 'אשר יצר', ולא ברכת על נטילת ידיים (מחבר סי' ז סעי' א), שלא נתקנה ברכת על נטילת ידיים אלא לישן בלילה כשנעור משנתו, ולשעת אכילת פת.‏
[ב] אף על פי ששמע ברכות השחר מחבירו, יכול לחזור ולאומרם לעצמו, מאחר שלא נתכוון המברך להוציאו, והוא נתכוון שלא לצאת. ואף על פי שיותר טוב היה שיתכוונו שומע ומשמיע, ולא ירבו בברכות, דאיכא מאן דאמר דחשיב ברכה שאינה צריכה, מכל מקום מאחר דקשה הדבר שיעמוד השומע  על המשמר לכוין ולא יאבד אפילו תיבה אחת, לכן יותר טוב שיברך כל אחד לעצמו. אבל הזריזים ויראי שמים יקדימו לברך תחילה ברכות השחר וברכת הטלית וכדומה קודם שישמעו מאחרים, כדי לצאת ידי כל הדעות.‏
<h2>סימן ח</h2>
﻿ הלכות ציצית ועטיפתו:‏
[א] יתעטף בציצית ויברך מעומד (מחבר סי' ח סעי' א). ורבים טועים ומתעטפים מיושב, ותפילין של יד מניחים מעומד, ונהפוך הוא.
‏[ב] האיש הירא את ה' הרוצה לקיים מצות ציצית כתקונה לצאת ידי כל הפוסקים והמקובלים, יקח טלית של צמר רחלים גדול קצת, בכדי שיכסה ראשו וגופו עד החזה. ויניח ציציות שזורים, שיהא כל חוט שזור משמונה חוטין. ובבואו להתעטף יקפול הטלית באופן שלא ישאר פשוט מהטלית רק כדי כיסוי הראש, ויקח שני קצות הטלית ביד ימינו ויברך 'אשר קדשנו במצותיו וציונו להתעטף בציצית' (שם סעי' ה) בשוא תחת הבי"ת, ואז ימסור הקצה השמאלי ליד שמאלו ויניחנו על ראשו, ויתעטף בו תחילה. וישליך השני ציציות של צד ימין על כתפו השמאלי לאחוריו, ויעמוד כך מעוטף כדי הילוך  ארבע אמות (שם סעי' ג), ויאמר: מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, כי עמך מקור חיים באורך נראה אור (תהלים לו, ח-י), וימשיך הציציות לפניו ויאמר: (שם יא) משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב (שם לו, יא), שוש אשיש בה' כו' עד תעדה כליה (ישעיה סא, י), וישלשל הטלית לאחוריו ועל זרועותיו.‏ וכשמתעטף יסובב הטלית תחת פיו סביב גרונו.
ורוב המון ישראל אין נוהגים לעשות עיטוף, כי לא ידעו דאיכא דעות פוסקים שכתבו שכך קבלו חכמים שצריך דוקא עיטוף כישמעאלים, ולכן תיקנו ברכה 'להתעטף', וסוברים המון העם כי לא ניתן לעשות עיטוף כי אם לחכמים ולחסידים.‏ אבל האיש הירא את ה', ילמד לעשות כמעשיהם של חכמים לעבוד את ה' עבודה שלימה, ולקיים מצוה כתיקונה לצאת ידי חובה אליבא דכולי עלמא, ולמיחש בעי אפילו לאחד מיני אלף שמא לא יצא ידי חובה, או שמא תהיה ברכתו לבטלה, וכל אשר בכוחו לעשות על הצד היותר טוב - יעשה לכבוד  קונו על דרך שעושה לכבוד ממונו ולהרבות הונו, זה כלל גדול בתורה, 'ליהודים היתה אורה' (ע"פ אסתר ח, טז), כי אתיא זכירה.‏
[ג] הנכון שיכסה ראשו בטלית (שם סעי' ב) מתחילת התפילה ועד סופה, כדי שיתפלל באימה. וטוב לכסות גם התפילין של ראש בטלית (באר היטב שם ס"ק ג ומג"א שם ס"ק ג). ובשעת אמירת שמונה עשרה טוב שיכסה גם מצחו ועיניו, אם אינו בפני רבים.
‏[ד] מחזיר שתי ציציות לפניו, ושתים לאחוריו, כדי שיהא מסובב במצוות (שם סעי' ד).‏
 ואותם המניחים הטלית מקופל סביב הצואר על כתפיהם, וכל הארבע ציציות לפניהם, לא יצאו ידי חובה (באר היטב שם ס"ק ג), דכסות הגוף בעינן, ולא כסות ראש. ורבים מעמי הארץ אין נזהרים בזה.‏
והנה בטלית שהוא גדול, כשפושטו על גופו מאחריו נשארים כל הציציות לפניו, ונראה שיותר טוב שיקפל הצדדין על כתפיו, באופן שישארו שני הציציות לפניו ושנים לאחריו, ולא יהיו הציציות נגררים בארץ, אף שיש אומרים שאין זה מן המובחר, מכל מקום בטלית שהוא גדול - הכי עדיף.‏
[ה] ירא שמים הרוצה לקיים מצות טלית קטן כתיקונה, יקח טלית של צמר גדול קצת, כדי שיתכסה ראשו ורובו, ויברך 'להתעטף בציצית' ויתעטף בו כדי הילוך ארבע אמות, ויפשטנו על אחוריו כמו שעושה בטלית גדול ממש, ושוב יניחנו על צוארו כמנהג.‏ ואם אינו גדול כשיעור זה, או שאינו של צמר, לא יברך עליו, כי ברכות אינן מעכבין. ואף שניתנה רשות לברך אפילו בקטן מזה, ואפילו אינו של צמר, ויכול לברך על מצות ציצית אפילו אינו מתעטף, שכן פשט המנהג, וגדול כח המנהג, מכל מקום ירא שמים יחוש לעצמו, ולא יברך במידי דתלי בפלוגתא, שב ואל תעשה עדיף.‏
[ו] מצות טלית קטן: שילבשנו תחת מלבושיו (מג"א שם ס"ק יג בשם כתבים), על גבי חלוקו. ולא יפשיטנו בלילה, ואפילו בשעת זווג. הכלל הוא, שלא יחסר מעליו הציצית כי אם בהיותו במרחץ, רק כשיכנס לבית הכסא יכסה הציציות שלא יהיו בגלוי.‏
[ז] טוב לכוין בברכת הטלית גדול לפטור הטלית קטן שלא פשטו בלילה, דאיכא מאן דאמר דהלילה חשיב הפסק, וצריך ברכה.‏
[ח] צריך להפריד חוטי הציצית (שם סעי' ז), שאם הם שזורים לא קיים המצוה. ובשבת אסור להפרידם אם הם שזורים. וצריך זהירות להפרידם מערב שבת.‏
[ט] קודם שיברך יעיין בחוטי הציצית שלא יהא בהם חסרון הפוסל, ובפרט במקום הנקב שאפילו נפסק חוט אחד נפסל, והויא ברכתו לבטלה (שם סעי' ט), וביטל מצוה, שלובש בגד של ארבע כנפות בלי ציצית. ובשעת הדחק, כגון שאיחר לבוא לבית הכנסת ויאבד תפילה בציבור, או שהוא בדרך שאין  בידו לתקן, יכול לסמוך אחזקה (עי' מג"א שם ס"ק י), אבל בלאו הכי איכא חיובא לבדוק.‏
[י] המפשיט טליתו כדי ליכנס לבית הכסא, או לשום צורך אחר, על דעת לחזור וללובשה מיד, אין לו לחזור ולברך (רמ"א שם סעי' יד ועי' מג"א שם ס"ק יח). אבל אם פושט טלית אחד ולובש אחר, כגון שבא בעליה של ראשונה והוצרך להחליף, צריך לברך על האחרת, שלא היה דעתו עליה מתחילה.‏
אך אם נתן לו השמש טלית, ותיכף שבירך קודם שלבש חטפה מידו, שבא בעל הטלית, ונתן לו טלית אחר, לא יחזור לברך על האחר, משום ספק ברכות להקל (שערי תשובה שם ס"ק יח).‏
[יא] ראיתי מנהג עמי הארץ, שכשרואים בחבריהם שלבש הטלית הפוך, דהיינו הצד שיש בכנפיו חתיכות בגד הנקרא פירמא"ש לצד פנים, מוחין וגוערין בו ואומרין לו ראה הטלית הפוך, כי סוברים שאינו יוצא ידי חובה בכך, ותיכף חוזר והופכו ומברך עליו. וזה מנהג בורות, כי אין להקפיד על זה כלל,  ואלמלא לא היו מברכין שנית החרשתי, ואנא נמי שמגידים לי מהפיכנא ליה כדי דלא למעבד מילתא דתהו בה אינשי, אך מה שחוזרין לברך - ישתקע הדבר, כי הוא ברכה לבטלה.‏
[יב] אם נפלה טליתו שלא במתכוין וחוזר ומתעטף, צריך לברך, והוא שנפלה כולה, אבל אם לא נפלה כולה אף על פי שנפלה רובה אינו צריך לברך (שם סעי' טו).‏ ואם בהיותו מתפלל תפילת שמונה עשרה נפל טליתו מעליו, ובהיותו מתפלל הניחוהו אחרים עליו, כשמסיים תפילתו ימשמש בציצית ויברך (באר היטב שם ס"ק יח בשם שיורי כנה"ג).‏
[יג] יכוין בהתעטפו שציונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותם (שם סעי' ח). ומי שאינו מכוין כך, עליו נאמר (ישעיה כט, יג) 'ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה', ונמצא שאינו מקיים כוונת הבורא, שהרי פירש ואמר (במדבר טו, לט) 'וראיתם אותו וזכרתם' וכתיב (שם פסוק מ)  'למען תזכרו'.‏
[יד] כל אדם חייב לקיים כל תרי"ג מצות, כדי שיתוקנו איברי וגידי נפשו רוחו ונשמתו. ומאחר שאין ביד כל אדם לקיימן, תקנה יש במצות ציצית ובמצות שבת ומצות צדקה שהן שקולים ככל התורה. אך צריך לכוין בכך, וטוב לגבר שיבטא בשפתים דברים אלו כי היכי דליתי לידי זכירה, וכבר ידי עשתה  סדר 'לשם יחוד' וסמכתיו בבית תפילתי.‏
[טו] אם נתעטף בציצית והניח תפלין קודם עלות השחר ובירך עליהם מחמת טעות, אין צריך לחזור ולברך כשיאור היום (ועי' רמ"א סי' יח סעי' ג).‏
<h2>סימן ט</h2>
﻿ איזה בגדים חייבים בציצית:‏
[א] ירא שמים לא ילבש אלא טליתות של צמר רחלים, כי בשאר מינים איכא מאן דאמר דאין מקיים בהם מצוה דאוריתא אלא מדרבנן (מחבר סי' ט סעי' א ו), והרי זה דומה למי שהיה יכול להרויח זהב ומתרצה בכסף.‏ ואיכא נמי מאן דאמר דאיסורא נמי איכא, ושאין לברך עליהן, לכן הירא את ה', במצותיו חפץ, יזהר בין בטלית גדול בין בטלית קטן לעשותם מצמר רחלים דוקא, והכסף יענה את הכל (ע"פ קהלת י, יט).‏
[ב] אם אין לו טלית של צמר, לא מפני כך יתבטל ממצות ציצית, אלא יעשה לפי שעה מן הבא לידו (רמ"א שם סעי' ו).‏
והנכון שכשעושה טלית של משי או של צמר גפן וכדומה, שיעשה גם הציציות ממין הטלית, ויהיו טוויין לשמן, כי יש אומרים דבשאר מינין אין פוטרין אלא מינן (מחבר סעי' ג). ושל פשתן יותר טוב משאר מינין, ויעשה ציצית של פשתן (עי' רמ"א שם סעי' ו).‏
[ג] יש אומרים שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית. והנכון שיהיו הטליתות לבנים (מחבר ורמ"א סעי' ה), ואפילו חוטי תפירת האימרא וכדומה יהיו לבנים, וסימנך 'והיה העטופים ללבן' (בראשית ל, מב) (עי' שערי תשובה שם ס"ק ד).‏
[ד] ירא שמים יעשה חקירה בטליתות, כי יש שנראין של צמר והם צמר גמלים, ויש שהשתי צמר והערב משי, והם גרועים משל שאר מינין לגמרי.‏
<h2>סימן י</h2>
﻿ דיני כנפות הטלית:‏
[א] מה שנוהגין האשכנזים לעשות קרסים בטלית קטן עד שנעשה כעין מלבוש, יש אומרים דהוי ברכתו לבטלה, דהוי כסתומה וכטלית שאין לה ארבע כנפות דפטורה, וצריך רוב הנראה לעיניים פתוח משני צדדיו, ושלא יעשה הקרסים למטה מהחגורה.‏
ואם היה סתום ובא לפותחו עד רובו, צריך להתיר הציציות תחילה, ואחר שיפתחנו יטיל הציציות מחדש, משום תעשה ולא מן העשוי (מנחות מ, ב).‏
[ב] בסודר שלנו שקוראין שא"ל [צעיף] יש מצריכין ציצית, לכן נראה כי טוב לחתוך קרן אחד ולעשותה עגולה, דבהכי פטור לכולי עלמא. וכן המלבושים שלנו שיש להם שני כנפות סמוך לצואר ושני כנפות למטה, יש אומרים שיעשה קרן אחד עגול.‏
[ג] צריך ליזהר שלא יהא הקרן עגולה אלא מרובעת (מחבר סי' י סעי' ט), כדי שתהיה חייבת בציצית.‏
[ד] אם נקרע טליתו, יזהר לתופרו תיכף, שלא יהא בת ששה כנפות דאיכא מאן דאמר דפטורה מן הציצית. וזה בנקרע ברובה. וצריך להתיר הציציות ולחזור להטילם.‏
<h2>סימן יא</h2>
﻿ דיני חוטי הציצית:‏
[א] החוטין צריך שהיו טווין לשמן, שיאמר בתחילת הטווי שהוא עושה כן לשם מצות ציצית, או שיאמר לאשה טוי לי ציצית לטלית, ואם לא היו טווין לשמה פסולים (מחבר סי' יא סעי' א). וכן כל דבר הצריך לשמה, יש אומרים דצריך דווקא להוציא בשפתיו.
‏[ב] טוואן גוי וישראל עומד על גביו ואומר שיעשה לשמם, להרמב"ם פסול (שם סעי' ב). וכן יש ליזהר שלא יטוום קטן או קטנה.‏
 וצריכים שזירה, ושיהיו שזורים לשמן (שם), ואם לא שזרם לשמן פסולים. ויש מחמירין אפילו לנפצן לשמן.‏ ומה מאוד צריך ליזהר שלא ליקח ציציות מכל אדם, אלא מאותם שיודע בהם שבקיאים לעשותם לשמן, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, ולא יבטל מצות ציצית.‏
[ג] אורך החוטין אין פחותין מארבע גודלין, והנכון שיהיו שנים עשר גודלין (שם סעי' ד). הארבע גודלין - גדיל, והשמונה - ענף. ואם מוסיף על הגדיל, יוסיף גם כן בענף, באופן שיהא שליש גדיל ושני שלישים ענף, מלבד מה שמונח על קרן הבגד.‏
[ד] אם עשאם מצמר גזול, פסולים (שם סעי' ו). ויש מכשירין, אך לא יברך עליהם.‏
[ה] אם הרחיק הנקב למעלה משלוש אצבעות או למטה מקשר גודל, פסולין. ויש למדוד ביושר לאורך ולרוחב, לא באלכסון (מחבר ורמ"א סעי' ט). ואלו השלוש אצבעות מודדין באמה קמיצה זרת, ויש מקילין למדוד שלוש גודלין. ויש אומרים שאם הטיל ציצית למטה משלוש אצבעות פסולה, וטוב  לחוש.‏
[ו] אם היה רחוק יותר משלוש אצבעות, ונתרחב הנקב וירד למטה או שניתקו חוטי הערב ונשאר כשיעור, פסול. וכן איפכא, אם נתמעט ממלא הקשר גודל, כשר, דאחר שעת הטלת הציצית בבגד אזלינן (שם סעי' יא). ואם נתקצר הטלית על ידי קשר הציצית, רואין אותו כאילו הוא פשוט, בין לקולא בין  לחומרא. וטוב לעשות אימרא סביב הנקב ובשפת הבגד (רמ"א שם סעי' י).‏
[ז] אם הגדיל שקוראין אורילייזא שעושין ממשי בסוף הטלית הוא רחב, לא יטיל בו הציצית, ואם הטיל בו פסול, אבל עולה הוא לשיעור מלא קשר גודל, ולהרחקת שלוש אצבעות, כיון שהנקב בתוך הבגד. וטוב שימדוד שיעור קשר גודל בלא הגדיל, ויהיה תוך שלוש אצבעות עם הגדיל (מחבר ורמ"א  שם סעי' יא). ואם הגדיל רחב יחתוך מקצתו (מג"א שם ס"ק יז).‏
[ח] יש מסתפקים בטליתות שלנו שמניחין קצת מחוטי השתי לאורך הטלית לנוי, אם עולין למנין שלוש אצבעות, לכן טוב לחותכן ממקום הטלת הציצית.
‏[ט] יכרוך באויר ראשון שבע כריכות, ובשני שמונה, ובשלישי אחד עשרה, וברביעי שלוש עשרה (מחבר שם סעי' יד ובמג"א וט"ז שם).‏
 ויעשה הכריכות שלוש שלוש, וירחיק מעט בין שלוש לשלוש, והכריכה השביעית מצטרפת עם שנים מהשמונה, וכן על הדרך הזה.‏
[י] יחתוך ראשי ארבע החוטין קודם שיתחבם בכנף. ואם כרך אפילו חוליא אחד, וקשר אפילו קשר אחד, ואחר כך חתכן, פסולה, משום 'תעשה ולא מן העשוי' (מנחות מ, ב), שהרי בפיסול עשאן (שם סעי' יג). ולא יחתוך הציציות בסכין אלא בשיניו.‏
[יא] יש אומרים שצריך לדקדק שיתלה הציצית על דרך שהוא מתעטף, באופן שתהא נוטפת על הקרן ולא תלויה נגד הקרקע (שם סעי' טו).‏
[יב] יש אומרים שאין ליתן שום בגד על נקבי הטלית שמכניסין בהם הציציות (שם).‏
[יג] יקח ארבע חוטין מצד זה, וארבע מצד זה, ויקשור שני פעמים זה על גב זה, ואחר כך יכרוך חוט הארוך סביב השבע קצת כריכות. ואם הוא קצר שאינו מספיק לכל הכריכות, יכול לכרוך בחוט אחר מן הציציות. וקושר שני פעמים זה על גב זה וחוזר וכורך, וכן יעשה עד שישלים לחמש קשרים  כפולים, וארבע אוירים ביניהם מלאים כריכות.
אין שיעור לכריכות, רק שיהא כל הכרוך והקשרים רוחב ארבע גודלים והענף שמונה גודלין. ואם האריך הציצית יראה ששלישיתו יהיה גדיל, ושני חלקים ענף (מחבר ורמ"א שם סעי' יד). או יחתוך המותר על שני שלישים.‏
<h2>סימן יב</h2>
﻿ דברים הפוסלים בציציות:‏
[א] אם נפסקו שני ראשים, באופן שיש להסתפק שנפסק חוט אחד שלם ולא נשאר באחד מהם מן הענף כדי עניבה (דהיינו כדי לקשור כל הציצית קשר אחד שלם, וקשר שני בעניבה שקורין אז"ה שניתר באחת יד) פסול.‏ ואם נפסקו שלוש ראשין, אפילו נשאר בהם כדי עניבה, פסול לרבינו תם דמצריך שישתיירו שני חוטין שלמים, דהיינו ארבע ראשין שכל אחד מהראשין ארוך שנים עשר גודלין, ולדעת רש"י כשר אפילו נפסקו כולם אם נשאר בהם כדי עניבה. וטוב לחוש לסברת רבינו תם היכא דאפשר (מחבר סי' יב סעי' א).‏
והטוב יותר לחוש ולהחליף הציצית היכא דאפשר, אפילו לא נפסק אלא ראש אחד מהשמונה, דודאי דמנין השלושים ושתים חוטין אית בהו רזין עילאין וראשן מגיע השמימה. וכל שכן אם אירע שהתירן מן הטלית, שאסור לחזור וליתנו בטלית לכתחילה.‏
[ב] כשבודק הציציות, ביותר צריך ליזהר לבדוק במקום הנקב, שאם נפסק שם אפילו חוט אחד פסול.‏
<h2>סימן יג</h2>
﻿ דיני ציצית בשבת:‏
[א] אם אין הטלית מצוייצת כהלכתה הרי זה ביטל מצוה (מחבר סי' ח סעי' יז). ואם בירך עליה, ברכתו לבטלה. ואם יוצא בה בשבת לרשות הרבים חייב (שם סי' יג סעי' א). ולכן אף במילי דתלו בפלוגתא יש לחוש מאוד שלא לעבור על כל אלה, ולפחות לא יברך עליה, ולא יצא בה בשבת. וירא שמים  יוצא ידי כל הדיעות בשיעור הטלית והכשר הציציות.‏
[ב] אף אם היא מצויצת כהלכתה, לא הותר לצאת בה בשבת אלא אם הוא לבוש בו כדרך לבישתו, אבל אם היא קפולה ומונחת על כתיפיו, לא הוי מלבוש אלא משאוי, ואסור (מחבר ורמ"א שם סעי' ב ועי' מג"א שם ס"ק ד).‏
ורבים נכשלים בזה, שמניחים הטלית מקופל על גבי כתפיהם או על אזוריהם, ועוברים על איסור תורה, ה' הטוב יכפר בעד, 'כי לכל העם בשגגה' (ע"פ במדבר טו, כו). וצריך ללמד את העם דעת, שמי שצריך להוליך טליתו דרך רשות הרבים, או יתעטף בו כעטיפת ישמעאלים שאנו עושים בשעת הברכה, באופן שיראה כמו שא"ל [צעיף] שלנו, או יניחנו על כתיפיו מופשט על גופו רחבו לקומתו, ויתן הבגד העליון הנקרא ביני"ש עליו באופן שלא יראה החוצה, זהו דרך ישרה.‏
[ג] אם יש ציציות מצויים בעיר, והוא בחול שיכול להניחם, אסור להתעטף בטלית פסולה מפני הבושה, כי לא אמרו (מנחות לז, ב) גדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה, אלא במקום שאין בידו לתקן, אבל אם יש בידו לתקן למה יעבור על עשה (עי' רמ"א שם סעי' ג). ומיהו נראה שבטלית של אחר מותר, שאין החובה מוטלת עליו, דעל כנפי 'בגדיהם' כתיב (במדבר טו. לח).‏
[ד] אפילו בשבת או במקום שאין ציציות מצויים שמותר ללבוש טלית פסול בלא ברכה משום כבוד הבריות, זהו דוקא אם מצאו פסול קודם שלבשו, אבל אם מצאו פסול באמצע התפילה, יפשיטנו מעליו, דהא תו ליכא בושת, דהא קא חזו דלבש והפשיטו מפני הפיסול. ומיהו הכל לפי מה שהוא אדם ולפי בושתו.‏
ואם ידע מקודם שבת שהוא פסול, אסור ללובשו בשבת, דהוי ליה לתיקוני מאתמול.‏
[ה] דעת רבינו ישעיה הראשון והרי"ף והר"ם ריקאנטי, שאסור לצאת אפילו בטלית מצויצית כהילכתה בליל שבת, דלילה לאו זמן ציצית. ואפשר דלפי מה שנוהגין לצאת מבית הכנסת קודם צאת הכוכבים, אפילו הני רבוותא מודו דשרי.‏
<h2>סימן יד</h2>
﻿ דיני ציצית שעשתה אשה וטלית שאולה:‏
[א] יש מחמירין להצריך אנשים לתלות הציציות בטלית, וקטן דינו כאשה, וטוב לחוש לכתחילה (רמ"א סי' יד סעי' א, ומג"א שם ס"ק ג).
‏[ב] הטיל הציצית בבגד בלא כוונה, פסול (עי' מחבר שם סעי' ב). והמרדכי (הלכות ציצית) הביא פלוגתא בסתם אי הוי כלשמן או לא, לכן צריך ליזהר שיאמר בפירוש שתולה אותם לשם ציצית, כמו שכתב השו"ע לענין טוייה (עי' לעיל סי' יא סעי' א).‏
 ואני נהגתי לומר: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני מוכן להטיל ציציות בבגד ארבע כנפות לקיים מה שאמרה תורה: 'גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה' (דברים כב, יב), כדי לזכור את כל המצוות ולשמור ולעשות ולקיים אותם, ויהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי  אבותינו שכשם שאנחנו מקיימין מצוה זו בחוטי לבן כך תזכנו לקיים אותה כתקונה כמו שכתוב בתורתך (במדבר טו, לח) 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת', ותזכנו לזכור כל מצוותיך, ולשמור ולעשות ולקיים אותם, ולהשלים תיקון נפש רוח נשמה בגלגול זה, ונזכה לחלוקא דרבנן לעתיד לבא, וברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו, 'ויהי נועם' כו' (תהלים צ, יז).‏
[ג] יש מחמירין שלא לברך על טלית שאולה, ומה גם אם הוא שלא מדעת בעלים. וכל שכן אם אינו לובשו אלא כדי לעלות לספר תורה וכדומה, שאז בודאי אין לברך (באר היטב שם ס"ק ו). ויש להשתדל למעבד מצוה בממוניה. ואם מוכרח ללבוש טלית שאולה לא יברך, דברכות אינן מעכבות (ט"ז שם ס"ק ד בשם הרש"ל). ומיהו בטליתות של הקדש יכול לברך לכולי עלמא.‏
[ד] הא דשרי ללבוש טלית חבירו שלא לדעתו, היינו דווקא במקומה, אבל להוציאה מבית הכנסת להוליכה לביתו, או איפכא, אסור (מג"א שם ס"ק ז' בשם היש"ש). וגם במקומה, צריך להניחה מקופלת כמו שהיתה (מחבר שם סעי' ד). והוא הדין בתפילין, הדין שווה (רמ"א שם).‏
[ה] אסור ללמוד מספרים של חבירו בלא ידיעתו (שם), ואפילו באקראי אסור ללמוד בהם (מג"א שם ס"ק י).‏
ורבים אין נזהרים בזה, ה' הטוב יכפר בעדם, כי שגגה היא, דמה יסכון גבר לטרוח ולהיות יגע לריק בעשותו מצוה בעבירה, לקבל 'נגע' תחת 'ענג', הלא ההעדר טוב, שאם ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה (קידושין לט, ב). וראוי לכל ישראל למחול ולפרסם דניחא ליה למעבד מצוה בספריו, ולא יענש שום אדם בסיבתו.‏ ואפשר דהמניחים סידורי תפילות בבית הכנסת, מאחר דנהוג עלמא ליקח סידור לתפילה מן הבא בידו, סתמו כפירושו דהמניחו שם אינו מקפיד, וניחא ליה דלעביד מצוה בממוניה כל שיחזור ויניחנו במקום שהיה.
ומעיקרא נמי לא יוציאנו ממקום למקום בלי ידיעת בעלים, דמשכחת לה שבאותו פרק יבקשנו בעליו לצרכו ולא ימצאנו, ויכעוס על הנוטלו.‏ וכן בספרים של הקדש, לא ניתנה רשות להוציאם מבית הכנסת או מבית המדרש, דלא ניחא ליה למקדיש שיבואו לידי איבוד ותכלה קרנא, אלא שילמדו במקום שהם.‏
<h2>סימן טו</h2>
﻿ דין נקרע הטלית:‏
[א] אינו יכול ליקח הכנף כמו שהוא עם הציציות ולתופרו בבגד אחר (מחבר סי' טו סעי' ב), כל שאין בו שיעור כדי להתעטף, אלא יתיר הציציות ויחזור ויתלם.
‏[ב] נקרע הטלית תוך שלוש אצבעות סמוך לשפת הכנף או האימרא אשר סביב הנקב, אינו רשאי לתפרו (שם סעי' ד) בחוטי צמר אם הטלית של צמר.‏
 ובטלית של שאר מינין, לא יתפור בחוטי אותו המין, ובצבע לבן למטה משלוש ולמעלה מקשר גודל, דחיישינן שמא יקח אותו חוט שישתייר מן התפירה לחוט הציצית.‏ ויש אומרים דכל שנקרע למטה משלוש ולא נשאר מחובר אפילו כל שהוא, שוב לא מהני ביה תפירה לעשותו חיבור, אלא צריך שיטיל טלאי יותר משלוש אצבעות על שלש אצבעות, ואז יטיל בו הציצית.‏
<h2>סימן טז</h2>
﻿ דין שיעור הטלית:‏
[א] שיעור טלית שחייב בציצית, שיתכסה בה באורך וברוחב, ראשו ורובו של קטן בן תשע שנים (מג"א סי' טז ס"ק א בשם הטור). ודוקא במקום שהגדול לובשו פעמים עראי בין בני אדם (מחבר ורמ"א שם סעי' א). ואם גדול מתבייש לצאת בו עראי, אין לברך עליו. ואם הוא יוצא בטלית שאחרים  אין יוצאין בו, בטלה דעתו.‏ והסכמת רוב הפוסקים דשיעור טלית קטן הוא אמה על אמה בת חמשה טפחים, ובציר מהכי לא יברך עליו, ולא יצא בו בשבת לרשות הרבים. ועל כל פנים אם אין לו אלא קטן מזה, מוטב שילבשנו בלא ברכה ולא ילך כל היום בלי ציצית. וכשמברך בבוקר על טלית גדול יכוין לפטור את הקטן.‏
<h2>סימן יז</h2>
﻿ דין מי חייב בציצית:‏
[א] קטן היודע להתעטף, ובפרט אם יודע לעטוף שני ציציות לפניו ושתים לאחוריו, ויודע לאחוז הציציות בידו בשעת קריאת שמע, אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו (מחבר ורמ"א סי' יז סעי' ג). ויש שכתבו שמשהגיע לשלוש שנים צריך לחנכו, וסימן לדבר: שלוש שנים יהיה לכם ערלים, ובשנה  הרביעית' וכו' (ויקרא יט, כג-ד) (שערי תשובה שם ס"ק ב).‏
 ודוקא פחות מבן שלוש עשרה, אבל משלוש עשרה ואילך חייב בציצית גדול. ומה שנוהגים האשכנזים שאין מתעטפים בציצית עד שנושאים נשים, לא יפה עושים, ומה ענין ציצית אצל אשה - דעד שלא ישא אשה יהא יושב ובטל ממצות ציצית (עי' באר היטב שם ס"ק ד בשם דרשות מהרי"ל), ולכן  האיש הירא את ה' במצוותיו חפץ לא יחוש למנהג זה, וינהג את בניו להתעטף בציצית כגדול.‏
<h2>סימן יח</h2>
﻿ דין זמן ציצית:‏
[א] לילה לאו זמן ציצית (מחבר סי' יח סעי' א). ודעת כמה גדולים שאיסור גמור להיות מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין אחר שקיעת החמה. וכתב מורינו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל (שער הכוונות דרושי תפילת המנחה דרוש ב), שרבינו האר"י ז"ל היה נזהר בתכלית שלא להיות בטלית ותפילין אחר שקיעת  החמה, ותיכף היה מסירם מעל ראשו בעת שקיעת החמה, והיה חושש מאוד בדבר זה.‏
 ולפי חומר הנראה מדברי האר"י שיש בדבר, נראה שאם איחר להתפלל מנחה, וחושש שבאמצע תפילה בעומדו בתפילת שמונה עשרה תשקע החמה, יותר טוב שלא יניחם.
‏[ב] דעת הרמב"ם דאף כסות המיוחד ללילה אם לובשו ביום צריך ציצית (שם). וטוב לחוש שלא להתכסות בכסות של ארבע כנפות ביום כשישן, או יעשה קרן אחת עגולה, ובפרט אם היא של בגד צמר (מג"א שם ס"ק ג).
‏[ג] כל העובר לפני התיבה צריך להתעטף. ואין לומר שלוש עשרה מידות בלא עיטוף, אלא יאמר בטעמים כקורא בתורה.‏
<h2>סימן כא</h2>
﻿ דיני ציציות שנפסקו:‏
[א] חוטי הציצית, כל זמן שהם קבועים בטלית אסור להשתמש בהם, כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה, משום ביזוי מצוה (מחבר סי' כא סעי' א). ואף לאחר שנפסקו טוב לגונזם (רמ"א שם).
‏[ב] וטוב ליזהר שלא ליתן הטליתות לכובס גוי לכבס (שם סעי' ג).
‏[ג] ויש ליזהר שלא יגרור ציציותיו (מחבר סעי' ד), ואם הם ארוכים - יתחוב השני ציציות בחגורתו מאחוריו (שערי תשובה שם ס"ק ה).‏
<h2>סימן כב</h2>
﻿[א] הלובש טלית חדש, צריך לברך שהחיינו אחר ברכת להתעטף (מחבר סי' כב סעי' א, ושערי תשובה שם ס"ק ב). ונראה, דבטלית קטן אם עשאו מדבר שאינו חשוב ואינו שמח בו, לא יברך שהחיינו. וכן על תפילין, יותר טוב שלא יברך שהחיינו אפילו בפעם ראשונה שלובש (שם בשם המח"ב).‏
<h2>סימן כג</h2>
﻿[א] אסור להניח הציציות מגולים בבית הקברות או בפני המת, משום לועג לרש (מחבר סי' כג סעי' א).‏
<h2>סימן כד</h2>
﻿[א] טוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצוות בכל רגע. לפחות יזהר שיהא לבוש ציצית בשעת תפילת שחרית ומנחה (מחבר סי' כד סעי' א), שמרוויח שני מצוות, מצות ציצית וברכתה, ומלבשתו ענוה ויראה.‏
[ב] מצוה לאחוז הציציות ביד שמאלית, בין קמיצה לזרת, כנגד לבו (שם סעי' ב), משמגיע בברכת אהבת עולם 'מארבע כנפות הארץ', ויאחזם כנגד לבו עד שמגיע לפרשת 'ויאמר' (במדבר טו, לז-מא), ואז יאחזם בשתי ידיו, הקשרים ביד שמאל, והענפים ביד ימין, ויסתכל בהם, ובכל פעם שמזכיר ציצית  ינשקם, וכשאומר וראיתם אותו יסתכל בהם, ויכוין לקיים מצות עשה של 'וראיתם אותו', ויעבירם על גבי עיניו (שם סעי' ד). אבל הסומא לא יעבירם על גבי עיניו, דמיחזי כחוכא (באר היטב שם סק"ב בשם השבות יעקב).‏
 ויהיו בידו עד שיגיע לומר 'ודבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים לעד', ואז ינשקם ויעבירם על עיניו ויניחם מידו (מג"א שם ס"ק א בשם האר"י ז"ל), וכל זה הוא חיבוב מצוה. 'והחי יתן אל לבו' לחבב המצוות מלב ומנפש, כי יקרים הם מפנינים וכל חפצים לא ישוו בהם (ע"פ משלי ג, טו), ויפה שעה  אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (עי' אבות פ"ד משנה יז).‏
[ג] כשמברך ל'התעטף ב'ציצית, יכוין בראשי תיבות סוד ל"ב נתיבות חכמה, וזה סגולה שלא יכאבו שיניו שהם שלושים ושתים.‏ וטוב להסתכל בציצית (שם סעי' ג) בכל שעה ורגע, וישיג תועלת גדול והשגה, ומבטל 'כעס' גימטריא 'כנף'. ולכן אף שמצות טלית קטן ללובשו תחת בגדיו על גבי חלוקו, טוב שיאחוז בשני ציציות שלפניו, ויהיו מונחים בחיקו להסתכל בהם כל שעה. ויכוין שיש בשני הציציות עשרה קשרים, רמז לעשר ספירות, ושש עשרה חוטין עם עשר עולים לעשרים ושש כמספר שם הוי"ה (שם סעי' ה).
‏[ד] אסור לרקום פסוקים של תורה בטלית (באר היטב שם סק"ד בשם תשובת הרדב"ז). וכמו כן כל שהכתב אשורית, וענין שיש בו קדושה אסור, ובפרט בטלית קטן שנכנס בו לבית הכסא.‏
 וכמו כן יש ליזהר ולמנוע מה שנוהגים מקצת נשים וקטנים, שנושאים עליהם זהובים וחתיכות כסף שחקוק בהם שם הוי"ה ושם שד"י וכדומה, ונכנסים בהם לבית הכסא ולמבואות המטונפים, שומר נפשו יזהר וימנע אנשי ביתו מהם לכבוד ה' הנכבד והנורא, על כגון זה נאמר (ש"א ב, ל) 'כי מכבדי אכבד'  וכו'.‏
 וכן הקמיעין שיש בהם כתבי הקודש אין נכנסין בהם לבית הכסא, אלא אם כן היו מחופים עור, וגם יכסם במלבושו תוך חיקו וכדומה.
‏[ה] ישתדל שיהא טליתו נאה ומכובס ונקי משום זה אלי ואנוהו' (שמות טו, ב) (שם ובמג"א בהקדמה לסי' כד). וכמה מהגנות והבושה למי שמתלבש מלבושים נאים כאשר תשיג ידו, והטלית בלוי וקרוע. ילבש בושה ויתעטף כלימה, ונפשו תהיה עגומה, וידאג מן הנקמה, רחמנא ליצלן.
‏[ו] גדול עונש המבטל מצות ציצית. והזהיר במצות ציצית לקיימה כתיקונה זוכה ורואה פני שכינה (שם סעי' ו).‏
<h2>סימן כה</h2>
﻿ הלכות תפילין:‏
 דיני תפילין בפרטות:
‏[א] אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפילין.‏
 והמניחין כיס התפילין והטלית לתוך כיס אחד, צריכים ליזהר שלא להניח כיס התפילין למעלה, כדי שלא יפגע בהם תחילה ויצטרך להניחם קודם הטלית כדי שלא יעבור על המצוות (מחבר סי' כה סעי' א).‏ והמניחין כיס התפילין תוך הטלית, יזהרו כשמפשיטין הטלית מקיפולו, שיקח הטלית בימינו ויפשיטנו באופן שיבואו התפילין ליד שמאלו, ואז יניח הטלית תחילה. ועל פי הסוד צריך דוקא להתעטף בציצית תחילה (ט"ז שם סק"ב בשם הזוהר).‏
[ב] בזוהר הקדוש (ח"ג רסד, ב) הפליג מאוד בשבח המגיע ליוצא מביתו מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין והולך לבית הכנסת, כרוזא כריז קמיה הבו יקר לבריה דמלכא, הבו יקר לדיוקנא דמלכא, וכהנה ברכות, כל קבל דנא מאן דעייל לבי כנישתא בלא תפילין ברישיה ובדרועיה ואומר 'אשתחוה אל היכל  קדשך ביראתך' (תהלים ה, ח), קוב"ה אמר: אן הוא מוראי, הא סהיד סהדותא דשיקרא. ומי ראה כזאת ולא יחוש שלא לאבד טובה הרבה.‏
 וראוי לכל אשר נגע יראת ה' בלבו, להשתדל לצאת מן הבית מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין אם אינו חושש ליוהרא, בפרט בימות החורף שיוכל לילך לבית הכנסת בטרם יכיר איש את רעהו, ואיכא תואנה שעושה כן מפני הצינה, ולא יעבור מעשות זאת לעשות נחת רוח ליוצרנו. ואם לא יוכל  להתעטף בציצית מפני הרואים, ובפרט אם ביתו רחוק מבית הכנסת ויש רחוב של גוים בינתיים, אם הוא זהיר בטלית קטן - ילבשנו, ויניח תפילין בביתו, וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת, ושם יתעטף בטלית גדול בעזרת בית הכנסת (שם סעי' ב), שהתפילין יכול לכסותן בנקל תחת הכובע. ואם אף גם את זאת לא יכול עשות, לפחות לא יעבור מלהניח טלית ותפילין בעזרת בית הכנסת, ולא יכנס לבית הכנסת בלא ציצית ותפילין.‏ ונראה דהוא הדין בתפילת מנחה ביום שמניח תפילין, כגון בתענית, או הנוהגים להניחם בכל יום, יניחם בעזרת בית הכנסת. ויותר טוב ליכנס לבית הכנסת בציצית ותפילין מלהיות מעשרה ראשונים, כגון אם העשרה הראשונים משכימים קודם אור היום - לא ימנה עמהם. ואם מוכרח להשכים לבית הכנסת, כגון בימי הסליחות, או בשאר ימים אם יש חבורה שמשכימים קודם אור היום להיות מ'שומרים לבוקר', כשיאור היום יצא לחוץ, ויטול ידיו שלוש פעמים, ויניח טלית ותפילין בעזרת בית הכנסת.‏ וכן אם הטלית והתפילין הניחם בבית הכנסת, ואין לו מי שיוציאם, יכנס ויטלם ויצא לחוץ ויניחם, ואז יאמר 'ואני ברוב חסדך כו' ביראתך' (תהלים ה, ח), ויצייר האדם בדעתו מה נעשה יקר וגדולה לאיש אשר מלך בשר ודם חפץ ביקרו, ומכרזי קמיה תנו כבוד לאוהבו של מלך, ובכן יתלהב להשיג יקר וגדולה ממלך הכבוד בפני כל צבא המרום. והעיקר לעשות נחת רוח לפני אבינו שבשמים, שאין לך שכר טוב גדול מזה, אלא שמתוך השכר נדע שזהו רצונו וזהו כבודו עד שמשלם כל כך שכר טוב, לכן לו בכח יגבר איש לעשות נחת רוח למלך רם ונשא, המשלם שכר טוב, 'ועושה חסד לאלפים  לאוהביו ולשומרי מצותיו' (דברים ה, ט).‏
[ג] אינו דומה העושה מצוה בכוונתה לעושה אותה בלי כונה, כי עם הכוונה נותן למצוה עליה, כמו שאיתא בתיקונים (תיקון י) וז"ל: ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכלת לסלקא למיקם קדם ה'. גם הכוונה עושה רושם יותר מן העשיה. גם על ידי ידיעת כונת המצוה יתן בלבו יראה ואהבה בידיעתו מה תיקון  יעשה במצוה ההיא.‏
 והנה ענין התפילין וכוונת כתיבתם והתיקון שעושה על ידי הנחתם, עמקו מאוד, ולאו כל מוחא סביל דא, רק כללות הכוונה: שעל ידי הנחת תפילין מעביר כח הטומאה מנפש רוח ונשמה, ושורה קדושה עליונה על נפש רוח ונשמה, וזוכה להשראת השכינה בכח סגולת המצוה כי רבה, להיות 'בונה בשמים  עליותיו' (עמוס ט, ו), אשרי ילוד אשה שככה לו, 'אשרי העם שה' אלהיו' (תהלים קמד, טו).‏
 אמנם לפחות יכוין אדם בהנחתם, שציוונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המח, כדי שנזכור ניסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, וישעבד  להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו (שם סעי' ה).‏
 ומאחר שכוונת יוצרנו שציונו במצוה זו היה כדי שנזכור דברים אלו, נמצא שמי שמניח תפילין והדברים האלה לא יזכרו ולא יעלו על לבו, הרי התפילין אליו כמו אבנים חס ושלום. וכבר קצף ה' ואמר על יד הנביא ישעיה (כט, יג-יד): יען כי ניגש העם הזה וכו' ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה,  לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכו', רחמנא ליצלן.‏
 הנה כי כן ראוי ליראי ה' וחושבי שמו לבטא בשפתים קודם עשיית המצוה טעם המצוה, ואמירה מביאה לידי זכירה, וכבר נדפס באיזה סידורים נוסח 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה' קודם ציצית וקודם תפילין, וכלול בהם כוונת המצוה, ומי שאין לו סידור כזה, וכתב לו עד שיהא שגור בפיו.  ואפילו אם אינו מבין בלשון הקודש, מכל מקום האמירה מועלת, אך מי שיודע ויכול לכוין - לא יסתפק באמירה בלי שים לב לכוין, כי רחמנא לבא בעי.‏
[ד] יניח של יד תחילה מיושב, וגם הברכה יאמר מיושב, וסימנך: כי יד - על כס יה (שמות יז. טז), ושל ראש מעומד (רמ"א שם סעי' יא), וגם הכריכות שעל האצבע יעשה מעומד. וכן יעשה כשחולצן (עי' מג"א סי' כח ס"ק ג), וסימן לדבר: כאשר יחנו - כן יסעו (במדבר ב, יז).
‏[ה] אם פגע בשל ראש תחילה, צריך להעביר על אותה המצוה ויניח של יד תחילה, ואחר כך של ראש (מחבר סי' כה סעי' ו). והיותר טוב שיניח של ראש מן הצד שלא במקום הנחתם, ואחר שיניח של יד יזיזם ויניחם במקומם.‏
 ואין להוציא מן הכיס תפילין של ראש עד שיניח של יד (שם סעי' יא).
‏[ו] יברך להניח בקמ"ץ תחת הה"א (שם סעי' ז). רצונו לומר, שירחיב מעט קריאת הה"א, ולא כמו שטועים קצת עמי הארץ שקוראין כמו שני ההי"ן, לההניח.‏
[ז] צריך לברך על התפילה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירה והידוק (שם סעי' ח).
‏[ח] אסור להפסיק בדיבור בין תפילה של יד לתפילה של ראש, ואם הפסיק מברך על של ראש 'על מצות תפילין' (שם סעי' ט). ואפילו היות רומז בעיניו, קורץ באצבעותיו, אסור (באר היטב שם ס"ק ח בשם הלק"ט). ואפילו לענות אמן קדיש וקדושה לא יפסיק, אלא שאם הפסיק בעניה או סח לצורך תפילין אינו חוזר ומברך (שם סעי' י ובט"ז שם). ובתפילין דרבינו תם שאינו מברך עליהם, לא יפסיק בדיבור, אבל מותר לענות אמנים וכדומה.
‏[ט] מי שחולץ תפיליו על דעת לחזור ולהניחם מיד, לא יחזור לברך (רמ"א שם סעי' יב). בירך על של יד, ונפסק הקשר והוצרך לעשות קשר אחר, אמנם לא הסיח דעתו, כל זמן שלא הניח של ראש אינו חוזר ומברך, אבל אם הניח של ראש ואחר כך הותר של יד מהדק ומברך (מחבר שם סעי' יב).‏
[י] לא יעשה שום כריכה בקיבורת, רק אחר ההידוק יקשור היו"ד עם התיתורא, וימשיך הרצועה לזרוע. וראיתי מקפידים על מה שצריך לעשות כריכה בקיבורת כדי לקשור היו"ד עם התפילה, ולכן עושין הקשר רחב באופן שיבוא ההידוק סמוך אל התפילה והיו"ד, ולא יצטרך לעשות שום כריכה  בקיבורת. ולא יפריד היו"ד מן התיתורא לעולם, אלא לעולם תהיה קשורה בחוט של גיד, ואפילו הכי בעת ההנחה יכרכנה עם הרצועה.‏
[יא] יכרוך שבע כריכות על הזרוע מיושב, ואחר כך יקום ויניח של ראש, ואחר כך יכרוך על האצבע הנקראת אמה שלש כריכות מעומד, אחד על פרק אמצעי ושנים על פרק תחתון.
‏[יב] יאפיל בטליתו כשמניח תפילין של יד, וכן תפילין של ראש צריכין להיות מכוסין בטלית.‏
 טוב להשחיר הרצועה פנים ואחור.
‏[יג] הטוב והישר שלא יחלוץ התפילה בראש חודש עד לאחר קדיש שלאחר חזרת ספר תורה בהיכל (שם סעי' יג, ומג"א סי' תכג ס"ק ו), ובחול לא יחלוץ עד לאחר גמר 'על כן נקוה לך' (מג"א סי' כה ס"ק כח).‏
 ולא יחלוץ תפילין עד שילמוד בהם תחילה, אחד המרבה ואחד הממעיט, כי לא יזכה האדם לקנות שלוש חלקי נפש רוח נשמה אלא אם כן ילמוד עם התפילין.‏ וביום שיש מילה לא יחלוץ עד לאחר המילה (מג"א שם), ויש סוד נשגב. וכן ראוי לנהוג גם מי שאינו יודע הטעם, כי מצות האל יתברך שמו פועלת בסגולה ועושות רושם למעלה אף שנעשית בלתי הכונה הפרטית, רק שיכוין בכללות שעושה המעשה הזה רק לקיים מצות אלוהיו ולעשות נחת רוח לפניו.‏ ומכאן אזהרה לדקדק בכל מעשה המצוות שיהיו כסדרן וכמשפט, אף כי אין איתנו יודע רמזיהן וסודותיהן. כך כתבו הפוסקים. ואני אומר, דמאחר הודיע אלהים אותנו את כל זאת, דהני מילי דחסידותא ודקדוקי המצוות סודם נשגב וראשם מגיע השמימה ועושות רושם למעלה וכבוד שמים מתרבה על ידם, הנה כי כן מאן דיש בידיה לקיימן ומזלזל בהן באומרו: די לי לקיים את הדברים המעכבים מעיקר הדין, הרי זה נמצא שלא חש על כבוד קונו, בהיות לאל ידו להרבות כבוד שמים, ובודאי שעל הכל יביא אלהים במשפט, לפי מה שהוא אדם, ולפי כוחו, ולפי ידיעתו והשגתו. ובפרט בעלותו במעלות  אחר מותו, הקב"ה מדקדק ומעניש על דקדוקים דקים כחוט השערה (זאת היתה לי לרשום בקונטרס זה הני מילי דחסידותא דרך ישרה לצאת ידי כל הדיעות).‏
 ומיהו אם אינו יכול להשמר מהיסח הדעת ומהפחה ומהרהורים רעים וכדומה, יותר טוב להקדים לחולצם, רק לפחות יהיו עליו עד אחר קדושת 'ובא לציון', וביום שיש ספר תורה - עד שיחזירו ספר תורה ויניחוהו בהיכל (מחבר שם סעי' יג). ועל כל פנים לא יחלוץ תפיליו בפני הספר תורה ולא בפני  היכל הקודש, אלא יחזיר פניו לצד אחר (מג"א שם ס"ק כט), כי זה דומה למה שאיתא (מחבר סי' לח סעי' יא) שאסור לחלוץ תפיליו בפני רבו.‏
[יד] כתבו הרמב"ן ומורינו הרב ר' חיים ויטאל, שחייב כל אדם לומר ארבע פרשיות של תפילין בעודן עליו, ופרשת שמע והיה אם שמוע כבר אומרם בקריאת שמע, ופרשת קדש והיה כי יביאך יאמר קודם התפילה, ואם לא היה לו פנאי - יאמרם אחר התפילה.
‏[טו] צריך שיהיו ציצית ותפילין עליו בשעת קריאת שמע ותפילה (מחבר סי' לז סעי' ב). ומוטב שיתפלל ביחיד, ולא יקרא קריאת שמע ויתפלל בלא תפילין. אלא אם כן אין לו תפילין וחושש שלא תהא שעת קריאת שמע ותפילה עוברת עד שימצא טלית ותפילין, אז יקרא קריאת שמע ויתפלל, וכשיזדמנו  לו תפילין יניחם ויקרא בהם קריאת שמע.‏
<h2>סימן כו</h2>
﻿ דין מי שאין לו אלא תפילה אחת:‏
[א] אם אין לו אלא תפילה אחת, מניח אותה שיש לו, ומברך עליה. והוא הדין אם יש לו שתיהן, ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח אלא אחת, מניח אותה שיכול (מחבר סי' כו סעי' א). ואם אין לו אלא של ראש לבד, מברך 'על מצות תפילין' (שם סעי' ב).‏ ודוקא באונס גמור, אבל לא יבטל מצות ציצית ותפילין משום אונס כל דהו, כגון הולכי דרכים שמבטלים ממצות ציצית ותפילין וכדומה מפני חשש לעג הגוים, לא תהא כזאת בישראל לבטל מצוה או למעבד איסורא חס ושלום מפני חשש לעג הגוים, כי מה איכפת לן אם יצחקו עלינו הגוים, המה יאבדו ואלף כמוהם ואל יאבד אדם מצוה אחת קטנה, ואף אם לא נקיים מצות בפניהם - הן בעוון היינו חרפה לשכננו לעג וקלס לסביבותינו (ע"פ תהלים מד, יד). ואדרבא, יש ויש הרבה מאומות העולם שמחשיבים למי שמקיים מצוות ושומר תורתו, כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו (מיכה ד, ה),  והמתהללים באלילים עושים תפלותם בפני כל, לכן גם אנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר ונקיים מצותיו כדת מה לעשות נגד מלכים, ולא נבוש בעולם הזה ולא נכלם לעולם הבא.‏
<h2>סימן כז</h2>
﻿ מקום הנחתן ואופן הנחתן:‏
[א] מקום הנחתן של יד, בזרוע שמאל בבשר התפוח שבעצם שבין הקובד"ו ובית השחי. ויטה התפילה מעט לצד הגוף, בענין שכשיכוף זרועו למטה יהיו כנגד לבו (מחבר סי' כז סעי' א).‏ וצריך להניח בראש העצם הסמוך לקובד"ו, אבל לא בחצי העצם שסמוך לשחי (רמ"א שם).‏
[ב] צריך שיהא היו"ד של קשר תפילין של יד לצד הלב, והתפילה עליו לצד חוץ (מחבר שם סעי' ב), והמעברתא תהיה לצד הכתף, והקציצה לצד היד (שם סעי' ג).
‏[ג] לא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו, בין של יד בין של ראש (שם סעי' ד), וטוב לרחוץ מקום הנחת תפילין, שלא יהא עפר חוצץ. וכל שכן שאסור להניח תפילין על גבי פאת נכרית שקוראין פירוק"ה.‏
 ויש להסתפק במניחין שני זוגות תפילין, דלפי סודן אפשר דלא חייצי, דגוף אחד חשיבי. אמנם לפי פשטן שיכוין לצאת באותן שהן אליבא דהלכתא, ואינך חשיבי כרצועות בעלמא, בודאי יש ליזהר בין בשל יד בין בשל ראש שלא יתן התפילין של האחד על המעברתא של האחר, אלא יהיו זה על גבי  זה מופרדים ומונחים כולם על הבשר.‏
[ד] מי שיש לו נתק בראשו או מכה בזרועו בכל מקום הנחת תפילין, יניחם על גבי כובע שבראשו ועל גבי סמרטוט שבזרועו, אך לא יברך על אותה שאינו מניח בבשר. ועל כל פנים בשעת קריאת שמע ותפילה ישתדל שיהיו בלי חציצה כלל.
‏[ה] איטר יד ימינו, אם עושה כל מלאכתו בשמאלו, מניח בשמאלו שהוא ימין של כל אדם (שם סעי' ו), ואם הניח ככל אדם לא יצא ידי חובה (באר היטב שם ס"ק י בשם חוט השני). ואם שולט בשתי ידיו, מניח בשמאל כל אדם. ואם כותב באחד, ושאר כל מעשיו עושה באחרת, יש אומרים שיניח תפילין ביד שתש כחה, ויש אומרים שהיד שכותב בה היא חשובה ימין לענין זה, ומניח תפילין ביד שכנגדה (מחבר שם סעי' ו). והדרך הישר לאיש כזה שיברך ויניחם ביד שתש כחה, ושוב יחלצם ויניחם בידו שכנגדה, ויכוין לצאת בהנחה שהיא אליבא דהילכתא, או יניח תפילין בשתי ידיו בשעת קריאת  שמע, ויכוין שיצא באותן שהם אליבא דהילכתא, והאחרים יהיו כרצועות בעלמא.‏
[ו] אורך הרצועה של יד, כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר, ותמתח על האצבע אמצעית, ויכרוך ממנה על אצבעו שלוש כריכות, ובפחות מזה היא פסולה, ולא יתקן אותה על ידי תפירה. אבל אם יש כשיעור זה, יוכל לתקנה על ידי תפירה בגיד, שהשבעה כריכות אינם אלא מנהג טוב (שם סעי'  ח). ולכן אם רוצה שלא לאבד עניית קדיש וקדושה, יוכל תיכף שעושה הידוק למתוח הרצועה על האצבע, ולהניח תיכף של ראש, ואחר כך יעשה השבע כריכות.‏
[ז] מקום הנחת תפילין של ראש, צריכה להיות מונחת במקום שיש קרחה, דהיינו שיהא קצה התחתון במקום שיש קרחה וכולה תהיה במקום שיער (שם סעי' ט וט"ז שם סק"י). וטוב שישאר מעט שיער למטה מן התפילין, וסימנך: וסביביו - נשערה (תהלים נ, ג). ומי שמניחם על מצחו הרי זו דרך  המינין, וחשיב קרקפתא דלא מנח תפילין.‏
 והן בעוון, עינינו הרואות כי הרבה נכשלים בזה, ומניחים התפילין ממש על מצחן, ואף שלפעמים מוחים בהם הרואים והוא נותקן למעלה, לא הועילו בזה, שחוזרין ונופלין, ה' הטוב יכפר בעד. וראוי ליראי ה' וחושבי שמו לעמוד בפרץ, וליקח התפילין ולקצר הקשר באופן שיהו מונחים במקומן.
‏[ח] צריך שיהא הקשר מאחורי הראש למעלה מהגומה שיש בעורף. וכנגדה תהיה הקציצה באמצע הראש כנגד בין העינים (שם סעי' י).‏
 וצריך להניח הרצועות סביב הראש, וטועים הנוהגים להעבירם על אמצעית הראש, כי יש אומרים דלעכובא בעינן שיהיו מהודקין סביב.
‏[ט] ישלשל הרצועות שיהיו תלויין לפניו, ויגיעו של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה, (מחבר שם סעי' א') ויש אומרים של ימין עד המילה ושל שמאל עד הטבור (טור שם), וטוב להקפיד שלא יעדיף ולא יחסיר.‏
[י] צריך ליזהר שלא יתהפכו הרצועות (מחבר שם סעי' יא).‏ וכתוב בתשובת הגאונים שמי שהיפך רצועה של יד במקום שמקיף את הקיבורת, או של ראש במקום שמקיף את הראש, מחייב למיתב בתענית, משום דהוי ליה כפושע, שהיה לו לתקנה בשעת הנחתה, שהמצוה צריך אדם לכוין דעתו לעשותה כתיקונה, וכיון שעשאה שלא כמצותה צריך תענית.‏
 והן אמת שאם באנו לעשות תענית על כל דבר פשע, ועל כל מצוה ומצוה שאין אנו עושים כתיקונה, לא יספיקו ימי שנותינו לו יחיה גבר שנין אלפין, והן בעוון כשל כוחנו ואין אנחנו יכולים להתענות, אבל באמת אמרו: כל אדם אינו חייב אלא כשיעורו (ע"פ שבת צ, ב). הא כשיעורו חייב. ואם אינו  עושה כולה, לחצאין נמי כשרה, ולשליש ולרביע.‏
 והנה ענין התענית, מלבד שהוא מועיל לכפר על הנפש, ולהצילה מדינה של גיהנם, בפרט כשהוא תיכף לעבירה - שדומה לדיו לח שנקל להעבירו, כידוע מאמר חכמינו ז"ל. עוד תועלת גדול נמשך ממנו, שיגדור בעדו וישמור עצמו מן החטא להבא.‏ הנה כי כן מה טוב ומה נעים, שאף אם לא יוכל להתענות, על כל פנים יקבל עליו על נדנוד עבירה לסגף עצמו במקצת, כגון שלא לאכול באותו יום אלא פעם אחת אכילה מועטת, או שלא לאכול כי אם פת חריבה, או ליתן קנס לצדקה, וכדומה. ולא יקבל דבר זה על עבירות התלויות במחשבה, כגון הרהורים רעים, והיסח הדעת מן התפילין, וחסרון כוונה בתפילות וברכות ומצוות וכדומה, כי הן בעוון בדור יתום כזה אין אדם ניצול מהם בכל יום, וכמעט שאין ביד האדם לעמוד על המשמר, ואין אדם שליט ברוח, כי חטאתינו מונעים הטוב ממנו, ואם ירצה להתענות על ענינים אלו סוף שיבול ויקוץ,  רק יעשה זאת על עבירות או חסרון במצוות התלויות בדיבור או במעשה, כשתפקחנה עיניו מן העוורון ויראה כי לא טוב הדבר אשר הוא עושה - ימהר יחוס על כבוד קונו ועל נפשו ויקבל עליו בכתב על זמן מה בלי נדר שאם כה יעשה וכה יוסיף יקנוס עצמו בכך וכך ולא יעבור, עד שירגיל עצמו  לילך בדרך טובים. זהו דרך ישרה ליראי ה' וחושבי שמו.‏
<h2>סימן כח</h2>
﻿ דיני משמוש וחליצת תפילין:‏
[א] חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה שנזכר מהם. וימשמש בשל יד תחילה, ואחר כך ימשמש בשל ראש (מחבר סי' כח סעי' א ומג"א שם ס"ק א).
‏[ב] הרב האר"י זל"ה הזהיר מאוד בענין היסח הדעת מן התפילין דיש פגם גדול (באר היטב שם ס"ק א בשם ספר הכוונות), וכה דיבר בקדשו: שהענישו בשמים לגדול אחד, כאשר היו רוצים להעלותו למדרגה העליונה ביום יארצייט, אז היו מענישים אותו על שפעם אחת היה מכוין באומרו 'ולא ניגע לריק ולא נלד לבהלה' שלא יכשל בקרי ושכבת זרע לבטלה, ועל ידי הכוונה ההיא שכח והסיח דעתו מן התפילין, ולכן הענישו אותו (פע"ח שער התפילין פ"י; שער הגלגולים הקדמה כב). והן האדם יאנח במרירות על זה, ובעצמו ישער מה היה לו מהיסח הדעת בתפילין, וימהר לשוב ויגדור גדר,  ואלהינו מרחם לא ימנע טוב להולכים בתמים. עד כאן לשון הרב ברכי יוסף.‏
 והנה לפי חומר שבו, ולפי הקושי שיש לקיימו, סבור הייתי לומר שמצוה שלא לומר דבר שאי אפשר לשמוע לשמור ולקיים לכגון אנן יתמי דיתמי, אבל כבר מילתי אמורה שעל כגון זה אמרו (ע"ז ג, א): אין הקב"ה בא בטרוניא עם בניו, והכל לפי מה שהוא האדם. ועל כל פנים את אשר בכחו לעשות  יעשה, ובכח יגבר עד מקום שידו מגעת, רק שלא יתייאש מהיות עמל וטורח לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם אינו עושה כולה, על כל פנים יקבל שכר טוב בעמלו אם מעט ואם הרבה יאכל, שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה (בבא קמא לח, ב) כי נמצא בו דבר טוב אפילו דקה מן הדקה, זה כלל גדול בתורה.‏ ולענין גדר שלא להסיח דעתו מן התפילין, ראיתי אנשי מעשה שהיו כותבין על דף בסידור התפילה כזה: כוונת תפילין.‏
 והנה כתבו משם האר"י ז"ל, שאינו רשאי להסיח דעתו רק בהיותו עסוק בדברי תורה, או באמצע שמונה עשרה ברכות העמידה (עי' שערי תשובה שם ס"ק א), אך אם הפריד מעט מחשבתו מן התורה צריך לחשוב בתפילין תיכף.‏ צא ולמד כמה גדלה חומר חיוב הכוונה בתפילין, ואני אומר שבכגון אנו שבעוונותינו אף בתפילת שמונה עשרה לבנו הולך חשכים, הלואי שנכוין בתפילין.‏
[ג] קודם שיחלוץ תפילין של ראש יסיר הכריכות מהאצבע (מג"א שם ס"ק ב), וגם שנים שלוש כריכות מהזרוע, ואחר כך יסיר של ראש. והסרת אלו הכריכות עם חליצת תפילין של ראש צריך שיהא מעומד (מחבר שם סעי' ב), ושל יד מיושב (מג"א שם ס"ק ג). ויאמר קודם חליצתם פסוק 'ויאמר אם  שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה' כו' (שמות טו, כו).‏
[ד] יניח בתיק של ראש ועליו של יד, כדי שכשיבוא להניחם יפגע בשל יד תחילה (שם).‏ אבל יש להקפיד שלא להניח הרצועה של יד על התיתורא של ראש, אלא יהיו הבתים של יד ושל ראש לצד חוץ כל אחד לצד אחר של הכיס, והרצועות לבד יהיו זו על גבי זו. והיותר טוב להקפיד גם על זה - מאחר דתפילין של ראש קדושתו חמורה משל יד, ולכן הטוב טוב על פי הפשט וגם על פי הסוד, שיעשה הכיס רחב מאד, ויהיו מונחים זה אצל זה פנים בפנים, ובעיניו יראה ליקח של יד תחילה (מג"א שם ס"ק ד).
‏[ה] מנהג החכמים לנשק את התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן (שם סעי' ג), וכל אדם יעשה זאת לחבב את המצוה, כי חיבוב מצוה - מצוה.
‏[ו] נכון לחלוץ הטלית והתפילין בשמאלו, להראות כי קשה פרידתם ממנו, שרצונו היה שיהיו עליו כל היום כמנהג ותיקין (מג"א שם ס"ק ג בשם השל"ה).‏
<h2>סימן ל לא</h2>
﻿[א] זמן הנחתם בבוקר משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ארבע אמות ויכירנו (מחבר סי' ל סעי' א). וטוב לאחר ולא להקדים.‏
[ב] אסור להניח תפילין בלילה שמא ישכחם וישן בהם (שם סעי' ב).‏ ואם היה רוצה לצאת לדרך בהשכמה, וחושש שלא יוכל להניחם בהיותו בדרך, מניחם בהשכמה, וכשיגיע זמנן ימשמש בהן ויברך (שם סעי' ג).
‏[ג] בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין (שם סי' לא סעי' א). ולכן אסור גם כן לטלטלן. וגם בחול המועד אסור להניחם (שם סעי' ב).‏
<h2>סימן לב</h2>
﻿ סדר כתיבת התפילין:‏
 מאחר שדינים אלו לא שייכי לכל אדם אלא לסופרי תפילין ומזוזות וספרים, לכן לא אכתוב הדינים, דחזקת סופרים שבקיאים הם ומעיינים תחילה בשולחן ערוך ואחרונים, רק אמרתי אלקטה מילי דחסידותא ומילי דתלו בפלוגתא, וירא שמים יוצא ידי כולהו רבוותא, ומילי דלא זהירי בהו ברייתא.
‏[א] צריך לכתוב ד' דאחד גדולה כמו ארבע דלתי"ן קטנים, וגם ע' דשמע יעשה גדול.‏
[ב] יכתוב של ראש ויתקננו לגמרי וישחרנו, ואחר כך יכתוב של יד. וטוב ליזהר לכתוב כל הארבע פרשיות של ראש ושל יד רצופים, ולא יפסיק ביניהם בשום דיבור כלל.
‏[ג] אם עיבדו גוי, לדעת הרמב"ם פסול אפילו מסייע הישראל (מחבר סי' לב סעי' ט).‏
 וטוב להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם תפילין, (שם סעי' ח) ואז יוכל לכתוב בו מזוזה אם ירצה.
‏[ד] עור שליל, מצוה מן המובחר. ועור חיה טהורה עדיף מעור בהמה (באר היטב שם ס"ק טז בשם תשובת הרמ"ע). וטוב להקפיד שיהא הבהמה כשרה שהותרה באכילה (מחבר שם סעי' יב).‏
[ה] יש מי שאומר דלא מכשירינן על ידי תינוק דלא חכים ולא טיפש אלא כשנכתב מתחילה כהלכתו האות ואחר כך נפסק, אבל אם נכתב מתחילה שלא כתיקונו לא מהני תינוק (שם סעי' טז).
‏[ו] יש מי שאוסר לכתוב שום אות בתפילין על הגרר ועל המחק.‏
[ז] יש מי שמצריך להניח חלק בתחילה כדי לגול כל היקף הפרשה.
‏[ח] תפילין בין של ראש ובין של יד צריך שיהיו מרובעות אורכן כרוחבן. וצריך לרבע מקום מושבן, וגם הבתים. ואם נתקלקל ריבוען, יש מי שאומר שצריך לחזור ולרבען (שם סעי' לט).‏
 והן בעוון עתה לא זהירי כל כך בריבוע, וכתב בשו"ת זרע יעקב (סי' ב) שמיום שעמד על דעתו לא בירך על התפילין, דמאחר דריבוע הוא הלכה למשה מסיני איכא עיכובא.
‏[ט] שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני. (שם סעי' מב) וגם בזה צריך זהירות, דשכיח ברוב הימים שמתקלקל ואינו ניכר צורת השי"ן וצריך תיקון.‏
[י] חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד התפר (שם סעי' מ). ושריטה או רשימא בעלמא לא מהני כלל. וגם חריץ של שי"ן דהיינו חודה למטה יגיע עד מקום התפר, ושולי השי"ן יהיה נראה על התפר (מחבר ורמ"א שם סעי' מג) והרואה יראה בהרבה בתים שאינם כן, חבל על דמשתכחין.
‏[יא] צריך שיראה מעט מן השער פחות מכדי שיעור שעורה החוצה אל העין (מחבר שם סעי' מד, ועי' מג"א שם ס"ק סא). וטוב שיניח אצל פרשת והיה אם שמוע בצד הפונה לפרשת קדש.‏
[יב] יעביר חוט התפירה בין כל בית ובית (מחבר שם סעי' נא).‏ גם בזה אין נזהרין (עי' שערי תשובה שם ס"ק ע). יג) יש אומרים שאין לעשות השיני"ן בדפוס, שאם עשאן בדפוס לא יצא, מפני שהוא כחק תוכות, אלא יקמוט העור במלקט על ידי כפילה שכופל העור עד שעושה סעיפי השיני"ן בחקיקת ירכות.‏
[יד] בספר עטרת זקנים בסימן זה מפורש סדר חסרות ויתרות לדעת הרמב"ם, וצריכים כותבי תפילין ומזוזות והבודקים להיות בקיאין בהם. ולא יסמוך הבודק על חזקת הסופר, כי 'כל האדם כוזב' (ע"פ תהלים קטז, יא). ולכן יבדוק מתוך הספר ולא יחטיא.
‏[טו] לדעת רבינו תם דיו שמתקנים בעפצים אף על פי שמערבים בו דברים אחרים עד שיהא שחור לא מיקרי דיו, ופסול לכתוב בו. ולכך נכון להחמיר לצאת ידי כולם, ויקח דיו הנעשה מעשנים (רמ"א שם סעי' ג).‏
[טז] יניח העור בסיד עד שיפול השיער מאליו. ואם מוציאה קודם לכן לא יכתוב עליו, דהוי ליה דיפתרא.
‏[יז] צריך להתנות בשעת עיבוד העור, שהוא מעבדו לשם ספר תורה תפילין ומזוזות וקמיעות וכדומה (מחבר שם סעי' ח), ושיהא רשאי לעשות בו כל צרכו, שאם לא כן אסור להוציאו לדבר חול (עי' באר היטב שם ס"ק יב).‏
 ואם התחיל לכתוב בו, שוב אינו רשאי להורידו מקדושתו, אלא יגנז אם אינו רוצה לכתוב באותה חתיכה.
‏[יח] אם קפצה כל הדיו מן הקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו, אינו יכול לתקן ולהעביר הקולמוס, דהוי שלא כסדרן. יט) יש מי שמצריך להניח למעלה חלק כמלא חצי ציפורן למעלה מגגה של למ"ד, וכן על זה הדרך למטה (מחבר שם סעי' לב וט"ז שם ס"ק כג).‏
[כ] יש מי שפוסל בנכנס אות אחת באויר אות אחרת, וזה מצוי הרבה.
‏[אך] יש מי שאומר דאות שנדבק בתחילת הכתיבה, אין לה תקנה לגרור הדבוק, אלא צריך לגרור כל האות. ובתפילין אין להם תקנה, דהוי שלא כסדרן.‏
[כב] יש אומרים שאפילו בכותב מתוך הכתב, צריך שיקרא בפיו כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה.
‏[כג] יש אומרים דאם יצא אות אחת משמות שאינם נמחקים חוץ לשיטה, ואפילו מהנטפל לשם אחריו, פסול.‏
[כד] עור הבתים מצוה לעשותו שחור (שם סעי' מ). ויש אומרים דמעכב, ולכן אין להקל במקום שאפשר (באר היטב שם ס"ק נח בשם הב"ח). ויעמוד על המשמר אם נתלבנו לחזור ולהשחירם.
‏[כה] טוב לחוש לדברי הגאונים שלא לעשותם קטנים מרוחב שני אצבעות, בין של יד בין של ראש. ויש למחות בעוברי דרכים שמתקנים להם תפילין קטנים מאוד, כי מבורר מהש"ס שצריכים להיות רחבים יותר מאצבע, ואם לאו פסולים הם.‏
[כו] יכרוך שיער עגל על כל פרשה, ואחר כך יכרוך עליה קלף כשר, וחוזר וכורך עליה שיער. ואם לא כרך עליהן קלף, כשר בדיעבד אם אין לו תפילין אחרים.
‏[כז] פרשיות של ראש צריך לכתבן כסדרן. ואם נתקלקלה פרשה אחרונה של ראש יכתוב אחרת תחתיה, מה שאין כן אם נתקלקלה אחת מהקודמות, צריך לכתבה היא והפרשיות שאחריה. ומשם הרב חקרי לב כתבו דפסולות גם הפרשיות שלפניה. וכן אם הקדים פרשה רביעית לשלישית, נפסלו כולם ואין להם תקנה כלל.
‏[כח] מה שנוהגים בקצת מקומות איזה אומנים בקיאים שטחים הבתים בטיח עב, והם מהודרים ומצהירים, אם הטיח עב מעור הבתים או אם שמו בטיח מעצם פיל שאינו מן המותר אסור, לפיכך יש להחמיר לפוסלם, וכן אם נותן דבק בבתים צריך ליזהר שיהא הדבק מבהמה טהורה.‏
[כט] יש מי שאומר שהאלפי"ן שאין היו"ד שלהן נוגעת אל עצמה, וכן נקודת הפ"א שאין נוגעת לגגה, וראשי העי"ן והשי"ן שאין נוגעות, שהוא פסול, ואין להכשירו על ידי קריאת תינוק דלא חכים ולא טיפש, שלא נאמר זה אלא כשאנו מסופקים באות, כגון ו' קטיעה שאנו מסופקים אם הגיע לשיעור אורך  ו' או אם היא יו"ד, אז מועיל קריאת תינוק, דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך ו' יש לה מדלא קראה יו"ד, אבל היכא דפשיטא שאין האות כצורתה, מה תועיל קריאת התינוק, שהרי מפני הפירוד לא יטעה לומר שהיא אות אחרת. ולכן בתפילין שאירע כך אין להם תיקון, דהוי שלא כסדרן.‏
[ל] אין ליתן אבק סופרים על גבי אותיות השם, דכשמסיר האבק הוי ליה מוחק את השם, וכן להעביר הקולמוס על אותיות השם [אסור] מהאי טעמא.
‏[לב] יש מי שאומר שאם אין התפירה בתוך הבית, דהיינו במה שנכפל עור מן הבית לתחת המעברתא, אלא שעשה התפירות בעור המעברתא לבד, ולא תפס גם כן מעור הבית הנזכר, פסול.‏
[לג] כל דיני כתיבת התפלין ותיקוניהם ודיקדוקיהם צריך הסופר שיהא בקי בהם הדק היטב, ולא יקרב לכתוב ספרים תפילין ומזוזות עד שילמוד דיני הכתיבה והתיקון בספרי הפוסקים הראשונים ואחרונים, דיש ויש כמה פרטי דינים שאם חיסר פרט קטן מהם התפילין פסולין אליבא דכולי עלמא, או לדעת  גדולי הפוסקים, ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין, ונמצא עונש הסופר מרובה, ולכן צריך להיות אומן בקי בדינים ומאוד ירא שמים וחרד לדבר ה' המתעסק בכתיבת תפילין ותיקונם (שם סעי' כ).‏
 ומה טוב ומה נעים מנהג ערי אשכנז, שאין מניחין לכתוב ואין קונים ספרים תפילין ומזוזות אלא מסופר שיש לו כתב סמכה בידו, שבדק אותו הרב תחילה אם ראוי לסמוך עליו, על דרך שנוהגים לענין השוחטים ובודקים. ואף על פי שחזקת סופרי תפילין ומזוזות שבקיאים הם, אבל הירא את דבר ה'  במצוותיו חפץ, למיחש מיהא בעי, ולא יסמוך אחזקה, ויברור לעצמו סופר בקי מלא רוח חכמה ויראת ה' שיעשה לו תפילין בכל תיקוני סופר אליבא דכולי עלמא. ואם ימצא סופר שיכוין בכתיבתו כוונות הידועות ליודעי ח"ן בתכלית היופי האפשרי, מה טוב ומה נעים.‏
 ומסתברא כי רב טוב המפורש בטור ובבית יוסף סי' ל"ז למניח תפילין עיי"ש, אינו אלא למקיים המצוה בכל תיקוניה ודקדוקיה, לכן לא ליחוש במיעה, כי דבר תורה מעות קונות (ע"פ ב"מ מו, ב), וגם לכל המצוות ראוי לאדם לבוז כסף כדי לעשות אותן כתיקונן, כל שכן למצוה זו, כי ודאי לפי שלימות  המצוה כך שם ה' שורה עליו ומקדשין אותו מלמעלה בקדושה עליונה. וכבר באוזנינו שמענו רבים מאנשי מעשה שנתנו עד מאה זהובים בעד זוג תפילין הכתובים לקדושים אשר בארץ אנשי השם, בודאי שהמה ראו התועלת הנמשך כי עצום הוא, על כן יאמרו בואו חשבון 'שכר מצוה' וכו' >עי' אבות  פ"ב משנה א).‏
<h2>סימן לג</h2>
﻿ דין הבתים והרצועות:‏
[א] אם נתקלקל עור של שני בתים מבתי הראש זה אצל זה, יש להחמיר ולפוסלם, בין חדשים בין ישנים, לחוש לכל הדיעות (רמ"א סי' לג סעי' א). אבל אם ניקב עור הבתים לצד חוץ, פסול לכולי עלמא, וזה שכיח הרבה, ובפרט בבית של יד שרגיל להנקב, וצריך ליתן לב.
‏[ב] אם נפסקו תפירות התפילין, אם היו שתי התפירות זו בצד זו, או שלוש אפילו זו שלא בצד זו, להרמב"ם פסולים (מחבר שם סעי' ב).‏
[ג] עור הרצועות צריך שיהא מעור בהמה חיה ועוף טהורים, וצריך שיהא מעובד לשמו (שם סעי' ג). ולפי מה שכתבנו לעיל סי' ל"ב (סעי' ג) לענין קלף התפילין דלהרמב"ם אם עיבדו הגוי פסול אפי' סייעו ישראל, הוא הדין הכא.
‏[ד] הלכה למשה מסיני שיהיו הרצועות שחורות מבחוץ, אבל מצד פנים יעשה מאיזה צבע שירצה חוץ מאדום (שם). וטוב ונכון שישחירם חוץ ופנים.‏
[ה] צריך שישחירם ישראל, ואם השחירם הגוי פסולות (מחבר ורמ"א שם סעי' ד), משום דבעינן השחרה לשמה וגוים לאו בני לשמה נינהו.‏ וכמדומה לי שהרבה סופרים אין נזהרין בזה, ומכשילים את הרבים, כי אין להם על מה שיסמוכו. ה' הטוב יכפר.‏
[ו] אם השחירם גוי אין להקל להכשירם במה שיחזור וישחירם ישראל (עיין נהר שלום סק"א ועי' מג"א שם ס"ק ז).
‏[ז] אם נפסקה הרצועה במקום שמקיף הראש, ושל יד כדי שתקיף הזרוע במקום הקבורת, וכדי שימתח עד האצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אותו אצבע שלוש כריכות, אם נפסק בתוך שיעור זה אין מועיל לא קשירה ולא תפירה, אלא צריך לגונזם. ויש מחמירין עוד בשל ראש עד כדי שתגיע הרצועה  האחת עד הטבור והאחרת עד החזה, ובשעת הדחק שאין הרצועות מצויות יש לסמוך על המתירין (שם סעי' ה) ולתופרן בגידין. ואם אין גידין מצויים יתפרם אפילו במשיחה, כדי שלא יתבטל ממצות תפילין, אך לא יברך עליהן, דברכות אינן מעכבות (ט"ז שם ס"ק ז).‏
<h2>סימן לד</h2>
﻿ סדר הנחת הפרשיות בתפילין והנחת ב' זוגות תפילין:‏
[א] סדר הנחתם בבתים, לרש"י והרמב"ם. 'קדש' משמאל המניח בבית החיצון, ואחריו 'והיה כי יביאך' בבית שני, 'שמע' בבית שלישי, 'והיה אם שמוע' בבית הרביעי שהוא החיצון לימינו. ולרבינו תם. בבית השלישי 'והיה אם שמוע', ובבית הרביעי שהוא החיצון 'שמע'. ומנהג העולם כרש"י והרמב"ם  (מחבר סי' לד סעי' א).‏
[ב] ירא שמים יצא ידי שניהם, ויעשה שני זוגות תפילין ויניח שניהם (שם סעי' ב). ולא יעשה כן אלא מי שמפורסם ומוחזק בחסידות (שם סעי' ג), דכיון דאיפסיקא הלכתא כחדא, הרוצה להחמיר ולצאת ידי כל הדיעות - אם רוצה לעשות בפרהסיא צריך שיהא מוחזק ומפורסם בחסידות.‏ והנה בדין זה האריכו האחרונים, והנראה מסקנא דמילתא: דמאחר דלפי דברי הרב האר"י ז"ל תרוייהו צריכי וסודם רם ונשא, ויש מהמקובלים שכתבו דמי שאינו מניח שניהם הוי קרקפתא דלא מנח תפילין חס ושלום, הנה כי כן כל אדם יעשה עצמו תלמיד חכם לענין זה. ומיהו הכל לפי המקום, שאם אין נוהגין להניחם אלא גדולי העיר, לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, וכל שכן שאם יש גדולי העיר שאין מניחים - אין ראוי לקטנים מהם להניחם. וכבר כתבו הפוסקים שמי שעושה מילתא דחסידותא שאין נוהג בו רבו - בפני רבו או בפני מי שגדול ממנו, חייב נידוי. אבל אם שלמים וכן רבים  מאנשי העיר הם יראי ה' ומתחסדים עם קונם ומניחים אותם, גם הוא יניחם.‏
 ואני אומר, דמי שהוא עוסק במשא ומתן והוא מעורב עם הבריות, אין ראוי לו להניח שני זוגות תפילין ולהתנהג בחסידות בכל מילי דחסידותא לפני העם, כי כשיעשה דבר שלא כהוגן או שלפי דעת חבירו ידמה לו שעשה עמו שלא כהוגן, תיכף יפער פיהו לאמר: חזו גברא דקפיד אזוגי להניח שני זוגות  תפילין ומתנהג בחסידות - כך וכך מעשיו, אין זה אלא גונב דעת הבריות ושבע תועבות בלבו, ונמצא שם שמים מתחלל. אבל כגון אלו ראוי להם לקיים קרא דכתיב (מיכה ו, ח) 'והצנע לכת עם אלוהיך', וקרא דכתיב (תהלים קא, ב) 'אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי'. ואף דעיקר מצות הנחת שני זוגות הוא שיניחם שניהם יחד, מכל מקום במקום דאיכא למיחש ליוהרא ולחילול ה' כדבר האמור, את אשר בכחו לעשות יעשה, ויניח של רש"י ורבינו תם בביתו בהצנע ויקרא קריאת שמע ובבית הכנסת לא יניח אלא של רש"י, או לפחות יניח של רבינו תם לבד ויקרא בהם קריאת שמע ובבית הכנסת יניח  של רש"י, וערבה לה' כאילו היה מניח שניהם עליו בשעת קריאת שמע וכל התפילה, וזוהי דרך ישרה לכל אדם, ואת צנועים חכמה (משלי יא, ב), אלא דמי שהוא מפורסם בחסידות, אם לא יכול לעשות בצנעא - יעשה בפרהסיא, אבל לשאר עמא - הירא את דבר ה' ובעי למיהוי חסידא לא יעשה אלא בצנעא.‏ ומכל מקום לא ימנע מעשות בצנעא כל אשר יכול לעשות מילי דחסידותא באופן שלא ידע בו אדם, ואפילו מאנשי ביתו יסתיר עצמו אם יוכל, ואז אפילו אם ידע איניש בנפשיה שהוא אינו זהיר בעיקרי מצוות ונכשל בחמורות, לא משום זה ימנע ממילי דחסידותא, כי זה לחוד וזה לחוד, ומצוות אין מעכבות זו את זו, ואין הקב"ה מקפח שכר האיש אשר נמצא אתו כל דהו דבר טוב, ובכל - אדם עושה נחת רוח ליוצרו, ומצוה גוררת מצוה (אבות פ"ד משנה ב), כי יאמר אל לבו: הן אני מתנהג בחסידות כזה וכזה, ואיך לא אשמור גופי הלכות, ושב ורפא לו.
‏[ג] אסור להחליף הכיסין והרצועות והבתים מתפילין של רש"י לתפילין דרבינו תם או איפכא, וכן אסור להחליף רצועה של ראש לעשותה של יד, (מחבר סי' מב סעי' א) וכן אסור להסיר הבית מתחילת הרצועה להניחו בסוף הרצועה, והכל משום מעלין בקודש ואין מורידין.‏
 וכן אסור להשתמש בכיס של טלית ותפילין להניח בהן דברים של חול כמו שנוהגים עוברי דרכים, אלא אם התנה מתחילה בפירוש דאז שרי.
‏[ד] סדר הנחתם באופן זה: יקח שניהם יחד ויכניסם בזרוע, וישים תחילה של רש"י ואחר כך של רבינו תם על הקיבורת, אלא של רש"י יהיה יותר גבוה וסמוך כנגד הכתף, ואחר כך תפילין של רבינו תם סמוך לקובד"ו, ויכרוך כל יו'ד בבית שלו עם הרצועה, ואחר כך כורך שתי הרצועות באופן שתהיינה רצועות של רבינו תם תחת רצועות של רש"י, ולא יהא מגולה כי אם של רש"י. וכן בשל ראש יניח תפילה של רש"י למטה למראה עיניו, ועליה תפילין של רבינו תם, וסימנך: שמור ת"ם וראה יש"ר (תהלים לז, לז) - אותיות רש"י.‏ וכדי שיהיו בראש רצועות של רש"י למעלה ותחתיהן רצועות דרבינו תם, וכן בקשר שיהיה הדל"ת של רש"י על גבי הדל"ת של רבינו תם, ראיתי מדקדקין שלוקחין בידן השני ראשין של רש"י למעלה ושל רבינו תם למטה, והקשר של רש"י על גבי הקשר של רבינו תם, ומעבירין הבית של רש"י בתוך הרצועות דרבינו תם שיבא תחת הבית של רבינו תם, ומניחים על הראש באופן שיהא של רש"י למטה והקשר של רש"י על גבי הקשר של רבינו תם, ומעבירין הרצועות של רש"י על גבי רצועות של רבינו תם באופן שלא יראו החוצה אל העין, וגם הרצועות התלויות יהיו של רש"י על גבי  רבינו תם. זהו דרך ישרה.‏
[ה] המיישרים אורחותם לא יעברו מלהניח תפילין גם במנחה, אם מתפללין אותה קודם שקיעת החמה, ולא בלבד ביום התענית אלא בכל יום, ומה טוב ומה נעים שינהגו כן התלמידי חכמים אשר בכל עיר ועיר, ומי שנאה לו ליטול את השם יעשה עצמו תלמיד חכם.
‏[ו] המניחים שני זוגות, יניחו במנחה של רבינו תם לבד בלא ברכה.‏
 והיותר טוב, שיעשה תפילין של שמושא רבא, דהיינו שיהיו גדולים אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים, ויהיו הפרשיות מונחות בסדר רש"י, רק שיתחיל להניח פרשת 'קדש' בצד ימין המניח, ואלו התפילין יניח במנחה ויברך עליהם. ולמי שאינו יכול להניח שני זוגות מפני חשש יוהרא, יניח אלו  לעולם, שלפי דברי הרב האר"י הם עולים במקום שני זוגות. אך ירא שמים יצא ידי כולם, ויהא עובד אלהים במושלם.‏ רק בערב שבת וערב יום טוב לא יניח תפילין במנחה.‏
<h2>סימן לה</h2>
﻿ דין מנין השיטין:‏
[א] נהגו במניין השיטין, על פי הקבלה, לכתוב בשל יד שבע שיטין בכל פרשה, ובשל ראש ארבע שיטין בכל פרשה, ואף על פי שאם שינה לא פסל (מחבר סי' לה סעי' א), מכל מקום ראוי להשתדל מאוד שלא לשנות.‏ ואלו הן ראשי השיטין בשל יד, פרשה ראשונה: 'וידבר', 'את היום', 'יוצאים', 'לתת', 'חג', 'ההוא', 'תורת'. פרשה שניה: 'והיה', 'רחם', 'בשה', 'לאמר', 'כי הקשה', 'בהמה', 'לאות'. פרשה שלישית: 'שמע', 'את', 'והיו', 'לבבך', 'ובלכתך', 'ידיך', 'מזוזות'. פרשה רביעית: 'והיה', 'ובכל נפשכם' 'ואכלת', 'ה' בכם', 'אשר ה', 'בין עיניכם', 'ביתך ובשעריך'.‏ ואלו הן ראשי שיטין של ראש, פרשה ראשונה: 'וידבר', 'מזה', 'הזאת', 'זה'. פרשה שניה: 'והיה', 'וכל פטר חמור', 'ה' ממצרים מבית', 'כל פטר רחם הזכרים'. פרשה שלישית: 'שמע', 'נפשך', 'לבניך', 'על'. פרשה רביעית: 'והיה', 'עשב', 'לא תתן', 'את בניכם'.‏ ונהי שהדברים עתיקים, אם יוכל לכוין השיטות בענין זה [יעשה כן], אבל לא יאריך או יקצר האותיות כדי לכוין ראשי השיטות.‏
<h2>סימן לו</h2>
﻿ דקדוק כתיבתן:‏
[א] צריך לדקדק בכתיבת האותיות, שלא תשתנה צורת שום אחד מהם, ולא תדמה לאחרת (מחבר סי' לו סעי' א). מרן הבית יוסף הביא תמונת האותיות מספר ברוך שאמר, והיא תמונת כתיבת אשכנזים, והרב מור וקציעה שרטט וכתב תמונת כתיבה ספרדית לכל אות ואות עיי"ש, וצריכים הסופרים  הספרדים להיות בקיאים בצורתם (ובאשר לא נמצא בידי הספר הנזכר לא העתקתי דבריו).‏
[ב] תפילין מכתב אשכנזים פסולין לספרדים. ורבים מעמי הארץ אין נזהרין בזה, ולוקחים מן הבא לידם.
‏[ג] כל אות צריכה להיות גולם אחד, לכן צריך להיות נקודה שעל האל"ף שהוא כמו יו"ד, ונקודה שתחתיה, ויוד"י השי"ן ועי"ן, ואחורי צד"י, שיהיו נוגעות באות, ובאחת שאינה נוגעת פסולין. וכן בשאר אותיות, חוץ מה"א וקו"ף שאין ליגע הרגל בגג, ואם נגע פסול (שם סעי' ב).‏
 וירחיק הרגל מהגג כדי שאדם בינוני יכירנו היטב בריחוק אמה, אבל לא ירחיק יותר מכדי עובי הגג.
‏[ד] אלו הן האותיות שצריך לתייגם כדי לצאת ידי כל הדעות (שמאחר שאם הוסיף בתגין לא פסל, אבל אם חיסר אחד מהם - לדעת הגאון שמושא רבא פסול, לכן ראוי ליזהר לעשות כל התגין לפי כל הדיעות, ובפרט בתפילין דשימושא רבא, כי איך יקרב להניח תפילין דשימושא רבא לצאת אליבא דידיה - והרי התפילין פסולין לדעתו מפני חסרון התגים).‏ פרשה ראשונה: ח' של 'חמץ' ארבע תגין. צ' חמש תגין. ו' ס' 'דהיבוסי' תלת תלת תאגי. ש' 'דאשר' ששה תאגי, שלוש על שמאל, שנים על אמצעי, ואחד על של ראש ימיני. יו"ד של 'לי' שלוש תאגי. ל' מ' ע' 'דלמען' ארבע ארבע תאגי. מ"ם סתומה של 'מימים' שלוש תאגי. ת' ת' 'דתורת' תלת תלת תאגי. ה' של 'ימימה' תלת תאגי.‏ פרשה שניה: ב' 'דיביאך' ואותיות 'פטר' הראשון, תלת תלת תאגי. ה' ז' כ' 'דהזכרים' תלת תלת תאגי. א' ך' 'דישאלך' ארבע ארבע תאגי. ד' 'דהיד' ק' 'דהקשה' כ' 'דידך' תלת תלת תאגי. ח' 'דלשלחנו' ארבעה תאגי. ה' 'דונתנה' ארבעה תגין. ט' ט' 'דלטוטפות' חמש חמש תגין, שנים על ראש ימין, ושלוש על ראש שמאל. פ' של 'טוטפות' ארבעה תאגי, ועל התיו תג אחד. ה' ראשונה ואחרונה של 'הקשה', ה' של 'ויהרוג', ה' של 'ידכה', ארבעה ארבעה תאגי.‏ פרשה שלישית: ש' 'דשמע' שלוש תאגי. ע' 'דשמע' גדולה, ועליה חמש תאגי, שנים על ראש ימיני, תלת על ראש שמאל. ט' ט' פ' של 'טוטפות' ארבע ארבע תאגי, על התי"ו תג אחד. נ' 'דנפשך', ז' 'דמזוזות', ג' 'דגנך', צ' 'דהארץ', תלת תלת תאגי. זהו בפרשה שלישית.‏
 פרשה רביעית: ש' ע' ט' נ' ז' ג' ץ' צריך בכל אות תלת זיינין בצד שמאל, והוא הדין לצד"י כפופה ונו"ן פשוטה. אותיות ב' ד' ק' ח' י' ה' צריכין תג בסוף גגה בשמאל, לא כסופרי הזמן שנותנין תג על גב כל אחד מהן. ואלו צריכים לתייגן כך בכל מקום שהם בספרים תפילין ומזוזות. פ' של 'ואספת' תלת  תגין. ת' של 'ואספת' תג אחד. ט' ט' פ' של 'טטפת' ארבע ארבע תגין, ועל התי"ו תג אחד. ס' של 'ואספת' תלת תגין. פ' של 'יפתה' שני תגין.‏
 ואלו התגים שבתפילין צריכים להיות גדולים כעין מקלות. רק בש' ע' ט' נ' ז' ג' ץ' לא די בתגין, אלא צריך לעשות התגין כמו זיינין זקופות על האות.
‏[ה] נהי דהא דאם חסר אחד מאלו התגין פסול אינו אלא לדעת הגאון שמושא רבא, אבל אם לא תייג אותיות ש' ע' ט' נ' ז' ג' ץ' לפחות בתגים קטנים, פסול לדעת רובא דפוסקים, וצריך לתקן ולתייג, ולא יניחם בלא תיוג.‏
[ו] אפילו למאן דאמר שאם לא עשה תגים - כשרים, אם עשאם ואינן נוגעים באותיות, או נוגעים זה בזה, פוסלים וצריך לתקנם.
‏[ז] בענין חסרות ויתרות אנו נוהגים כרמב"ם, אמנם בפרשה 'והיה אם שמוע' יש מחלוקת בין הרמב"ם ורבינו תם, שלדעת הרמב"ם (הלכות תפילין פ"ב ה"ה) צריך לכתוב 'ולטוטפות' חסר וי"ו אחרונה ולדעת רבינו תם צריך שיהא חסר שני ווי"ן, ומאחר דאם הוסיף אות אחת הם פסולים, צריך ליזהר בתפילין דרבינו תם לעשות כרבינו תם, כי היכי דלא ליהוי תרתי דסתרי. וכן צריכים ליזהר בתפילין דרבינו תם שלא יהיו כתובים במי עפצא שהם פסולים לרבינו תם.‏ וכזאת וכזאת יזהרו הסופרים לעיין בספרים לענין הפתוחות והסתומות, והחסרות והיתרות, וצורת האותיות, וכל דקדוקי סופרים הנצרכים, ולא יחטיאו, כי נפשם ונפשות המניחים הם חובלים, כי אלו דברים שאין להם שיעור, והן הררים התלויים בשערה, ודברים העומדים ברומו של עולם.‏
<h2>סימן לז</h2>
﻿ גודל שכר מצות תפילין וזמן הנחתם:‏
[א] גדולה מצות תפילין (מחבר סי' לז סעי' א) שכל המניחם מאריך ימים (מנחות מד, א) (באר היטב סי' לז ס"ק א). ואמר רבא כל המניח תפילין ומתעטף בציצית וקורא קריאת שמע ומתפלל מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ואמר אביי אני ערב לו שאין אש של גיהנם שולט בו, שעוונותיו נמחלים לו על  ידי יסורים בעולם הזה, ורב פפא אמר אני ערב שעוונותיו נמחלים לו, ולא מבעיא שאין גיהנם שולט בו אלא אפילו בזה העולם לא יגיע לו שום עונש כי עוונותיו נמחלים לו לגמרי (טור שם וב"י שם). ואין לך גדול בכל מצות עשה שבתורה יותר ממצות תפילין, שהוקשה כל התורה כולה לתפילין, שנאמר (שמות יג, ט) 'למען תהיה תורת ה' בפיך', לכן צריך כל אדם להיות זהיר וזריז בהם, לקיים מצוה זו כתיקונה בכל דקדוקיה ותיקוניה.‏ ועוד יוצא לנו מידיעה זו תועלת, ש'ישמח ישראל בעושיו' (תהלים קמט, ב) שמחה רבה בקיימו מצוה זו על אשר זכה לעשות נחת רוח גדול ליוצרו, כאשר נראה מגודל שכרה, וכי 'שם ה' נקרא עליו' (דברים כח, י; ברכות ו, א). וזה שאמרו בש"ס (ברכות ל, ב) דרבה הוה קא בדח טובא ואמר תפילין קא מנחנא.
‏[ב] מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכין גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום (שם סעי' ב). ואשרי אנוש יעשה זאת לפחות לעת זקנתו, ובפרט אם זכה לשכון כבוד בעיר הקודש תובב"א, יתחסד עם קונו וילך בתום לבבו בקרב ביתו בחדרי חדרים, ויתעסק בתורה ודרכי התשובה מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין, ובזה יקנה קדושה וטהרה וקדוש יאמר לו.
‏[ג] קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא ישן ולא יפיח בהם, חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו. ויש אומרים דדוקא שהוא בן שלוש עשרה שנים ויום אחד (מחבר ורמ"א שם סעי' ג).‏
 ובדור יתום זה, הלואי יזהרו הגדולים לפנות עצמם קודם התפילה, כדי שלא להפיח בהם, ושלא לישן בהם, ושלא לעשות עמהם שחוק וקלות ראש, לכן אין ראוי לחנך הקטנים, אלא אי קים ליה בגויה שהא בודק עצמו יפה קודם התפילה, וגם שהוא נקי מלכלוך צואה בפי הטבעת, ואינו ישן עמהן, ואינו  מדבר דברי שחוק וקלות ראש, ואם לא - ההעדר טוב.
‏[ד] קודם הנחת תפילין של ראש בראשו, יסתכל בשבע זייני"ן שיש בשני שיני"ן, שהם נגד שבע עיני ה' (עי' זכריה ד, י), ויכוין דאית בהון רזין סתימין עמיקין.‏
<h2>סימן לח</h2>
﻿ מי הם החייבים בתפילין:‏
[א] מי שברי לו שאינו יכול להתפלל בלא הפחה, מוטב שיעבור זמן התפילה ממה שיתפלל בלא גוף נקי. ואם יראה לו שיכול להעמיד עצמו בגוף נקי בשעת קריאת שמע, יניח תפילין בין אהבה לקריאת שמע ויברך עליהם (מחבר סי' לח סעי' ב).
‏[ב] המניח תפילין צריך ליזהר בהרהור תאות אשה, ואם אי אפשר לו בלא הרהור מוטב שלא להניחם (מחבר ורמ"א שם סעי' ד), אבל עתיד ליתן את הדין על אשר כדמיבעי ליה למעבד לא עבד, דמיבעי לי לאיניש ליתובי דעתיה ולדחות ההרהורים רעים מלבו בשתי ידים, וזאת תורת האדם בכל עת ובכל רגע, כל שכן בשעה שמניח תפילין ומתפלל - על אחת כמה וכמה חובה כפולה ומכופלת לדחות מעליו כל מיני מחשבות זרות והרהורים רעים לבל יערב קודש בחול וטמא בטהור, שהרי זה דומה למערב צואה במאכל המלך, כי לא לרצון יהיה אלא גם יחרה אף המלך וחמתו תבער בו.‏ ובחמלת ה' על יצוריו שאינו דן אונס כרצון, וקמי שמיא גליא שאין אדם שליט ברוח, והרהורים באים לו לאדם מדעתו ושלא מדעתו, וכבר אמרו רז"ל (ב"ב קסד. ב) שהרהורי עבירה אין אדם ניצול מהם בכל יום, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג, א), ולא יענש אם יעמוד על המשמר  ובכח יגבר איש לדחות מעליו המחשבות וההרהורים ולהחליף אותם טוב ברע (ואני מצאתי תועלת בחשוב הי"ג מידות מעומקא דליבא חזור חזור), אבל אם מאריך ברעתו מבלי שים לב - ידאג מן הפורענות כי רבה היא אם לא ישוב בתשובה.‏
<h2>סימן לט</h2>
﻿ מי הם הכשרים לכתוב תפילין:‏
[א] תפילין שכתבן קטן או מוסר פסולין (מחבר סי' לט סעי' א). ויש להחמיר בקטן שיהא דוקא גדול ממש, דהיינו שהביא שתי שערות [כ]שהוא בן שלוש עשרה שנה, אבל אם אין לו שתי שערות פסול לכתוב עד שיהא בן שמונה עשרה שנה (מג"א שם ס"ק א).‏ וכל שעשה מסירות, שמסר ממון או גוף ישראל ביד גוים, התפילין שכותב הם פסולין עד שיעשה תשובה הראויה.‏
 וכל שפסול לכתבן, פסול בכל תיקון עשייתן, כגון התפירה, ולגרר דבק שבין אות לאות וכדומה (שם סעי' ב ומג"א שם ס"ק ו).
‏[ב] אין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הגוים יותר מכדי דמיהן הרבה, כדי שלא להרגלין לגנבן ולגזלן (שם סעי' ז). אבל מעט יותר לוקחים, וחייבים לקנות - כדי שלא יזלזלו בהם (מג"א שם ס"ק ו). ואסור לומר לגוי שיתנם בזול יותר מדאי, שמא יכעוס הגוי וינהג בהם מנהג בזיון (באר היטב שם ס"ק ז).
‏[ג] אין לוקחין אלא מן המומחה שבקי בחסרות ויתרות (שם סעי' ח). ואפילו לקח מן המומחה, טוב שיבדקם קודם הנחה. וגם פעם בפעם טוב שיבדקם, דשכיח דמתקלקלים מזיעה.‏
 ואף דמדינא אינו חייב לבדקן אלא כשמניחן לפרקין, דחיישינן שמא נתעפשו, ואז חייב לבודקן שני פעמים בשבע שנים, והוא הדין אם רואה שנתקלקלו או אם נפלו למים שחייב לבודקן, אבל מהיות טוב - שיבדקם אפילו בלאו הכי, דנהי שאם המצא ימצא שהם פסולין אין עליו עוון אשר חטא, ואינו  חשוב מפושעי ישראל בגופן, מאחר דמדינא אינו חייב, דסמכינן אחזקה, זה מועיל למקום שאין לו מי שיוכל לבדוק ולחזור ולתופרן, אבל כשמוצא מי שיוכל לבדוק לא יאבד טובה הרבה, שאם יארע שהם פסולין בודאי שאין נותנים לו שכר כעושה מצוה, ואינו דומה הבא טעון לבא ריקם (ע"פ ב"מ עו, ב), ומי שהוא זריז במצוות נשכר שכר הרבה.
‏[ד] הרוצה לבדוק תפילין או מזוזותיו, ילך אצל בקי אשר יש לו יד ושם בדברי הפוסקים, שכשבא לבדוק עיניו תחזינה בדברי כל הפוסקים מה מעכב ולא יחטיא. ובמקום שיש סופר בעיר, ומוליכין אצל חכם לבדוק, הטוב טוב מה שימשוך ידו וישלח אצל הסופר לבדוק, כי הוא מכיר ורגיל בחסרות  ויתרות ובכל הדברים המעכבים, וכל אומן באומנותיה ידע. אבל אם אין סופר, הבא לבדוק יעיין בספרי הפוסקים, ולא יסמוך על חזקת הסופרים שמומחין הם, כי זה כלל גדול כל האדם כוזב' (ע"פ תהלים קטז, יא).‏
<h2>סימן מ [מד מה]</h2>
﻿ איך לנהוג בקדושת התפילין:‏
[א] אסור לתלות תפילין בין בבתים בין ברצועות (מחבר סי' מ סעי' א). ולא יפה עושין אותם האנשים דכשחולצין התפילין בראש חודש קודם תפילת מוסף, ואין להם פנאי להצניען בכיסן, תולין אותם בסריגי החלונות של בית הכנסת כדי שלא יתערבבו זה בזה, ואיסורא עבדי, וצריך להודיעם איסורו  וחומר שבהן, שהרי אמרו בש"ס (ברכות כד, א): התולה תפיליו יתלו לו חייו, ועליו נאמר (דברים כח, סו) 'והיו חייך תלואים לך מנגד'. ואפילו בשעת הנחה יש להחמיר שלא לאחוז בקשר והבית יהיה תלוי עד שמניחו בראשו, אלא יקח בידו הקשר עם הבית דבוקים ויניח הבית במקומו, ואחר כך הקשר במקומו.
‏[ב] בית שיש בו תפילין או שאר ספרי קודש, והוא הדין לניירות שתולין בבית היולדת שכתוב בהם שמות ופסוקים, אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם, או שיניחם בכלי תוך כלי (שם סעי' ב). וכל שכן שאסור לעשות שם צרכיו.‏
 ובספרים - התיק שלהן (שקורין קאגא"ש) חשוב כלי אחד, וצריך לכסותן בכלי אחר. וכן לתפילין - הכיס שלהן אפילו היא תוך הטלית והטלית תוך כיס גדול חשוב כלי אחד, וצריך כסוי אחר - שיתן מטפחת על גביהן, דכל שהוא מיוחד להם אפילו מאה כלים חשובים כאחד (שם).‏ הנה כי כן, לא יפה עושים אותם האנשים שמיחדין איזה כסוי לכסות הספרים וכל דבר שבקדושה אשר בבית, וקבוע שם במסמרים, דכל שהוא מיוחד להם לא נפקי ידי חובת כסוי כלי תוך כלי. וכן אם המזוזה היא תוך החדר או במקום שעושין שם תשמיש של גנאי, לא מהני אם יכסנה בכמה כסויין מתחילת עשייתה, דכולן כלי אחד חשיבי, אלא צריך שיניח מסמר קטן על גבה לכסותה בדבר שאינו מיוחד לה, כי היכי דליחשיב כלי תוך כלי. ועיין לקמן סי' ר"מ (סעי' ח).
‏[ג] יש מי שאומר דכל שישן עם אשתו במטה, אפילו אינו רוצה לשמש, צריך לכסותן, דשמא יבא לידי תשמיש וישכח מלכסות (ט"ז שם ס"ק ד).‏
[ד] אם הולך מביתו לבית הכנסת בתפילין ועובר במבואות המטונפות, יכסם בטלית או בסודר.
‏[ה] מי שנפלו לו תפילין, נכון שיתענה באותו יום או יפדה התענית. ואם נפלו בכיס שלהן, יתן פרוטה לצדקה (מג"א שם ס"ק ב ושערי תשובה שם ס"ק ב).‏
[ו] אסור ליכנס לבית הקברות, אפילו חוץ לארבע אמות (באר היטב סי' מה ס"ק א), ותפילין בראשו. וכן תוך ארבע אמות של מת, עד שיכסה התפילין והרצועות (מחבר שם סעי' א).
‏[ז] אסור לישן בהם אפילו שינת עראי, אלא אם הניח עליהם סודר (שם סי' מד סעי' א).‏
 ואני מסתפק אם מועיל שיהיו מכוסין בטלית שעליו.
‏[ח] יש ליזהר שלא להניח הטלית והסידור על גבי התפילין בכיס, אלא יניח התפילין מן הצד או יכרוך כיס התפילין תוך הטלית (בית הרואה, ועיין להמחזיק ברכה סי' כ"ה, ועי' שערי תשובה סי' מ ס"ק ג).‏
<h2>סימן מו</h2>
﻿ הלכות ברכות השחר ושאר הברכות:‏
[א] תיכף שיעור משנתו יפנה ויטול ידיו, ויכון לקראת אלהיו הדור בלבושו. וישב מעט ויחשוב בגדולת אדונינו אשר לגדולתו אין חקר, דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין וכולא קמיה כלא, ויאריך מעט במחשבתו בזה. ואחר כך יחשוב שבמקום גדולתו של הקב"ה שם מצינו ענותנותו (מגילה לא,  א), אשר בחר בנו לעם סגולה, וקדשנו במצוותיו, והרשנו לשרתו ולברך בשמו, ולמצוה יחשב לו - כי עולה לרצון ולנחת רוח לפני כסא כבודו ברכותינו אליו. אשרי ילוד אשה אנוש רימה שזכה לכך לברך למלך רם ונשא בפניו, והוא חשוב ומקובל ומרוצה לפניו, היש חיך מתוק מזה, היש טובה גדולה מזו.‏ וקודם התחילו לברך, יקבל עליו לברך אות באות תיבה בתיבה, ביראה ואהבה ושמחה רבה ובכוונת הלב כדת מה לעשות, ואז יקרב לברך כראוי.‏
 והנה בכל הברכות חיובא רמיא ליזהר, ויגיל ברעדה בבואו לברך למלך הכבוד, אמנם יגדל החיוב בברכות השחר שיכנס בכי טוב כדי שיצא בכי טוב (ע"פ פסחים ב, א), ולא יהא זה 'ראשון לחשבון עוונות' של היום, כי אז זאת תהיה לו לפוקה ולמכשול כל היום, כי מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת  עבירה (אבות פ"ד מ"ב).‏
 וגדר גדול - לברך בעינים סגורות או מתוך הספר, כי כבר איתנח סימנא 'אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה' (אסתר ט, כה), ומה טוב לגבר שירשום בכתב בנייר כדברים האלה, וכזאת וכזאת התעוררות בקיצור בלשון שמבין, ויקרא בה קודם עומדו לברך. זה כלל גדול בתורה, בתחבולות תעשה  מלחמה (משלי כד, ו), וזריזות מביאה לידי זהירות (עי' ע"ז כ, ב).‏
[ב] מה טוב ומה נעים אם יוכל עמוד שלא ידבר שום דבר, ותהיה תחילת דיבורו בעומדו משנתו מתחיל במצוה לברך ליוצר נשמתו, הנה טוב מאוד.
‏[ג] בנוסח ברכות השחר רבים שגו בכמה דברים, ובאמת אמרו (ברכות נ, א): מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם עם הארץ, וראוי לכל ישראל שילך אצל חכם וילמדנו ולא יבוש ולא יכלם.‏
 וארשום קצת נסחי דוקני דלא בקיאי בהו אינשי: צריך להפסיק בין 'אלהי' ל'נשמה', שלא יהא נראה שאלהיו הוא היא הנשמה (עטרת זקנים סי' מו סעי' א). אין לומר טהורה 'היא', אלא טהורה. אין להוסיף על ארבעים ושבע תיבות עד המחזיר נשמות כו' כי מגרעות נתן על פי הסוד.‏ וזהו הנוסח: אלהי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא, כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל המעשים אדון כל הנשמות, ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים.‏ אחר ברכת 'מלביש ערומים' צריך לברך תיכף 'הנותן ליעף כח', ולא כמו שכתוב בסידורים אחר 'עוטר ישראל'. שעשה לי כל צרכי צריך לומר בלשון יחיד, והכ"ף דגושה. האשה תברך 'ברוך שעשני כרצונו' בלי הזכרת שם ומלכות. צריך לומר 'מאדם רע', 'מאשת רע', ולא כמו שכתוב בסידורים מאשה רעה. צריך לומר 'והערב'. כל זה וכזה ראוי לכל ירא שמים לרשום בספרו עד שיהא מורגל בפיו.
‏[ד] דעת הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ז הט"ו) ורבים מהפוסקים שאין לברך ברכות השחר אם לא נתחייב בהם. ואף שאנו נוהגין כדברי האר"י ז"ל לברך את כולן, חוץ מ'על נטילת ידים' שאינו מברך אם לא ישן כל הלילה, וברכת 'אשר יצר' שאינו מברך אם לא עשה צרכיו, מכל מקום ירא שמים יביא עצמו לידי חיוב במקום דאפשר (מחבר ורמ"א שם סעי' ח ומג"א שם ס"ק יד ושערי תשובה שם ס"ק יב). ואם ישן מעט יקבל שכר טוב, ובלבד שיכוין לבו לשמים. הנה כי כן ראוי להניח גם האזור קודם ברכת 'אוזר ישראל', ולא סגי במכנסים.
‏[ה] בתשעה באב ויום הכיפורים לא יברך ברכת 'שעשה לי כל צרכי' - אם הוא נזהר שלא ללבוש מנעלים של עור כלל וכלל, אבל האבל יברך אותה.‏
[ו] הגר אם מברך 'שלא עשני גוי' אין מוחין בידו, והיותר טוב שלא יברך ברכה זו (מג"א שם ס"ק י בשם הב"ח והשל"ה).
‏[ז] אם שכח ולא בירך ברכות השחר קודם תפילה, יברך אותם אחר תפילה, חוץ מברכת 'המחזיר נשמות' שלא יברך - שכבר נפטר בברכת מחיה המתים (שערי תשובה שם ס"ק ז בשם פרי חדש סי' מו וסי' נח). וחוץ מברכות התורה שנפטר 'באהבת עולם' (עי' מחבר סי' מז סעי' ז).‏
 ואם קראוהו לקריאת ספר תורה קודם שיברך ברכות התורה, לא נפטר כי אם מברכת 'אשר בחר בנו', ויאמר השתי ברכות אחרות: 'אשר קדשנו במצותיו וציונו על דברי תורה', 'והערב נא' (מחבר סי' קל סעי' ט), אם לא בירך עדיין 'אהבת עולם' שהיא פוטרת את כולן לדעת קצת פוסקים, ויברכנה  בהרהור וכדומה כמו שכתבתי לקמן סימן קס"ז סעי' ב.‏
[ח] אם קדם ובירך 'זוקף כפופים' קודם שיברך 'מתיר אסורים', לא יברך שוב 'מתיר אסורים' (מחבר סי' מו סעי' ה), כי בכלל מאתים מנה.
‏[ט] חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום לפחות (מחבר סי' מו סעי' ג). ובכל יום כבר יש מאה ברכות, אין חסר רק בשבת ויום טוב שחסר עשר מברכות התפילה, ולפי חשבון - הן חסר כחמש עשרה או עשרים ברכות, ממלי להו במיני פירות ומיני ריח טוב.‏
 ודוקא שיהיו הפירות משונים ומיני ריח משונים, או שיאכל ויריח בזמנים שונים לאחר שהפליג ושינה מקומו או הסיח דעתו, אבל לא ניתנה רשות לאכול פרי בשולחן ולהניח קצת ממנו עד לאחר ברכת המזון כדי להרבות בברכות, דהוי ליה ברכה שאינה צריכה שעוברים משום 'לא תשא' (ברכות לג,  א), ורבים שגו בזה אפילו בימות החול, וסוברים לעשות מצוה ועבירה היא בידם. רק אם אחר מזמין לו מעט פרי לאחר ברכת המזון כנהוג אז ליכא חשש איסור.‏
[י] כדי שיעלו אלו המאה ברכות לחשבון, צריך שיברך אותם כתיקונם אות באות תיבה בתיבה בכוונת הלב, שאם יברך אותם בדילוג תיבות ואותיות כמנהג איזה בורים שאומרים 'ברוך תה אלינו מלכולם', אז ההעדר טוב ממציאות הרע. אבל האומר אותם כתיקונם מובטח לו שהוא בן העולם הבא,  ומרויח אלף זהובים בכל יום.‏
 ומי יתן והיה לבבנו לומר הברכות בחיבה ושמחה כהרווחת מאה זהובים או עשרה, ואילו לא היה אלא הפסד הרווחת הריוח והשכר לא היה כל כך רע, אבל זו רעה חולה כי ענוש יענש האיש הישראלי על כל פעם שמזכיר ה' שלא כתיקונו ושלא בכוונה, נמצא שהזכיר שם שמים לבטלה, ונהנה מן  העולם הזה בלא ברכה, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה.‏
 ואגיד לדור מעשה נורא אשר ראיתי כתוב בספר, למען יחרדו בנים וייראו את ה' הנכבד והנורא: כשנפטר לבית עולמו הרב המחבר זרע יצחק ז"ל, שמע בבית דין של מעלה קול רעש גדול: פנו מקום לצדיק אחד שנפטר, וקבלוהו בכבוד גדול, ונתנו לו ספר תורה בזרועו, ושאלוהו קיימת מה שכתוב  בזה ואמר הן, קיימת מצוה ראשונה שהוא פריה ורביה שלא להנאתך אלא לשם שמים ואמר הן, ואמרו מי מעיד בך, ובאו המלאכים שנבראו מהמצוות אשר עשה עד אין מספר והעידו בו, זה אומר אני נבראתי ממצוה זו וזה אומר מזו וכן כולם. אחר כך הביאו לפניו ארבע טורי שולחן ערוך, ושאלוהו קיימת תורה שבעל פה, ואמר הן, מי מעיד, ובאו המלאכים כנזכר לעיל והעידו בו, שוב שאלוהו נזהרת מלהוציא שם שמים לבטלה, וידום, חזרו ושאלוהו ושתק ולא אמר מידי, והכריזו אחר עדות, ובאו גדודי מלאכי חבלה לבושים שחורים ומתעטפים שחורים והעידו בו, זה אומר אני נבראתי ביום פלוני  כשהוציא כך וכך אזכרות בתפילה בלא כוונה, וזה אומר כך, ויקרעו שמלותם כל הבית דין של מעלה, וגם הוא קרע שמלותיו, ואמרו לו טיפה סרוחה איך לא יראת את ה' הנכבד והנורא כו', ונגמר דינו או לירד לגהינם או שיחזור בגלגול, ובחר בגהינם מבגלגול. עד כאן לשון המעשה בקיצור.‏ שיתו לבכם על יום הדין הגדול והנורא, ותנו כבוד לאלהיכם, ותקנו את מעוותכם, והישירו דרככם, עד אשר לא תחשך השמש, חוסו על נפשיכם ועל כבוד קונכם, חזקו ויאמץ לבבכם, חזק ונתחזק בעד אלהינו, והוא ברחמיו יעזור לנו.‏
<h2>סימן מז</h2>
﻿ דיני ברכת התורה:‏
[א] ברכת התורה צריך ליזהר בה מאוד, שלא יקרא לא מקרא ולא משנה ולא גמרא ולא מדרש בלי ברכת התורה (מחבר ורמ"א סי' מז סעי' א-ב). ואפילו לפסוק דין בנתינת טעם אסור (עי' רמ"א שם סעי' ד). וכן לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה אף על פי שהוא אומרם דרך תחנונים (מחבר סי' מו  סעי' ט).‏
 וראיתי נזהרים, אם בא לומר פסוק 'ויהי נועם' (תהלים צ, יז) קודם ברכת התורה, לשנות דרך קריאתו לומר: ויהי נועמך עלינו כו'. וכן אם בא ליכנס לבית הכנסת קודם ברכות התורה, ישנה ויאמר: ואני ברוב חסדו אבא ביתו אשתחוה אל היכל קדשו ביראתו.
‏[ב] אף על פי שהמהרהר בדברי תורה אין צריך לברך, הכותב בדברי תורה צריך לברך, אף על פי שאינו קורא בפיו (שם סי' מז סעי' ג-ד).‏
[ג] נוסח ברכות התורה. אשר קדשנו במצותיו וציונו על דברי תורה (שם סעי' ה), ויענו אמן. והערב בוי"ו (שם סעי' ו), ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו וצאצאי כל עמך ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתיך לשמה כו'. וישפוך נפשו על זרעו שיהיו מיושבי בית המדרש. ובברכה השלישית  ישמח מאוד ויודה על מעמד הר סיני ונתינת התורה.‏
[ד] יש אומרים ששינת קבע ביום על מיטתו הוי הפסק (שם סעי' יא). ושצריך לחזור ולברך ברכת התורה. ונכון לברך בהרהור או בלא הזכרת שם ומלכות.‏ ומהיות טוב לחוש לסברת האומרים שצריך לברך, והוא הדין בכל מיני ספיקות בברכות דדינא יתיב דלא מברכינן, דספק ברכות להקל, הלא טוב לתקן במקצת בזה האופן: או שיקח תינוק בידו וילמדנו אותה ברכה אות באות ויכוין לצאת ידי חובה אם חייב, או שישמע מאחר שחייב באותה ברכה ויכוין לצאת אם חייב, על כגון זה אמרו (עי' קהלת ז, יח): ירא שמים יוצא ידי כולם. או יאמר: בריך רחמנא מרן מלכא דעלמא. ועיין לקמן סימן קס"ז סעי' י"ב.
‏[ה] נשים מברכות ברכת התורה (שם סעי' יד), שהרי חייבות בקריאת פרשת הקרבנות (מג"א שם ס"ק יד). ועתה נשתכחה תורה וברכות ותפילות וקרבנות מרבות בנות.‏
[ו] דעת הפוסקים שאם הוא ניעור כל הלילה לא יברך הברכות עד הבוקר (שם ס"ק יב). וכן הניעור בלילה ודעתו לחזור ולישן שינת קבע, לא יברך כי אם ברכות התורה, והאחרות יניח לכשיקום בסוף שינתו (עי' שערי תשובה שם ס"ק יב).‏ אמנם המקובלים כתבו דיברך כל הברכות תיכף בקומו, אפילו דעתו לחזור ולישון. ולא זו בלבד, אלא אפילו מי שלא ישן כלל בהגיע חצות צריך לאומרם, חוץ מברכת התורה שאם לא ישן אין צריך לאומרה עד עלות השחר, ואם אינו עושה כן גורם פגם גדול ומזיק לנפשו מאוד.‏
 ולעניות דעתי נראה קצת תקנתא לצאת ידי כל הדעות, שיכוין בכל יום כשמברך ברכות השחר שאין רוצה לפטור אלא עד חצות לילה, ואז יוכל לברך בחצות כל הברכות ואף ברכת התורה אפילו אם לא ישן, על דרך שמברך בבוקר כשלא ישן. ואפשר דבגילוי דעתא שיגלה דעתו ובירר שיחותיו פעם  אחת שכך רוצה לנהוג [סגי], ואין צריך לכוין בכל יום.‏
 והנוהגים כדעת הפוסקים שבהיותם ערים אין מברכין ברכות השחר עד שיעלה עמוד השחר, צריכים ליזהר שתיכף בעלות השחר אפילו אם נמצאו לומדין יפסיקו מלימודים, ולא ילמדו אחר עלות השחר בלי ברכת התורה, כי לא לרצון יהיה אותו הלימוד. ואשר לא שת לבו - אינו נזהר, ולא ראיתי  נזהרים, ולאו שפיר עבדי.‏
[ז] אין לומר ברכת 'הנותן לשכוי בינה' קודם חצות (עי' מג"א שם ס"ק יג בשם כתבים). והקם קודם חצות, מאחר שלפי דברי הזוהר הקדוש כל הברכות הם קשר אחד ולא יתפרדו, מכל מקום הטוב טוב להמתין עד חצות לברך כל הברכות יחד. ולמאי דביני ביני יהרהר בדברי תורה, כי הרהור מותר, או  ישורר שירות ותשבחות.
‏[ח] מי שחטפו שינה באמצע ברכות השחר, כל ברכה שאינו יודע בודאי שלא אמרה לא יאמרנה מספק. ואפילו בברכות התורה אם הוא מסופק לא יברך מספק, אלא ישמע מאחר שהוא מחוייב.‏
<h2>סימן מח</h2>
﻿[א] אומרים פרשת התמיד (רמ"א סי' מח בהקדמה) והקטורת.‏
 ובזוהר הקדוש (ח"ב ריח, ב) הפליג מאוד בשבח המגיע ותועלת הנמשך מקריאת פרשת התמיד וסדר פיטום הקטורת, עד שאמר: דאי הוו ידעי עלמא התועלת הנמשך מהם, הוו נטלי כל מלה ומלה ושויאן לון עטרה על רישייהו כעיטרא דדהבא. ברם מיבעי ליה דישוי לביה ורעותיה, ויכוין במה  שאומר.‏
 ואשרי המשתדל בכל כחו לעשות נחת רוח ליוצרו, ויקח ספר בידו לומר פרשת התמיד והקטורת אות באות תיבה בתיבה בכוונת הלב, ויכנע לבו בחושבו שבזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים כבש לעולה והיה לריח ניחוח ליוצרנו, כי העולה היא העולה לבנות ולתקן עולמות עליונים, והקטורת  מקשר ומחבר מידות העליונות והיו למאורות בשמים, ועתה בעוונותינו חסרנו כל, מי יתן והיה שנקריב נפש רוח ונשמה, ונקטיר חלבנו ודמנו לרצון ולנחת רוח ליוצרנו מלך גדול ונורא, זאת נחמתינו כי ה' צבאות הותיר לנו שריד שיח שפתותינו שעולה במקום קרבנותינו והקטרתינו, 'ונשלמה פרים שפתינו' (הושע יד, ג). ובכן יתחזק לאומרם בכוונת הלב, בהכנעה ביראה ואהבה ושמחה רבה, אולי נזכה שיהא שיח שפתותינו חשוב ומקובל כאילו הקרבנו והקטרנו לריח ניחוח ולנחת רוח ליוצרנו, כי זה כל האדם.
‏[ב] הנכון שלא לומר פסוקי מוסף שבת אצל פרשת התמיד בשבת (שערי תשובה ס"ק א בשם האר"י), אלא כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, שכבר אומרים בתפילת מוסף, ומאחר שתפילת שחרית היא העולה במקום קרבן תמיד - אין להקדים מוסף לשחרית.‏
[ג] ישתדל מאוד לומר פרשת התמיד בציבור (שם). מאחר שהוא קרבן ציבור - ראוי לאומרו בציבור. ולכן אם איחר לבא לבית הכנסת, יאמר פסוק 'שמע ישראל' (דברים ו, ד) בלבד, ויקרא פרשת הקרבנות עם הציבור.
‏[ד] מה טוב ומה נעים לומר שחרית ומנחה סדר העבודה שסידר הרב מהר"ם די לונזאנו, ונדפסה בסידורים. זאת תורת האדם הרוצה לעבוד את ה' עבודה שלימה, יקדים לבא לבית הכנסת ויקרא זה סדר העבודה בינו לבין עצמו.‏
[ה] יזהר מאוד בקריאת סממני הקטורת, שהרי אמרו (כריתות ו, א) אם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה, והקריאה במקום הקרבה (רמ"א סי' קלב סעי' ב). והמדקדקים מונים את הסממנים באצבעות. וטוב למנות האחד עשרה סמנים בעשר אצבעות, שתהיינה שתי ידים זוכות כאחד ויתעסקו במצוה.
‏[ו] בסוף סדר פיטום הקטורת לא יאמר אלא שלוש פסוקים: 'ה' צבאות עמנו', 'ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך', 'ה' הושיעה', ושוב יאמר וערבה לה'. וככה יעשה באמירת פיטום הקטורת שבסוף התפילה.‏
[ז] נהגו להתנועע בשעה שקורא בתורה (רמ"א סי' מח סעי' א), ובשעה שאומר הזמירות. ויש רמז על פי הזוהר הקדוש (ח"ג ריח, ב), שהוא דוגמת הנר, דכתיב (משלי כ, כז) 'נר ה' נשמת אדם', וכתיב (משלי ו, כג) 'כי נר מצוה'. אמנם בתפילת שמונה עשרה היותר נכון שלא להתנועע כלל, כעומד לפני  המלך. רק בחתימת הברכות בהזכרת ה' יתנועע מעט בנחת, על דרך דכתיב (מלאכי ב, ה) 'מפני שמי ניחת הוא'.‏
<h2>סימן מט</h2>
﻿ דין דברים שיכול לומר על פה:‏
[א] דברים שבכתב שאינו רגיל ושגור בפי כל, אינו רשאי לאומרם על פה, אפילו שגור בפיו (מחבר סי' מט סעי' א ומג"א שם ס"ק א). ויש מפקפקים בקריאת תהלים השגורים בפיו על פה, והיותר טוב כשאינו רוצה להיות יושב ובטל שיקרא דברים השגורים בפי כל אדם, או משניות השגורות בפיו  אפילו חזור חזור כמה פעמים, ואפילו דברים השגורים בפי כל שליח ציבור המוציא את הרבים ידי חובתם - אינו רשאי לאומרם על פה.‏
<h2>סימן נ</h2>
﻿ סדר הזמירות עד 'ברוך שאמר':‏
[א] ראיתי נוהגים לומר בתחילת הזמירות 'אלוקינו ואלוקי אבותינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך' כו' עד 'בכל משלה', והנאני, כי היא תפילה נוראה שיטע בלב ברואיו אהבתו ויראתו לעשות רצונו.
‏[ב] פרשת העקידה יאמר בכוונה גדולה, וישים עיניו ולבו עד כמה מגעת עבודת ה', שאברהם אבינו עליו השלום גמר בלבו בלב שלם ושמח לשחוט בן יחיד אשר אהבו יותר ממנו. ואם יאמר אדם שגם הוא היה עושה כן אם היה בא לו מאת ה' כמו שבא לאברהם אבינו, הלא אלהים יחקור זאת שלא היה עושה בלב שלם כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו, אלא כדי להשיג מעלת אברהם אבינו עליו השלום, הראיה - שאינו כופה את יצרו שהוא קל יותר משחיטת בנו כדי לעשות נחת רוח ליוצרו. ובכן במרירות יאנח על קיצורו בעבודת השם יתברך שמו מאוד מאוד, ויתעורר התעוררות קדושה ליזהר מכאן  ולהבא ליראה את ה', רצוף אהבה.‏
[ג] כשיאמר 'ויעקוד את יצחק בנו' (בראשית כב, ט), יכוין שיעקוד ה' שרי מעלה שהם מקטרגים על ישראל ומעכבים תפילתם, ואל יהי מונע. וסגולת העקידה לכבוש מדת הדין, ולכן יתאמץ בכונתה, וכתבו רז"ל שאם שב בתשובה בכוונת העקידה יכופר עוונו.
‏[ד] יתעורר מאוד ביראה ואהבה ושמחה רבה והכנעה גדולה לומר כל הזמירות בקול נמוך, רק שפתיו יהיו נעות וקולו לא ישמע, רק בשבת קודש ירים מאוד את קולו בנעימה קדושה.‏
 ויזהר שלא לבלוע התיבות או האותיות, ובפרט האזכרות יזהר בהן לאומרן כתיקונן 'כדת מה לעשות' (ע"פ אסתר א, טו), וידע נאמנה כי בכל אות ותיבה יש סודות נוראות להפליא, ודי לנו צער בנפש כי אין אתנו יודע לכוין בכוונות הראויות לכוין, ותכסינו כלמתינו, ולפחות נזהר לומר התיבות במספרם  כמשפט, ולהבין פשטן, ולהתעורר בהן ביראה ואהבה ושמחה רבה. כי יתן האיש את רוחו אליהן על כל תיבה ותיבה בעומק - אי אפשר שלא יתעורר. וידע דרך כלל כי הכל סודות עמוקים ולצורך היחוד, ויאמר הכל מתוך הספר, וידע לפני מי הוא עומד.‏
[ה] כשאומר אל נקמות ה', יכוין מאוד שה' ינקום נקמת עשרה הרוגי מלוכה, וגופין קדישין יבררו ניצוצות הקדושות אשר בעולם העשיה, וזה אומרו 'השב גמול על גאים'.
‏[ו] מה מאוד הפליגו באמירת 'למנצח בנגינות' (תהלים סז) בציור מנורה, וכתבו ז"ל ששכרו רב ועצום, ויש בו סודות עמוקים. וראוי לנו לעשות נחת רוח ליוצרנו ולומר אותו בכוונה, בציור מנורה, כתוב על קלף.‏
[ז] האיש הירא את ה' ירשום בתחילת סידור תפילה אשר לו כדברים האלה המועילים להתעוררות הלב, וכזאת וכזאת אשר ימצא כתוב בספרים דברים הנוקבים את הלב, בקיצור, ויהיו לזכרון בין עיניו תמיד בכל יום קודם כל תפילה. כי זה כלל גדול בתורה, כי בעידנא דיצר הרע לית דמדכר ליצר הטוב  (נדרים לב, ב), ברם קדמיה לרשיעא בראיה המביאה לידי זכירה, וזכירה מביאה לידי עשיה, ו'בתחבולות תעשה לך מלחמה' (משלי כד, ו) בעזר משדי.‏
[ח] מעת שיתחיל זמירות יזהר שלא ידבר כלל ועיקר, כי כל הזמירות הוא לתקן עולמות, ואיך יפסיק בדברים בטלים. ועל דרך האמת אין נכון ללמוד מזמורים וכיוצא בין הדבקים של הזמירות, כי כל הפסוקים והסדר הזה מתוקן על פי הסוד ורזין עלאין, ולא נכון להפסיק בעניני דברי תורה אחרים. ואם כל  זה בדברי תורה - אוי לו למדבר דברים בטלים, והזוהר הקדוש (ח"ב קלא, ב) החמיר מאוד מאוד דעביד קלנא לשכינה חס ושלום, ונכון ליזהר שלא לדבר בבית הכנסת כלל אף שלא בשעת התפילה - כפשט לשון הזוהר הקדוש.‏
 וממוצא דבר אתה תשמע, גנות המנהג שנוהגים באיזה מקומות להמתין על חתן או אבי הבן וסנדק באמצע הזמירות, ובאים לדבר בינתיים ויש טורח ציבור, ומניחין כבוד שמו ועוסקים בכבוד בשר ודם, ישתקע מנהג זה ולא תהא כזאת בישראל. והמבטל אותו - יזהיר כזוהר הרקיע.
‏[ט] ארשום בכתב שגיאות שנפלו בסידורים, וראוי לכל אחד להגיה בסידורו נוסחי דווקני בעבור תהיה עבודתו עבודה תמה: 'אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה'.‏
 'לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי', ולפי דעתי אין נכון לומר 'בסתר כבגלוי', כי הן בעוון יש עבירות רבות שדשו בהן רבים ונעשו כהיתר ועושין אותם בגלוי, כי כל מעשינו תוהו, כי אין במעשינו כלום שנסמוך עליהם לולא רחמיו ורוב חסדיו.‏ וממוצא דבר נהגתי שלא לומר בסדר אנשי אמונה 'הוא יגיד יושרנו', פן יאמר ה': ישר באדם אין, אלא אני אומר 'הוא יליץ טוב בעדנו', והבוחר יבחר. 'אשרינו שאנחנו משכימים'. 'ותגביה קרננו למעלה'. 'ברוך המקדש שמו ברבים'. 'קראת שמו ישראל וישורון'.‏
 'ותבנה בית המקדש במהרה בימינו'. וכן ביהי רצון שקודם הודו. 'פיטום הקטורת כיצד היתה נעשית, שלש מאות וששים ושמונה מנים היו בה, שס"ה כמנין ימות החמה, מנה בכל יום פרס בשחרית ופרס בין הערבים, ושלשה מנים יתירים שמהם מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים, ומחזירן  למכתשת בערב יום הכיפורים כדי לקיים מצות דקה מן הדקה'. 'הצורי' - בחול"ם.‏
 'מלח סדומית רובע', ואין לומר רובע הקב. 'אף כיפת הירדן כל שהיא'. 'כדי לשפות בה את הצפורן'.‏ 'זה הכלל אם כמידתה כשרה לחצאין, ואם חיסר אחת' כו'. באביי הוה מסדר כו' וקטורת וכו', אין צריך לומר בכל אחד: 'קודמת', רק: וקטורת לאיברים, ואיברים למנחה, עד 'בזיכין' שאז צריך לומר 'ובזיכין קודמין לתמיד' כו'.‏
 'אנא בכח' צריך לומר כל שתי תיבות ביחד.‏ בסוף 'הודו' אין לומר כי אם פעם אחת 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. ברייתא דרבי ישמעאל: 'לטעון טעון אחד', כן צריך לומר בשתי החלוקות. וצריך לומר 'וכאן שני כתובים'.‏
 יש מי שאומר שצריך להתחיל 'מזמור שיר חנוכת' בכל השנה. וכן ביום טוב אפילו שלא חל בשבת צריך להתחיל 'מזמור שיר ליום השבת'.‏ פסוק 'והוא רחום' אין לדלגו כלל, לא בשבת ולא ביום טוב.‏
[י] קבעו לשנות אחר 'פרשת התמיד' פרק 'איזהו מקומן' וברייתא דרבי ישמעאל, כדי שיזכה כל אדם ללמוד בכל יום מקרא ומשנה וגמרא (מחבר סי' נ סעי' א).‏ אבל בלימוד משנה וגמרא צריך שישתדל להבין פירוש התיבות, אף שלא יבין פירוש הענין, שאם לא יבין אף התיבות - יש מי שכתב שאינו נחשב לימוד כלל (מג"א שם ס"ק ב). ולכן טוב לגבר לפחות שמידי שנה בשנה בימים האדירים, ילך אצל חכם וילמוד פירוש כל התפילות לחול ולשבתות ולמועדים, והדבר הקשה ירשום פירושו בגליון סידורו.
‏[יא] צריך לדקדק באמירת תפילות וברכות שלא להיות חס ושלום כ'מתלהלה היורה זיקים' (ע"פ משלי כו, יח). ונזכיר קצת תיבות, 'ישמע חכם ויוסיף לקח' (משלי א, ה): 'אביי הוה' - צריך להפסיק בין אביי להוה, שלא יהא כהוגה את ה'.‏
 (אלו התיבות, במקום ששמתי נקודות, רצוני לומר שצריך להפסיק, ובאות שיש דגש בתוכה צריך לקרותה דגושה:) בהודו: כי, כל, אלהי העמים, אלילים, וה' שמים עשה.‏ בויברך דוד: 'ברוך אתה ה' אלהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם'.‏
 'ירדו במצולות', אבל ב'מי אל כמוך' צריך לומר 'במצהילות ים'.‏ 'מי כמוך באלים ה' מי כמוכה'.‏
 'ידמו כאבן, צללו, כעופרת במים אדירים.‏ 'עם זו גאלת' גימל דגושה.‏
[יב] בין שי"ן ימנית לשמאלית יש בונה עולמות ומחריבן, על כן מה מאוד צריך ליזהר לידע ולעמוד על המשמר לומר על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל. ולא יחטיא בכל הנזכר וכדומה, כי פעמים נמצא מחרף ומגדף, ופעמים נפשו הוא חובל. וכמעשה שאירע בזמן האר"י ז"ל שהיה אומר בברכת  'אתה חונן' השכל בשי"ן ימנית, ונענש והיה שכול בנים רחמנא ליצלן. לכן ילך אצל חכם וילמדו, ועל משמרתו יעמוד. כי זה תורת האדם אשר הוא יהודי, שיעור משינתו לעבוד עבודתו עבודה שלימה.‏
<h2>סימן נא</h2>
﻿ דיני תפילה מן 'ברוך שאמר' עד 'ישתבח':‏
[א] יאמר ברוך שאמר מעומד (רמ"א סי' נא סעי' ז), והוא שבח רם ונשא וגבוה מאוד, ותיקנוהו אנשי כנסת הגדולה על פי פתקא דנפל מרקיעא. והנותן לב לפשטן של דברים ויעמיק בהן, יגיל ברעדה, אשרי ילוד אשה שככה לו, 'אשרי העם שה' אלהיו' (תהלים קמד, טו).
‏[ב] צריך לומר נוסח של פ"ז תיבות הנדפס באיזה סידורים, ואשר אין לו יכתבנו בסידורו, ולא ישתנה בשום זמן לא בשבת ולא ביום טוב בל תוסיף ובל תגרע (עי' באר היטב שם ס"ק א), ואם הקהל יאמרו נוסח אחר - הוא יאמר בצנעה נוסח של פ"ז תיבות, כי יש סודות עמוקים, והמשנה - מגרעות נתן, ולכן יאמר: 'בפה' עמו שהוא גימטריא פ"ז.‏ 'ברוך מרחם על הבריות', כן צריך לומר. 'בתשבחות' התי"ו בחיריק.‏
[ג] כשיתחיל 'ברוך שאמר' יאחוז שתי ציציות שלפניו בידו עד סוף ברוך שאמר, ואז ינשקם ויניחם.
‏[ד] ואם סיים 'ברוך שאמר' קודם שיסיים החזן, עונה אחריו אמן (מחבר סי' נא סעי' ב), ויותר טוב אם יוכל להתחיל גם כן 'מזמור לתודה' ואחר כך יענה אמן, כדי שלא יפסיק בין הברכה להדבר שמברך עליו. ואם סיים עם החזן לא יענה אמן, דהוי כעונה אמן אחר ברכותיו (באר היטב שם ס"ק ב).‏
[ה] אפילו לצורך מצוה אין לדבר בין ברוך שאמר לישתבח (רמ"א שם סעי' ד), ואם הוא מוכרח להפסיק מפני שום צורך גדול, יקדים ויאמר הפסוקים שקודם ויברך דוד 'ברוך ה' לעולם אמן ואמן' עד ('כל הנשמה תהלל יה') [ויברך דוד]. וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק יאמר גם כן אלו הפסוקים  מקודם, דהוי כמו ברכה לפניהם ולאחריהם (מג"א שם ס"ק ד). ואסור לומר מעמדות ותחינות בתוך פסוקי דזמרא, או בשעה שהשליח ציבור חוזר התפילה (באר היטב שם ס"ק ג), אבל יענה אמנים וקדיש וקדושה בתוך פסוקי דזמרא.‏
[ו] צריך לכוין בפסוק 'פותח את ידך' (מחבר סעי' ז) שהקב"ה הוא זן ומפרנס לכל, מקרני ראמים עד ביצי כינים. ויכוין גם כן בראשי תיבות פ'ותח א'ת י'דיך שהוא: פא"י, ועולה צ"א - כחשבון שם הוי"ה אדנ"י, וסופי תיבות: חת"ך - שהוא שם המלאך הממונה על הפרנסה.‏ וידע נאמנה כי יש סודות עמוקים במזמור זה, ובונה בשמים עליותיו, כי לא לחנם אמרו (ברכות ד, ב) שכל האומר 'תהילה לדוד' שלוש פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ואנחנו לא נדע, רק 'ויהי נועם ה' אלהינו עלינו' וכו' (תהלים צ, יז). מיהו גם כן לפי פשטן של דברים, כי יתן האיש את רוחו במזמור הזה להבין כל תיבה שבו בעומק, ימצא תועלת ופלא ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא. דו"ק ותשכח. ומה גם בפסוק זה של 'פותח את ידיך', אם יכוין בו ותהיינה אזניו קשובות את אשר מוציא מפיו - כי השי"ת הוא הזן ומפרנס לכל, מחשבה זו מועלת הרבה לשלא יבטל עבודת קונו  מפני פרנסתו, כי על הרוב 'על פת לחם יפשע גבר' (משלי כח, כא), 'וצדיק באמונתו יחיה' (חבקוק ב, ד). הנה כי כן אתה תשמע, כי לא האמירה הוא העיקר, אלא המעשה, שיעשה כראוי לפי מה שאומר, ולא יהא אומר ואינו עושה, אבל גם האמירה והכוונה צריכה - והיא מעכבת, שאם לא כיון לפחות בפסוק 'פותח את ידיך' פשטן של דברים - צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת (מחבר שם סעי' ז) במקום שנזכר שם בתוך פסוקי דזמרא יאמרנו שם, או אחר סיום תפילה, ויתחיל מפסוק סומך ה' כו', ובזה מעוות יכול לתקון.
‏[ז] אמרו בזוהר הקדוש (ח"ב קלג, א-ב) שצריך להתעורר באמירת פסוקי דזמרה ליראה את ה' בכל לבו. וצריך אדם לכוין לתקן מטה ושולחן וכסא ומנורה, ארבעה תקוני השכינה. בתפילת ערבית - מטה, ובזמירות - שולחן, ביוצר וקריאת שמע - כסא, בתפילת שמונה עשרה - מנורה.‏
 ובתפילת שחרית יכוין לעלות ארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, עד ברוך שאמר - עולם העשיה, מברוך שאמר עד יוצר - יצירה, יוצר וקריאת שמע - בריאה, תפילת שמונה עשרה - עולם האצילות. והנה אלו דברים שאין להם שיעור, רזי דרזין, עמוק עמוק מי ימצאנו (ע"פ קהלת ז,  כד), והגבה למעלה (ע"פ ישעיה ז, יא), דברים העומדים ברומו של עולם, רק את זה יתן האיש את רוחו בדברים הנזכרים, ולבבו יבין כי הדברים עתיקים, ורוחו ונשמתו אליו יעצוב - על כי אין אתנו יודע לכוין בכוונות ויחודים וזווגי מידות העליונות, ואשר בכחו לעשות יעשה לכוין פשטן של דברים, ולעבוד עבודתו עבודה שלימה בדחילו ורחימו ושמחה רבה והכנעה.
‏[ח] כופלין פסוק 'כל הנשמה תהלל יה', לפי שהוא סוף פסוקי דזמרה, אבל כשאומרים אותו 'בה' מלך' אין לכפול אותו. וכן פסוק (שמות טו, יח) 'ה' ימלוך' (רמ"א שם) שבסוף השירה צריך לאומרו שנים מקרא ואחד תרגום (באר היטב שם ס"ק ו בשם ספר נגיד ומצוה בשם האר"י).‏
[ט] באמירת 'ויברך דוד', כשאומר 'ואתה מושל בכל' יתן שלוש פרוטות לצדקה, השנים בבת אחת ואחר כך השלישית, וסודם נשגב (באר היטב שם ס"ק ז בשם משנת חסידים).‏ ולפחות לא יעבור מליתן או להפריש פרוטה אחת לצדקה, מה גם בהתפללו ביחיד, בין קודם תפילת שחרית בין קודם תפילת מנחה, שהרי אמרו בגמרא (ב"ב י, א): רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי דכתיב 'אני בצדק אחזה פניך', כל שכן אנן יתמי דיתמי המלאים עוונות, מי זה ערב אל לבו לגשת אל הקודש אל פני האדון ה', אם לא צ'דק ל'פניו י'הלך (תהלים פה, יד) - ר"ת 'צלי'.
‏[י] אין אומרים הזמירות במרוצה כי אם בנחת (מחבר שם סעי' ח), ולא ידלג שום תיבה ולא יבליעם, אלא יוציא מפיו כאילו מונה מעות (באר היטב שם ס"ק ח בשם ד"מ).‏
 על דבר זה דאבה נפש יראי ה', כי הן בעוון - המרוצה בתפילה נעשית מטבע חריף, הוא העובר בזמן הזה, ואומרים דרך ליצנות: ותפילתם מהרה תקבל ברצון, ולכן 'הרצים יצאו דחופים בדבר המלך' - מלכו של עולם, הקהל מריצין את החזן, והחזן מריץ את יראי ה' על כרחך שלא בטובתם, רץ  לקראת רץ ירוץ (ע"פ ירמיה נא, לא), ותהי מרוצתם רעה (שם כג, י), אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, כי יקצוף האלהים על קהל כזה, ויאמר: אם כדברים האלה דבר לפחתיך במרוצה - הירצך או הישא פניך, ומי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי.‏
 והן בעוון, בחורף מורים ביותר היתר לנפשם להיות רץ כצבי, והמרבה לרוץ ולדלג כאיל פיסח הרי זה משובח. והן אמת דאף שה' לא יחשוב כל כך עוון אם אינו מתפלל כל כך בנחת, כי נושא הצינה, ואף כי אין כל כך טענה מספקת, שהרי כל היום יושב בשוק ובחנות, ולא תהא כהנת כפונדקית, מכל  מקום יש קצת זכות תולה להתפלל קצת במרוצה בשפה ברורה אות באות תיבה בתיבה, אבל אם יאמר במרוצה רבה כבלע את הקודש, שאין זה שבח ותהלה אלא חוכא ואיטלולא, אז העדר - טוב ממציאות הרע.‏
 והן בעוון פשתה המספחת הזאת בין בקיץ בין בחורף, כי יכבד עליהם שבתם בבית הכנסת כעומד על גבי גחלים, וגוערים בחזן שרוצה לומר קצת בנחת, ואומרים לו: מה זה, ראש השנה היום, כיפור היום, רוץ לך מהרה, כי כבר פנה היום, מתי נצא לחנות ומתי נעשה לביתינו, ורבים מעמי הארץ  מקדימין תפילתם במהרה לתפילת הציבור כדי להקדים לצאת. והכל הבל ורעות רוח, שכל החילוק שיש בין אמירה במרוצה לאמירה יותר בנחת אינו עולה לרביע שעה, אין זה אלא סמיות עינים, כי היצר הרע יעוור פקחים. וכבר אמרו במדרש (אסת"ר ג, ד) על פסוק 'ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל' (ישעיה מג, כב), כל יומא יתיב בשוקא ולא לאי, וכי יתיב שעתא חדא בבי כנישתא לאי.‏ וכבר הגיד מגיד אחד שהגידו לו מן השמים שזה היה בעוכרנו, ודין גרמא דעצירא"ה עכבות משיחא זה כמה מאות שנים רבות ורעים, על כי 'כרום זלות לבני אדם' (תהלים יב, ט) - דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם (ברכות ו, ב). עם ה', נחוס על כבוד קוננו ועל נפשינו, ונעבוד את בוראינו עבודה שלימה עד מקום שידינו מגעת, כי הן בעוון חסרנו כל טוב, אין לנו לא מקדש ולא מזבח ולא קרבנות כו', ואין אתנו יודע לכוין בכוונות, ומי יתן והיה שנכוין אפילו בפשיטות, ולא יהיה לבנו הולך חשכים מחמת רוב טרדותינו ומעוט ערכנו ורוב שפלותינו, עד שאנו כשיכורים שלא נדע  ולא נזכור את אשר נוציא מפינו, ה' הטוב יכפר בעדינו, לפחות נאמר התיבות והאותיות במספרם כמשפט בנחת רוח, בשפה ברורה ובנעימה קדושה, אולי יתעשת ה' לנו וישיב העבודה לדביר ביתו כבראשונה, כן יהי רצון במהרה בימינו אמן.‏
 והאיש אשר הוא טוב, ירא את ה', לא יהא אחרי רבים לרעות ולומר במרוצה רעה, אלא יתנהל לאיטו, ויהא מקצר ועולה כדי להתפלל עם הציבור, כי טוב מעט בכונה מהרבות בלא כוונה. והשליח ציבור אשר הוא ירא את ה', לא ישמע לקול מלחשים האומרים לו: תרוץ, כי דברי הרב ודברי התלמיד  דברי מי שומעין, ומוטב לו לאדם אם היה נכנס תחת האפשר שימות ברעב - כדי שלא יהא רשע לפני המקום שעה אחת. ומכל מקום ינהל בנחת עם הציבור בדברים טובים, ויעשה מה שמוטל עליו, ובלבד שלא יאריך רק אמצעי שלם. הכלל הוא שיוציא התיבות כתיקונן בלי מגרעת, כי אם בטוב טעם ודעת.
‏[יא] 'מזמור לתודה' יש לאומרו בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל (פירוש ש[לא] יאמרו בבית המקדש, דכתיב (תהלים קמט, א) 'שירו לה' שיר חדש') חוץ ממזמור לתודה (שם סעי' ט).‏
 ואין מי שיזהר במזמור זה לאומרו בנגינה יותר משאר מזמורים, כי לא ידעו מה הוא, אבל בהתוודע צריך ליזהר.
‏[יב] הפליגו בזוהר הקדוש (ח"ב נד, ב) באמירת שירת הים וסודה אחר פסוקי דזמרה, שהיא עילוי מאוד ונחת רוח לשכינת עוזינו, ועל כן צריך לאומרה בשמחה רבה ובנעימה, ויצייר בדעתו כאילו עומד ביבשה בתוך הים והמצרים נטבעים והוא ניצול. והוא סגולה לכפרת עוונותיו, כידוע.‏
 והן אמת כי השמחה לאיש אינה כל כך בידו, והעיקר תלוי בטהרת הנפש, כמו שכתבתי במקומות אחרים, אבל על כל פנים בכל כי הא צריך האדם לקיים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה, עד כי יתן האיש את רוחו לעורר את האהבה ואת השמחה בחשוב מחשבות טהורות ימצא מקום לשמוח,  וישמח לבו ויגל כבודו. כי הנה בנוהג שבעולם, האיש אשר ירויח או יהיה מוצא שלל רב, לפי חשיבות הדבר אשר תמצא ידו ולפי אהבתו אותו כך תרבה ותגדל שמחתו. והנה כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ונבחר מות מחיים כדי לזכות לחיי העולם הבא, כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות פ"ד משנה יז), והיות האדם אשר בעפר יסודו - אהוב למעלה למלך רם ונישא אשר לגדולתו אין חקר, הוא השגה גדולה ומעלה רמה והרווחה עצומה מכל חיי העולם הבא. והנה בקריעת ים סוף הראנו ה' אלהינו אהבתו וחמלתו, כי שידד המערכות, ומלך צדיק וישר עשה  עמנו לפנים משורת הדין, ועשרה ניסים נעשו על הים (אבות פ"ה משנה ד) בהיותינו 'גוי מקרב גוי' (דברים ד, לד), ועשה עמנו נפלאות גדולות, והוא דבר פלא הפלא ופלא עד מקום שאין יד שכלינו מגעת. צא ולמד ממה שכתוב (דברים ד, לד) 'או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם' כו', ואם יש אהבה גדולה מזו שמלך אדיר ונאור יעשה דבר שקשה לו בשבילנו, עד שכל הדבר הקשה דימו אותו לקריעת ים סוף, כמאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין כב, א): קשים לזווגם כקריעת ים סוף, ו'קשים  מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף' (פסחים קיח, א).‏
 ולא את אבותינו בלבד אהב ה', אלא גם אותנו, שבכל פעם שאנו אומרים שירת הים בשמחה מתעורר אותה אהבה לפדות את נפשותינו שלא ישטפונו המים הזדונים, ומטהרינו מעוונותינו וחטאתינו, ושופך חמתו על הגוים כאמור בשירה בלשון תפילה שאנו מתפללים 'וברוב גאונך תהרוס קמך' (שמות  טו, ז), שמרוב אהבתו אותנו הקמים עלינו הוא כאילו קמים עליו (רש"י שם), 'תפול עליהם אימתה ופחד' כו' (שם פסוק טז). והדברים עתיקים.‏
 וכי יתן לב אל דברי השירה, ימצא בכל תיבה ותיבה מקום לשמוח אפילו לפי פשטן של דברים, ובפרט כשאומר 'מי כמוכה' (שם פסוק יא) יחשוב: ומי גוי גדול כמונו אשר בחר ה' בנו כו', ועד אחרון אשר הבטיחנו על ידי עבדיו חכמי ישראל הקדושים שהאומר שירת הים בשמחה מוחלין לו על כל  עוונותיו (עי' שוח"ט תהלים, יח). הא למה זה דומה: למי שנתחייב ראשו למלכות, ובאהבתו אותו אומר לו שמח בני ותשורר לפני בשמחה ובזה הריני מוחל לך הכל, היש חיך מתוק מזה, היש אהבה עזה מזו, באמת אי אפשר שלא לשמוח בלבו כאשר 'החי יתן אל לבו' (קהלת ז, ב). וגדר לזה, שיעשה קצת התעוררות שמחה חיצונית בקול רינה ופנים שוחקות, כי התעוררות החיצון מעורר את הלב ושמח בלבו.‏ אמנם לא יכוין להנאתו כדי שימחלו לו עוונותיו, אלא כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו, שיש לו נחת רוח גדול מזה עד שמשלם שכר טוב בעדו, אשרי ילוד אשה שזוכה לעשות נחת רוח ליוצרו, אמור יאמר העבד הנאמן: הלואי שאוכל ואזכה לעשות נחת רוח ליוצרי, זה יהיה משכורתי על כל עבודתי, אין לי  חפץ במתן שכר אחר, כי זה שכר טוב אין כמוהו כו'.‏
<h2>סימן נב</h2>
﻿ דין מי ששהה לבא לבית הכנסת עד ישתבח:‏
[א] מי שאיחר לבא לבית הכנסת, יהיה מקצר ועולה כדי להתפלל עם הציבור על זה האופן: פסוק 'שמע', ואחר כך פרשת הקרבנות ופרשת הקטורת, שלוש פסוקי 'ה' צבאות' כו', 'אנא בכח', איזה משנה מפרק 'איזהו מקומן', 'ברייתא דרבי ישמעאל', 'הודו' עד: ויאמרו אמן והלל לה', 'אל נקמות' עד 'המלך  יעננו ביום קראנו', 'ה' מלך', 'ברוך שאמר'. וכל זה כשיש שהות לומר כל הללויות, ואם לא - כל הללויות קודם לכל זה.‏
 ואם אין שהות לומר אפילו כל 'הללויה', יאמר 'ברוך שאמר', מזמור 'תהלה לדוד', 'הללו את ה' מן השמים', 'הללו אל בקדשו' עד 'כל הנשמה תהלל יה' (מחבר סי' נב סעי' א). ואם יש שהות, יאמר 'ויברך דוד' (מג"א שם ס"ק א), 'ושירת הים'. ואם אין שהות, יכול לדלג לפי הזמן עד דסגי בשיאמר 'ברוך  שאמר', 'תהלה לדוד', 'ישתבח' (רמ"א שם).‏
 ואם כבר התחילו הציבור 'יוצר' ואין לו שהות לומר אפילו 'ברוך שאמר' ו'תהלה לדוד', גם ישתבח לא יאמר, אלא יקרא קריאת שמע וברכותיה עם הציבור ויתפלל עמהם, ואחר כך יקרא כל פסוקי דזמרה בלא ברכה שלפניהם ולא שאחריהם. ומכל מקום יאמר תחילה כל ברכות השחר (מחבר ורמ"א  שם).‏
 ורבים מעמי הארץ רוצים להתחסד ולהתפלל הכל על הסדר - ומתפלל ביחיד, ולו חכמו ישכילו דכגון אנן יתמי דיתמי אין לנו על מה לסמוך אלא על אשר הן אל - כביר לא ימאס' (איוב לו, ה; ברכות ח, א), לכן כל האיש הירא ירשום בסידור כל סדר הדילוג, ונהי שאמרו שמהפך הצנורות ומאבד טובה  הרבה מאלפי זהב וכסף. ועל כן ראוי לאדם להשתדל בכל עוז להיות זריז להקדים לבית הכנסת, ואם יש בית הכנסת אחר בעיר שמאחרים להתפלל, ויכול להתפלל שם עמהם בלא דילוג, לא יעשה שקר בנפשו להתפלל בדילוג חלילה. מכל מקום אם אין לו אופן להתפלל בציבור, תפילה בציבור עדיף, ויבחר הרע במיעוטו, כי מוטב לאבד אלפי כסף ולא יאבד אלפי זהב ומרגליות.‏ וממוצא דבר אתה תשמע, גנות המנהג שנוהגים איזה אנשים באיזהו מקומן, שבשבתות ובמועדים באים בהשכמה ונשארים בעזרה, שמה ישבו כיושבי קרנות עד שיגיע שליח ציבור ל'ברוך שאמר', ואז נכנסין לבית הכנסת ומתפללין תפילה חטופה וקטופה, ישתקע הדבר, וראוי למי שיש בידו למחות שימחה בידם ולא תהא כזאת בישראל.‏ ואמרו רבותינו ז"ל במדרש: בשעה שהקב"ה בא לבית הכנסת ומצא שאומרים הזמירות, מקצתם מאחרים ומקצתם מקדימין, שכינה מסתלקת (רדב"ז סי' תתפז וסי' תתקיב בשם מדרש הנעלם). על זה ידוו כל הדווים, וזריזין מקדימין למצות (פסחים ד, א), והוא זריז ונשכר שכר הרבה.‏
[ב] אם בא סמוך לקריאת שמע, אם יוכל להתחיל ביוצר שיגיע להתפלל שמונה עשרה עם הציבור, אפילו אם יגיע להתפלל עם חזרת התפילה, כה יעשה, דעיקר הקפידה שיתפלל שמונה עשרה עם הציבור (מג"א שם). ואם לא יוכל להתפלל עם הציבור, לפחות יתפלל כל התפילה על הסדר אות באות  תיבה בתיבה ולא ידלג, כי למה יעשה שתים רעות, דיה לצרה שמתפלל ביחיד.‏
[ג] הביטה וראה כמה גדולה מעלת תפילה בציבור, עד שהותר לדלג הזמירות, אפילו שהוא מהפך צנורות השפע ומאבד טובה הרבה, מכל מקום תפילה בציבור עדיף. ואמרו בזוהר הקדוש (ח"א רלד, א) דצלותא דיחיד לא אעל קמי מלכא קדישא אלא בחילא תקיפא, דעד לא אעלת ההיא צלותא  לאתעטרא בדוכתא אשגח בה קודשא בריך הוא ואיסתכי בחובוהי, וצלותא דסגיאין עלאין כולהו קמי קודשא ברוך הוא ולא אשגח בחובייהו.‏
 וטעם גדולת מעלת תפילה הציבור, האחד - מצד מצות עניית אמנים ויהא שמיה רבא וברכו וקדושה שהם רבי הערך, שנית - שאינו דומה מועטים העושים את המצוה לרבים העושים אותה, כי היא תתעלה הרבה יותר, כמאמר ז"ל על הפסוק (ויקרא כו, ח) 'ורדפו מכם חמשה מאה ומאה רבבה'  (רש"י שם. ילקוט שמעוני רמז תרעב), ואל השלישית - כי תפילת היחיד אם היא בלי כונה או שהוא בעל עבירות וכיוצא אינה מתקבלת, אבל כשתצטרף ותתערב עם תפילת הרבים תתקבל צלותהון.‏
 והן רבים עתה עמי הארץ בנקל מבטלין תפילה בציבור בסיבה קטנה, ועילא כל דהוא, וסוף שנעשים להיתר ומבטלין אפילו בלא דבר, ובוחרים לישב בשוקים וברחובות ובקרנות, ושלא לבוא ולהתפלל בציבור, שאין מעריכין אותה אפילו כדי שוה זהוב אחד, ומרעה אל רעה יוצאים שמתפללים  תפילה חטופה וקטופה ושלא בזמנה, ולפעמים אין מתפללים כלל, אוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה, כי כמעט זאת עבודתינו לבוראינו, וזה כל צרותינו בגלותינו אשר חסרנו כל טוב.‏
 וכבר כתב מורינו הרב רבי יוסף אזולאי בספר 'ככר לאדן' [דף רמ"ה] וזה לשונו: רעדה אחזתני איך הותרה הרצועה להתפלל ביחיד, וגם אחר קריאת שמע, הרי אמרו רז"ל (זוה"ק ח"ג קפו, א) שחייב נידוי, ובמדרש כונן אמרו שחייב נידוי על ביטול קדיש וקדושה. ורז"ל פ"ק דברכות (ו, ב; ח, א)  ובזוהר הקדוש (ח"א רלד, א) הפליאו במעלת תפילה בציבור. ואם רע ומר להתפלל ביחיד אפילו פעם אחת, קל וחומר להתמיד בזה.‏
 ישראל קדושים, שיתו לבכם על זאת, וחוסו על כבוד קונכם ועל נפשיכם, ושובו בכל לבבכם, חזקו ואמצו בכל מאמצי כוחכם להתפלל בציבור שחרית מנחה וערבית כמנהג בני ישראל הכשרים, שמעו ותחי נפשיכם.‏ ואכתוב עוד בזה לקמן סימן צ' בסייעתא דשמיא, מה שכתב ב'שלמי ציבור' ובספר 'סולת בלולה' בסימן מ"ח.‏
<h2>סימן נג</h2>
﻿ דין הראוי לירד לפני התיבה:‏
[א] אומר שליח ציבור ישתבח מעומד (מחבר סי' נג סעי' א). אבל הציבור אין להם לעמוד, כי סודו מיושב (שערי תשובה שם ס"ק א).
‏[ב] לא יפסיק בין פסוקי דזמרה לישתבח, ואפילו נזדמן לו טלית באותו פרק - יברך עליו אחר ישתבח, רק השליח ציבור יתעטף בציצית קודם שיתחיל ישתבח, כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח ולא יפסיק. וכן אם אין מנין בבית הכנסת ימתין השליח ציבור עם ישתבח וישתוק עד שיבא מנין ויאמר ישתבח וקדיש (מחבר ורמ"א שם סעי' ג), אבל היחיד יאמר ישתבח מיד. וכן [בשבת] אם גמר פסוקי דזמרה קודם השליח ציבור יאמר ישתבח מיד (מג"א שם ס"ק ד).‏ ויכוין לצרף ד' דאחד עם י' ש' דישתבח, אותיות 'שדי'.‏
[ג] שליח ציבור צריך שיהא הגון, ואיזהו הגון, שיהא ריקן מעבירות, ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושיהא עניו ומרוצה לעם, ויש לו נעימה, וקולו ערב, ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים (מחבר שם סעי' ד).
‏[ד] ואם יש עם הארץ זקן, וקולו נעים, והעם חפצים בו, ובן שלוש עשרה שנה המבין מה שאומר ואין קולו נעים, הקטן הוא קודם (רמ"א שם סעי' ה), ואין ממנים אלא מי שנתמלא זקנו, מפני כבוד הציבור, אבל באקראי מי שהוא בן שלוש עשרה שנה ויום אחד יכול לירד לפני התיבה (מחבר שם סעי' ו; ובמג"א סק"י), ואם אין מוצאים מי שיהיה בו כל המדות הללו, יבחרו הטוב שבציבור שמוצאים בו חכמה ומעשים טובים (שם סעי' ה) (ובספר שלמי ציבור האריך הרחיב בתנאי השליח ציבור, עיין שם).‏ וראוי למנהיגי הקהלות שלא למנות שליח ציבור אלא על פי חכם, שידע על כל פנים לבחור הרע במיעוטו, ושלא לילך אחר יתירי נעימות קול וחסרי מדע. ולפחות יהא השליח ציבור יודע ספר, ומתוך כך ידע ללמוד בספרים המדברים בחיוב השליח ציבור, ויחזור עליהם לפחות פעם אחת בחודש, לבל יהא פוגם ונפגם, כי עליו נאמר (ויקרא ג, ד) 'אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם'.‏ ויחרד השליח ציבור וילפת בבואו אל הקודש להיות מליץ בין ה' ובין ישראל, שלא יקצוף האלהים על קולו מחמת עוונותיו או חסרון כוונתו ושיחת לכל העם חס ושלום. וצריך ליזהר מאוד לעשות מלאכתו מלאכת שמים באמונה, ולא יכנס בכלל 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה' (ירמיה מח, י) חס ושלום, דהיינו שיתפלל תפילתו בשפה ברורה ובנעימה, לא יאריך טרחא אלא מעט במרוצה, רק שיזהר מאוד שלא יבלע אפילו אות אחת, ולא יחליף בין שי"ן ימנית לשמאלית, ובין אלפי"ן לעייני"ן ובין דל"ת לתי"ו וכדומה.‏ ויהיו עיניו נתונות אל הספר, לא יפנה אנה ואנה, ולבבו ישא אל אל בשמים, ויכוין פירוש מה שמוציא בשפתיו, וישפוך נפשו לפני ה' מעומקא דלבא, ויכנע לבבו בהכנעה רבה, ויהא מפחד תמיד ומתפלל שלא יהיו חטאותיו מונעים הטוב מן הקהל, ולעולם יהא מעביר על מדותיו, ונפשו כעפר לכל תהיה, כי אותה הוא מבקש וצריך לו שיהא ה' עמו ותהיה תפילתו מקובלת.‏ ויזהר מאוד בקריאת הפרשה בספר תורה לקרותה בכל טעמיה ותיקוניה ודקדוקיה, לא ישקוט ולא ינוח כל השבוע עד שתהא הפרשה שגורה בפיו כתיקונה, ואל השערה לא יחטיא, כי הדברים עתיקים, ושינוי כל שהוא עושה רושם ופגם למעלה.‏
 ויהא מאוד שומר פיו ולשונו מכל צד נדנוד איסור, לבל יקרב לשרת בקודש בכלי מגואל. ויהרהר בתשובה קודם תפילה, לבל יהא 'זבח רשעים תועבה' (משלי כא, כז).‏ הן אלה קצות דרכי חיובי השליח ציבור, ישמע חכם ויסף לקח. וכבר הארכתי בפרטים אלו בקונטרס 'פלא יועץ' (ערך 'שליח ציבור') בסייעתא דשמיא.‏
[ה] מי שאינו שליח ציבור קבוע, צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה, ולא יותר מדאי, אלא פעם ראשונה מסרב, וכשיאמרו לו שניה - מכין עצמו כמי שרוצה לעמוד, ובשלישית יעמוד. ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול, אינו מסרב לו כלל (שם סעי' טז).‏ ובדבר שררה וכבוד יכול לסרב אפילו לגדול (מג"א שם ס"ק יז בשם תוס' ספ"ז דפסחים), והכל לפי המקום והזמן, לפי המנהג ככה ינהג מנהג דרך ארץ. ועל כל פנים אם התפילה מופסקת בין פסוקי דזמרה לישתבח, או שטעה השליח ציבור באמצע, הבא מידו לא יסרב כלל (שם סעי' יז).‏
[ו] שליח ציבור שמאריך בתפילתו כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה לה' יתברך בנעימה - תבוא עליו ברכה, והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה. אבל אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו, (מחבר שם סעי' יא) עליו נאמר (ירמיה יב, ח) 'נתנה עלי  בקולה על כן שנאתיה'.‏
 ואיתא בש"ס (עי' ספר חסידים אות ח): בשעה שיצא רבי שמעון בן גמליאל ליהרג, אמר לו רבי ישמעאל כהן גדול: אחי, מפני מה אני יוצא ליהרג, אמר לו: שמא היית דורש ברבים ושמח לבך ונהנית מדברי תורה, אמר לו: אחי, נחמתני. עד כאן (באר היטב שם ס"ק טו).‏ על זה ידוו כל הדווים, שכמעט אי אפשר לומר 'ונקה', רק בכח יגברו החזנים והמשוררים והדורשים בעם בין בכתב בין בעל פה לחשוב מחשבות לידבק בקונם, ולחשוב בפחיתותם, וששקר החן לפני בן אדם חציר (ע"פ ישעיה נא, יב). טיפה סרוחה כמותו, ויקדימו תפילה לפני ה' - יהיה עזרם ומגינם, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.‏ והאיש הירא ורך הלבב, בראותו כמה תנאים צריכים לשליח ציבור, ושהוא קרוב להפסד לו ולאחרים, יהיה מן הצנועים המושכים את ידיהם במקום שיש אנשים מלהיות שליח ציבור ומשורר ודרשן וכדומה. והנה בשאר ימות השנה שהשליח ציבור נוטל פרס, מה יעשה אותו הבן שיודע בעצמו שאינו כדאי - אבל פרנסה הוא צריך ואין לו אומנות אלא היא, אבל כגון להתפלל בימים נוראים ולדרוש ברבים וכדומה במקום שיש אנשים ואפשר לו לומר 'ונקה', מה לו ולצרה הזאת, חדל יחדל ושקט ושאנן. ואיתא בש"ס (כתובות קו, א) דהאמוראים איתנים מוסדי ארץ היו נמנעים מלעבור לפני התיבה  בעידן ריתחא כי הוו גוזרין תעניתא, ומה יעשו אזובי קיר אשר מוכרח לעבור לפני התיבה בימים האדירים ימי הדין, ידכה ישוח וישפוך נפשו מתוך קירות לבו, אולי יש תקוה.‏
[ז] כל מי שמאריך בתפילתו לא טוב עושה, מפני טורח הציבור (מחבר שם סעי' יא), אם לא ברצון הקהל. ואפילו בשבת ויום טוב. ואף ברצון הקהל, להאריך יותר מדאי - הרי זה מגונה (באר היטב שם ס"ק טז בשם הרש"ל). ומה גם שמאריכין בנגינות גי גי גי ושאר התפילה אומרים במרוצה - זהו  מנהג רע ומר.‏
 וכן בימים הנוראים יש שמאריכין הרבה בניגונים, ובראותם כי פנה היום - 'הרצים יצאו דחופים' בתפילות הנוראות, לא תהא כזאת בישראל, וטוב איש יכלכל דבריו במשפט (ע"פ תהלים קיב, ה).
‏[ח] מצוה להניח לאבל או למי שיש לו יאר-צייט להתפלל, שהוא נחת רוח למת ומצילו מדינה של גהינם, אבל צריך שיהיה יודע בעצמו שיכול להתפלל טוב בשפה ברורה, שאם לא כן - העדר טוב, כי במקום 'ענג' גורם ל'נגע' חס ושלום.‏
 ואם רואים הקהל שעולים להתפלל אנשים שאינם מהוגנים, או שבאים לידי מחלוקת, יותר טוב שיתקנו שלא יתפלל אלא השליח ציבור הקבוע.
‏[ט] אין מסלקין חזן מאומנותו אלא אם כן נמצא בו פיסול. ואין מסלקין אותו משום רינון בעלמא, אבל למנות לכתחילה אפילו ברינון בעלמא אין למנותו (באר היטב שם ס"ק לא), אבל אם באו עליו עדים שנתפס עם הכותית או שמסר אדם, או שעבר על שבועתו, וכיוצא בזה, מעבירין אותו (מחבר ורמ"א שם סעי' כה).‏ ושליח ציבור המנבל פיו, או שמרנן בשירי הגוים, או שעושה שאר דברים מגונים, ממחים בידו שלא לעשות כן, ואם אינו שומע - מעבירין אותו (רמ"א שם), כי השליח ציבור צריך שיהא נקי מכל חטא, ויתרחק מאוד מן הכיעור ומן הדומה לו, כי כהן לה' הוא, וכתיב (מלאכי ב, ז) 'שפתי כהן ישמרו דעת כו' כי מלאך ה' צבאות הוא'.
‏[י] מאוד צריך לדקדק במינוי שליח ציבור וכל שאר מינויים שממנים להיות משרת בקודש, שיהא האיש שלם במידות ובדעות ובכל מיני שלימות, ושתהא דעתו מעורבת עם הבריות, ויהא מרוצה לכל, באופן שיהא רוחם נוחה הימנו ולא יבואו להתחרט, שאז לא יועיל חרטתם, שאין מסלקין משרת משירותו אלא אם כן נמצא בו פיסול, וכל הטורח שבעולם צריך לסבול עד שלא יקפחו פרנסת מי שהחזיק להיות משרת בקודש, כי גדל עוון הקפחת פרנסה, כי יצעק העני ובני ביתו אל ה' וחטאת הקהל הוא, לכן קודם מנות אדם במינוי צריך לעיין היטב ולחשוב מחשבות ולהתנות עמו כל מיני תנאים  באופן המועיל להם ולו.‏
 וכן טוב להתנות שלא יטעון חזקה, כי מן הדין יש טענת חזקה לו ולזרעו לדורותיו, ומזה מתגלגל מחלוקות רבות, כי יארע שהאב היה מרוצה לרבים והבן אינו מרוצה, ואולי שימצא טוב ממנו, אבל כאשר יבררו שיחותם 'יהי שלום בחילם שלוה בארמונתם' (ע"פ תהלים קכב, ז).
‏[יא] כל המתרצה להיות שליח ציבור שלא מתוך אגודה אחת, אין רוח חכמים נוחה הימנו. וכן לכל המינויים, הבוטח בה' אשריו שלא ירצה ליכנס מתוך מחלוקת, אפילו יש אחד שמוחה בדבר - לא יאבה ולא יתרצה שיהא מחלוקת וקטיגוריא בסיבתו. ומה גם אם רוצים לגרש אחד שלא מן הדין ולמנות אותו במקומו - שומר נפשו ירחק מזה בכל כוחו, והיה ה' מבטחו. יב) כל השלוש עשרה שבחים שב'ישתבח' יאמר בלי הפסק (עי' מג"א בהקדמה לסי' נג). יאמר 'שיר ושבחה גדולה גבורה ותפארת', ולא כמו שכתוב בסידורים מילת מהולל.‏ 'מלך אל חי העולמים', כן צריך לומר.‏
 'בתשבחות' בחירק תחת התי"ו.
‏[יג] יש מי שפוסל אדם שיש בו מום להיות שליח ציבור משום 'הקריבהו נא לפחתך' (מלאכי א, ח).‏
[יד] מי שחושב שהשליח ציבור שונאו, וקראוהו לקרות בפרשת התוכחות, מוטב שיעלה לספר תורה ולא יכנס בעונש 'ועזבי ה' יכלו' (ישעיה א, כח), ויוכל לצאת מבית הכנסת מקודם בין גברא לגברא.‏ והנה בענין זה של עליית ספר תורה בתוכחות, לא ישר בעיני מנהג איזה מקומות שבוחרין לקרוא לאיש עני ומדוכה, והאיש ההוא ידכה מאוד ויצטער על אונאתו, רק בדרך הישר - שיקראם העולה או יעלה השליח ציבור, ובזה תכל תלונתם.‏
[טו] יש אומרים שכל דבר שאמרו חכמים משום כבוד הציבור, לא מהני אם הציבור מוחלים על כבודם.
‏[טז] הנה נא הואלתי להעתיק לשון הרב מהר"ם אלשיך שכתב בספר 'חבצלת השרון', שראוי לכל אדם ובפרט השליח ציבור ומה גם המתפלל והתוקע בימים האדירים ימי הדין - יעתיק זה הלשון בסידורו להיות לו לזכרון בין עיניו תמיד. וזה לשונו: הנה השליח ציבור הרוצה שתהיה תפילתו מקובלת, יהיו הדברים האלה בין עיניו, וישים לפניו לפני מי הוא עומד, ואז תסמר שערת בשרו ומורא יעלה על ראשו, כי הלא אם יעמוד לפני מלך בשר ודם לבקש על נפשו ממנו, גם כי הוא בשר ודם כמוהו, הן גור יגור ותיפול חיתתו ויראתו על פניו ולא ידע מה ידבר, ולמה יגרע להבין כאשר עומד לפני ה' -  כאילו לפני מלכים יתיצב. ויתן אל לבו, הלא המלאכים אין חטא ביניהם, ובהגיע זמן להם לומר 'קדוש' חרוד יחרדו חרדה גדולה, וחיות ואופני הקדש משבחים ברעש גדול, כמו שכתוב בפרקי רבי אליעזר (פרק ד) שעומדים באימא ויראה ורתת וזיע, ומזיעת פניהם 'נהר די נור נגיד ונפיק' (דניאל ז. י), ומה יעשה אנוש רימה מלא עוון ומרמה, ואיך ישא פניו אל אל ולא יחרד, ויתר לבבו ממקומו ורעיוניה יבהלוניה.‏ ומה גם כי יקום בקהל עם להתפלל בעדו ובעד העם, וישים אל לבו, לו היו מבקשים ממלך בשר ודם איזו בקשה, היו מבקשים השדלן שיש נאמן ביתו לדבר הוא בעדם, כי לא ישיב את פניו ריקם, אך אם המליץ הוא מעוברי רצונו - הלא המלך יקצוף על קולו וחיבל את העם אשר ברגלו, כי יאמר מי ביקש זאת מיד האיש הרע הזה רמוס חצרי והוא בן בליעל, ובכן אנא אני בא מלא חטאים לאין מספר להיות מלאך מליץ בין העם להמלך מלכו של עולם, ואיך ישא פני, ויהיו דברי לרצון להשיב חימה וישוב וירחמם, ומי יתן ולא אגרום להם היזק.‏ אשר על כן, כל שליח ציבור הירא אלהים, יתן עיניו ולבו אל הדברים אלה, ויכנע לבבו הערל, ותרדנה עיניו דמעה על החטאים ועוונות ופשעים ברוח נשברה, בהרהורי תשובה בלב נשבר ונדכה, יאמר בלבו: אוי לי כי לא בינת אדם לי להבין את אשר לפני, ולפני מי אני עומד, ואיך עצרתי כח להשמיע במרום קולי נוכח פני ה' אשר חטאתי לפניו, ומלאתי ידי להתפלל על קהל עדתי אשר עלי ישענו כמשענת קנה רצוץ, וכשל עוזר ונפל עזור חס ושלום.‏ ועל כן, כאשר יסדר סדרי תפילה בתחינה, יקנה בעצמו הכנעה יתירה מבית ומבחוץ בצום ובכי, ויבקש תחילה על עצמו, יכפר בעד הנוגע אליו, ואחר כך יערוך תפילה ותחנונים בעד עדתו, כמו שכתוב (ויקרא טז, כד) 'וכיפר בעדו' כו', ויחלה פני אל יחננו ויבינהו מה שיאמר, יורהו מה שידבר, ויתן לו  מענה לשון בל יכשל בלשונו. ועל כן תיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר קודם כל תפילה: 'ה' שפתי תפתח' כו' (תהלים נא, יז).‏
<h2>סימן נד</h2>
﻿ דינים השייכים לישתבח:‏
[א] המדבר בין 'ישתבח' ל'יוצר' עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה (מחבר סי' נד סעי' ג).‏ רק בעשרת ימי תשובה יאמר 'שיר המעלות ממעמקים' (תהלים פרק קל) בינתיים (מג"א שם ס"ק ב' בשם כתבים).‏
[ב] אין אומרים קדיש בלא 'תהלה' שלפניו (רמ"א שם). ולא יפה עושים האומרים קדיש קודם תפילת ערבית בלי אמירת פסוקים מקודם.‏ ואין לומר קדיש אלא אחר דברי תורה, ולא אחר תפילות ותחנונים ופיוטים, ולא יפה עושים האומרים קדיש אחר המילה בלי אמירת מזמור קכ"ח.‏
[ג] יש אומרים שהדברים שאומר עליו קדיש יהיה במנין, ולכן אם אין מנין בבית הכנסת ימתין שליח ציבור עם 'ישתבח' וישתוק עד שיבא מנין ויאמר 'ישתבח' וקדיש (רמ"א סי' נג סעי' ג).‏ וכשלומד תורה שבעל פה יאמר ברייתא דרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל (מכות כג, ב) (מג"א סי' נד ס"ק ג), או שנים שלוש פסוקים אחרונים ד'אשרי', לאחר שבא המנין בבית הכנסת. ואם אין מנין ב'הודו', יאחרו עד 'ברוך שאמר', ואז יאמר רבי חנניא בן עקשיא אומר כו' ויאמר קדיש  דרבנן.‏
﻿[א] לא יעמוד להתפלל בלא אזור, או ברגלים מגולים, או בראש חפוי (מחבר סי' צא סעי' א-ה). בכסות לילה, או במכנסיים לבד. זה הכלל, הכל לפי המקום ולפי מה שהוא האדם, כל שדרכו להקפיד שלא לעמוד כן בפני הגדולים, על אחת כמה וכמה בעומדו לפני מלך הכבוד.‏
 ורבים אין נזהרים בהתפללם בבית ביחיד, ובפרט בלילות הקיץ, וצריך ליזהר.
‏[ב] אסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה (שם סעי' ג), והנחת ידו על ראשו לא חשיבא כיסוי (שם סעי' ד).‏
[ג] דרך החכמים שלא יתפללו אלא כשהם עטופים (שם סעי' ו) בבגד עליון הנקרא ביני"ש.‏ וכל אדם יעשה עצמו תלמיד חכם לכל כיוצא בזה, לקיום מצות 'הכון לקראת אלהיך ישראל' (עמוס ד, יב), כי על כגון זה נאמר (ש"א ב. ל) 'כי מכבדי אכבד'. והכל לפי המקום, שלא ילעיגו עליו.‏
<h2>סימן נה</h2>
﻿ דיני קדיש:‏
[א] אין אומרים קדיש בפחות מעשרה זכרים גדולים שהביאו שתי שערות, והוא הדין לקדושה וברכו שאין נאמרים בפחות מעשרה (מחבר סי' נה סעי' א).‏ ויש אומרים שאינו מצטרף למנין עד שיביא שתי שערות, אפילו הוא גדול בשנים. ולא טוב עושים כשמצרפין בן שלוש עשרה שנה למנין, והגדולים הם נשארים בחוץ בעזרת בית הכנסת, כי דיינו לסמוך אמקילין במקום דאי אפשר.‏
[ב] אם התחיל לומר קדיש או תפילת שמונה עשרה בעשרה, ויצאו מקצתן, גומרים אותו הקדיש או אותה תפילה שהתחילו, והוא שנשתיירו רובן.‏ ומכל מקום עבירה היא לצאת, ועליהם נאמר (ישעיה א, כח) 'ועוזבי ה' יכלו' (מחבר ורמ"א שם סעי' ב).‏
 אבל אם יצאו מקצתן לאחר שהתחיל 'יוצר', לא יאמר החזן התפילה בקול רם. ואם יצאו לאחר שהתחיל בקול רם, יכולים להשלים עד אחר קדושה דסדרא קדיש תתקבל. אבל אין קורין בתורה, דזהו ענין אחר (רמ"א שם סעי' ג).‏ ואם התחילו ערבית בעשרה ויצאו מקצתם, יגמור הקדיש שקודם תפילת שמונה עשרה, אבל לא יאמרו הקדיש שאחר תפילת שמונה עשרה (ט"ז שם ס"ק ג).‏
[ג] אם התחיל אחד מן עשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם, וכן אם אחד הוא ישן, יש להחמיר שלא לצרפו עד שישלים תפילתו, ועד שיעור הישן - ויהא לפחות מתנמנם (עי' מחבר שם סעי' ו מג"א שם ס"ק ח וט"ז שם ס"ק ד), ובשעת הדחק יש לצרף אחד שהוא ישן או מתפלל, אבל לא שניהם  (באר היטב שם ס"ק ט).‏
[ד] הנולד באדר אינו נעשה בר מצוה בשנה מעוברת עד אדר שני (רמ"א שם סעי' י).
‏[ה] מנודה ואונן אין מצטרפין לכל דבר שבקדושה (מחבר שם סעי' יב).‏
[ו] צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח ציבור עמהם. והעומד בתוך הפתח, מן האגף ולחוץ - דהיינו שכשיסגור הפתח נשאר לחוץ, הרי הוא כלחוץ ואינו מצטרף (שם סעי' יג). וכן אם מקצתם עומדין בגראד"ק בוראנדאד"ו שהוא גבוה ומוקף מעקה, ומקצתן בחצר, אין מצטרפין. ודוקא בתיבה  של בית הכנסת התירו - שהוא לצורך הבית הכנסת (שם סעי' יט ומג"א שם ס"ק יד), אבל קצתם בבית הכנסת ומקצתם בעזרה - אין מצטרפין (שם סעי' יח) עד שיכנסו מן האגף ולפנים.‏
[ז] היו עשרה במקום אחד, אומרים קדיש וקדושה, ומי שאינו עמהם באותו מקום אינו יכול לענות אם יש הפסק גוי או טינוף ביניהם (שם סעי' כ).
‏[ח] ובמקום שאין מנין תמיד בבית הכנסת, כופין זה את זה בקנסות שיבואו תמיד מנין לבית הכנסת להתפלל שחרית מנחה ערבית, ולא יתבטל התמיד (רמ"א שם סעי' כב).‏
 ועתה הן בעוון יש הרבה מקומות שאין מקפידים על זה, בפרט בתפילת מנחה וערבית, וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה בש"ס (ברכות ו, ב) שאמרו שבשעה שהקב"ה בא לבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנאמר (ישעיה נ, ב) 'מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה', אוי לו לילוד  אשה טיפה סרוחה שגורם כעס למלך רם ונישא, אותה העיר תדאג מן הפורענות, וזהו אחד מן הדברים שגורם לבתי כנסיות שיחרבו.‏
 לכן ראוי בכל עיר לפחות שיתקנו ביניהם משמרות, או ישכירו עשרה, שיהיו מתפללין תמיד בבית הכנסת ולא יעבור.
‏[ט] ועיר שאין בה אלא עשרה, ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים, כופין אותו לישאר או להשכיר אחר במקומו. ואין חילוק בין אם רוצה לילך זמן ארוך קודם יום טוב או לא, כל שלא יחזור ביום טוב (מחבר ורמ"א שם סעי' כא).‏
[י] שיכור שהגיע לשכרות שאינו יכול לדבר בפני המלך, אין מצרפין אותו לעשרה (עי' משנ"ב סי' צט ס"ק י בשם תשובת בית דוד ומגן גבורים), ואפילו לזימון אינו מצטרף, דדינו כשוטה לכל דבר.‏ חבל על דמשתכחין שיכורים כאלו שמצרפין אותם, כי השותה מעט יותר מן השורה בא לכלל זה, דהיינו שאינו מדבר בשפה ברורה אלא מגמגם בלשונו. וצריך ליזהר שלא להכשיל את הרבים, אלא בראותו שהוא שתוי ביותר לא יבוש לומר איני ראוי להצטרף.‏
[יא] אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מט.) דקאים עלמא איהא שמיה רבא דאגדתא, והטעם: דכיון דאגדה מושכת לבו של אדם, ישמח ישראל, וכי ענין גברי יהא שמיה רבא מתוך שמחה של מצוה - ניחא למרייהו וקאים עלמא. ומהך טעמא נהגו לומר רבי חנניא בן עקשיא, בעבור ישמח העם, שהיא  אגדה לזכות את ישראל, ואומרים קדיש.‏
 וכבר כל ישראל אומרים רבי חנניא בן עקשיא, אבל אין איש שם על לבו לשמוח, ואחר כוונת הלב הן הדברים, וכי יתן איש אל לבו גם כן לדברי הקדיש - אי אפשר שלא לשמוח, כי מה אנו ומה חיינו ומה טוב חלקנו, גם על ידינו יתגדל ויתקדש ויתרומם ויתנשא כו' שמיה דקודשא בריך הוא. והן בכלל  יכנע לבבו, כי דלונו מאוד, ואין אתנו יודע לכוין בכוונות הראויות לכוין, ויחרד האיש פן חס ושלום יהיו חטאותיו מונעים הטוב מלמעלה, ודי בזה למי שיש לו לב.‏
[יב] יש ליזהר מלמנות את ישראל לגולגלותם לראות אם יש מנין, דאמרו ביומא (כב, ב): אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה. ורבים טועים ומונים א' ב' ג', דמשמע להו דהאיסור הוא לומר אונ"ו דו"ש, [פירוש אחד שתים], אבל א' ב' שרי, וטעות הוא בידם, אלא יראו במראית העין וימנו במחשבה.
‏[יג] כשם שצריך ליזהר מברכה שאינה צריכה, כך צריך למעט בקדישים, שלא לומר אלא קדיש אחד על כל מה שלומד מתורה שבכתב, קדיש אחד על תורה שבעל פה (באר היטב שם ס"ק א), ולא כמו שנוהגים קצת שאומרים קדיש על כל ספר וספר מתהילים, ועל תורה לחוד ונביאים לחוד, וכדומה.‏
[יד] כשם שאסור לעבור לפני המתפלל שמונה עשרה, כך אסור לעבור לפני האומרים קדיש (שערי תשובה סי' נו ס"ק א).
‏[טו] אלו הם שבעה קדישים שהם חובת היום ואין מניחים לקטן שיאמרם לבדו: קדיש ישתבח, קדיש שאחר העמידה, קדיש תתקבל, קדיש בתרא שהוא קודם עלינו לשבח. במנחה: קדיש שלאחר אשרי וקדיש תתקבל, קדיש ברכו שקודם תפילת ערבית (עי' עטרת זקנים שם). ולפחות קדיש בתרא דברכו לא יאמר אלא גדול.‏ ואף אם הגדול מגמגם בלשונו ואינו אומרו כתיקונו, לא יניחו לו לאומרו לבדו, אלא יאמר החזן עמו. וכדי שלא יבואו להתבייש ולהקפיד, טוב שירגיל החזן לסייע עם הכל בקול רם ובשפה ברורה.‏
[טז] בנוסח הקדיש צריך לומר: 'לעלמי עלמיא' בלא וי"ו, 'די ברא' ב' תיבות, וכן 'מן כל' ברכתא. וצריך להפסיק בין אמן ליהא שמיה רבא, דאמן קאי אדלעיל.‏ 'תתקבל צלותהון ובעותהון כו' קדם אבונא מריה דשמיא וארעא', ולא יאמר דבשמיא וארעא - כי האלהים בשמים. 'על ישראל כו' יהא לנא ולהון חינא וחסדא ורחמי מן קדם אלהנא' וכו', והם שלושה בקשות נגד שלושה אבות. ב'יהא שלמא' יש שנים עשר בקשות למספר שבטי ישראל. 'תישבחתא' ביו"ד. ויאמר 'שמיה דקודשא בריך הוא' ולא בריכו.
‏[יז] אחר קדיש תתקבל יפסע שלוש פסיעות לאחריו, ואחר כך יאמר: 'עושה שלום' (מחבר סי' נו סעי' ה), והם במקום שלוש פסיעות של חזרת התפילה.‏
<h2>סימן נו</h2>
﻿ דיני עניית קדיש:‏
[א] יש לכוין בעניית הקדיש לענות 'אמן יהא שמיה רבא' בכל כוחו, רצה לומר: בכל כוונתו, ולענות אותו בקול (מחבר סי' נו סעי' א). אך לא קול גדול שיתלוצצו עליו (מג"א שם ס"ק ג), אלא יזדעזעו אבריו הפנימים.‏ וצריך ליזהר באומרו השבח הזה הקדוש והנורא, לאומרו בתכלית כל דעתו וכוונתו, שלא יכנס במחשבתו שום מחשבה אחרת כלל וכלל. וכל הזהיר והזריז הנה שכרו אתו, כמו שאיתא בגמרא (שבת קיט, ב; טור או"ח סי' נו) שקורעין לו גזר דין של שבעים שנה, ועוד אמרו (שם): כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן, ומתוך השכר נבין כמה נחת רוח עושה ליוצרנו, אשרי ילוד אשה שיזכה לעשות נחת רוח ליוצרו, אין לך שכר גדול מזה, וראוי לאיש הישראלי למסור נפשו לעשות נחת רוח ליוצרו.‏ וראיתי להעתיק לשון הזוהר הקדוש (ח"ב קכט, ב) שהביא הרב בית יוסף בסימן זה, וזה לשונו: קדושה דא דקדיש יתבר מנעולין וגושפנקין דפרזילא, וקליפין בישין לאסתלקא יקרא דקודשא ברוך הוא על כלא, ואנן בעינן לאתבא בחילא תקיף אמן יהא שמיה רבא מברך, בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא, וכד אתבר בקדושתא דא חילא דסטרא אחרא, איסתלק יקרא דקודשא בריך הוא ותבר מנעולין וגושפנקין וקליפין בישין, ואידכר קודשא ברוך הוא לשמיה ולבנוהי. ומכאן יש להתבונן כמה יש לכוין בקדיש, וכמה יש להשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש. זהו תורף דברי הרב בית יוסף.‏ ועתה ראיתי בני עליה והנם מועטים שמכוונים בכל הקדישים לענות אמן יהא שמיה רבא בכל כח, אוי לנו מיום הדין, כי בהשתדלות מועט היינו יכולים לעשות נחת רוח גדול ליוצרנו, ואין אנחנו חסים על כבוד קוננו להשתדל ברוב עוז ותעצומות לשבור כח הסטרא אחרא אשר הגברנו בעוונותינו.‏
 ודיינו כי דלונו מאוד ואין אנחנו יודעים לכוין בכוונות ועמקי סודות הקדיש, לפחות נשים לבנו לכוין פשוטן של דברים, וכללות הכוונה: שימחה זכר עמלק, ויהא שם י"ה רבא, השם שלם והכסא שלם. וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו (ע"פ שבת צ, ב), ויכוין שפעולת הקדיש בכללות הוא להעלות  העולמות ולהכניע הקליפות, וידע נאמנה כי יש על כל אות ואות וכל תיבה ותיבה סודות נוראים, ובכל קדיש וקדיש כוונה מיוחדת, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל, ולבו יחיל בקרבו על מיעוט ערכו וקוצר השגתו.‏
 ורבים מעמי הארץ, לא דיין שאין יודעים פירוש המילות, אלא שאין אומרים אותן כתיקונן, שגיאות מי יבין, ה' הטוב יכפר בעדם, והאיש הירא את ה' במצוותיו חפץ - ילך אצל חכם וילמדנו ולא יאבד טובה הרבה. וכבר מילתי אמורה, שאם לא יוכל לכוין לעולם, לא מפני זה יתייאש מלהיות משתדל  לענות כתיקונו באיזה פעם כשיזכור, ו'כל ערום יעשה בדעת' (משלי יג, טז), ויהיו הדברים האלה לזכרון בפיו ובשפתיו לפחות פעם אחת בחודש. ככה יעשה האיש הירא לכל מילי דאיסורי שאדם דש בעקביו ונעשו כהיתר, זכור יזכור חומר שבו כפעם בפעם עד שירגיל לילך בדרך טובים.‏
 והנה אף על פי שעניית קדיש ואמן בלי כוונה גרע טובא מענייה בכוונה, מכל מקום אפילו אם אינו יודע לכוין - לא יפחות מלענות, דהא פשיטא שהדברים עתיקים ועושים רושם למעלה. וראוי לכל אדם להשתדל לרוץ ולהמתין על עניית אמנים וקדישים, ומי יתן והיה שישתדלו על עניית אמנים וקדישים  כמו על ריוח איזה פרוטות, על כגון זה נאמר (משלי ב, ד-ה) אם תבקשנה ככסף אז תבין יראת ה'.‏
 והן בעוון, רבים מעמי הארץ אין חוששים לענות בהיותם בבית הכנסת, ועומדים ומשיחין זה עם זה ואין מפסיקין משיחתם, וכל שכן שאין ממתינין אפילו רגע כדי לענות, שרי להו מרייהו, 'כי לכל העם בשגגה' (ע"פ במדבר טו, כו). אך כאשר ישמעו וידעו כדברים האלו יזכרו וישובו, ובזה יכופר להם  ויתקנו את מעוותם ושב ורפא להם, וידעו כי רע ומר עוזבם את ה' מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים (ע"פ ירמיה ב, יג). וישתדל וירוץ לענות אמן יהא שמיה רבא, ובפרט בקדיש שאחר אגדה שדורש החכם לעם בו ירוץ, שאמרו במדרש (שוח"ט משלי, י): שהקב"ה מוחל עוונותיהם, ואמרו (סוטה מט, א) דקאים עלמא על אמן יהא שמיה רבא דאגדתא.‏ והנה מכלל תועלת הקדיש, שמועיל הרבה לעילוי נפש הוריו, אשר מטעם זה כתבו משם האר"י ז"ל שראוי לומר קדיש אף בשבת ויום טוב, ואף לאחר שנים עשר חודש, שאין תועלת הקדיש להציל נפש המת מגיהנם לבד, אלא אף גם זאת גורם לו לעלות במעלות אל המנוחה ואל הנחלה. הנה כי כן ראוי לאיש הירא ורך הלבב לצוות את בניו שישתדלו לומר איזה קדיש בכל יום תמיד כל הימים, כי מי זה ערב אל לבו שלא יהא נידון לאחר שנים עשר חודש, בפרט בדור יתום כזה, ונהי שאמרו חז"ל (עדיות פ"ב משנה י): משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש, כבר גילו למהרח"ו ז"ל (עי' שער  הגלגולים הקדמה כב) שזהו לאחר שסובל כמה שנים עונשים קשים ומרים חוץ לגיהנם, וגם שהשנים עשר חודש הוא משפט קשה ואחר כך הוא יותר קל, ועל כן למיחש בעי. ומה גם לפי דברי האר"י ז"ל הנאמרים באמת, שמועיל נמי לעילוי נפש הוריו גבוה מעל גבוה.‏
 אך לא יועיל הקדיש לנפש המת אלא באומרם אותו כתיקונו, לפחות אות באות תיבה בתיבה, לא כמו רבים מעמי הארץ שאומרים אותו הן חסר וחליף עד שנמצאו כמחרפין ומגדפין, כגון שאומרים 'יתקדל' וכהנה רבו שגיאות, כל כי הא פשיטא שהעדר טוב ממציאות הרע. הנה כי כן ראוי לירא ה'  לשית לבו גם לזאת, ולצוות את בניו שילכו אצל חכם וילמדו הקדיש הדק היטב, ואם לא יוכלו ללמוד - ישכירו איזה יודע שיאמר קדיש עבור הורם, וזהו כבודם.‏
[ב] עניית הקדיש הוא עד 'דאמירן בעלמא' (עי' מג"א שם ס"ק ט), ולא יפסיק כדי לענות אמן אחר בריך הוא (רמ"א שם סעי' ב), אלא האומר הקדיש יזהר לאומרו בנחת באופן שיסיימו הציבור עד דאמירן בעלמא ויענו אמן אחר בריך הוא, ולא יהא חוטא אחד מאבד טובה הרבה. אך לא יוכל ליזהר  אלא אם אומר קדיש ביחיד, אבל אם אומרים רבים יחד וממהרים - לא יוכל להיות, זה מקדים וזה מאחר.‏
 ויאמר 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בנשימה אחת (רמ"א שם סעי' א).
‏[ג] אם הוצרך לענות קדיש בתוך ברכות ד'יוצר אור', או באמצע קריאת שמע, או בנפילת אפים, או בתחנונים שאחר שמונה עשרה - דהיינו 'אלהי נצור', לא יענה אלא עד יתברך, וגם לא יענה אלא חמש אמנים שהם חובה, דהיינו אחר 'שמיה רבא', ואחר 'משיחיה', ואחר 'אמרו אמן', ואחר 'שמיה דקודשא בריך הוא', ואחר 'דאמירן בעלמא ואמרו אמן'.
‏[ד] העונה לא יגביה קולו יותר מן המברך או מן האומר קדיש.‏
 ואין לנגן הקדיש עם החזן, אלא שומע ושותק ומכוין לענות כראוי.
‏[ה] עניית קדיש קודם לעניית קדושה, ואם כבר התחיל לענות קדושה לא יפסיק משום קדיש. וכן אם כבר שמע קדיש ולא ענה קדושה, יקדים עניית קדושה, כדי שיצא ידי חובת קדיש וקדושה, כי טובים השניים כאחד (עי' באר היטב שם ס"ק ג).‏
[ו] כששנים אומרים קדיש, זה מקדים וזה מאחר, יענה אחר הראשון. ואם יש הפסק בין אחד לחבירו יותר מכדי דיבור, יענה אחר כל אחד ואחד.
‏[ז] קדיש שתפשו מעומד, צריך לישאר עומד עד שיסיים עניית אמן יהא שמיה רבא, כגון בקדיש שאחר העמידה ושאחר ההלל (מג"א שם ס"ק ד), והקם מפני שיבה בעת אמירת הקדיש, והנכנס לבית הכנסת בעוד שאומרים הקדיש, וכדומה. והמון העם אין נזהרים מחמת חסרון ידיעה.‏
 ולפי דעת האר"י ז"ל צריך לעמוד בקבלת שבת מתחילת 'מזמור לדוד הבו' (תהלים פרק כט) עד שיענה ברכו, וכן ראוי לנהוג, שאין בו משום יוהרא, וכן כל כיוצא בזה.
‏[ח] האומר הקדיש, בכל מקום שעונין אמן צריך לכרוע מעט, וכן אחר יתברך (מחבר שם סעי' ד).‏
[ט] צריך ליזהר לכוין בעניית אמנים כפי הראוי: דהיינו בברכות השבח - כוונת אמן הוא אמת, ובקדישים - כוונת אמן הוא כן יהי רצון, ובברכות העמידה: אותן שיש בהן שבח ושאלה - צריך לכוין אמת, שכך הוא מידתו יתברך שמו, וכן יהי רצון שיתנהג עמנו במדה זו.‏ ויכוין ש'אמן' עולה בגמיטריא צ"א כמספר ב' שמות: הוי"ה אדנו"ת, רק שבאמן דקדישים יכוין אידהנויה, ובאמן דברכות יכוין יאהדונהי, יחוד קודשא ברוך הוא ושכינתיה.‏
 ומה מאוד צריך ליזהר בכוונה בתפילות וברכות ועניית אמנים ויהא שמיה רבא וכדומה, כי באמת אמרו: חסרון כוונה - כגוף בלא נשמה.
‏[י] לא יענה אמן חטופה, דהיינו קודם שיסיים המברך. ולא קטופה, דהיינו 'אמ' או 'אמני'. ולא יתומה, דהיינו אם אינו יודע איזה ברכה הוא מברך, אף ששומע שאחרים עונים, אין לו לענות (עי' מחבר סי' קכד סעי' ח). ואם יודע איזו ברכה הוא מברך, אם הוא אינו מחוייב בה - יכול לענות עם העונים אף שלא שמע הברכה. ובש"ס (ברכות מז, א) החמירו בעונש העונה אמן יתומה וחטופה וקטופה, שיהיו בניו יתומים, ויתחטפו חייו, ויתקטפו ימיו. ורבים שאינם נזהרים מבלי דעת או מחסרון זהירות בלי שים לב, מי יתן והיה שה' הטוב יכפר (ונכתוב עוד בזה בסימן קכ"ד בסייעתא דשמיא).
‏[יא] אם השליח ציבור מנגן: 'ואמרו אמן', יענה הוא מיד אמן (שם סעי' ב), כי הניגון הוי הפסק.‏
 ובשעת אריכות הניגון יאמר: זכור רחמיך ה' כו' (רמ"א שם סעי' א).
‏[יב] יחיד הנכנס לבית הכנסת, או שסיים שמונה עשרה, והציבור כבר התחילו לענות קדושה או אמן יהא שמיה רבא, כל שלא השלימו יענה עמהם (רמ"א שם סעי' א). יג) אם נזדמן לו לענות אמן על שני דברים, יענה שני אמנים. והיותר טוב שיאמר: אמן ואמן.‏
<h2>סימן נז</h2>
﻿ דין ברכו וענייתו:‏
[א] אומר שליח ציבור 'ברכו את ה' המבורך', ועונים אחריו 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', וחוזר שליח ציבור ואומר 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד' (מחבר סי' נז סעי' א).‏ ורבים שגו באומרם קדיש ברכו, שאין חוזרין לומר 'ברוך ה' המבורך', ומאבדים טובה הרבה, לכן צריך ליזהר.‏
[ב] כשמתפלל ביחיד, יאמר ברייתא זו שחרית וערבית: אמר רבי עקיבא, חיה אחת עומדת ברקיע ושמה 'ישראל', וחקוק על מצחה 'ישראל', ועומדת באמצע הרקיע ואומרת 'ברכו את ה' המבורך', וכל גדודי מעלה עונים ואומרים 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד'. וזה לא יעשה אלא באונס גדול, כגון שהוא  בדרך או שהוא חולה, אבל אם אין לו אונס גדול לא יעשה שקר בנפשו לבטל תפילה בציבור, שמבטל כמה מצוות ועונשו גדול. ואמרו רבותינו ז"ל במדרש כונן: מי שמגרע 'אמן יהא שמיה רבא' ו'ברכו' חייב נידוי רחמנא ליצלן. לכן אם לא נמצא בבית הכנסת בעת אמירת 'ברכו', יאמר 'ברכו' בקדיש אחר. ואם עלה לספר תורה או ענה אחריהם - סגי בהכי.
‏[ג] אם לא שמע אמירת ברכו, ושמע הקהל עונים 'ברוך', עונה אחריהם אמן (מג"א שם סק"א).‏
[ד] בעוד שהחזן מושך בנגינת 'ברכו', אומרים הציבור נוסח זה, אין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו, שכך נזרקה מפי נביאים הראשונים, יש בו שלושים וחמשה תיבות, ואין לאומרה אלא בשעת אריכות הניגון ולא בשעת חיתוך האותיות, וזה הנוסח ראוי להעתיקו בסידורים: יתברך וישתבח (רמ"א שם  סעי' א) ויתפאר שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא מרומם על כל ברכה ותהלה, והוא ראשון והוא אחרון, ומבלעדיו אין אלהים, סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
‏[ה] האומר קדיש לא יהפוך פניו ממזרח עד שיסיים לומר 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד' (שערי תשובה שם ס"ק א).‏
<h2>סימן נח</h2>
﻿ הלכות קריאת שמע:‏
[א] זמן קריאת שמע של שחרית, משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ארבע אמות ויכירנו. ויש מי שאומר שאין ראוי לקרותה לכתחילה עד הנץ החמה, או סמוך לו, בכדי שיסיים קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה, ויסמוך התפילה מיד בהנץ החמה. ומי שיוכל לכוין לעשות כן, שכרו מרובה  מאוד (מחבר סי' נח סעי' א), ואינו ניזוק כל אותו יום. ואמרו בש"ס (ברכות ט, ב) דרב ברונא אירע לו יום אחד שעשה כן, ולא פסק חוכא מפומיה כוליה יומא.‏
 וראוי ליראי ה' וחושבי שמו להשתדל לקבוע תפילתם כן בכל יום בציבור, או לפחות בהתפללם ביחיד יעשו כן, אולי יתרמי שיאמרו קריאת שמע כותיקין לעשות נחת רוח ליוצרנו.‏ וכבר כתב הרב בית דוד שהנץ החמה אינו כשנראה לנו בארץ, וכתב שהשיעור הוא בהתחיל סדר הזמירות שלנו מיד כשיאור היום יגיע קריאת שמע בעונתה.‏
[ב] אם לא קרא אותה קודם הנץ החמה, יש לו להקדים לקרותה במהרה כל מה שיוכל (שם סעי' ב). וידוע מאמר רבותינו ז"ל (פסחים ד, א): זריזים מקדימים למצוות, ובכלל הטעמים יש: שאין אדם ברי בחייו רגע לרגע, דשמא ימות או יארע לו שום אונס.‏ וטוב לגבר שיקרא פרשת 'שמע' אצל מזוזת הבית, כמו שאיתא משם רבי יהודה החסיד (מג"א סי' וס"ק ה ועי' בשערי תשובה שם ס"ק ד). ויכוין כי את אשר יבחר בה ה' - יקריב אליו לשם חובה, ואידך - יהא כקורא בתורה.‏
[ג] היוצא לדרך, אם אינו במקום גדודי חיה ולסטים וגם אין בני השיירא נחפזים כל כך, אפילו יוצא לדרך אחר שעלה עמוד השחר, אינו קורא עד שיגיע זמנה (שם סעי' ג). ואם הוא רגיל לעשות כן לקרות משעלה עמוד השחר, אינו יוצא ידי חובת קריאת שמע (באר היטב סי' נח ס"ק ו בשם הב"ח).
‏[ד] אם היה אנוס כל הלילה, ולא קרא קריאת שמע ערבית עד שעלה עמוד השחר, כיון שעדיין לא הנץ החמה - קורא אותה ויוצא ידי חובת קריאת שמע דערבית (שם סעי' ה). רק שלא יקרא באותו יום קריאת שמע של שחרית עד לאחר הנץ החמה בשום אופן.‏
[ה] זמן קריאת שמע של שחרית נמשך עד רביע היום (שם סעי' א). וצריך ליזהר בימות החורף שהיום קצר וזמן קריאת שמע הוא קצר (ט"ז שם ס"ק א), וכן בקיץ בהיותם בכפרים בטיולים, רבים עברו ואין שמים על לב וקורין אותה אחר זמנה. ואמרו בש"ס ובזוהר הקדוש (ח"ג קפו, א) שהמבטל  קריאת שמע חייב נידוי.‏
 והנה בלילות הקיץ הקצרים שעולה עלות השחר בשבע שעות, נמצא רביע היום ארבע שעות ורביע, באופן שהוא עד שעת י"א ורביע, שצריך להתחיל בזמירות חצי שעה קודם - כדי שיקרא קריאת שמע בעונתה.‏ וכן יש ליזהר בערים שמאחרים לבוא בשבתות ובמועדים, ואחרי זה מאריכים בזמירות וניגונים, בודאי עוברת שעת קריאת שמע, וראוי למנהיגי הערים שישיתו לב על זאת.‏
 והאיש הירא שאין בידו לתקן, יאמר קודם תפילה: לשם יחוד קודשא ברוך הוא ושכינתיה, הריני מוכן לקרות קריאת שמע לצאת בה ידי חובה מה שציונו יוצרנו, אם יעבור זמנה בקריאתי אותה עם הציבור ביוצר, ואם לא יעבור זמנה - תהא קריאתי עכשיו כקורא בתורה לבד, ויהי נועם ה' כו'. ויקרא  קריאת שמע כולה.‏
[ו] עד שעה אחת אחר רביע היום יכול לקרותה עם ברכותיה, אבל אין לו שכר כקורא אותה בזמנה, ואחר כך יקרא אותה בלא ברכותיה (שם סעי' ו) כקורא בתורה לבד.
‏[ז] אם שגג או נאנס ולא קרא קריאת שמע בערבית, יש אומרים שיש לה תשלומין בשחרית, וכן של שחרית בערבית (שם סעי' ז).‏ הנה כי כן, מי שהתפלל ערבית מבעוד יום - שלדעת הרבה פוסקים לא יצא ידי חובת קריאת שמע, ואחר כך חטפתו שינה ולא קרא קריאת שמע על מיטתו, ועלה עלות השחר, מהיות טוב שיקרא אותה אחר תפילת שחרית לשם תשלומין. ואף למאן דאמר שאין תשלומין, לא הפסיד, כקורא בתורה.‏
<h2>סימן נט</h2>
﻿ דין ברכה ראשונה דיוצר:‏
[א] יש אומרים שהקדושה שב'יוצר' יחיד אינו אומרה (מחבר סי' נט סעי' ג), וכן קדושת 'ובא לציון' (עי' רמ"א סי' קלב סעי' א), ויש לחוש לדבריהם, וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה. ולדידי חזי לי דאפילו אם אומר עם החזן - יותר טוב שיאמר בניגון כקורא בתורה, כי מי יודע אם יש  עשרה שאומרים עם החזן, ולאו בחזן תליא מילתא אלא בעשרה, ולמיחש בעי מהיות טוב, שהרי אפילו אם אומר בעשרה בניגון טעמים לא הפסיד.‏
[ב] יש אומרים שקדושה זו צריך לאומרה דוקא מיושב (מג"א סי' נט ס"ק ב בשם ספר הקנה).
‏[ג] ראיתי להעתיק נוסחי דווקני שיש בברכה זו, וראוי לכל ירא ה' החפץ לעבוד את בוראו עבודה שלימה עבודה תמה לרשום בסידורו הנוסחאות הראויות, עד שיהיו שגורות בפיו ולא יחטיא, ויועיל גם כן לבניו או לשאר עמא שיקחו סידורו ויתלמדו: צריך להפסיק בין 'יוצר' ובין 'אור', דלא לישתמע: יוצרור.‏ צריך לומר 'ובטובו מחדש'; 'יחד בקול דברי אלהים חיים ומלך עולם'; 'רצון קוניהם'; 'קדושה כולם כאחד עונים באימה'; 'ולעומת השרפים לעומתם משבחים'; 'לאל ברוך', לאל בקמ"ץ תחת הלמ"ד, וכן 'למלך אל חי וקיים'; 'בעל גבורות', צריך להדגיש העי"ן היטב שלא יהא נראה כקורא 'בל' גבורות חס ושלום; 'בקדושה ובטהרה'; 'ומברכין ומשבחין' כו', כולם בוי"ו בריש תיבה ונו"ן בסוף תיבה, גם בכל תיבה לפני ה' ידגיש הפ"א היטב שלא יהא כקורא לבני ה'; גם בתיבת קוה אל ה' ידגיש הוי"ו היטב שלא יהא כקורא קבה בבית רפויה חס ושלום; גם תיבת 'מהרה' ידגיש הה"א שלא יהא כקורא  באל"ף, וכן בפסוק ישא ברכה מאת ה' (תהלים כד, ה) ירחיב קריאת האל"ף היטב, שלא יובן 'מת' חס ושלום. וכזאת וכזאת ישמע חכם ויוסיף לקח.‏
[ד] מ'שרתים ו'אשר מ'שרתיו ראשי תיבות: מו"ם, שם אחד מע"ב שמות; א'הובים ב'רורים ג'בורים ראשי תיבות: אב"ג, שם משמות מ"ב; ע'ונים ב'אימה ראשי תיבות: ע"ב. וכל המכוין בשמות אלו אינו ניזוק כל אותו היום. וכל כי הא ראוי ליזהר, דשמע מינה מן השכר שיש נחת רוח למעלה, וגם להיות  בריא לעבודתו יתברך שמו.‏
<h2>סימן ס</h2>
﻿ דין ברכת אהבת עולם ושמצות צריכות כוונה:‏
[א] מצוות צריכות כונה לצאת ידי חובת אותה מצוה, הלכך צריך לכוין בקריאת שמע לצאת בה ידי חובה (מחבר סי' ס סעי' ד) מה שציונו יוצרנו 'ודברת בם' (דברים ו, ז). וכן כשאומר 'וראיתם אותו' יסתכל בציצית ויכוין לקיים מצות עשה זו של 'וראיתם אותו', וכן כשאומר 'אשר הוצאתי אתכם מארץ  מצרים' יכוין לקיים מצות זכירת יציאת מצרים. ואם לא כיון - לא יצא ידי חובת המצוה, וכאילו לא קיים המצוה דמי, וצריך לחזור ולקיימה.‏
[ב] צריך לכוין בקריאת פסוק ראשון לקבל עליו אלהות האל יתברך שמו, שהוא מקבלו עליו לאדון ופטרון לקיים כל גזירותיו, ולכוין שהוא אחד יחיד ומיוחד למעלה ומטה וד' רוחות העולם. ומי שלא כיון לפחות בזה לא קיים מצות קריאת שמע (שם סעי' ה).‏ על זה ידוו העמי ארצות, שאינן מקיימין מצות קריאת שמע כל ימיהם, והולך אל חכמים יחכם וישיג אורחות חיים.‏
 ויש אומרים דאם לא כיון עד 'על לבבך' לא יצא ידי חובה. וירא שמים יוצא ידי כולם.
‏[ג] נוסחי דווקני שבברכה זו אלו הם: ביום הכיפורים צריך לומר 'אהבה רבה'; 'ויחד לבבנו ליראה ולאהבה את שמך'; 'ולא נבוש ולא נכלם', כן צריך לומר, ולא כמו שכתוב בסידורים 'למען לא נבוש', וישפוך נפשו באמירת תיבות אלו על זרעו שלא יגרמו לו בושה וכלימה בעולם הזה ובעולם הבא חס ושלום; 'וחסדיך הרבים אל יטשונו נצח סלה ועד'. גם באומרו 'ולא נבוש ולא נכלם' יכוין לבקש שיזכה לחכמת הקבלה וסתרי תורה, ושיזכה להשלים תיקון נפש רוח ונשמה.
‏[ד] כשאומר 'מהר והבא עלינו' כו' יעלה שני צדדי הטלית וישימם על שני כתיפיו, ואחר כך יקבל הארבע ציציות בידו השמאלית, ויניחם בין קמיצה לזרת כנגד לבו עד פרשת 'ויאמר', ואז יקח הגדיל בידו השמאלית והחוטין בידו הימנית עד שיאמר 'ודבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים לעד', ינשקם ויניחם (מג"א סי' כד ס"ק א).
‏[ה] מי שהיה מברך ברכות קריאת שמע, ומצא עצמו ב'הגדול והגבור', ונסתפק אי קאי בברכה ראשונה או בברכה שניה, מהיות טוב שיתחיל ברכת 'אהבת עולם' (באר היטב סי' ס ס"ק א בשם תשובת גינת ורדים).‏
[ה] כתבו משם האר"י ז"ל לזכור בברכה זו ארבע זכירות שהם מצוות עשה: באומרו 'ובנו בחרת' יזכור מעמד הר סיני, ובאומרו 'לשמך הגדול' יזכור מעשה עמלק הרשע ימח שמו וזכרו שבעבורו אין השם גדול, ובתיבת 'באהבה' יזכור את אשר הקצפנו במדבר שלא היינו באהבה, 'להודות לך' יזכור  מעשה מרים הנביאה, שהפה נברא להודות ולא לדבר לשון הרע (מג"א שם ס"ק ב).‏
 אמנם יש הרבה מן הפוסקים שסוברים שצריך (באר היטב) לזכור עשרה זכירות, ושצריך לזכור בפה ולא סגי בלב, לכן ראוי לכל ירא ה' במצוותיו חפץ שיאמר פסוקי העשר זכירות כמובא בסידורים, או יאמר בכל יום כך: לשם יחוד קודשא ברוך הוא ושכינתיה, הריני מקיים מצות עשר זכירות,  יציאת מצרים, והשבת, והמן, ומעשה עמלק הרשע ימח שמו וזכרו, ומעמד הר סיני, ומה שהקציפו אבותינו להקב"ה ובפרט בעגל, ומה שיעצו בלק ובלעם לעשות לאבותינו למען דעת צדקות ה' (מיכה ו, ה). ומעשה מרים הנביאה, וזכירת ירושלים, ומצות 'וזכרת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'  (דברים ח, יח). ועיקר מצות הזכירות כי יתן אל לבו התועלת הנמשך מהן, ולשמור מאוד ולעשות, שהמעמיק בהן ימצא שכוללין הרבה. וכבר באתי בארוכה בקונטרס 'פלא יועץ' (ערך 'זכרונות') בסייעתא דשמיא.‏
<h2>סימן סא</h2>
﻿ דין כמה צריך לדקדק ולכוין בקריאת שמע:‏
[א] יקרא קריאת שמע בכוונה באימה ביראה ברתת וזיע (מחבר סי' סא סעי' א).‏ זיע סגיא ראוי שיפול עלינו, בחושבנו מה נעשה כי יקום אל וכי יפקוד, שאין בידינו בכל ימי חיינו אפילו קריאת שמע אחד כתיקונה כנזכר בדין השולחן ערוך, ואם נאמר לאדם שצריך לקרות קריאת שמע באימה ויראה ורתת וזיע - בעיניו יפלא איך אפשר לקיים זאת, אמנם אחר כוונת הלב הן הדברים, כי יתן אל לבו בעומק התיבות שהוא מוציא מפיו רשפי אש שלהבת י"ה בוערים בקרבו.‏ כגון באומרו: 'ה' אלהינו' וחושב גדולת הוי"ה אשר לגדולתו אין חקר ותוקפו וגבורתו עד אין תכלית - ואף על פי כן הוא 'אלהינו', משגיח עלינו בפרטות וגומל עמנו טובות עד אין חקר בהיותינו מכעיסים לפניו, 'ה' אחד' - יחיד מיוחד שאין כמוהו. ואם אוהב אדם לאיש השלם במדות ודיעות, על אחת כמה וכמה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא תכלית השלימות.‏ וכן כשאומר: 'ואהבת' יכוין כאילו מלך מלכי המלכים הקב"ה עומד לנגדו, או מדבר מתוך גרונו, ומזהיר אותו בקול חזק ואומר לו 'ואהבת את ה' אלהיך'. ובאומרו: 'והיו הדברים האלה וכו' על לבבך' יכוין שרצונו לומר כדי שתאהב את ה' אהבה עזה, די לך כשיהיו הדברים האלה אשר אנכי מלך רם מצוך לאהבה, מה אנוש שמלך מלכי המלכים יחפוץ שיאהב אותו, זה בלבד שתשים על לבביך ותעמיק בזה די לך לעורר את האהבה עד שתחפץ.‏ וכזאת וכזאת כי יתן אל רוחו בכל דברי הקריאת שמע מעומקא דליבא, תפול עליו אימתה ופחד ורשפי התעוררות אהבת הבורא, ויראה ופחד פן חס ושלום יהיה גורם שוחרה אף ה' אבינו שבשמים מלך רם ונשא איום ונורא.‏
 והן אמת שכבר מילתי אמורה שזה היה בעוכרנו שעוונותינו מבדילים בינינו לבין אבינו שבשמים, ואין אנחנו יכולין לכוין דעתינו ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא, ולעובדו בלבב שלם כדת מה לעשות, מכל מקום כל אדם חייב כשיעורו (ע"פ שבת צ, ב), להשתדל בכל עוז לכוין, וליתן אל לבו דברים  המעוררים את הלב, וה' לא ימנע טוב.‏
[ב] 'אשר אנכי מצוך היום', היינו לומר: בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו (שם סעי' ב).‏ אחד מהדברים המביא לידי כך, הוא בהגלות מאמר המקובלים שבכל יום ויום מתקן האיש הישראלי בתפילותיו ומצוותיו תיקון חדש ממש את אשר לא היה לעולמים.‏
[ג] בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות, וכדי להשלים רמ"ח כנגד איבריו של אדם חוזר שליח ציבור על תיבות 'ה' אלהיכם אמת', ובזה כל אדם יוצא - הואיל ושומעין מפיו של שליח ציבור שלשה תיבות אלו. ואם היחיד רוצה גם כן לאמרם עם השליח ציבור, אין איסור בדבר (מחבר ורמ"א שם סעי' ג).‏ ונראה לעניות דעתי דגם בזה בעינן כוונת שומע ומשמיע, ומאחר דכתבו גם כן משם האר"י שהיה נוהג כשהיה קורא ביחיד לחזור אלו השלשה תיבות, שמע מינה שגם ליחיד נתקנו, ולכן ראוי כשמסופק על החזן אם יודע ומתכוין להוציא או לא - שיחזור בעצמו אלו השלשה תיבות ולא יסמוך על החזן.‏
 וראוי שישתדל לגמור הקריאת שמע עם החזן, באופן שבאומרו 'ה' אלהיכם' אז יחזור החזן 'ה' אלהיכם', ויאמר 'אמת' ביחד עם החזן. ואם הקדים החזן לגמור קודם, לא יחזור הוא לעצמו אלו השלשה תיבות. ואם גמר קודם החזן, יסמוך 'ה' אלהיכם' ל'אמת', שהרי אמרו (ברכות יג, א) בין 'ויאמר' ל'אמת  ויציב' לא יפסיק, ושם ימתין (את) [אל] החזן, ואחר כך יתחיל 'ויציב', ולא כמנהג העולם שממתינין אל החזן לומר 'אמת' כולם כאחד ומפסיקים בין 'אלהיכם' ל'אמת', והם טועים, שהרי לא התירו להפסיק שם אפילו מפני היראה והכבוד ולענות אמן יהא שמיה רבא.‏
 ובקריאת שמע שעל המיטה יקדים לומר 'אל מלך נאמן' להשלים רמ"ח, ובזה יאירו ויושלמו רמ"ח איברי נפש רוח ונשמה.
‏[ד] צריך האדם לכוין בקריאת שמע לקבל עליו לקיים עשרת הדברות הרמוזים בה (באר היטב שם ס"ק א), כמו שכתוב בסידורי החודש, ומי שאינם בסידורו - יציינם אצלו בכתיבת יד.‏
[ה] בזוהר הקדוש (ריש פרשת אחרי) הפליג בעונש מי שאינו מכוין, דבפרשה ראשונה יש מ"ב תיבות (שערי תשובה שם ס"ק א), ובפרשה שניה עד 'ושמתם' יש ע"ב תיבות, ואחר כך עד סוף הפרשה חמישים תיבות, ובפרשת 'ויאמר' ע"ב תיבות, ורב טוב למכוין. אי לך אדם, אשר בדבר נקל אתה  מקבל עונש גדול ומפסיד טובה הרבה מחמת חסרון זהירות. וכן בכלל, שמי שאינו מדקדק ומדלג תיבה אחת - מגרעות נתן.‏
 ואמרו בזוהר הקדוש (שם) דכל איש דיקרא קריאת שמע כדקא יאות, כל מילה ומילה משפיע בכל אבר דיליה, ואם לא יקרא קריאת שמע כדקא יאות ביממא ובלילה, כל אבר ואבר דיליה יתמלא מרוח רעה ומכל מרעין בישין דעלמא. לזאת יחרד האיש וילפת, ויזהר לדקדק מאוד באותיותיה, ולכוין כדת  מה לעשות, באופן שתעלה לרצון ולנחת רוח לפני ה'.‏
[ו] צריך להאריך בחי"ת של 'אחד' כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ. ויאריך בדל"ת של 'אחד' שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו, ומושל בארבע רוחות העולם. ולא יאריך יותר משיעור זה (מחבר שם סעי' ו), רק אחר כך בשתיקה יחשוב שהוא מוכן לקבל ארבע מיתות בית דין על דבר כבוד  שמו יתברך. ויכוין ע' של 'שמע' וד' של 'אחד' הוא 'עד', נשארו אותיות: 'אשמח', רוצה לומר: שהקב"ה הוא 'עד' ש'אשמח' מתי יבא לידי ואקיימנו. וכן שאר כוונות אם יודע הכל - יחשוב בשתיקה, ולא יאריך כל כך בח', שנראה כאומר: אחאד.‏
[ז] ידגיש בדל"ת שלא תהא כרי"ש (מחבר שם סעי' ו), אבל לא ידגיש יותר מדאי שנראה כאילו הדל"ת נקודה בשו"א, אלא הכוונה שיטעימנה בפה יפה (מג"א שם סק"ו).‏ ולא יאריך באל"ף (שם), שלא יהא נראה כקורא: 'אי אחד' חס ושלום, וכן לא יפסיק בה שנראה 'אי חד'.‏
 ויאריך מעט בח', ובדל"ת כפליים.
‏[ח] יש להפסיק בפסוק ראשון בין ישראל לה', ובין אלהינו לה' השני, כדי שיהא נשמע כי ה' שעכשיו הוא אלהינו - יהיה ה' אחד ושמו אחד. וכן צריך להפסיק בין פסוק 'שמע' ל'ברוך שם'. ובין 'ברוך שם' ל'ואהבת' (מחבר ורמ"א שם סעי' יד).‏
 וכן צריך להפסיק בין 'היום' ל'על לבבך', ובין 'היום' לתיבת 'לאהבה', שלא יהא נראה היום לאהבה ולא למחר (מחבר שם סעי' טו).‏ צריך להפסיק בין נשבע לה', כדי להטעים יפה העי"ן שלא תהא נראית כה"א (שם סעי' טז).‏
 ידגיש יו"ד של שמע ישראל, שלא יהא נראה 'אשראל' (שם סעי' יח). וכן [צריך להתיז] זיי"ן של 'תזכרו' וזיי"ן של 'וזכרתם' (שם סעי' יז).
‏[ט] יתן ריוח בין תיבה שתחילתה כסוף תיבה שלפניה, כגון 'בכל לבבך' (שם סעי' כ). וכן בין כל תיבה שמסיימת במ"ם ותיבה שלאחריה מתחלת באל"ף, כגון 'ושמתם את' - שלא יהא נראה - מת (שם סעי' כא). וכן בין 'וחרה' ל'אף' שלא יהא נשמע: וחרף (שם סעי' יט). וכן ידגיש תי"ו של ואהבת 'את', שלא יהא נראה 'איד' חס ושלום, וכל כיוצא בזה.‏ צריך לדקדק באותיותיה (מחבר שם סעי' כג). ואמרו בגמרא (ברכות טו, ב) שכל המדקדק באותיותיה מצננים לו גיהנם. ובשביל דבר זה די שיטרח אדם כל ימי חייו, כדי שיצננו לו גיהנם, לפי תוקף עונש גיהנם, שאין דעת האדם יכול לציירו בהיותו בגוף.‏
 ועיקר הכל לעשות נחת רוח ליוצרנו, והכל תלוי בהרגל, וכל ההתחלות קשות, וצריך מיתון וזריזות. ואף בפסוקי דזמרא ובתפילה וכשקורא בתורה נביאים כתובים צריך ליזהר בכך.
‏[י] וכן יזהר לדקדק בברכות, כגון כשאומר 'ברוך אתה' יפסיק - שלא יהא נראה כאומר: ברו חתה, וכן בין 'מלך העולם' - שלא יהא נראה כאומר: מל חעולם. צריך להדגיש הצ' של 'במצוותיו' - שלא יהא נראה: במזוותיו, וכהנה רבות, דו"ק ותשכח. ישמע חכם ויוסיף לקח.‏
[יא] צריך לקרוא קריאת שמע בטעמים כמו שהם בתורה (שם סעי' כד).‏ וכן כל קריאה של תורה נביאים וכתובים ומשניות שיש בתפילה צריך לקרותן בניגון שלהם.‏
[יב] כשיאמר 'וקשרתם לאות על ידך' ימשמש בתפילין של יד, וכשיאמר 'והיו לטוטפות בין עיניך' ימשמש בשל ראש (שם סעי' כה).‏ אך לא ימשמש כאשר ימשמש העוור בלי שים לב, מצות אנשים מלומדה, אלא אחר כוונת הלב הן הדברים, שיזכור התפילין ומה שכתוב בהן, וישעבד מוחו וליבו להקב"ה, ו'ישמח ישראל בעושיו' (תהלים קמט, ב) אשר קדשנו במצוותיו ועיטרנו בהם.
‏[יג] כשיאמר 'וראיתם אותו' יסתכל בציציות שני פעמים זו אחר זו, ובכל פעם יכוין אל שם ק"ל גימטריא עי"ן, גם יעבירם על עיניו וינשקם (מחבר ורמ"א סי' כד סעי' ד), וכן באומרו 'אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' יעבירם על עיניו וינשקם, ויש סוד בהסתכלות והעברה על גבי העינים.‏
<h2>סימן סב</h2>
﻿[א] צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו (מחבר סי' סב סעי' ג).‏
 ואני מסתפק, אם עומד במקום בלבול וקול רבים, אם צריך להרים קולו עד שישמיע לאזניו, או סגי בקול דהוה מצי למישמע אם הוה קאי במקום אחד יחידי.
‏[ב] במקום חולי או אונס אחר, יקרא קריאת שמע בלבו. וכן יעשה אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס, יהרהר בלבו (מחבר ורמ"א שם סעי' ד).‏
 וכן הניעור בלילה וצמא לשתות ואינו יכול ליטול ידיו - יהרהר בלבו (ט"ז שם ס"ק א), וגם על ידי שמיעה יכול לצאת. וירא שמים ידחק עצמו כאשר יוכל שאת לעבוד את בוראו עבודה שלימה.‏ ואם הוא בבית האסורים במקום מטונף, באופן שאסור אפילו להרהר, יהרהר בחיוב המצוה, ויצטער על שאינו יכול לקיימה (רמ"א שם סעי' ד ומג"א שם ס"ק ב), ועל כגון זה אמרו (ברכות ו, א): חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.‏
<h2>סימן סג</h2>
﻿[א] אם כבר שכב ואיכא טירחא לעמוד ולחזור וללבוש בגדיו, יכול לקרותה כשהוא שוכב. אבל לא יקרא פרקדן - דהיינו שפניו טוחות בקרקע, או מושלך על גבו ופניו למעלה (מחבר ורמ"א סי' סג סעי' א ומג"א שם ס"ק א).‏
[ב] מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב, ולקרות קריאת שמע מעומד, נקרא עבריין (מחבר שם סעי' ב). אם לא שעושה כדי להעביר שינה, דשרי.‏ ומי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר ואיכא למיחש ליוהרא - מנדין אותו, ואם ידוע שעושה לשם שמים - אין מנדין אותו, ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל - מנדין אותו אפילו לשם שמים. ואפילו אין פשוט כל כך להתיר לא יחמיר נגד אביו או רבו, ואפשר דגבי אביו ליכא קפידה, דניחא ליה שיהא יפה כח הבן, אם לא בפני רבים - דאז ודאי איכא משום זילותא ויוהרא.
‏[ג] אם לא כיון לבו בפסוק ראשון שלא יצא ידי חובה, יחזור ויקרא (שם סעי' ד), בלחש, לאחר שימתין מעט, כדי שלא יהא כקורא 'שמע שמע' דמשתקין אותו (ברכות לג, ב) (ט"ז שם ס"ק ג).‏
 ואם נזכר שלא קרא פסוק ראשון בכוונה, לאחר שסיים הקריאת שמע או באמצע הקריאת שמע, צריך לחזור לראש ולומר משם ואילך על הסדר, כדי שלא תהא קריאתו למפרע (מג"א שם ס"ק ו).
‏[ד] גם פסוק 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', אם לא אמרו בכוונה, יש אומרים שצריך לחזור ולאומרו (מג"א סי' סא ס"ק יא בשם הלבוש). וכן פסוק 'פותח את ידיך' אם לא כיון בו צריך לחזור ולאומרו (מחבר סי' נא סעי' ז).‏
 ומה יעשו המון העם שאינם יודעים דין זה, וגם אינם יודעים לכוין אפילו פירוש המילות, ה' הטוב יכפר בעדם. אבל מה יענו ליום פקודה אשר דעת ותבונה בהמה - ואין שמים לב ואין חוזרים בשביל חסרון כוונה, לכן ראוי לכל ירא ה' ליתן אל לבו אחר תפילתו אם כיון באלו, ואם לא כיון - יחזור ורפא  לו.‏
[ה] הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו (מחבר סי' סג סעי' ו), ולא יעסוק בשום מלאכה, כדי שלא תהא קריאתו עראי (שם סעי' ז).‏ ויש מקומות שהגבאין מחזירין בבית הכנסת בשעת קריאת שמע לגבות צדקה, ובודאי לא ידעי מאי קאמרי, ויותר טוב שיתפלל ביחיד ולא יעשה תפילתו עראי, או יעשה הגביה אחר תפילת שמונה עשרה. וכן יש להזהר משאיפת עפר הטאבקו, ומלקנח חוטמו, ומלגעור בתינוק וכדומה.‏
 ונראה דאפילו אם ישתוק באותו פרק אסור, מדהקשו (יומא יט, ב) מדרב היאך מחוי בן קבוטל, ותירצו דבפרשה שניה ולצורך מצוה שרי, שמע מינה דליכא תקנתא בשותק. לכן יש ליזהר לעבוד את ה' כדת מה לעשות.
‏[ו] היה מהלך ורצה לקרות קריאת שמע, צריך לעמוד (שם סעי' ג) עד 'על לבבך'. ויש אומרים דרוכב כמהלך דמי. ולעולם יושב עדיף מעומד (ט"ז שם ס"ק ב).‏
 ולפום מאי דכתבו הפוסקים טעמא דפרקדן לא יקרא - לפי שמקבל עול מלכות שמים דרך שררה וגאוה, נראה דלאו דוקא 'שוכב' פרקדן, אלא אפילו יושב וסומך עצמו מאחריו ופניו למעלה, ואפילו מוטה על צידו, לא יקרא, כל דהוא דרך שררה, שהרי צריך לקרות קריאת שמע באימה ביראה ברתת  ובזיע (עי' מחבר שם סעי' א ומג"א שם ס"ק א).‏
<h2>סימן סד</h2>
﻿[א] המתנמנם באמצע קריאת שמע וכדומה, אם ידוע שסיים פרשה ראשונה - חוזר מפרשה שניה, ואם אינו יודע היכן עומד - חוזר לראש (עי' מחבר סי' סד סעי' ב).‏ ודבר זה מצוי בקריאת שמע שעל המיטה, או בשחרית למי שהיה ניעור בלילה. וצריך זהירות, שאם דילג אפילו תיבה אחת לא יצא ידי חובה.‏
<h2>סימן סה</h2>
﻿[א] אם הפסיק באמצע קריאת שמע מחמת אונס, כגון שעשה תינוק צרכיו בבית וכדומה, ושהה לגמור את כולה, יש אומרים שחוזר לראש (רמ"א סי' סה סעי' א ובאר היטב שם ס"ק ב בשם הב"ח).‏
[ב] אם הציבור קורין קריאת שמע והוא עומד בפסוקי דזמרה, אם הוא קודם 'ברוך שאמר' - צריך להפסיק כדי לקרות עמהם פרשה ראשונה, ואם הוא מ'ברוך שאמר' ואילך - לא יפסיק, אלא יניח ידיו על עיניו שיהא נראה כאילו קורא עמהם (מחבר שם סעי' ב).‏ ואם הוא כבר התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שקורין קריאת שמע, טוב שיקרא עמהם כל קריאת שמע ויקבל שכר כקורא בתורה (שם סעי' ג). והוא הדין שאר דברים שהציבור אומרים, כגון 'תהלה לדוד' וכדומה, קורא עמהן (מג"א שם ס"ק ג).‏
<h2>סימן סו</h2>
﻿[א] אם לא הניח טלית ותפילין, ונזדמנו לו אחר שהתחיל 'יוצר', מניחן בין הפרקים, ולא יברך עליהם אלא לאחר תפילת שמונה עשרה (מחבר ורמ"א סי' סו סעי' ב) - ימשמש בהן ויברך.‏
[ב] אפילו באמצע פסוק בקריאת שמע, חוץ מפסוק ראשון ו'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', צריך להפסיק לעניית קדיש עד יתברך, ועניית חמשה אמנים שיש 'עד דאמירן בעלמא ואמרו אמן', ועניית קדושה וברכו, ואחר המברך ברכת ספר תורה צריך לענות 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', ושלוש  תיבות 'מודים אנחנו לך' ולא עוד. ויש אומרים שמפסיק גם כן לענות אמן ד'האל הקדוש' ואמן ד'שומע תפילה'. וכל שכן שצריך להפסיק באמצע ברכות 'יוצר' וברכת 'ברוך שאמר' ו'ישתבח' ופסוקי דזמרה (מחבר ורמ"א שם סעי' ג; ומג"א שם סק"ו). וכשהוא קודם 'ברוך שאמר' מפסיק לכל אמנים אפילו דברכות 'יוצר'.‏ כשמפסיק באמצע ענין חוזר לתחילת הפסוק. ובין 'ה' אלהיכם' ל'אמת' לא יפסיק לעניית קדיש וכדומה, אלא יאמר 'ה' אלהיכם אמת' ואחר כך יפסיק (מחבר שם סעי' ה ומג"א שם ס"ק יא).‏
 ואם כשהפסיק ב'שירה חדשה' נתבלבל והתחיל אחר כך תיכף שמונה עשרה, יחזור ויקרא קריאת שמע ואמת ויציב.
‏[ג] כהן שהיה קורא קריאת שמע או ברכותיה, וקראוהו לקרות בתורה, יש אומרים שמפסיק ויש אומרים שאינו מפסיק (מחבר שם סעי' ד). ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד.‏
 ואם עולה לא יקרא עם החזן כלל, וכל שכן שלא יאמר לחזן שיעשה 'מי שברך'.
‏[ד] צריך לסמוך גאולה לתפילה, ולא יפסיק לאחר שאמר 'גאל ישראל'. רק אם אירעו אונס, שלא הניח תפילין ונזדמנו לו בין גאולה לתפילה, יניחם בלא ברכה, ולאחר תפילת שמונה עשרה יברך עליהם (שם סעי' ח).‏
[ה] וכן אין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה, רק ימתין ב'שירה חדשה' ויענה (שם סעי' ט). אבל לא יאמר פסוק 'וזאת התורה' כשמגביהין הספר תורה, רק יביט וישתוק.
‏[ו] מי שהוא אנוס ודחוק וחושש שמא יעבור זמן קריאת שמע, ואין לו פנאי להתפלל מיד אחר קריאת שמע, יקרא קריאת שמע לבדה, ואחר כך כשיהיה לו פנאי יקרא הברכות עם קריאת שמע ויתפלל, כדי שיסמוך גאולה לתפילה. (רמ"א שם סעי' י ומג"א שם ס"ק טו בשם הרוקח) וכן אם אחר שקרא  קריאת שמע מוכרח הוא להפסיק, יפסיק ב'יציב ונכון', ויחזור קריאת שמע כדי לסמוך גאולה לתפילה.‏
<h2>סימן סח</h2>
﻿[א] יש מקומות שמפסיקים בברכות קריאת שמע, או בין 'ישתבח' ל'יוצר', לומר פיוטים, ובפרט בתפילות ימים נוראים, ונכון למנוע מלאומרם משום דהוי הפסק, ויניחום לאמרם אחר תפילת שמונה עשרה. ואם אין בידו לבטל המנהג - הוא לא יאמרם.‏
 ומכל מקום לא יעסוק בשום דבר, אפילו בדברי תורה אסור לעסוק, כל זמן שהציבור אומרים פיוטים, כל שכן שאסור לדבר שיחה בטילה. ומכל מקום מי שלומד על ידי הרהור שרואה בספר ומהרהר, לית ביה איסורא (מחבר ורמ"א סי' סח סעי' א).‏ אמנם בשעה שהחזן אומר קדיש, אסור להרהר בספר, שצריך הרבה לכוין בעניית הקדיש (באר היטב שם ס"ק א בשם הפר"ח). ומי שהוא בעיר שהפיוטים שלהם מהראשונים תנאים ואמוראים, כגון פיוטי רבי אלעזר הקליר, אל יפרוש מן הציבור, ונכון לבו בטוח שפיוטים אלו הם על דרך האמת,  ואין חשש בדבר (עי' באר היטב שם ס"ק ב). עיין לקמן סי' קי"ב.‏
<h2>סימן ע</h2>
﻿[א] יש אומרים דגשים חייבות בקריאת פסוק ראשון של קריאת שמע, ולכל הדיעות נכון ללמדם שיאמרו פסוק ראשון עם כוונה לקבל עול מלכות שמים (מחבר ורמ"א סי' ע סעי' א). ויש אומרים שחייבות גם כן בזכירת יציאת מצרים, ושצריכות לסמוך גאולה לתפילה (מג"א שם ס"ק א).‏
[ב] לדעת רבינו תם, קטנים שהגיעו לחינוך, דהיינו שיודע לקרות קריאת שמע, אביו חייב לחנכו במצות קריאת שמע, וראוי לנהוג כרבינו תם (מחבר שם סעי' ב).‏ ולכן צריך שיזהר כל אדם לקחת את ילדיו לפניו, יום ליום ולילה לילה לשמוע מפיהם שיקראו, או להקרותם קריאת שמע ותפילה, כדי לצאת ידי חובה, ולא יסמוך על אמונתם - אפילו כשיודעים ליקח ספר ולקרות בעצמם, שחזקתם שאין אומרים כלום. וחבל על דמשתכחין גדולים שאין אומרים כלום, כל שכן קטנים, והקולר תלוי על צואר אביהם.
‏[ג] היה עוסק בצרכי רבים, אפילו בהצלת ממונם ואין מי שישתדל אלא הוא, אינו פוסק לקריאת שמע, אלא יגמור עסקיהם ואחר כך יקרא אם נשאר עת לקרות (שם סעי' ד ומג"א שם ס"ק ד), דעוסק במצוה פטור מן המצוה (סוכה כו, א). ואם פוסק וקורא - נקרא הדיוט, על כגון זה אמר (קהלת ז, טז) 'אל תהי צדיק הרבה'. וצא ולמד גודל מצות עוסק בצרכי רבים. ועל כל פנים יקרא פסוק ראשון ו'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' אם אפשר (מג"א שם ס"ק ה).
‏[ד] דעת רוב הפוסקים שאם התחיל לאכול או בשום מלאכה אחרת לאחר שהגיע זמן קריאת שמע, דנמצא שהתחיל באיסור, צריך לפסוק מאכילתו ולקרות, אף על פי שיש שהות לקרות אחר כך (עי' מג"א שם ס"ק ו), ונכתוב עוד בזה לקמן סימן רל"ה בסייעתא דשמיא. ויש מי שאומר, דאפילו התחיל בהיתר צריך לפסוק. ולכל הדיעות, אם היה מתיירא שמא יפסיד קריאת שמע ופסק וקרא הרי זה משובח (מחבר שם סעי' ה).‏ וזהירות מביאה לידי זריזות (ע"ז כ, ב). וזריזין מקדימין למצוות (פסחים ד, א), ולמיחש מיהא בעי, שמא ימות או שמא יארע לו שום אונס אחר, בפרט שינה דשכיח, על כגון זה נאמר (משלי כח, יד): 'אשרי אדם מפחד תמיד' - בדברי תורה (ברכות ס, א), זה כלל גדול בתורה.‏
<h2>סימן עא</h2>
﻿ דין אבל והעוסקים במת:‏
[א] מי שמת לו מת שחייב להתאבל עליו, פטור מקריאת שמע ומתפילה (מחבר סי' עא סעי' א) ומכל המצוות. ואפילו אם יש לו מי שישתדל בשבילו והוא רוצה להחמיר על עצמו, אינו רשאי.‏ ואם חוזר האבל מבית הקברות, או שנמסר לכתפים, אחר שליש היום, לא יאמר תפילת שמונה עשרה, רק יקרא קריאת שמע לבד בלא ברכות - לקבל עול מלכות שמים. ואינו צריך להשלים בתפילה שאחריה, כיון שבשעת חובתו היה פטור.‏
[ב] מי שמת לו מת בשבת ולא יקברוהו עד למחרת יום ראשון, טוב שיקרא קריאת שמע בשבת מבעוד יום בשביל הלילה שלא יוכל לקרות, דהא איכא מאן דאמר דיוצא ידי חובה כשקורא מפלג המנחה (עי' ט"ז שם ס"ק ד), ויאמר קדיש באותו שבת, דאין אמירת קדיש תלוי באבילות.
‏[ג] המשמר את המת והחופר קבר למת פטור, ואם הם שנים - אחד משמר או חופר ואחד קורא (שם סעי' ג-ד-ה).‏
 וגם לאלו, וכל מי שפטרוהו חכמים, ולא קראו ולא התפללו בזמנה, אין חייבין בתשלומין.
‏[ד] אם הגיע זמן תפילה קודם שמת, ובתוך הזמן מת לו מת ונתעסק בקבורה עד אחר עבור זמן תפילה, יש אומרים שיש לו תשלומין ויש אומרים שאינו חייב להשלים, וטוב שיתפלל תשלומין בתורת נדבה, ועיין לקמן סימן ק"ח (מחבר סעי' יא).‏
[ה] אסור לקרות קריאת שמע או לברך תוך ארבע אמות של מת, או בבית הקברות (שם סעי' ז). וכל החדר שהמת מונח בו חשוב כארבע אמות.‏ וקבר של קטן או קטן מת, דינו כגדול. ויש מי שאומר שבכל בית הקברות אסור, אפילו חוץ לארבע אמות.‏
 והן רבים עתה שמברכים תוך ארבע אמות של מת ושל קבר, וצריך להודיעם, 'כי לכל העם בשגגה' ולא ידעו תועים כי לא יצאו ידי חובה.
‏[ו] אם היה באמצע תפילה או ברכה או קריאת שמע, ושמע שמת לו מת, יש אומרים שיגמור מאחר שהתחיל בהיתר, ויש אומרים שיפסיק (עי' באר היטב שם ס"ק ו), ודעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד, יש לו על מי לסמוך.‏
<h2>סימן עב</h2>
﻿[א] נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן פטורין, ושאר המלוין את המת חייבים (מחבר סי' עב סעי' א).‏
 צא ולמד גודל מצות נושאי המיטה, וכי חילוק יש בין הנושאים למלוין, ובחרת בין טוב למוטב, ובלבד שלא יחטוף את המצוה להיות נושא הרבה כמנהג איזה אנשים בקולות ומריבות, דאיכא זילזול למת, ולא לרצון יהיה.
‏[ב] אין מוציאין את המת סמוך לזמן קריאת שמע של שחרית, כל שאין שהות להוציאו ולקברו קודם שיגיע זמן קריאת שמע (שם סעי' ב).‏
[ג] העוסקים בהספד פטורין (שם סעי' ג). והאידנא אין הספד נוהג בכל האנשים אלא כשעושים הספד לאדם גדול, וצריך ליזהר בו להמצא שם ביתר שאת, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (שבת קה, ב): המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו בחייו.
‏[ד] המנחמים פטורים (שם סעי' ה). צא ולמד גודל מצות תנחומי אבלים, וראוי ליזהר בה הרבה לקיימה בטוב טעם ודעת לפי מה שהוא אדם, לדבר אליו דברים המיישבים את הלב, כי מצוה רבה היא.‏
<h2>סימן עג עד עה</h2>
﻿[א] שנים שהיו ישנים ערומים תחת טלית אחד, לא יקראו קריאת שמע אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם ממתניהם ולמטה (מחבר סי' עג סעי' א), ויש אוסרים אפילו באשתו (שם סעי' ב).‏
 ואני אומר, דלפום טעמא דאיסורא משום הרהור, ראוי לאדם לאסור לעצמו לקרות קריאת שמע עם אשתו במיטה אפילו שניהם לבושים, ובפרט בליל טבילה וכדומה, על כגון זה נאמר (משלי ט, ט): 'תן לחכם ויחכם עוד'.
‏[ב] היה ישן ערום בטליתו, צריך לדחוק ולחוץ בטלית על לבו ואז יקרא, משום דלבו רואה את הערוה אסור (שם עד סעי' א). והוא הדין אם הוא לבוש במלבושיו בלי מכנסים ובלי אזור, אסור לקרות ולברך. ויש מי שאוסר כי האי גוונא גם באשה, אם אין הפסק בין ליבה לערוה.‏
[ג] העומד ערום בתוך המים אינו רשאי לקרות ולברך, אלא אם כן המים עכורים, או שלבו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה (מחבר ורמ"א שם סעי' ב ומג"א שם ס"ק ה).
‏[ד] אם איזה מאבריו נוגע בין בערוותו בין בערות חבירו, אסור לקרות קריאת שמע או להתפלל. וירכותיו שהערוה שוכבת עליהן צריך להפסיקן בבגד, או להרחיקן בענין שלא יגע הגיד בהם (מחבר שם סעי' ה), ויש שאוסרין אפילו נגיעת הכיס (באר היטב שם ס"ק י בשם מהר"ם טיוולו).‏
[ה] אסור לקרות כנגד ערוה אפילו של גוי, ויש אוסרין אפילו כנגד ערוה של קטן (שם סי' עה סעי' ד). ואפילו טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסות, ואפילו היא אשתו, אסור לקרוא קריאת שמע כנגדה. ויש אומרים דבאשה אחרת אפילו פחות מטפח הוי ערוה (מחבר ורמ"א שם סעי' א), ואני  מסתפק אם הוא הדין בקטנה. ויש אומרים דגם האשה צריכה ליזהר מטפח באשה (עי' באר היטב שם ס"ק ד).‏
[ו] שיער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו, ואפילו אשתו (מחבר ורמ"א שם סעי' ב). ויש אוסרין לקרות קריאת שמע בשמיעת קול זמר אשה, ואפילו אשתו (מחבר ורמ"א שם סעי' ג). וכל האמור בקריאת שמע - הוא הדין לכל דבר שבקדושה.
‏[ז] יש אומרים דאפילו עוצם עיניו, או בלילה, או שהוא סומא, אסור לקרות כנגד ערוה, ולא סגי בהחזרת פנים עד שיחזור כל גופו (ט"ז שם ס"ק ב).‏
 ולפום טעמא דאסור לקרות נגד ערוה משום הרהור, נמצינו למדין דצריך ליזהר ביותר מהרהור בשעת קריאת שמע ותפילה. וראוי שלא להסתכל בנשים כלל, כדי שלא יבא לידי הרהור. ואף כי אזהרה שמענו בכל עת ובכל זמן, איכא איסור מוסיף בשעת קריאת שמע ותפילה ותלמוד תורה, 'וטהור  ידים יוסיף אומץ' (איוב יז, ט). 'ישמע חכם ויוסיף לקח' (משלי א, ה).‏
<h2>סימן עו עז</h2>
﻿ ליזהר מצואה ומי רגלים בשעת קריאת שמע ושאר מקומות האסורים:‏
[א] אם יש צואה תחת סנדלו אסור לקרות קריאת שמע ולהתפלל (עי' מחבר סי' עו סעי' ב ובט"ז שם ס"ק א). וראוי ליראי ה' ליזהר שלא ליכנס לבית הכנסת במנעלים שנכנס בהם לבית הכסא, או יקנח תחתיהם יפה יפה קודם כניסתו לבית הכנסת.
‏[ב] צואה עוברת אסור לקרות כנגדה, ופי חזיר כצואה עוברת דמי (מחבר שם סעי' ג), וצריך להרחיק ממנו לפניו מלא עיניו, ומאחריו וצדדיו ארבע אמות (ט"ז שם ס"ק ב).‏
[ג] היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו, יש אוסרין לקרות (שם סעי' ד).‏ ושכבת זרע על בשרו דינו כצואה (רמ"א שם). ויש מי שאוסר אפילו אם הצואה או השכבת זרע על בגדיו ומכוסה (מג"א שם ס"ק ז). ולכן ראוי ליראה את ה' הנכבד והנורא, שלא להיות חס ושלום בכלל 'כי דבר ה' בזה' (במדבר טו, לא), ויעמוד על המשמר על המקום ועל המלבושים שיהיו נקיים. ואף מי שאינו זהיר לטבול לקריו, לפחות ירחץ היטב שלא יהא שכבת זרע על בשרו. ומה טוב ומה נעים אם יהיו לו מכנסים ומנעלים מיוחדים לשעת התפילה לכבוד ה' יתברך, בודאי שיקויים בו 'כי מכבדי אכבד' (ש"א ב, ל). ולחולה לאונסו, נראה שיוכל לסמוך על המקילין כשהיא בבגדיו ומכוסה  וליכא ריח רע, ולא יבטל קריאת שמע ותפילה וברכות.‏
[ד] צואה בפי הטבעת, אפילו היא מכוסה בבגדיו, אסור לקרות לדברי הכל (מחבר שם סעי' ה). ומי שאינו זהיר וזריז לקנח יפה, הוא נכשל בזה גם בלא דעת, לכן הירא את דבר ה' יזהר ויזהיר גדולים על הקטנים להשגיח עליהם שיהיו מקונחים יפה, לבל תצא תקלה ללמוד להם תורה שלא בטהרה, כי  היא לא תצלח.‏
[ה] מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם, ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע, אסור בכל דבר שבקדושה. ואפילו אם אין ריח רע, אם שותת ויורד תדיר מעצמו מפי הטבעת, אין לו תקנה (מג"א שם ס"ק ה).
‏[ו] כיסוי מים אינו מועיל לצואה, אלא אם כן הם עכורים שאין הצואה נראית מתוכם (מג"א שם ס"ק ט). אבל כיסוי שלג מועיל.‏
[ז] קרא קריאת שמע במקום שראוי להסתפק בצואה, וכן אם התפלל ומצאה אחר כך, צריך לחזור ולקרות (שם סעי' ח) או להתפלל. ודעת הרמ"ע והרב המאירי, שאפילו לא היה המקום ראוי להסתפק, ומצא צואה במקומו או בבגדיו מבחוץ, דיו לאונס שיציל מעונש, אבל ידי חובת קריאת שמע  ותפילה לא יצא, דבעינן 'מחניך קדוש' (דברים כג. טו) וליכא. ולכן טוב שיחזור ויתפלל בתורת נדבה, ויחזור ויקרא קריאת שמע בלא ברכותיה.‏
 ובבית שיש תינוקות קטנים, אפשר דחשיב מקום שראוי להסתפק, וצריך לעמוד על המשמר.
‏[ח] אסור לקרות כנגד מי רגלים עד שיטיל לתוכן רביעית מים לכל פעם שהטילו (מחבר סי' עז סעי' א), אפילו לא הטיל אלא טיפה אחת (מג"א שם ס"ק א). ואפילו אם יריק הכלי של מתכת, אין לקרות כנגדו, מאחר שיש בו לחלוח מי רגלים טופח על מנת להטפיח, וצריך ליתן לתוכו מים או ירחיק ארבע  אמות.‏
<h2>סימן עט</h2>
﻿[א] היתה צואת אדם מאחריו, צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח. אף אם יש לו חולי - שאינו מריח, צריך שירחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח למי שמריח. ומלפניו צריך להרחיק כמלא עיניו, אפילו בלילה או שהוא סומא שאינו רואה אותם - צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום (מחבר ורמ"א סי' עט סעי' א). ואם היא מצידו, אם כשיתקרב דרך ישר דרך צידו אל הצואה תשאר הצואה נגדו לפניו - חשוב כלפניו, ואם תשאר לאחריו - חשוב כלאחריו (מחבר שם).
‏[ב] המוציא את אחר ידי חובה, לא סגי במה שהמברך יהא רחוק מן הצואה, אלא גם היוצא ידי חובה צריך שיהא רחוק ממנה, כי שומע כקורא (מג"א שם ס"ק ד). ולכן שליח ציבור המתפלל ועשה תינוק צרכיו בבית הכנסת, צריך לשתוק עד שיוציאוהו, מאחר שמוציא רבים ידי חובה ואי אפשר שלא יהא אחד מן הקהל בתוך ארבע אמות של הצואה (רמ"א שם), ואפילו ממקום שכלה הריח.
‏[ג] יש אומרים דאפילו אם הצואה ברשות אחר גבוה עשרה או עמוק עשרה ורחב ארבע, או מוקף מחיצות, או בבית אחר, אסור לקרות - כל שרואה (מחבר שם סעי' ב). ואפילו אם עוצם עיניו או בלילה או סומא, לא מהני, כל שיכול לראותה (עי' מג"א שם ס"ק ח).‏
 ולריח רע, יש אומרים דלא מהני הפסקה ולא שינוי רשות (שם), כל שמגיע לו ריח רע - אסור לקרות, רק למי שאינו מריח יש להקל בזה (מג"א שם ס"ק ט). והאיש הירא יזהר בזה, דשכיח הרבה, בפרט בימות הקיץ, ולפי חומר שבו שנכנס בגדר 'כי דבר ה' בזה' (במדבר טו, לא) וכו' רחמנא ליצלן.  ולמאן דאמר דלא מהני הפסקה ושינוי רשות, שהוא דעת הרמב"ם והטור, נמצא שלא יצא ידי חובה, ונשאר בלי קריאת שמע ותפילה, והוו ברכותיו לבטלה, לכן צריך ליזהר הרבה, 'וטהור ידים יוסיף אומץ' (איוב יז, ט) להתרחק למקום שכלה הריח, או את ריח הטומאה יעביר על ידי ריח טוב, וטוב לו.‏ והוא הדין אם העבירו צואה בבית ונשאר ריח רע, צריך ליזהר (באר היטב שם ס"ק ח).‏
[ד] צואת כלב וחזיר, אם נתן בהם עורות - מרחיקים מהם כמו מצואת אדם, ואם לאו - דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע, ואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם (שם סעי' ד), וצריך להרחיק עד מקום שיכלה הריח (מג"א שם ס"ק יג).
‏[ה] צואת חמור הרכה לאחר שבא מן הדרך, וצואת חתול ונבילה מסרחת, דינם כצואת אדם (שם סעי' ה). והני מסתמן ריחן רע, ואם כן אפילו יזדמן פעם אחת שאין מריחים - אסור, דהוי ליה כצואת אדם (מג"א שם ס"ק יב). ויש אוסרים גם כן כנגד מי רגלי חמור הבא מן הדרך, וכנגד צואת תרנגולים אדומה (שם סעי' ו). ויש אוסרים גם כן צואת תרנגולים (שם סעי' ז) שמאכילין אותם שעורים (מג"א שם ס"ק יד). והרואה צואת בהמה בדרך או סמוך לעיר במקום דשכיחי חמורים, חושש ותולה בחמור (מחבר ורמ"א שם סעי' ה).
‏[ו] הלול תרנגולים יש בו סרחון, ודינו כצואת אדם (שם סעי' ז) להרחיק עד שיכלה הריח. וכן אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע (שם סעי' ח).
‏[ז] יצא ממנו ריח מלמטה, אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח. ואם יצא מחבירו, מותר בדברי תורה, אבל לקרות קריאת שמע אסור עד שיכלה הריח (שם סעי' ט), דאפשר לצאת לחוץ ולקרות (מג"א שם ס"ק טו).‏
<h2>סימן פ</h2>
﻿[א] מי שברי לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח עד שיגמור קריאת שמע ותפילה, מוטב שיעבור זמן קריאת שמע ותפילה ולא יתפלל - ממה שיתפלל בלא גוף נקי. ואם עבר זמן תפילה, אנוס הוא, ומתפלל מנחה שתים. ואם יראה לו שיוכל לעמוד על עצמו בשעת קריאת שמע, יניח תפילין בין אהבה לקריאת שמע (מחבר סי' פ סעי' א).‏ ומכאן תוכחת מגולה לאשר היצר הרע אחז שמורות עיניו, וכדי להקדים לבית הכנסת אינו חושש לבדוק עצמו יפה, ואם יתעורר לו קצת תאוה באמצע תפילה הוא מתעצל מלהוציא תפילין, וגם חושש שיפסיד מלהתפלל עם הציבור, וסוף בא לידי הפחה עם התפילין ולידי שיהוי נקביו, וכן מזה הסוג המריח ריח רע - ואינו שותק עד שיכלה הריח או הולך למקום אחר, וכל כיוצא בזה, יש כמה דברים שחושב לעשות מצוה ועבירה היא בידו, אוי לנו מיום הדין, שעל זה נאמר (ישעיה ה, יח) 'הוי מושכי העוון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה'. אי לזאת, ל'ו בכח יגבר איש לחשוב מחשבות הפסד  מצוה שמפסיד על ידי המצוה.‏ ומיהו נראה, שאם נראה לו שיוכל לעמוד מלהפיח, יתפלל עם הציבור, אף על פי שאין גופו נקי - שתפילה בציבור עדיף.‏
<h2>סימן פא</h2>
﻿[א] קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיכול גדול לאכול שמונה זיתים, יש אומרים שמרחיקים מצואתו וממימי רגליו (מחבר סי' פא סעי' א). ואפילו אם הוא אינו יכול לאכול כגון שחלש בטבעו, מכל מקום כיון שאחרים שגדולים בשנים כמותו יכולים לאכול - צריך להרחיק (באר היטב שם ס"ק א). ומיהו אם עבר וקרא או התפלל, לא יחזור אלא כשזה הקטן אכל דגן באותו יום, באופן שזאת הצואה היא מאותו דגן. וטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפילו בן שמונה ימים (באר היטב שם ס"ק ב).‏ ואין נכון לקרות קריאת שמע אצל קטן, דסתם קטן מטפח באשפה (באר היטב שם בשם רש"ל).‏
 ומי שיש לו בנים קטנים, צריך להיות זריז - ויזרז את אשתו - לקנחם יפה יפה, ולעמוד על המשמר להיות מחנהו קדוש בשעת אמירת ברכות ולימודים, ואת ריח הטומאה יעביר על ידי ריח אחר, ואז יקרב להזכיר את שם ה' הנכבד והנורא. וכל הזהיר וזריז בענינים אלו, ומדקדק ומחמיר על עצמו, הרי  זה מרבה כבוד שמים, ועליו נאמר (ש"א ב, ל) 'כי מכבדי אכבד'.‏
[ב] היה קורא וראה צואה כנגדו, ילך או יהפוך גופו באופן שתשאר לאחוריו ארבע אמות, או יניחנה לצדדין ארבע אמות. ויש אומרים, שאם היא במקום שהיה לו לתת אל לבו שיש שם צואה, אף על פי שהיא חוץ לארבע אמות לפניו צריך לחזור לראש (שם סעי' ב). וכן יש לנהוג בקריאת שמע, דלא  הפסיד, כקורא בתורה.‏
<h2>סימן פב</h2>
﻿[א] צואה יבשה, יש להחמיר שלא לקרות כנגדה אלא אם נפרכת בגלילה ובזריקה שנעשית פירורין (מחבר סי' פב סעי' א), אבל אם תשבר לשנים לא מהני (באר היטב שם ס"ק א).‏
 ובזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן, אפילו הכי לא יקרא כנגדה (עי' מג"א שם ס"ק ב). ואם מכוסה בשלג, שרי לקרות בשוק"י האיש אם ירצה.
‏[ב] מי רגלים שנבלעו בקרקע, אם היו מרטיבין היד - אסור לקרות כנגדן (שם סעי' ב). ויש מי שאומר דצריך שלא יהא רישומן ניכר.‏
<h2>סימן פג</h2>
﻿[א] אסור לקרות כנגד בית הכסא, אפילו פינו ממנו הצואה (מחבר סי' פג סעי' א). ואף דליתיה להך איסורא אלא בעוד שם בית הכסא עליו, אבל אם נמלך על הבית הכסא והרס אותו ועשה במקומו בית - מותר, דהטעם משום בזיון, וכיון דנעקר שם בית הכסא ממנו תו ליכא בזיון. ופוק חזי מאי עמא דבר. וכך כתוב בתשובות 'פנים מאירות' (ח"א סי' פז) לענין מרחץ.
‏[ב] בית הכסא שאין בו חפירה אלא הצואה מונחת על הקרקע, יש אומרים דאפילו יש לו מחיצות גבוהות עשרה, כל שהן מיוחדות לבית הכסא חשיבי כצואה עצמה, וכמו גרף של רעי, וצריך להרחיקו מאחריו ארבע אמות ומלפניו מלא עיניו. וכל שיש לו בית הכסא כזה בחצירו חדר מיוחד, אין לו לקרות קריאת שמע או להתפלל באותו חצר - כל שהבית הכסא לפניו כמלא עיניו (ט"ז שם ס"ק ב).‏ ואני מסתפק, אם יש חפירה אבל היא תחת הנקב ואינה עמוקה עשרה, ומה גם אם לא יחסר שיש צואה ומי רגלים מבחוץ, דאפשר דזה נמי חשיב כגרף של רעי ואסור לקרות כנגדו. וכן משמע בבית יוסף.‏
 ואם מגיע לו ריח רע, לכולי עלמא אסור לקרות כנגדו, ואין הפסק מחיצות של בית הכסא מועיל (מג"א שם ס"ק א).
‏[ג] ספסל נקוב שמושיבין עליו הילדים או לחולה לעשות צרכיהם, דינו כגרף של רעי שדינו כצואה, וצריך לכסות הנקב כולו, או להוציאו לחוץ. וזה אפילו אין שם צואה, צריך להרחיק ממנו כמו מצואה (ט"ז שם ס"ק ג). ומיהו אם קרא אין צריך לחזור.
‏[ד] הזמינו לבית הכסא ועדיין לא נשתמש בו, מותר לקרות כנגדו אבל לא בתוכו (שם סעי' ב).‏
<h2>סימן פד פה פו פז</h2>
﻿[א] מרחץ, במקום שעומדים שם ערומים ורוחצים שם, ובמבואות המטונפות, אסור בשאלת שלום (מחבר סי' פד סעי' א). ויש אומרים דאסור אפילו לקרות בשמו לאדם ששמו 'שלום', משום דשמו של הקב"ה שלום (מג"א שם ס"ק ב). והכי נמי אמרו בזוהר הקדוש (ח"ב פח, ב) דקודשא ברוך הוא שבת איקרי, ולכן צריך ליזהר גם כן מלהזכיר שבת (וכן יש ליזהר מלכתוב: שלום שלם, או: שבת, באיגרות שנזרקים לאשפה). והאיסור הוא אפילו אם אין שם אדם ערום, כל שדרך לעמוד שם בני אדם ערומים. ובבית אמצעי שקצתם עומדים לבושים ומקצתם ערומים ואין רוחצים שם - דיבור  אסור הרהור מותר, ובית החיצון שמפשיטין שם בגדיהם - הכל מותר (מחבר ורמ"א שם סעי' א).‏
[ב] שמות שאינם נמחקים אסור להזכירם בבית המרחץ או במבואות המטונפות (מחבר סי' פה סעי' ב), אפילו בלשון לע"ז (באר היטב שם ס"ק ג).‏ ולכן יש ליזהר מלומר דיי"ו - שהוא הזכרת ה' בלשון ספרדי, או לומר אל"ה - לשון שהוא הזכרת ה' בלשון ישמעאל, וכל כיוצא בזה, והמרבה דברים מביא חטא.‏
[ג] אסור לומר דין במרחץ. ומי ששואל לו חבירו איזה דין, יזהר לומר לו בזה האופן דוקא: כשנצא לחוץ אגיד לך, ולא יאמר לו: אין משיבין במרחץ. ולאפרושי מאיסורא מותר לומר דין, שיאמר לו: זה אסור, מילתא בלי טעמא (מחבר סי' פה סעי' ב).
‏[ד] הנשים המברכות בבית הטבילה, ומי שרוצה לומר שם פסוקים ושלוש עשרה מידות, צריך ליזהר לכסות ראשו. ואם המים צלולים, יהיה לבו חוץ למים או יפסיק כנגד לבו.‏
 ואם פתח בית הטבילה פתוח לבית הפנימי של המרחץ, יש להחמיר שלא לומר פסוקים ושלוש עשרה מידות, דאינו מוכרח, ותיסגי בהרהור. ויש מחמירים באמירת פסוקים אפילו פתוח לבית האמצעי.
‏[ה] אפילו להרהר בדברי תורה אסור בבית הכסא ובית המרחץ ובמבואות המטונפות (שם). ואם יבא לו הרהור תורה, חובת גברא לדחות את ההרהור בכל כחו, ויחשוב שם חשבונותיו או בבניינים (מג"א שם ס"ק א ובאר היטב שם ס"ק א בשם של"ה) ואם היה מוצא מטמונים מה היה עושה, וכדומה.‏
 ואם הרהור רע רודפו, מותר להרהר בדברי תורה כדי לדחותו (מג"א שם ס"ק ד). צא ולמד חומר איסור הרהורים רעים.
‏[ו] כל שיש סרחון וריח רע חשוב מבואות המטונפות, ומזה נשמע דאריא דאיסורא רביע בבית המטבחים, ואצל מים סרוחים, או מי משרה ששורין שם עורות, וכדומה, אסור להזכיר שם דברים שבקדושה כמו בבית הכסא (מחבר סי' פו סעי' א). וכן צריך ליזהר ולהיות עיניו פקוחות, על המקומות שרגילים רבים להשתין שם מים.
‏[ז] יש אוסרים להרהר בדברי תורה תוך ארבע אמות של בית הכסא לאחריו, ואם הוא לפניו - מלא עיניו. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן פ"ג סעי' ב.‏
[ח] כלי של חרס ושל עץ שמיוחדים לצואה ומי רגלים, אפילו אם הם נקיים, דינם כצואה, וצריך להרחיק מהם או לכסותה מבית ומחוץ. ולא מהני שיכפה אותם על פיהם או שישליך מים לתוכם.
‏[ט] מיטה גבוהה עשרה והמחיצות מגיעות לארץ, והגרף אחורי המטה, לא מהני אלא אם כן המיטה חוצצת מכותל לכותל. ואם נתנן תחת המיטה, צריך שיהיו מחיצות המיטה מגיעות עד פחות משלוש סמוך לארץ, או שתהא המיטה נמוכה פחות משלשה.‏
<h2>סימן פח</h2>
﻿[א] כל הטמאים קורין בתורה, וקורין קריאת שמע ומתפללין (מחבר סי' פח סעי' א).‏
 הנה כי כן, הנשים שרוצות לנהוג סלסול שלא לברך ושלא להתפלל בימי נידותן, או כשהן יולדות, לא יפה עושות, דהוי חומרא דאתי לידי קולא - לבטל מצוות המוטלות עליהן בלא דבר, מאחר שמותרות מן הדין. חושבות לעשות חסידות - ויחנו בחסרו"ת.
‏[ב] בעל קרי הוציאו עזרא מכלל הטמאים ואסרו בין בדברי תורה בין בקריאת שמע ותפילה עד שיטבול, ואחר כך ביטלו אותה תקנה והעמידו הדבר על הדין שאף בעל קרי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע ותפילין בלא טבילה, וכן פשט המנהג (שם). אבל אמרו בש"ס (ברכות כב, א) שכל המחמיר בה מאריכין לו ימיו ושנותיו.‏ וראוי לכל יראי ה' וחושבי שמו להיות מתנהג בחסידות זה יותר מכל מילי דחסידותא, לפום מאי דכתבו הרב הקדוש ראשית חכמה (שער האהבה פרק יא) והרב הקדוש של"ה (שער האותיות), עיין עליהם שהאריכו למעניתם והפליגו בשבח המגיע לרגיל בטבילה, שטהרת הגוף גורם טהרת הנפש. והלא לאמונה ראוי שיגדל הכאב על כי דלונו מאוד, ואין אנחנו יכולים לכוין דעתינו ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא, ולעובדו עבודה שלימה כדת מה לעשות בעידן חדוה חדוה ובעידן עצבותא עצבות כי זה כל האדם, והן בעוון נסוג אחור לבנו וחדל להשכיל להטיב - מחמת שנפשינו לא מטוהרה, ואין  לך יום שאין קללתו מרובה, קצור קצרה השגתינו, לכן בכח יגבר איש לטבול במקוה טהרה, בפרט ליטהר מטומאתו ולעבוד את בוראו בטהרה, אולי יש תקוה וימצא עזר כנגדו לידבק בבוראו. ולכן לא ישוב מפני כל, ולא יעבור מלטבול, אפילו אם יצטרך לטבול בחורף במים קרים, ולפום צערא אגרא (אבות פ"ה משנה כב), ו'שומר מצוה לא ידע דבר רע' (קהלת ח, ה). וזה כלל גדול בכל סדר עבודת הקודש, שכל ההתחלות קשות, וכשירגיל יערב לו ו'גם כי יזקין לא יסור ממנה' (משלי כב, ו), והנה שכרו אתו אורך ימים ושנות חיים.‏ ויש אומרים דלתפילה לא סגי בלא רחיצה בתשעה קבין לפחות.‏
[ג] אף המיקל בה, ראוי להחמיר ברואה קרי חס ושלום, כי נפש הוא חובל כידוע, ונבראים ילדי פשע זרע שקר רחמנא ליצלן ולישזבן. וכתבו גורי האר"י ז"ל, שאם טובל באותו יום ושב בתשובה, מובטח לו שיש לו כח בידו לכלא פשע ולהתם חטאת ולהכרית המשחית שנברא, ורפא לו.‏ ולפי חומר תמרור עוון קרי, ראוי למתבר גזיזי דברדא ולטבול, ולא יגש לעבוד את בוראו בעוד טומאתו בו טומאת הנפש וטומאת הגוף, ודי בזה למי שיש לו לב טהור. אמנם לא יעשה חומרא דאתי לידי קולא, שבמקום שיש לו אונס שאינו יכול לטבול בשום אופן, לא מפני זה יתבטל מפריה ורביה, או יתבטל מתלמוד תורה ותפילה בציבור וכדומה, אלא יסמוך באותו פעם על דין תורה, רק ירחץ בנקיון, ואם יוכל גם כן ליתן עליו תשעה קבין - הנה מה טוב, ובודאי שיחשב לו כאילו טבל. ואם לא יוכל לעשות אפילו זאת - אל ידאג, שהרי אמרו (ברכות ו, ב) חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה  מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.‏
<h2>סימן פט</h2>
﻿ הלכות תפילה וזמנה:‏
[א] זמן תפילת השחר, מצותה שיתחיל עם הנץ החמה, ונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות שהוא שליש היום (מחבר סי' פט סעי' א).‏ וידוע מאמר רבותינו ז"ל שאמרו (פסחים ד. א): זריזין מקדימין למצוות. ואם יש בעיר אחת שני בתי כנסיות, באחד מקדימין להתפלל ובאחד מאחרין, ראוי לאדם שיבחר להיות מן המקדימין. ומה גם אם הוא מוכרח להתפלל ביחיד, כגון עומד במקום שאין מנין, יקדים להתפלל ויאמר הזמירות תיכף בעלות השחר, באופן שיבוא לומר תפילת שמונה עשרה תיכף עם הנץ החמה, כי הזריזות מורה על האהבה, כאדם האומר: מתי יבא לידי לעבוד את קוני ואקיימנו, ועוד - שאין האדם ברי בחייו אפילו רגע, וכמה אונסים ומניעות מעותדות להזדמן לאדם מעת לעת ומרגע לרגע, ולכן ראוי לאדם להיות  זריז לעשות כל מצוה תיכף שבאה לידו בתחילת זמנה ולא יאחר. ומה גם בענין תפילת השחר, שכתוב בצוואת רבי יהודה החסיד שצריך להיזהר הרבה בין בקיץ בין בחורף שיאמר התפילה עם הנץ החמה, וכאשר יוכל - ישתדל להיות זריז ונשכר.‏
[ב] אם עבר שליש היום, יכול להתפלל עד חצות, אבל מחצות ואילך אסור להתפלל (מחבר ורמ"א שם). רק אם טעה או נאנס ולא התפלל שחרית, שממתין עד שיתפלל מנחה, ויתפלל אחריה תפילה אחרת לתשלומי שחרית.‏ ויש מתירין להתפלל אחר חצות עד זמן מנחה גדולה (ט"ז שם ס"ק א). ולכן יתפלל בתורת נדבה.‏
[ג] כיון שהגיע זמן תפילה אסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום, ואפילו במוצא חבירו בשוק לא יאמר לו אלא 'צפרא דמרי טב', וזה בלא כריעה, אבל לכרוע לחבירו אסור קודם התפילה. ואם הולך להקביל פני חבירו קודם התפילה, אפילו זה הלשון אסור, ואינו מותר זה הלשון אלא כשפוגש  אותו בדרך או כשהולך לביתו לצורך איזה עסק (מחבר שם סעי' ב).‏
 ואפשר דההולכים לבית החתן לכבודו ללוותו לבית הכנסת וכדומה, יהיה בכלל האיסור אפילו לומר 'צפרא דמרי טב', ובפרט אם לא אמר עדיין הברכות.
‏[ד] מי שיש לו משרתים שצריך שישמשוהו, טוב שיזהירם שבקומם ממיטתם ירחצו ידיהם ויברכו הברכות ויקראו פרשה ראשונה של שמע, ואחר כך יעשו שירותו.‏
[ה] אסור להתעסק בצרכיו או לילך לדרך, אם אין השיירא הולכת, עד שיתפלל תפילת שמונה עשרה (שם סעי' ג ומג"א שם ס"ק י).‏ ורבים עוברים על זה, וקונים צרכיהם או מתעסקים במלאכתם קודם תפילתם, ועבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב) שמאחרים לבוא לבית הכנסת ומתפללים תפילה חטופה ביחיד, ומאבדים טובה הרבה.‏
[ו] אפילו ללמוד אסור משיגיע זמן תפילה למי שרגיל להתפלל ביחיד, כגון שהוא בכפר וכדומה, דאיכא למיחש דילמא מטריד בגירסיה ויעבור זמן קריאת שמע ותפילה. אבל מי שרגיל לילך לבית הכנסת, מותר (שם סעי' ו). ואני אומר, דאפילו מי שרגיל לילך לבית הכנסת, יותר טוב שישכים לבית הכנסת  ויעסוק שם בשירי דוד המלך עליו השלום, משילמוד בביתו נגעים ואהלות ויאחר לבוא לבית הכנסת. ואשרי השם אורחותיו (תהלים נ, כג; מו"ק ה, א).‏
 וזה כלל גדול בכל איסורי וגדרי חכמינו ז"ל, שלא יאמר אדם על דרך 'אני (צריכה) [ארבה] ולא אסור (סנהדרין כא, ב; שמו"ר ו, א), שאף אם לא יסור מן המצוה - אריה דאיסורא דרבנן רביע עליה, ונכנס בגדר עובר על דברי חכמינו ז"ל, ופורץ גדר (שבת קי, א; ע"ז כז, ב), רחמנא ליצלן.‏ ולכן לא יעסוק אפילו במלאכה מועטת או בלימוד מועט קודם התפילה.‏
 ומה שפסק מרן (שם סעי' ז) שמותר להסתפר ולהכנס למרחץ, היינו דוקא חצי שעה קודם זמן תפילה שנקרא סמוך, אבל משהגיע זמנה - הכל אסור, חוץ מלקנות צרכי שבת אם לא ימצא אחר כך (שערי תשובה שם ס"ק י).
‏[ז] אסור לאכול ולשתות קודם התפילה (שם סעי' ג). ואפילו אם היה אוכל ושותה קודם עלות השחר, תיכף בעלות השחר צריך להפסיק (שם סעי' ה).‏
 וראוי להחמיר שלא לשתות אפילו מים משעלה עלות השחר, מאחר שכתבו שכן דעת הרי"ף ושכן דעת הרמב"ם - ראוי לחוש ולאסור, אם לא משום רפואה או ישוב הדעת כגון קאפ"י.
‏[ח] לפי הזוהר הקדוש (ח"ב רטו, ב) והאר"י זל"ה, כל שישן שנת קבע אסור לאכול ולשתות אפילו מבעוד לילה, ואפילו לשתות קאפ"י עם הסוקאר או מיני תרגימא, או לשתות ג'קולאטה וכדומה, הכל אסור. והטועם מידי לאחר שישן או לאחר שעלה עלות השחר קודם התפילה, הרי הוא כעובד עבודה זרה ויקרא מעונן ומנחש, ולא מהני תנאי. ואפילו אם אירע שנשאר ישן שינת קבע בתחילת הלילה שלא במתכוין, נאסר עליו לאכול ולשתות. ואפילו דבכהאי גוונא סעודת חובה כגון ליל שבת שרי, כמו שאיתא לענין אפיקומן.‏ ולפי חומר שבו, על זה נאמר (משלי כג, ב) 'ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה', ואף אם תראה רבים בתורה אנשי השם שמקילין בה, אין ראוי לסמוך עליהם בכגון דא, שיש דרכים להיתר וכל הדרכים בחזקת סכנה, ולא כל העיתים שוות ולא כל אדם שווה, כי מה שמוכרח משום רפואה כדי  להתפלל בכוונה הוא דשרי (מג"א שם ס"ק יב). והמחמיר מחמת מורא שמים אפילו במקום מיחוש, רפואתו מהרה תמצא מן השמים.‏
<h2>סימן צ</h2>
﻿ מקום הראוי להתפלל עם הציבור ודין הולך בדרך:‏
[א] המתפלל לא יעמוד על גבי מקום גבוה שלושה טפחים, אם אינו מוקף מחיצות, או שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות (מחבר סי' צ סעי' א-ב).‏ ומזה נלמוד על הבתים שיש בהן ספסל שקורין סופ"ה, שאין בה ארבע על ארבע, ואינה מוקפת מחיצות מארבע רוחות, שלא חילק רשות, דנראה שאסור להתפלל עליה. והעולם אינם נזהרים בזה. ואולי דהסופ"ה שהיא מוקפת משלוש רוחות, סגי בהכי.‏
 ומצוה מן המובחר ליזהר אפילו בפחות משלושה, ושלא יהא דבר חוצץ בינו לקרקע היכא דאפשר.
‏[ב] צריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן (שם סעי' ד). וקודם התחלת העמידה, או אפילו באמצע העמידה, אם לבבו פונה למחשבות זרות, יסתכל לשמים ויכנע לבבו (עי' מג"א שם ס"ק ד).‏
 וטוב שיתנו בבית הכנסת שתים עשרה חלונות (שם), שלוש לכל צד, ויש סוד בדבר (באר היטב שם ס"ק ב).
‏[ג] לא יתפלל במקום פרוץ (שם סעי' ה).‏
 ועובר אורח שמוכרח להתפלל בשדה, ישתדל להתפלל במקום צנוע בין האילנות, ובמקום שאין עוברי דרכים מפסיקין אותו. ויותר טוב להתפלל בדרך מלהתפלל במלון - אם הבית מלא גילולים וגוים. והכל לפי הענין יבחר הרע במיעוטו, ואשר בכוחו לעשות טוב יעשה. ואם אי אפשר לו להסתלק מן  הדרך במקום שלא יפסיקוהו, יתפלל במלון באיזה קרן זוית (רמ"א סי' צד סעי' ט). ואם אי אפשר לו להסתלק מהדרך ובמלון לא ימצא קרן זוית, תפילה בדרך עדיף. מכל מקום יראה אם יוכל להתפלל בחצר או בגינה - לא יתפלל בבית שיש בו עבודה זרה (מג"א שם ס"ק יד).‏
[ד] יש ליזהר שלא להתפלל בחצר שאחורי כותל מזרחי של בית הכנסת, כי נכנס לבית הספק, יש אומרים שצריך שיהיו פניו לכותל בית הכנסת אף על פי שנמצא מתפלל לצד מערב, ויש אומרים דצריך שגם הוא יתפלל לצד מזרח (מחבר סי' צ סעי' ז), ולכל אחד מהדיעות אם עושה להיפך נקרא רשע,  ולכן יש ליזהר.‏
[ה] אסור לעבור אחורי בית הכנסת בצד שהפתח פתוח בו בשעה שהציבור מתפללין, אפילו אם התפלל כבר, אם אינו נושא משאוי, או שאין בית הכנסת אחר בעיר, או שאין לבית כנסת זה פתח אחר, שנראה ככופר כיון שאינו נכנס להתפלל (שם סעי' ח). וצריך אדם ליזהר מאוד ולהתרחק מן החשד,  כדכתיב (במדבר לב, כב) 'והייתם נקיים מה' ומישראל'.‏
 ומזה נלמוד איסור מוסיף, לאותם שלא התפללו עדיין מנחה וערבית, ועומדים סמוך לבית הכנסת בשעה שהולכים להתפלל, ואין נכנסים עמהם, והולך לעסקיו, שבודאי נראים ככופרים. אוי להם לבריות מעלבון הקב"ה, שאין מחשיבין עבודתו לעשות נחת רוח לפני כסא כבודו - ואפילו כדי שוה פרוטה,  וכדי לעשות רצון מלך בשר ודם עושים בכל מרצם. ה' הטוב יכפר בעד, ויסיר את לב האבן מקרבנו, ויטע אהבתו ויראתו לעשות רצונו, אמן כן יהי רצון.‏
[ו] ישתדל האדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור (שם סעי' ט).‏ ומי שיש בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל, אפילו אין שם מנין, נקרא שכן רע, וגורם גלות לו ולבניו (שם סעי' יא ובאר היטב שם ס"ק יח).‏
 עד היכן חיוב תפילה עם הציבור, שעד שעה ורביע צריך להלך כדי להתפלל עם הציבור, ואם יצטרך לחזור לאחוריו מדרכו עד מיל - שהוא שמונה עשרה דקי"ן חוזר (שם סעי' טז).‏ ואם על ידי התפללו עם הציבור יבוא לידי הפסד ממון, יש שכתבו שאין לו חיוב מן הדין ויכול להתפלל ביחיד. אבל משום מניעת ריוח מחויב להתפלל עם הציבור, דחילוק יש בין מניעת ריוח להפסד מכיסו (באר היטב שם ס"ק יב).‏
 וכבר אמרו בש"ס (ברכות ו, ב) על מי שלא בא לבית הכנסת, שעליו הכתוב אומר אשר הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם ה' (ישעיה נ, י), שהיה לו לבטוח בשם ה' ולא בטח. ואשריהם ישראל, כולם מאמינים כי ה' הנותן כח לעשות חיל, הנה כי כן מי פתי יאמין שהמקצר בעבודת בוראו ומבטל  תפילה בציבור ירויח יותר, והמתפלל בציבור יפסיד, זהו דבר שאין הדעת סובלתו, 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט' (בראשית יח, כה), רק שהיצר הרע אחז שמורות עינים ומראה ריוח יותר כשהלך לעסקו בעת תפילת הציבור, אך לפי האמת הגמור לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר (ע"פ שמות טז, יח). 'והבוטח בה' חסד יסובבנהו' (תהלים לב, י).‏ והן בעוון, נעשה לרבים מעמי הארץ להתפלל ביחיד, עד שאין משתדלים כלל להתפלל בציבור כי אם ביום שמוציאין ספר תורה, ואפילו בלא אונס, ובוחרים להיות יושבי קרנות ובשווקים וברחובות ולהתפלל ביחיד תפילה חטופה ושלא בעונתה. ובפרט בתפילת מנחה וערבית פשתה המספחת הרבה, ואין מחשבין שכר מצוה אפילו כדי שוה פרוטה, לפי שאינו בעין, ומסוג זה הוא גם כן ביטול תורה. ומי יתן והיה לבבם לבחור הרע במיעוטו, ולהשתדל להתפלל תפילה בציבור לפחות בזמן שאין להם הפסד ממון על ידי כך, אפילו יהיה יום בשנה יקבלו שכר טוב, ויקל בעת משקל מה  שמבטלין תפילה בציבור במקום הפסד ממון.‏
 ולו חכמו ישכילו כמה מצוות הנחמדים מזהב ומפז מאבדים בהתפללם ביחיד, כגון עניית אמנים ויהא שמיה רבא וברכו וקדושה, ואם מתפלל בביתו מאבד מצות ישיבת בית הכנסת, ועל הכל כי 'הן אל - כביר לא ימאס' (איוב לו, ה; ברכות ח, א). וכגון אנן יתמי דיתמי המלאים עוונות וחסרי מדע להתפלל  תפילה כתיקונה, ראוי לנו שנשתדל ברוב עוז ותעצומות להתפלל בציבור, ואולי יש תקוה שיהיו לרצון אמרי פינו.‏
 וכבר האריך הרחיב הרב שלמי ציבור, ואסף איש טהור כמה מעלות טובות למתפלל בציבור בבית הכנסת, ולקצר אני צריך.‏ ויש שכתבו שהמתפלל חוץ לבית הכנסת הוא כעין שחוטי חוץ שהיה בכרת, כי הבית הכנסת הוא 'מקדש מעט' (מגילה כט, א), והתפילה היא קרבן. ועוד כתבו, שמי שאינו נכנס לבית הכנסת בעולם הזה, אינו נכנס לעולם הבא. וכתב מהר"א מגרמיזא ז"ל: אותם האנשים היושבים בעזרת בית הכנסת ואין נכנסים לבית הכנסת, ואותם המדברים בבית הכנסת בשעה שהציבור מתפללים, בבירור שיהיו נידונים בצואה רותחת. ובזוהר (ח"א רלד, א) אמרו שמדקדקים מאוד בתפילת היחיד, אשגח בה קודשא ברוך היא ואיסתכי בחובוהי דההוה בר נש, מה דלא עביד הכי בצלותא דסגיאין, דלא מהפך  בחובייהו ולא בזה את תפילתם, אף על גב דלאו כולהו בכוונה וברעותא דליבא.‏
[ז] מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצוה. ואפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה (שם סעי' יב), לדבר מצוה ישיש כגבור לרוץ. רק שלא ירוץ בפני הרואים באופן שילעגו עליו, אלא כאיש מהיר במלאכתו.‏ ואמרו במדרש (תנחומא תצוה, ו) על פסוק 'מלך אסור ברהטים' (שיר השירים ז, ו), שהקב"ה אסור (קשור) עם ישראל בגלות בשביל שני ריצות שרץ אברהם אבינו ע"ה לכבודו, דכתיב 'וימהר אברהם האהלה' (בראשית יח, ו), 'ואל הבקר רץ אברהם' (שם פסוק ז).‏
 ואמרו גם כן בזוהר הקדוש (ח"ב רנ, א), דכשישראל רצים לדבר מצוה, כנגדם הרצים יצאו דחופים בדבר המלך - סניגורים מקדמין ללמוד זכות על ישראל, והעיר שושן צהלה ושמחה. וההיפך כשאדם רץ לעבירה חס ושלום. לכן 'הוי רץ למצוה' (אבות פ"ד משנה ב).‏ ומיהו לא ירוץ כי אם עד פתח בית הכנסת, אבל בבית הכנסת עצמה אסור לרוץ, אלא ילך באימה ויראה (מג"א שם ס"ק כד), כי היכל מלך הכבוד הוא.‏
 וחייב אדם לנהוג מורא בבית הכנסת, דכתיב (ויקרא יט, ל) 'ומקדשי תראו', וכתיב (תהלים נה, טו) 'בבית אלהים נהלך ברגש', רוצה לומר: שירגיש וירתת האדם בעצמו כשיכנס לבית הכנסת מרוב פחדו איך נכנס בבית האל יתברך שמו, וענין זה מועיל מאוד אל שלימות האדם והשגת רוח הקודש.  וקודם שיכנס לבית הכנסת ימתין מעט, ויכוין ליכנס במורא ופחד לפני מלך אדיר יתברך שמו, ויקדים לומר פסוק 'ואני ברוב חסדך' (תהלים ה, ח) קודם כניסתו (ועיין מה שכתבתי בקונטרס 'פלא יועץ', ערך 'בית הכנסת').‏
[ח] ישתדל מאוד להיות ראשון בבית הכנסת, כי אמרו בזוהר הקדוש (ח"ב קלא, א) דקאי בדרגא דצדיק ואיתעביד רחימא דמלכא, אשרי אנוש יעשה זאת. ולפחות ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה הראשונים (שם סעי' יד), שאפילו מאה באים אחריו נוטל שכר כנגד כולם (ברכות מז, ב).‏ ומתוך השכר נדע שעושה נחת רוח גדול למעלה, ולו חכמו ישכילו זאת היה ראוי שיהיו העיברים ניצים להקדים ליכנס לבית הכנסת, אבל הן רבים עתה עם הארץ שאין חוששין כלל להיות מעשרה ראשונים, ואפילו אם יארע להם איזה יום שמשכימים לבוא - בחוץ יעמדו לדבר דברים בטלין, והניחו יתר"ם לאחרים. על כגון זה תכסנו כלימתנו באמרנו לפני אבינו שבשמים: עשה עמנו צדקה וכו', כי יקצוף האלהים על קולנו. כי למה הדבר דומה, לעני שמניח ליפול מידו אלף אלפים דינרי זהב שהיה יכול להרויח, ומבקש צדקה, שכל רואיו ילעיגו לו יפטירו בשפה ישתיקוהו בנזיפה, כן הדבר הזה  וכיוצא בזה. אפס כי עז היצר הרע, ושאור שבעיסה מעכב (ברכות יז, א), ה' יתברך ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן כן יהי רצון.‏
 ומי שאי אפשר לו להיות מעשרה ראשונים בשחרית, ישתדל להקדים להיות מעשרה ראשונים במנחה ומעריב.‏ ולעולם ישתדל להקדים לבית הכנסת, אפילו אם לא יהיה מעשרה ראשונים, כי כל המקדים הוא יותר קרוב אל שורש הקדושה.‏
[ט] יקבע מקום לתפילתו ולא ישנהו. ואין די במה שיקבע בית הכנסת להתפלל בו, אלא גם בבית הכנסת שקבוע בו, צריך שיהא לו מקום קבוע (שם סעי' יט).‏ וגם כשמתפלל בביתו, יקבע מקום להתפלל שם בכל פעם שמתפלל בבית (מג"א שם ס"ק לג).‏
[י] יכנס שיעור שני פתחים, דהיינו שמונה טפחים. ולא ישב אצל הפתח אם אין מקומו מיוחד לו אצל הפתח, שנראה כאילו ישיבת בית הכנסת למשאוי עליו (שם סעי' כ).‏ ורבים אין נזהרין בזה, ובימות הקיץ בוחרים להתפלל בעזרת בית הכנסת לרוח היום, וחוששני שמאבדים טובה הרבה של סגולת בית הכנסת. ובא וראה מה שכתבו רבותינו זכרונם לברכה במדרש פרשת כי תבא (ד"ר ז, ב): אם הלכת להתפלל לבית הכנסת, אל תעמוד על הפתח החיצון להתפלל שם, אלא הוי מכוין ליכנס דלת לפנים מדלת, שהקב"ה מונה פסיעותך ונותן לך שכר על כל פסיעה ופסיעה. וצא ולמד מתן שכרן של מצוות מנבוכדנצר שזכה למלוך בכיפה בשביל ארבע פסיעות שפסע לכבוד המקום. אם זה בלבד היה נותן האדם אל לבו, היה רץ כצבי כו' לעשות רצון אבינו שבשמים  (אבות פ"ה משנה כ).‏
[יא] אם הוא אנוס, שאינו יכול לבא לבית הכנסת, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים (שם סעי' ט).‏ רק אם הציבור מאחרים להתפלל תפילת שחרית, היחיד יהיה זריז להתפלל עם הנץ החמה אם יוכל. וכן תפילת ערבית אין להתפלל ביחיד עד אחר צאת הכוכבים.‏
[יב] וכן מי שהיה לו אונס ולא יכול להתפלל בציבור, על כל פנים ילך להתפלל לבית הכנסת (שם).‏ שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו, א): אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת. ומה נואלו אותם ההולכים לטייל קודם התפילה, ומתפללים ביחיד כדי למהר לטיולים. ואפילו אם הוא מתפלל שם בציבור יאבד טובה הרבה מסגולת בית הכנסת. ובפרט אם הוא רגיל לילך לבית הכנסת, יזהר שלא ילך חשכים (ברכות ו, ב), רק ישמור להתפלל בבית הכנסת, ואני מסתפק אם עזרת בית הכנסת חשובה כבית הכנסת. יג) אם הוא בבית הכנסת, אסור להקדים תפילתו לתפילת הציבור (שם סעי' י), בין בתפילת שחרית בין במוסף. ולא יפה עושים אותם שמקדימין להתפלל מוסף ביחיד כדי  למהר שעה אחת קודם, וכן אותם שמשכימים בקיץ ורוצים להתפלל בהשכמה קודם לציבור, וחושבים לעשות מצוה והולכים לבית הכנסת להתפלל ביחיד, עבירה היא בידם. ונראה דאפילו התפלל בעזרת בית הכנסת, לא שנא. צא ולמד רעת עם הארץ, שחושבים לעשות מצוה ועושים עבירה. יד) כשיוצא מבית הכנסת אסור לרוץ (שם סעי' יב), אם לא שהולך לדבר מצוה. ומינה נשמע, דלא יפה עושים הדוחקים זה את זה למהר לצאת קודם, וכל שכן אותם שבהתחלת 'עלינו לשבח' יוצאים ואומרים 'עלינו' בדרך הילוכם, או אותם שיוצאים קודם גמר התפילה, הרי הם מראים בראיה ברורה  שכבד עליהם ישיבת בית הכנסת כמשא כבד, ואיסורא עבדי. ואף אם הוא מהיר לעסקיו, ידחוק את עצמו להתנהל לאיטו, ולא יעשה איסור ברגלים לעבור על דברי חכמים. טו) מידת חסידות שלא לירוק כלל בבית הכנסת, אלא יבלענו באפרקסותו, שלא יראה הרוק באויר בית הכנסת. והרוצה לרוק בבית הכנסת, צריך למהר לדורסו ברגליו (שם סעי' יג). וזהירות זה צריך להיות זריז בכל מקום שמשליך רוק או צואת החוטם - לכסותו תיכף, וליזהר שלא לרוק או להשליך צואת החוטם בפני בני אדם. ומצוה על המוצא רוק או צואת החוטם שהשליכו אחרים ולא כסהו, שיכסנו. שהרי אמרו  רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה ה, א) על הפסוק 'כי האלהים יביא במשפט על כל' - זה הרק בפני חבירו ונמאס חבירו, שעתיד ליתן את הדין. נמצא המכסה - חסד עושה. וראוי למצטער שימחול על כבודו, כדי שלא יהא חבירו נענש על ידו.‏
[טז] אם נשאר אדם יחידי מתפלל בבית הכנסת בתפילת ערבית, חייב חבירו להמתין לו עד שיסיים תפילתו, כדי שלא יתבלבל בתפילתו מחמת פחד, וטוב להחמיר ולהמתין אפילו ביום (מחבר ורמ"א שם סעי' טו).‏ ואפילו נכנס אחרון, מצוה קעביד שישב שם וילמד עד שיסיים חבירו, ומתקיים בו קרא דכתיב (ישעיה מח, יח) 'לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך' וכו' (ברכות ו, א).‏
[יז] צריך שלא יהא חוצץ דבר שאינו קבוע בינו לבין הקיר (מחבר סעי' כא). וטוב ליזהר אם יוכל שלא להתפלל אחרי שום אדם (שם סעי' כב).
‏[יח] לא נכון להתפלל נגד ציורים וכיורים. ואם יקרה לו להתפלל נגד כותל או בגד מצוייר, יעלים עיניו (שם סעי' כג).‏
 וכנגד המראה אסור להתפלל אפילו אם עיניו סתומות (באר היטב שם ס"ק ל בשם הרדב"ז), משום דמחזי כמשתחוה לבבואה שלו.
‏[יט] השיגאד"י שרגילים הגוים לעשות עליו התפילות שלהם, אסור לישראל לישב עליו אפילו בביתו, וכל שכן בבית הכנסת, כי הוא מיוחד לתפילות, ולהכי קורים אותו שיגאד"י - לשון סגידה.‏
 ורבים אין נזהרין, ויש להם בביתם, ומביאים אותם ביום הכיפורים לבית הכנסת לישב עליו, וצריך להודיעם שיבערום מן הבית, כי בודאי כיון שעושים אותם לשם תיפלות - רוח טומאה שורה עליו, שומר נפשו ירחק.
‏[כ] אסור להתפלל כשאינו בבית הכנסת בצד רבו, ולא אחורי רבו, ולא לפניו, אלא אם כן הרחיק ארבע אמות (מחבר ורמ"א שם סעי' כד). ויש אומרים דלפניו ואחריו לרבו אסור כמלא עיניו.‏ וטוב להחמיר אפילו בבית הכנסת, ובפרט אחורי רבו, אם יהיה גורם לעכב לרבו מלפסוע שלוש פסיעות - אסור אפילו בבית הכנסת (ואני מסתפק אם הוא הדין אצל אביו, ואם תמצא לומר באביו דשרי, אם הוא רבו אפשר דאסור).‏
<h2>סימן צב</h2>
﻿ דין הנצרך לנקביו ודין רחיצה ושאר הכנות לתפילה:‏
[א] הנצרך לנקביו אל יתפלל, ואם התפלל - תפילתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל (מחבר סי' צב סעי' א).‏ יש אומרים דדוקא לגדולים, אבל לקטנים אין צריך לחזור (מג"א שם ס"ק א). ויש אומרים דלא שנא. ולכן אם אירע שהיה צריך לקטנים בכדי שאינו יכול לעמוד עד פרסה - והתפלל, יחזור להתפלל בתורת נדבה, כדי לצאת ידי ספק.‏
 'ויש בזה דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות' (עי' משלי יד, יב), שלפעמים מתעורר לאדם קצת תאוה לפנות קודם תפילה, ובהיותו רוצה להקדים לבית הכנסת מעמיד עצמו. וביותר ימצא המכשילה הזאת באדם שמתעורר לו תאוה באמצע זמירות או באמצע יוצר, וכדי שלא להפסיק או שלא  להתפלל ביחיד מעמיד עצמו. וחוטא זה יאבד טובה הרבה, שנשאר בלי תפילה אם לא יחזור, ותפילתו תועבה, וברכותיו לבטלה, ועבירה היא בידו. וצא ולמד חומר שבו, שהרי אמרו שאפילו אם עובר זמן תפילה - מוטב יעבור זמנה ולא יתפלל בהיותו צריך לנקביו (עי' מג"א סק"א ובסמוך סעי' ב).‏
 אי לזאת, לו בכח יגבר איש הירא את דבר ה', ויבדוק עצמו יפה קודם התפילה. ואם נתעורר לו איזה תאוה לקטנים או לגדולים באמצע זמירות או יוצר, תיכף יסיר תפיליו ויעשה צרכיו, ויכון לקראת אלהיו, אז יקרב להתפלל ונרצה לו, זהו דרך ישרה.
‏[ב] אפילו יכול להעמיד עצמו הרבה, אסור להתפלל אם צריך לנקביו, עד שיבדוק עצמו תחילה (מחבר שם סעי' א). ויש אומרים דאפילו אם רואה שיעבור זמן תפילה, אפילו הכי אסור לכתחילה להתפלל. ויש מקילין בשעה עוברת, ויכול להעמיד עצמו עד פרסה (באר היטב שם ס"ק ב). אבל נראה דמשום להתפלל עם הציבור, כולי עלמא מודו דאסור בצריך לנקביו, ומה גם דיכול לבוא לידי נפיחה.
‏[ג] הנצרך לנקביו, אסור בדברי תורה, כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים (רמ"א שם).‏
 ויש פעמים שאדם משהה עצמו משום כבוד הבריות, בעומדו בקהל עם, שלא להטריח את הרבים שיעמדו מפניו, או שלא לעבור על ראשי עם קדוש וכדומה. ואשרי השם אורחותיו (תהלים נ, כג; מו"ק ה, א) ומחשב הפסד מצוה (אבות פ"ב משנה א).‏ ולעולם יקדים לבדוק נקביו, כדי שלא יצטרך לאבד תפילה בציבור, ושלא יצטרך להטריח את הרבים. זהירות מביאה לידי זריזות וזריזות מביאה לידי נקיות (ע"ז כ, ב).‏
[ד] אם נתעורר לו תאוה באמצע תפילתו לקטנים, אם מתאוה כל כך דאית ביה משום 'בל תשקצו', היותר טוב שירחיק ויטיל מים (רמ"א שם סעי' ב), ויחזור למקום שפסק, דהליכה לא הוי הפסק.‏ ולכן אם היה עומד בתפילה והשתין תינוק בבית הכנסת, וירא שאם ימתין עד שיביאו מים ישהה כדי לגמור את תפילתו, ילך לפניו ארבע אמות או לצדדין, או יצא מבית הכנסת ויגמור תפילתו.‏
[ה] צריך קודם התפילה להסיר כיחו וניעו וצואת האף וכל דבר הטורדו (שם סעי' ג).‏ וכן לא ימתין לחפש מדף לדף בעומדו בתפילה, אלא יקדים קודם שיתחיל להתפלל לציין המקום הצריך לו דבר בעתו, זריזין מקדימין.‏
[ו] צריך לרחוץ ידיו במים קודם כל תפילה. ואם יודע להם לכלוך, כגון שנגע במקומות המכוסין, או בצואת האוזן והאף, או שחיכך ראשו, או שנגע בכינה וכדומה, צריך לחזור אחר המים דוקא עד ארבע מילין לפניו, דהיינו שעה וחומש, גם עד מיל צריך לחזור לאחוריו. ואם אין המים מצוים כלל, וירא  שיעבור זמן התפילה, אז סגי שיקנח בצרור או בקורה או בכל מידי דמנקי. ואם אינו יודע להם שום לכלוך, רק שהסיח דעתו מהם, ואין לו מים מזומנים, סגי בנקיון (שם סעי' ד-ה ובבאר היטב שם ס"ק ה).‏
 ומיהו הדבר קרוב לודאי שהאדם מלכלך ידיו בתוך היום, ולכן טהור ידים יוסיף אומץ ויזהר ליטול ידיו במים ולא יעבור.‏ ומצוה זו מוטלת על שמש בית הכנסת, שיכין כלי מלא מים בעזרת בית הכנסת. כל כיוצא בזה העושה אותו זכות הוא לו, וזכות הרבים תלוי בו.‏
[ז] העומד בתפילה או עוסק בתורה ונזכר שנגע במקום מטונף, צריך לקנח ידיו.‏ וצריך זהירות בעומדו בתפילה או בלימוד או כשהוא אוכל שלא ליגע במקום המכוסין בגופו, או בגוף תינוק, ושלא ליגע בצואת האף או האוזן, ושלא לחכך הראש, כדי שיתפלל וילמוד בטהרה (שם סעי' ו, ומחבר ורמ"א שם סעי' ז).‏
[ח] דעת הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ד ה"ג) שלתפילת שחרית לא סגי בנטילת ידים, אלא צריך לרחוץ פניו ידיו ורגליו. וטוב לחוש לדבריו, ובפרט אם הולך יחף.
‏[ט] הרוקק לא יזכיר את השם, ולא דברי שבח, ולא יתפלל, עד שישהה כדי הילוך ארבע אמות. וכן קודם שירוק ישהה כדי הילוך ארבע אמות (מחבר שם סעי' ט).‏
[י] טוב ליתן צדקה קודם התפילה (שם סעי' י).‏ אמרו במדרש (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרעא): ההולך להקביל פני מלך בשר ודם כמה מעות צריך לפזר, וכמה טורח צריך עד שיראה פני המלך, אבל אדם נותן פרוטה לעני ותיכף רואה פני המלך הכבוד, שנאמר (תהלים יז, טו) 'אני בצדק אחזה פניך'. ואמרו בגמרא (ב"ב י, א) דרבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. וכל שכן אנן יתמי דיתמי, כי דלונו מאוד מאוד, במה נקדים פני אבינו שבשמים אם לא ב'צדק לפניו יהלך' (תהלים פה, יד) להליץ בעדינו, כולי האי ואולי יש תקוה.‏ ועל כן האיש הירא, לא יעבור מליתן בכל יום קודם שחרית ומנחה פרוטה לצדקה, 'העשיר ל'ו ירבה והדל לא ימעיט' (ע"פ שמות ל, טו). ועל כל פנים בלא כלום אי אפשר, כי באיך אנפין יקום קודם מלכא, איש מלא עוון ופשע וחטאה, אם לא יפרוק חטאיו בצדקה, ו'צדק לפניו יהלך' (תהלים פה, יד) להליץ בעדו.‏ והנה ברוב תפוצות ישראל יש גבאי צדקה שגובין צדקה, יש מקומות בכל יום, ויש בשני וחמישי, ויש קודם תפילת שמונה עשרה, ויש לאחר תפילת שמונה עשרה, ואשריהם ישראל כולם נותנים פרוטה לצדקה, אבל היא לא ישרה כל כך בעיני יראי ה' וחושבי שמו, כי הצדקה הזאת נכנסה לכיס הקהל ועושין בה צרכי ציבור, ואם יחסר לצורך ציבור משלימין על ידי מס לפי ממון, באופן שהנותן להכיס זה אינו מעלה ומוריד לעניים כידוע, ונהי דלמצוה תחשב שנעשה מצוה במעותיו, אבל היותר טוב הוא דרך ישרה שיעשו תיבה וחור בדלתו ויניחו בפתח בית הכנסת, וכל הנכנסין יטילו שם איש  כמתנת ידו, ובהקבץ כדי חלוקה יוציאו הגבאים את הכסף ויחלקוהו לעניי העיר.‏
 ואפילו כשאדם מתפלל בביתו או בדרך או בעיר שאין קופה כזו, האיש הירא לא יעבור מלהפריש פרוטה קודם כל תפילה, ויהיו מונחים אצלו בכיס בפני עצמו עד שיתנם לצדקה.‏ ומי שיוכל לתקן בעירו שיעשו קופה בפתח בית הכנסת לעניי העיר כנזכר למעלה, מה טוב ומה נעים, כי היא הצדקה היותר מעולה, שהנותן אינו יודע למי נותן והמקבל אינו יודע ממי מקבל, ויכול לקיימה בכל עת ובכל שעה ובכל דהוא, וכל פרוטה מצטרף לחשבון גדול, וזוכה עם כל העניים, ועליו הכתוב אומר 'פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד' (תהלים קיב, ט), והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב, יז).‏ וקודם נתינת הצדקה יאמר: לשם יחוד קודשא ברוך הוא ושכינתיה, הריני נותן צדקה לעשות נחת רוח ליוצרינו, ולעילוי שכינת עוזנו, ולכפרת עוונותי ועוונות אבותי, ולעילוי נשמתם, ולעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס, כדי שזכות רבי מאיר בעל הנס יגן בעדינו, שנעבוד את בוראינו עבודה שלימה  עבודה תמה, לאורך ימים ושנות חיים, אלהא דמאיר ענני (ע"ז יח, א-ב), 'אני בצדק אחזה פניך' (תהלים יז, טו).‏
<h2>סימן צג</h2>
﻿ שקודם שיתפלל צריך לשהות:‏
[א] ישהה קודם שיקום להתפלל, כדי שיכוין לבו למקום (מחבר סי' צג סעי' א).‏ ויתן אל לבו לפני מי הוא בא לעמוד, ובאיך אנפין יקום קדם מארי עלמא, ויהרהר בתשובה. ויקדים תפילה לצרה, כי צרה גדולה היא מה שאין אנו יכולין לכוין דעתנו לעבוד את בוראנו עבודה שלימה, וראוי להתפלל על זה לפני אלהינו מרחם יותר מעל כל צרות העולם הזה, כי רבה רעת הנפש יותר ויותר מכל רעות הגוף. ועל מי יש לנו להשען, על אבינו שבשמים השומע תפילות, ובפרט כשהוא על דבר כבוד שמו. עם כי מצד אחד נראה שצריך זכות גדול כדי לזכות לסייעתא דשמיא, לפי שהיא טובה גדולה מכל טובות שבעולם, והכל לפי מעשיו של אדם, על כל פנים מצד היות השואל על חפצי  שמים - תפילה עושה פירות, וה' לא ימנע טוב למיחלים לחסדו (וכבר בסדר 'לשם יחוד' שסידרתי וסמכתים בבית תפילתי, ושם נאמר נוסח תפילה להתפלל שתהא עבודתינו עבודה שלימה, ואל יערבבוני עסקי הזמן. וטוב לומר אותו נוסח קודם כל תפילה, קחנו משם).‏
 וקודם כל תפילה וקודם כל ברכה, וקודם כל תיבה ותיבה בכל דבר שבקדושה, יכניע לבבו הערל על דלותו ושפלותו וקוצר השגתו, וישפוך נפשו במחשבתו לפני ה' שיעזרהו על דבר כבוד שמו, ואל יתייאש מן הרחמים, כי אלהינו מרחם ומקבל ברחמים וברצון אפילו תיבה אחת בתוך התפילה או  בתוך הברכה שאומר בכוונה, והכל עולה לחשבון, ומקבל שכר טוב בעמלו שמסייעין אותו.‏
[ב] ישהה אחר התפילה, שלא תהא נראית עליו כמשאוי שהוא ממהר לצאת ממנה (שם).‏ והן רבים עתה עם הארץ, התפילה עליהם כמשא כבד, ומראים הדבר לעין כל בהיותם ממהרים לומר התפילה, 'הרצים יצאו דחופים' (ע"פ אסתר ג, טו) ודוחפים את השליח ציבור למהר לשלחם, וגם בהיותם ממהרים לצאת אף קודם אמירת 'עלינו לשבח', ואיסורא עבדי. ואפילו אם יש לו עסק רב, לפחות עד שיצא מחצר בית הכנסת לא יעשה ולא יראה מהירות כלל, וכל שכן כשאין לו נחיצה לעסקיו רק שכבד עליו ישיבת בית הכנסת, בודאי יקצוף האלהים על מהירותו ויאמר 'ולא אותי קראת כי יגעת בי' (ישעיה מג, כב). והשוהה בבית הכנסת בודאי לא יפסיד כלום, כי הקב"ה עושה חפציהם  של עושי רצונו.‏
[ג] לא יעמוד להתפלל אלא באימה והכנעה, לא מתוך שחוק ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה (ברכות לא, א), כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך ל'תהלה לדוד' שכתוב בו 'רצון יריאיו יעשה', 'שומר ה' את כל אוהביו' (שם סעי' ב).‏ ובודאי שאחר כוונת הלב הן הדברים, שאם אינו מכוין באומרו 'גאולת מצרים' ו'תהלה לדוד' אל מה שמוציא בשפתיו להתעורר באהבה ושמחה, הרי הוא כאילו מתפלל מתוך דברים בטלים, ועובר על דברי חכמים. ועל הכל יביא אלהים במשפט, על כל פרט ופרט שיש בכל עבירה, והחי יתן אל לבו.‏
[ד] העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה דמי, פירוש: לענין לעמוד מתוכו להתפלל, שגם זו שמחה היא לו שעוסק בצרכי ציבור. ויש מפרשים דהיינו לענין דאינו צריך לפסוק ולהתפלל (שם סעי' ד).‏ ויש אומרים דאין צריך להשלים התפילה בתפילה אחרת, מאחר דבשעת חובתו היה פטור (מג"א שם ס"ק ה). ויש אומרים דצריך להשלים (באר היטב שם ס"ק ה בשם הט"ז בסי' קח). לכן ישלם בתורת נדבה.‏
 וצא ולמד גודל מעלת העוסקים בצרכי ציבור, שחשוב כעוסק בתורה ופטור מן התפילה. הנה כי כן, העוסקים עם הציבור יהיו זהירים וזריזים במלאכתם, ויהיו שמחים בעסקם, ביודעם כי יש להם שכר טוב בעמלם, האל כפועלם ישלם גמולם.
‏[ה] אין עומדין להתפלל מתוך דין, ולא מתוך הלכה, שלא יהא לבו טרוד בה, אלא מתוך הלכה פסוקה (שם סעי' ג). משמע דלא סגי במה שמקדים לומר קודם מנחה 'פיטום הקטורת' ו'תהלה לדוד', אלא צריך קודם התפילה להניח פילפולו ולעסוק בגירסא מעט, כגון ספרי מוסר ודינים. דבר בעתו מה טוב.‏
[ו] כשיגיע בבוקר 'לעוזר דלים', 'תהלות', אז יעמוד (שערי תשובה סי' סו ס"ק יג), לא יקדים ולא יאחר, כי יש סוד נשגב. ובמנחה וערבית יעמוד בהתחלת הקדיש.‏ ויחזור שלוש פסיעות לאחוריו, ושוב יחזור למקומו. וימשמש בתפילין של ראש, וישא עיניו ויסתכל אל השמים ויכנע לבבו, ובכן יקרב להתפלל בהכנעה ויראה ואהבה ושמחה רבה.‏
 ובאומרו 'עוזר דלים' ישים עצמו כאילו הוא עני דופק על פתח היכל המלך (שערי תשובה שם), כי הוא עני באמת ממצוות ומעשים טובים, ואינו ראוי לשאול מן המלך כי אם יחנן עליו ברחמיו, ועוד כי אין עני כעניותו בקבר, ועל ידי זה תעלה תפילתו עם התפילות עניים, דלית בכל צלותין דעלמא  דקודשא בריך הוא אצית מיד כצלותא דמסכנא דאיהו תביר לבא (זוה"ק ח"ג קצה, א).‏
<h2>סימן צד</h2>
﻿ שצריך לכוין נגד ארץ ישראל:‏
[א] בקומו להתפלל יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוין גם לירושלים ולמקדש ובית קודש הקדשים (מחבר סי' צד סעי' א).‏ כדי לקיים דברי חכמים, ישים אל לבו לכוין, ומורא לו יעלה, כי לזה הוא צורך הכוונה הזאת וזה פריה.‏
[ב] יש אומרים שאין עושים מקום הארון וצד התפילה נגד זריחת השמש ממש, כי זהו דרך המינים, רק מכוונים נגד אמצע היום (רמ"א שם סעי' ב).
‏[ג] הרוצה להחכים - ידרים, להעשיר - יצפין (ב"ב כה, ב) (שם ומג"א שם ס"ק ה וט"ז שם ס"ק ג), רצונו לומר: שיצדד מעט לצד דרום או לצד צפון. ומי הוא זה שיאמר שאינו רוצה להחכים.‏
 אבל יש שכתבו, שכשאנו עומדים לצד מזרח כבר אנו מצדדים, לפי מעמד הערים שאנו באלכסונה של ארץ ישראל. ויותר טוב לצדד.
‏[ד] בית הכנסת שהעמידו בו את ארון הקודש לצד דרום או לרוח אחרת, אפילו הכי צריך להחזיר פניו למזרח. ואפילו כל הקהל מתפללים לצד הארון, הוא יתפלל לצד מזרח, ואין כאן משום יוהרא ולא משום איבה. ויש אומרים דלא ישנה היחיד, אלא יתפלל לצד שהציבור מתפללין.‏
 הביטה וראה כמה שגו אותם העושים הארון לצד אחר משאר רוחות משום נוי בית הכנסת, ואין זה נוי אלא גנאי להכנס בתגר זה, והרוצה להתנאות במצוות יעשה הארון והכותל מזרחי נגד קרן מזרחית דרומית של העולם אם יוכל, זהו נויו וזהו כבודו של מקום, ולא למראה עיני האדם ישפוט, וירצה  לפני ה' על פי תורתינו הקדושה, זה כל האדם.‏
[ה] המהלך בדרך מותר להתפלל אפילו כשהוא מהלך ברגליו (שם סעי' ד), ואפילו שלא כנגד ארץ ישראל - יכוין לבו לאבינו שבשמים.‏ ובספינה או בקרון מותר להתפלל מיושב. ואם יוכל - יעמוד בשעת הכריעות, ויפסיע שלש פסיעות לאחוריו (שם סעי' ה) באמירת עושה שלום. ויש מחמירין לעמוד באבות, וראוי לחוש לדבריהם אם הוא שלא במקום סכנה (שם סעי' ד).‏
 ומה טוב ומה נעים להקדים תפילתו בהיותו במלון, ולהיכנס בכי טוב (ע"פ פסחים ב, א) אם יוכל, כדי להתפלל גם כן תפילת מנחה כתיקונה.‏ והחכם עיניו בראשו שלא להקל במקום שיש להחמיר, ושלא להחמיר במקום שיש להקל, כגון שאם יעמוד וקשה בעיניו איחור דרכו, ויטרד לבו ולא יוכל לכוין. והכל לפי הדרך, ולפי יראתו וישוב דעתו.‏
[ו] מי שהוכרח להתפלל מיושב, כשיוכל טוב שיחזור ויתפלל מעומד (שם סעי' ט) בתורת נדבה (מג"א שם ס"ק יא), מאחר דאיכא פלוגתא. וזה כלל גדול בתפילה לכל מין ספק. ומידי דתליא בפלוגתא, יתפלל בתורת נדבה לצאת ידי ספק וידי כל הדעות, ויתנה ויאמר: אם אני חייב - תהא לחובתי, ואם לאו  - תהא נדבה.‏
 ומיהו כתבו האחרונים שלדידן שאין אנחנו מכוונים כל כך, אדרבא מיחזי כיוהרא אם יחזור להתפלל, ולכן אין חוזרין בהתפלל מיושב או מהלך.
‏[ז] חולה מתפלל אפילו שוכב על צידו (שם סעי' ו), ואם אי אפשר לו להתפלל - מכל מקום יהרהר בלבו (רמ"א שם). והשעה צריכה לכך, לאזור חיל לקיים מצוה אחת יתירה, ואשר בכוחו לעשות יעשה, חיילים יגבר, ולפום צערא אגרא (אבות פ"ה משנה כב).
‏[ח] יש ליזהר שלא לסמוך עצמו לעמוד או לכותל בשעת תפילת שמונה עשרה (מחבר שם סעי' ח). אם לא על צד ההכרח שאינו יכול לעמוד, כמו חולה או זקן (שערי תשובה שם).‏
<h2>סימן צה</h2>
﻿ כיוון איבריו בשעת תפלה:‏
[א] יכוין רגליו זה אצל זה בכיוון כאילו אינם אלא אחד (מחבר סי' צה סעי' א). ויכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכוין למעלה לשמים (שם סעי' ב). ואם מתפלל בעל פה, יעצים עיניו.‏ ויניח ידיו על לבו כפותים הימנית על השמאלית, והגודלים יהיו לפנים השמאלי על הימני, ועומד כעבד לפני (מלך) [רבו] באימה וביראה ובפחד (שם סעי' ג). הלואי תהא כהנת כפונדקית, המלך ה' כמלך בשר ודם.‏
 ועתה בעוונותינו דלונו מאוד בכוונת הלב באימה וביראה, כי לבנו רחק ממנו, וכמעט אין אנחנו יכולין לכוין דעתנו כדת מה לעשות, לפחות נעשה נא מה שבידינו להראות הכנעה, ויראה במעמד גופינו, ונתנה לב שלא להבליע תיבות ואותיות, ונפתה את אבינו בפינו לדבר תחנונים, אם אין לבנו נכון עלינו  נשתדל לעשות מה שבידינו, וה' אלהים יעזור לנו, והוא רחום יכפר בעדינו.‏
[ב] גם בתפילת מיושב לא יטה לסמוך לאחוריו, ולא יהא מוטה לצדדין, ולא יפשוט רגליו, ולא ירכיבם זה על זה (באר היטב שם ס"ק ג בשם העט"ז) אלא ישב באימה ובכבוד.
‏[ג] אמרו בזוהר הקדוש (ח"ג רס, ב): מאן דפקח עינוהי בצלותיה, מקדים עליה מלאך המות, ואינו זוכה לראות פני השכינה בצאת נפשו (באר היטב שם ס"ק א בשם הט"ז בסי' צא ושכנה"ג).‏
 ועתה רבים מעמי הארץ אין נזהרים בזה, ובעומדם להתפלל עיניהם משוטטים אנא ואנא, ובזה האדם ניכר אם יודע ספר וירא ה' הוא, או אם עם הארץ ובור הוא. ולו חכמו ישכילו גודל הצער המגיע מראות ברע המלאך המות שעה אחת קודם, וגודל ההנאה והתענוג על ראיית פני השכינה, היו חרדים  על הדבר, וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח, א): 'על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא' - זו מיתה. וזה צריך להיות מגמת האדם, שישחק ליום אחרון, והעיקר לעשות נחת רוח ליוצרנו.‏
[ד] האר"י ז"ל היה מתפלל מתוך הספר כדי שיכוין מאוד. והכל לפי מה שהוא אדם (מג"א סי' צג ס"ק ב), אם יוכל לכוין יותר טוב בעינים סגורות - יתפלל בעינים סגורות, ואם טוב לו להתפלל מתוך הספר - יתפלל מתוך הספר.‏ ולפי דעתי, כגון אנן יתמי דיתמי, יותר טוב להתפלל מתוך הספר, דנהי דאפילו אם מתפלל בלי לב ולא ידע מאי קאמר, הלשון סירכיה נקיט, וחזקת שליח עושה שליחותו, ומחזיקין טיבותא לרישין דכי מטי ל'מודים' כרע מנפשיה (ירושלמי ברכות פ"ב סוף ה"ד), וכי מטי ל'עושה שלום' פסע שלש פסיעות מנפשיה, אבל לפעמים על ידי בילבול מועט יכול לטעות ולדלג מברכה לברכה מחמת תיבות שיש דומות, או מ'מודים' ל'מודים דרבנן' וכדומה, והאמירה עם הספר מועיל מאוד לכוונה, שאם יהיו עיניו משוטטות בודאי לא יכוין כלל, כי על כל דבר שיראה - אי אפשר שלא יבוא לו איזה הרהור,  והרהור גורר אחר הרהור עד שישתומם האיש לומר מהיכן באתי להרהור זה, ושוהה עוד זמן למצוא מהיכן בא לו זה ההרהור, ובין כך ובין כך התפילה עוברת.‏
 אבל אם 'אמר עם הספר - ישוב מחשבתו' (ע"פ אסתר ט, כה), ובלבד שיכרות ברית שלא יסתכל כלל לחוץ, וימצא תועלת לכוונה בתפילה, אם לא כולה - מקצתה, וכתיב 'ושח עינים יושיע' (איוב כב, כט), והבא לטהר מסייעין אותו (יומא לח, ב).‏ וגם בחזרת השליח ציבור, טוב שיהא הסידור פתוח בידו, להיות אזניו פקוחות על מה שאומר השליח ציבור (באר היטב סי' צו ס"ק ד בשם השל"ה).‏
[ה] טוב לכוין רגליו גם בשעה שאומר קדושה עם השליח ציבור (מחבר סי' צה סעי' ד), ובאמירת 'והוא רחום' שאומרים בשני וחמישי.
‏[ו] יותר טוב שלא לנענע גופו כלל בתפילת שמונה עשרה, רק בגמר כל ברכה ירתע גופו מפחד ה' ומהדר גאונו.‏
<h2>סימן צו צז</h2>
﻿[א] כשהוא מתפלל, לא יאחוז בידו תפילין, ולא ספר (סתום) [מכתבי הקודש], ולא שום דבר שאם יפול מידו יקשה עליו, מפני שלבו עליהם שלא יפלו, ויוטרד ותתבטל כוונתו (מחבר סי' צו סעי' א ומג"א שם ס"ק א).‏
 ולא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, כגון קול דברים, וכדומה.
‏[ב] לא יגהק לרצונו, דהיינו מה שקוראין ריגולדאר, ולא יפהק דהיינו בושטיז'אר, ואם צריך לפהק מתוך אונס, יניח ידו על פיו שלא תראה פתיחתו.‏
 ויזהר שלא יניח ידו על הלחי בשעת התפילה, דהוי גסות הרוח (מחבר ורמ"א סי' צז סעי' א).‏ אסור לרוק, ואם אי אפשר שלא לרוק - מבליעו בסודר. ואם אין לו סודר - מבליעו בכסותו בבגד התחתון באופן שלא יהא נראה. ואם הוא איסטניס שאינו יכול לראות דבר מאוס, ואינו יכול להבליעו בכסותו, זורקו לאחוריו או לשמאלו, אבל לא לימינו, וכל שכן לפניו דאסור (שם סעי' ב).‏
[ג] אם כינה עוקצתו, ימשמש בבגדיו להסירה שלא תתבטל כוונתו, אבל לא יסירנה בידו (מחבר שם סעי' ג).
‏[ד] אם נפל טליתו כולו, אינו יכול לחזור ולהתעטף בו, דהוי הפסק (שם סעי' ד). ויש אומרים דרובו ככולו (מג"א שם ס"ק ח).‏
<h2>סימן צח</h2>
﻿ שיהיה לו כוונה בתפילתו:‏
[א] המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו, ויחשוב אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים  הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות. וחסידים ואנשי מעשה, היו מכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות קרוב למעלת הנבואה. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה (מחבר סי' צח סעי' א).‏
 ויחשוב קודם התפילה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם (רמ"א שם). ואיתא בתיקונים (תיקון ע): מאן דמישתמע קליה בין בצלותא בין באורייתא בלא דחילו, מיד ישמע ה' ויחר אפו וכו'.‏ ויסיר כל תענוגי העולם הזה מלבו (שם), כי הכל אין הבל וריק, והתענוג האמיתי הוא להיות עובד אלהים עבודה שלימה.‏
[ב] ויתפלל דרך תחנונים כרש המבקש על הפתח (מחבר שם סעי' ג). כשיאמר 'עוזר דלים' ישים בלבו שהוא עני בדעת ועני מתורה ומצוות, ו'בשמע קולנו' יתוודה ויגמור בלבו שרוצה להיות חסיד, בשלוש אחרונות ישים עצמו כעבד.‏ ויחשוב כי עמקו מאוד סודות התפילה, ורזין עילאין אשר בם עמוק עמוק מי ימצאנו, וכל השאלות שבעמידה הכל הוא צורך גבוה, והן הן הדברים העומדים ברומו של עולם, ויכוין על דעת המקום ברוך הוא, ועל דעת רבותינו הקדושים קדישי עליונין. רק יכוין דרך כלל: כי אמירת הקרבנות עד 'ברוך שאמר' - הוא תיקון לעולם העשיה, ו'מברוך שאמר' עד 'יוצר' - הוא תיקון לעולם היצירה, ומ'יוצר' עד תפילת שמונה עשרה - הוא תיקון לעולם הבריאה, ותפילת שמונה עשרה - היא תיקון לעולם האצילות. גם יכוין שפסוקי דזמרא מתקן שולחן לה' יתברך, אחד מתיקוני השכינה, וביוצר וקריאת  שמע מתקן כסא, ובתפילת שמונה עשרה מתקן את המנורה, ובתפילת ערבית מתקן מטה, נמצא שמתקן מטה, ושולחן, וכסא, ומנורה. אשרי ילוד אשה אשר זוכה להיות בונה בשמים עליותיו בשיח שפתותיו, 'ישמח ישראל בעושיו' (תהלים קמט ב) שמחה רבה.‏
 התפילה היא במקום הקרבן, ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונת הלב בוער באש במקום יקוד אש של הקרבן, ולא יערב מחשבה אחרת כמו מחשבה אחרת שפוסלת בקדשים (מחבר שם סעי' ד). ויאמר בלבו: מי אני דל ונבזה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקב"ה, אם לא מרוב  חסדיו שהוא מתנהג עם בריותיו.‏
 ואל יחשוב ראוי הוא שיעשה הקב"ה בקשתי כיון שכיונתי בתפילתי, כי זה מזכיר עוונותיו של אדם (ברכות נה, א), רק יחשוב אולי ישמע ה' בקראי אליו, בעבור רחמיו המרובים אשר הוא מתנהג בהם עם בריותיו ושומע תפילת כל פה. זה תורף דברי מרן בשולחן ערוך והפוסקים.‏ ואליכם אישים אקרא, השרידים אשר ה' קורא, שיתו לבכם לקיים זאת ברוב עוז ותעצומות עד מקום שידינו מגעת, כי האלהים יביא במשפט על אשר לא השתדלנו ולא יגענו בכל כוחנו לעבוד את בוראנו עבודה שלימה כדת מה לעשות. ועם כי במצוות התלויות במחשבה חטאינו מונעים הטוב ממנו, על כל פנים העומד על המשמר לא יבצר שיכוין ברצוא ושוב, ולפום צערא אגרא (אבות פ"ה משנה כב), והיום שיכוין והתיבה שיכוין בה הכל עולה לחשבון.‏ ולפחות ישתדל בכל עוז על ברכה ראשונה שאמרו שאם לא כיון בה לא יצא ידי חובה (סי' לקמן סי' קא), ואחר כך קודם שיתחיל כל ברכה וברכה יחשוב בלבו דלותו, ויכנע וישפיל עצמו כאזוב, ויאמר בלבו: אנא ה' הושיעה נא, וזכני לומר גם ברכה זו כתיקונה.‏
 ואם גבר עליו יצרו והוציא מחשבתו לחוץ, תיכף כשיזכור יתמרמר ויתחזק לחזור לכוין בכל כחו ולבו, למוא"ב יצעק: הצילני מטיט ואל אטבעה אנצלה משונאי (תהלים סט, טו). ככה יעשה תדיר, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. וכבר הארכתי בהתעוררות כוונת התפילה בקונטרס 'בית תפילה', עיין  שם.‏
 והאיש הירא ירשום זה וכזה בספרו, ויהיה לזכרון בין עיניו בכל יום, אולי נוכל לצאת קצת ידי חובתינו, כי כמעט רוב שלימות האיש הישראלי תלוי בעבודה שבלב זו תפילה, כי באומרנו אותה בכוונה כדת מה לעשות, המלך יעננו ביום קראנו, וימלא משאלותינו לעבודתו יתברך שמו.
‏[ג] אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום (רמ"א שם סעי' א).‏
 ואני אומר מעין דוגמא, שלא להקדים לנשק בניו קודם ברכות השחר, שלא להקדים אהבת ילדיו לאהבת המקום.
‏[ד] טוב שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפילה משום נקיות (מחבר שם סעי' ד).‏
 ואני אומר שיותר ראוי שיהיו לו גם מנעלים מיוחדים לתפילה, מוצנעים בבית הכנסת, כי הוא דבר הרגיל ושכיח שידבק צואה בתחתית מנעלו, ולאו אדעתיה, ונמצאת תפילתו נפסלת, ולכן טוב מאוד ליזהר בזה. ולפחות יזהר שלא יכנס לבית הכנסת במנעלים שהולך בהם לבית הכסא.‏ ויש מקומות שיש להם קודם כניסת בית הכנסת, קבוע ברזל חד לשפשף ולקנח שם המנעלים, וגם זה טוב, ועל זה נאמר (קהלת ד, יז) 'שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים'.‏
<h2>סימן צט</h2>
﻿ דין שתוי ושיכור:‏
[א] שיכור שאינו יכול לדבר בפני המלך, שהוא מגמגם בלשונו, אסור להתפלל. ואם התפלל - תפילתו תועבה והוי כאלו עובד עבודה זרה. ואם אינו מתפלל, ניצול מכל צרה. ואם עובר זמנה, יש לו תשלומין בתפילה שאחריה (שם סי' צט סעי' א ומג"א שם ס"ק ב). בא וראה כמה סמיות עיניהם של  המתפללים בשיכרות, שחושבין לעשות מצוה ליזהר אפילו בעת שיכרותם שלא לאבד התפילה, ועבירה היא בידם כעובד עבודה זרה, ותפילתם פסולה וברכותיהם לבטלה, ונשארים בלי תפילה. וחבל על דמשתכחין.‏
 כמה תפילות פסולות כאלו למתפללים בטיולים אחר סעודתם, וכן אחר כל סעודות גדולות, ובפרט בליל ט"ו אדר סעודת פורים. ואשרי איש יכלכל דבריו במשפט על פי התורה, ויחשב הפסד מצוה שאינו מקיים כנגד שכרה (אבות פ"ב משנה א), על זה וכיוצא בזה אמרו (מנחות צט, ב) פעמים  שביטולה של תורה זהו קיומה. עיין לקמן סימן ק"ח.‏
[ב] שתה יין או כל דבר המשכר, אם מרגיש בעצמו שהוא שתוי קצת, אף שדעתו מיושבת עליו ויכול לדבר בפני המלך, יש אומרים שאסור להתפלל עד שיסור יינו, ויש מקילין להתפלל כשהוא שתוי שיכול לדבר בפני המלך, אם זמן תפילה עוברת. והחכם עיניו בראשו, ורואה אחרית דבר מראשיתו.
‏[ג] ולא יכנס לסעודה גדולה אם לא שיתפלל מנחה תחילה, או שישאר זמן אחר כך שיפוג יינו. והצנועים יראי ה' מושכים את ידיהם מלשתות, ושותים במידה ובמשורה, זהו דרך ישרה.‏ ויש אומרים שאם התחיל לשתות אחר שהגיע זמן תפילה, חשוב מזיד ואין לו תשלומין, ולכן יתפלל לכתחילה בתורת נדבה ויצא ידי כולם.‏
<h2>סימן ק</h2>
﻿ תפילת המועד צריך לסדר:‏
[א] תפילה של מועדים ושל ראש השנה ויום הכיפורים, ויש אומרים אף של ראש חודש, צריך להסדיר תפילתו קודם שיתפלל, כדי שתהא שגורה בפיו (מחבר סי' ק סעי' א). ויש אומרים דוקא אם מתפלל על פה, אבל כשמתפלל מתוך הסידור - מותר, דהא רואה מה שמתפלל, וכן נוהגים (רמ"א שם).  אבל הרוצה לחוש לדעת מרן בשולחן ערוך דסובר דאף כשמתפלל מתוך הסידור צריך להסדיר, בא בשכרו, ובקל יכול לקיימו בהשכמתו לבית הכנסת.‏
 ברם המתפללים במועדים תפילתם ראשונה על פה, אין להם על מה שיסמוכו. לכן צריך ליזהר לפחות להתפלל תפילה ראשונה מתוך הספר.‏ ובפיוטים ותפילת ימים נוראים שחמור פירושם, צריך להסדיר תחילה, ולא מהני ספר בזה.‏
<h2>סימן קא</h2>
﻿ שצריך לכוין לפחות באבות, ושיתפלל בלשון הקודש:‏
[א] המתפלל צריך לכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות. אם לא כיון באבות, אף על פי שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל. והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון של כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין אם כן למה יחזור (מחבר ורמ"א סי' קא סעי' א).‏ ולפום ריהטא היה נראה, דכיון דדינא יתיב שצריך לחזור, שמע מינה שלא יצא ידי חובת תפילה, ואם בריא לו שלא יכוין - יותר טוב שלא יתפלל. אבל יש לצדד ולומר דעל כל פנים יוצא ידי חובת תפילה ואין ברכותיו לבטלה, דאם לא כן היה להם לומר דאם נזכר אחר שאמר ברכה ראשונה שלא כיון בה, יפסיק אפילו באמצע ברכה.‏ מכל מקום נקוט מיהא, ובין תבין חומר שבו למי שאינו מכוין בברכה ראשונה, והיודעים דין זה ויודעין לכוין ואין מכוונים - עתידים ליתן את הדין, אוי לנו מיום הדין. לכן ראוי להתחזק ברוב עוז ותעצומות לכוין ברכה ראשונה, ומי שאינו בקי ילך אצל חכם, וילמדנו ברכה ראשונה, כדי שלא יכלם לעולם הבא, אשרי איש ירא את ה' (תהלים קיב, א).
‏[ב] יחתוך הדברים בשפתיו אבל קולו לא ישמע, ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו, והני מילי בינו לבין עצמו אבל בציבור אסור דאתי למיטרד ציבורא (מחבר שם סעי' ב).‏
 אמנם איתא בתנא דבי אליהו (פרק כח): המתפלל ומשמיע קולו לאוזניו הרי זה מעיד עדות שקר, ויש אומרים שהוא מחוסר אמנה. ואיתא בזוהר הקדוש (עי' תיקו"ז תיקון ע) שיש כתות מלאכים הממונים על התפילה שהם נקראים אזני ה', וכל תפילה שהיא נשמעת לאוזן אדם אין מכניסין המלאכים  אותה תפילה למעלה, והיא נדחית אל החיצונים. וגם האר"י זכרונו לברכה הזהיר שלא להשמיע קול תפילתו, שלא יתאחזו בה החיצונים. וכיון שהדבר יצא מפי אליהו ז"ל, והזוהר הקדוש והאר"י זכרונו לברכה, ראוי להיזהר מאוד. וכל שכן בראש השנה ויום הכיפורים דדינא יתיב. ולא טוב עושים המון העם שנוהגים להגביה קולם, וביותר בראש השנה ויום הכיפורים. אך צריך זהירות יתירה באומרו בלחש, שלא יחליף אותיות הדומות באחרות, וסימנם: בג"ד ז"ר. דו"ק ותשכח, ושמור מאוד.
‏[ג] האר"י זכרונו לברכה לא היה משמיע קולו אפילו בזמירות, רק בשבת הרים קולו מעט (מג"א שם ס"ק ג), שאין שליטה לחיצונים. ולפי הנראה שהיה חושש על אחיזת החיצונים, מה יעשו אזובי קיר, ראוי ליזהר ביותר לומר בלחש, כולי האי ואולי (או אפשר שאין החיצונים חוששים כל כך עלינו, ואין להם חשק להאחז בתפילתינו כמו בתפילת קדושים).
‏[ד] יש מי שצידד לומר, דגם כשמתפלל תפילה פרטית על צרתו קולו לא ישמע, דוגמת חנה שהיתה מתפללת על צרתה כי בן אין לה, וכתיב בה (ש"א א, יג) 'וקולה לא ישמע'. אבל בזוהר יש על פסוק 'צעקו וה' שמע' (תהלים לד, יח), דצעקה היינו דמרים קליה מגו עקתיה, עיין שם שמפליג בשבחו. וכתיב (יונה ג, ח) 'ויקראו אל אלהים בחזקה'. והבוחר יבחר לפי מה שהוא אדם, כאשר יוכל לכוין יותר - ככה יעשה.
‏[ה] יש אומרים דביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש אפילו תפילה הקבועה, וכל שכן כשמתפלל על שום צער שיש לו בביתו (שם סעי' ד).‏
 ולכן נראה דאף הנשים ועמי הארץ יותר טוב שיתפללו בלשון הקודש, אפילו באין מבין, משיתפללו בלשון לע"ז, כי יש צפוני סודות בכל קוץ וקוץ, וטוב לאחוז בזה וגם מזה, ובפרט בעניין וידוי וחרטה ודרוש סליחה, יותר טוב שיאמר בלע"ז, כי בזה רחמנא לבא בעי, עין במר בוכה ולב נשבר ונדכה -  אז ידכ"י.
‏[ו] יש אומרים דיש לגעור בחזנים שמגביהים קולם ביותר ממה שצריך, כדי להשמיע לציבור כדי שיענו 'אמן יהא שמיה רבא' ו'ברכו' ו'אמנים', כסבורין דשפיר עבדי, והיא עבירה, שהרי אמרו (ברכות כד, ב): המגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר. ויש אומרים שאין להקפיד. וטוב ליזהר.‏
<h2>סימן קב</h2>
﻿ שלא לישב ושלא להפסיק כנגד המתפללין:‏
[א] אסור לישב בתוך ארבע אמות של מתפלל, בין מלפניו בין מן הצדדין בין מאחריו. ויש אומרים דכנגדו אסור עד כמלא עיניו, אפילו עוסק בקריאת שמע (מחבר ורמ"א סי' קב סעי' א).‏ ואף אם היושב ישב כבר, וזה בא בגבולו ועמד להתפלל, אם הוא בבית הכנסת צריך לעמוד, אם לא שעוסק בדברים שהם מתיקוני התפילות, אפילו בפרק 'איזהו מקומן', ויש אומרים דצריך שיהא עוסק בפסוקי דזמרא, ויש אומרים דצריך שיהא עוסק בקריאת שמע וברכותיה דוקא.‏
[ב] ואפילו בביתו, שאם היה יושב מתחילה וזה בא בגבוליו אין צריך לעמוד, מידת חסידות היא לעמוד (מחבר ורמ"א שם סעי' ג).‏ ויש מי שמתיר בעוסק בתורה אף שאינו מתקוני התפילות, וראוי לסמוך עליו בשעת הדחק, כגון שאין לו מקום לישב חוץ לארבע אמות, ואינו יכול לעמוד משום חולשא, או שחושש ליוהרא, או שלא לצער להמתפלל שיצטרך למהר בתפילתו, יאמר איזה מזמורים, כדי שלא להיות עומד, אבל אם ישב וידום - איסורא עביד.
‏[ב] אסור לעבור בתוך ארבע אמות של המתפלל לפניו (מחבר שם סעי' ד). ולפי דברי הזוהר הקדוש (ח"א קלב, א) משמע דלפניו אסור כמלא עיניו, ומן הצדדין ואחריו אסור תוך ארבע אמותיו (מג"א שם ס"ק ה).‏
 ומי שהשלים תפילתו, ואדם אחר עומד ומתפלל לאחריו, או בצדו בתוך ארבע אמות, לא יפסיע שלוש פסיעות עד שישלים חבירו, שאם יפסיע הרי הוא כעובר לפני המתפלל ואיסורא קא עביד. וצריך לדקדק בזה אפילו אם האחר התחיל להתפלל כשהוא בסוף תפילתו (שם סעי' ה). ואף אם מפסיק  לפני המתפלל מקום גבוה עשרה טפחים ורחב ארבע - אסור לעבור לפניו (באר היטב שם ס"ק ו בשם הלק"ט). ורבים עברו מבלי דעת, והשומע ישמע ולא יעבור.‏
<h2>סימן קג</h2>
﻿ מי שנזדמן לו רוח בתפילה:‏
[א] היה עומד בתפילה ויצא ממנו רוח מלמטה, ממתין כדי שיכלה הריח וחוזר למקום שפסק (מחבר סי' קג סעי' א).‏ ואם ביקש לצאת ממנו רוח מלמטה ונצטער הרבה ואין יכול להעמיד עצמו, אם הוא מתפלל בביתו דליכא בושה - הולך אחריו ארבע אמות ומוציא הרוח, וממתין עד שיכלה הריח. ויאמר, רבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתינו בחיינו, רמה ותולעה  במותינו. וחוזר למקומו למקום שפסק. אבל כשמתפלל בציבור ואירע לו כך, אין צריך להרחיק כלל לאחוריו, רק ימתין עד שיכלה ממנו הריח (מחבר ורמ"א שם סעי' ב), ויהרהר ה'רבון העולמים' בלבו (באר היטב שם ס"ק ב בשם השל"ה).‏
<h2>סימן קד</h2>
﻿ שלא להפסיק בתפילה:‏
[א] אין להפסיק בדיבור באמצע שמונה עשרה כי אם במקום סכנה, ואם יכול להמלט מן הסכנה על ידי שילך ממקומו לא יפסיק בדיבור (מחבר סי' קד סעי' א), דהליכה במקום אונס לא חשיבא הפסק. אבל בלא אונס אסור לזוז ממקומו.‏ ואם הוא מאריך בתפילה וחושש משום יוהרא ולעג השאננים, מותר לו לפסוע שלוש פסיעות כאילו גמר תפילתו ולחזור למקומו. צא ולמד עד היכן צריך ליזהר שלא ליתן מקום לחטוא ולהלעיג עליו.‏
[ב] אם רואה שיצטרך להפסיק באמצע מפני הסכנה, או מחמת איזה אונס, יהא מקצר ועולה, שיאמר תחילת הברכה וסופה, באופן שיגמור תפילתו ולא יפסיק באמצע.
‏[ג] יש אומרים שאין להפסיק משום הפסד ממונו (מג"א שם ס"ק א), על כגון זה אמרו: הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה (עי' אבות פ"ב משנה א).‏
 ומי שאינו אדוק ביראת ה', בשומעו קול ענות קול צעקה תיכף מפסיק, אבל האדוק ביראת ה' לא חלי ולא מרגיש. וכבר סיפרו במדרש רבה (עי' תנחומא וארא, ד) ברבי חנינא בן דוסא שנשכו נחש בהיותו מתפלל ולא הרגיש. ועוד סיפרו בחסיד אחד שהיה מתפלל, ובא זאב ונטל בנו מאצלו, ולא  הרגיש. אשרי איש ירא את ה' ואוהב אותו ודבק בו, לא תאונה אליו רעה, יהי שלום בחילו שלוה בארמונותיו (ע"פ תהלים קכב, ז).‏
[ד] אסור לגעור בפיו בתינוק השוחק באמצע ברכה, אף דמטרידו בתפילה, רק בגמר ברכה יעשה תנועה בקול, או ירמוז בידו, כדי שישתוק התינוק. ואם כבר עשה אופן שישתוק התינוק ועודנו שוחק ומטרידו, ירחיק עצמו ממנו, ולא ידבר.
‏[ה] אם הפסיק בתפילתו מחמת אונס, ושהה כדי לגמור את כולה, בכדי שהוא אומר את כולה, צריך לחזור לראש (שם סעי' ה). ויש אומרים שאפילו שהה בלא אונס כדי לגמור את כולה, צריך לחזור לראש. וכן אם קראוהו לעלות לספר תורה לא יפסיק (רמ"א שם סעי' ז), ואם הפסיק ועלה - חוזר לראש (מג"א שם ס"ק ח), ויתפלל בתורת נדבה.
‏[ו] יש אומרים, דאם שח באמצע ברכה, צריך לחזור לאותה ברכה. ויש אומרים דכל ששח במזיד, אפילו בין ברכה לברכה, צריך לחזור לראש. ויש חולקין.‏
 ולכן נראה, דכל שהוא באמצע תפילתו - שאם יחזור לדעת האומרים שאין צריך לחזור הוו ברכותיו לבטלה, והכי נמי אם לא יחזור לדעת האומרים דצריך הוו ברכותיו לבטלה הנה כי כן שב ואל תעשה עדיף, רק בגמר תפילתו יחזור להתפלל בתורת נדבה.
‏[ז] אפילו לקדיש וקדושה וברכו לא יפסיק (מחבר שם) עד תשלום שמונה עשרה. רק אם עומד שלא בסוף ברכה, והגיע שליח ציבור ל'מודים', ירכין ראשו כאילו גם הוא אומר מודים, כדי שלא יהא נראה ככופר. אבל בסוף ברכה לא ישחה, רק בברכות שתיקנו חכמים.
‏[ח] לאחר שאמר 'יהיו לרצון', בתוך אמירת 'אלהי נצור', יכול לענות הדברים שיכול לענות באמצע ברכות קריאת שמע ובאמצע קריאת שמע (שם סעי' ח), על דרך שכתבנו לעיל סימן ס"ו, ועיין שם.‏
<h2>סימן קה</h2>
﻿[א] המתפלל שתי תפילות זו אחר זו, כגון לתשלומין, או שחרית ומוסף, צריך להמתין בין זו לזו כדי הילוך ארבע אמות, שתהא דעתו מיושבת להתפלל בלשון תחינה (מחבר סי' קה סעי' א), כי יש אומרים דנהי דאם לא כיוון בתפילתו - אין צריך לחזור, אבל אם לא התפלל בלשון תחינה בנחת כרש  המבקש - צריך לחזור, לכן צריך ליזהר מאוד.‏
<h2>סימן קו</h2>
﻿ דין נשים וקטנים בתפילה:‏
[א] נשים חייבות בתפילה, מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא (מחבר סי' קו סעי' ב). ודעת הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א הלכה א-ב) דסבירא ליה דתפילה מצות עשה דאורייתא היא, אך מדאורייתא די בפעם אחת ביום, ובכל נוסח שירצה. ולכן נהגו שרוב נשים אין מתפללות בתמידות, משום  דאומרות מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה, כגון בברכות השחר, או שבח 'אנא בכח' וכדומה, ומדאורייתא די בזה, ואפשר שגם רבותינו זכרונם לברכה לא חייבום יותר.‏
 ועל כל פנים צריך לסדר להן נוסח שיגידו שבחו של הקב"ה, ואחר כך שואל צרכיו, ואחר כך נותן שבח והודאה להשם על הטובה שהשפיע לו, שזהו החיוב מדאורייתא לדעת הרמב"ם. ואפשר דבמה שאומר 'רבונו של עולם' או 'רבון העולמים' יוצא ידי שבח בתחילה, אבל צריך גם כן שבח והודאה  לבסוף.‏
 אך רוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם וסוברים דמצות תפילה מדרבנן, ומה שנשים חייבות הוא משום דתפילה רחמי היא. ולפי זה אפשר דחייבים כאנשים. ולכן אשה חכמה, יראת ה' היא תתהלל, אם תדע להתפלל, ותתפלל תפילת שמונה עשרה בכל יום שחרית מנחה ערבית, אשריה מה טוב חלקה  ומה נעים גורלה. ובפרט בימי הזקנה כאשר נחה שקטה מטרדת גידול בנים, ראוי לה להתחזק לעשות זאת. ויותר טוב שתלך לבית הכנסת של נשים, ותתפלל עם הציבור.‏
 וראוי ליראי השם חושבי שמו ללמד את אשתו ובנותיו סדר תפילות וברכות, ושלא להקפיד על אשתו אם ממעטת במלאכת הבית ובכבודו משום כבוד המקום - כדי להתפלל, כי במה נחשב הוא נגד כבוד הקב"ה, הוא והיא חייבים בכבוד המקום, ועל כל פנים לפוטרה בלא כלום אי אפשר.‏ וראוי לכל ירא שמים שילך אצל חכם שיסדר לו נוסח תפילה קצרה, ויאמר עם אשתו בכל יום, או לפחות תאמר היא איזה נוסח בקשה בלע"ז, ככל היוצא מפיה, ונרצה לה. והנשים אשר יודעות, אשה רעותה תלמדנה. וכן לענין הברכות. שאם לא יעשה כן, הוא ישא את עוונה. הנזהר בזה ישא ברכה מאת ה' (וכבר ידי עשתה בסייעתא דשמיא נוסח תפילה קצרה, מעין תפילת שמונה עשרה, וסמכתיה בבית תפילותי, קחנה משם, והרוצה יכתוב אותה ללועזות בלע"ז).
‏[ב] קטנים שהגיעו לחינוך, דהיינו שיודעים לומר תפילה, חייבים לחנכם (שם).‏ ונראה שצריך לעמוד עליהם שיאמרו בפניו, אם אינו מאמין בהם שיאמרו, כאשר הם רוב הילדים שהם בנים לא אמון בם, כמו שכתבתי לעיל סימן ע'.‏
<h2>סימן קז</h2>
﻿ דין ספק התפלל ותפילת נדבה:‏
[א] אם הוא מסופק אם התפלל, חוזר ומתפלל, ואינו צריך לחדש שום דבר, אך טוב שיחדש. אבל אם בריא לו שהתפלל, אינו חוזר ומתפלל בלא חידוש. ועל ידי חידוש חוזר ומתפלל בנדבה כל הפעמים שירצה, חוץ מתפילת מוסף שאין מתפלל אותה בנדבה. ובשבת ויום טוב אינו מתפלל תפילת נדבה כלל.  ואם התחיל להתפלל על דעת שלא התפלל, ונזכר שכבר התפלל, פוסק אפילו באמצע ברכה, ולא מהני חידוש (מחבר סי' קז סעי' א), הואיל והתחיל אדעתא דחובה.‏
 והוא הדין אם חזר התפילה על דבר שאין צריך לחזור, ונזכר הדין באמצע תפילה, פוסק אפילו באמצע ברכה.‏ והוא הדין אם נתבלבל באמצע תפילתו ואינו יודע היכן עומד, פוסק וחוזר לראש התפילה.‏
[ב] חידוש זה שאמרנו, טוב שיחדש בכל ברכה מהאמצעיות מעין הברכה, ואם חידש אפילו בברכה אחת דיו (שם סעי' ב). אך צריך שיחדש לומר דבר שלא היה רגיל לאומרו ברוב הימים. ויש אומרים דלא איקרי חידוש אלא אם נתחדש אצלו דבר שלא היה צריך אליו קודם לכן (רמ"א שם).
‏[ג] הרוצה להתפלל תפילת נדבה, צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמיד בדעתו שיוכל לכוין בתפילתו מראש ועד סופו, אבל אם אינו יכול לכוין יפה - קרינן ביה 'למה לי רוב זבחיכם' (ישעיה א, יא), והלואי שיוכל לכוין בשלוש תפילות הקבועות ליום (מחבר שם סעי' ד).‏
 באופן שבזמן הזה אין מי שיתפלל נדבה, כי מי זה ערב אל לבו שיוכל לכוין יפה, ברם נפקא מינה למידי דמספקא ליה, או משום ספיקא דדינא, יכול להתפלל בתורת נדבה, כדי לצאת ידי כל הדיעות.‏ ואם אינו יכול לחדש בכל ברכה וברכה, סגי שיחדש בברכה אחת מה שלא היה רגיל, כגון מה שנוסף באיזה סידור בברכת 'השיבנו' ובברכת 'תקע בשופר' או בברכת 'שמע קולנו', אם אינו רגיל לאומרה בכל יום.‏
 ואפילו אם התפלל כהוגן ביחיד ובא ומצא ציבור מתפלל, טוב שיחזור להתפלל בתורת נדבה ויחדש דבר, כי יש מי שאומר דחייב לחזור ולהתפלל בתורת נדבה.‏ וכשמתפלל משום ספק, או לצאת ידי כל הדיעות, יהגה ויאמר כמו שכתבתי לעיל סימן צ"ב סעי' ו'.‏
<h2>סימן קח</h2>
﻿ דין טעה או נאנס:‏
[א] טעה או נאנס ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתים, הראשונה מנחה והשנית לתשלומין. ואם היפך, לא יצא ידי תפילה שהיא תשלומין, וצריך לחזור ולהתפלל אותה. וכן הדין בכל מקום שצריך להתפלל תפילה לתשלומין (מחבר סי' קח סעי' א).‏ טעה ולא התפלל מנחה, מתפלל ערבית שתים. טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים, לאחר שאמר 'יוצר' ושמונה עשרה ברכות, יאמר 'אשרי', ואחר כך יתפלל תשלומי ערבית (שם סעי' ב).‏
 אבל אחר מנחה אין לומר אשרי על פי סוד (מג"א שם ס"ק ה), לכן אם בא להשלים שחרית אחר מנחה, או מנחה אחר ערבית, לא יאמר אשרי בינתיים, רק ישהה כדי הילוך ארבע אמות.
‏[ב] אף על פי שאין תשלומין אלא לתפילה הסמוכה לאותה תפילה, ותפילות אחרות שהפסיד אין להם תשלומין, אם רצה להתפלל אותם נדבה ושיחדש בהם שום דבר - הרשות בידו, ונכון לעשות כן (שם סעי' ה).‏
 ולכך מי שהיה חולה או תפוס בתפיסה במקום שאינו נקי, כשיצא יתפלל התפילות שהפסיד על הסדר (מג"א שם ס"ק ז), האחרונה קודמת כגון ערבית, ואחר כך מנחה, ואחר כך שחרית, וכן על זה הדרך יהיו לאחור. ועל כל פנים תפילה הסמוכה חייב להשלים.‏ וכן מי שלא נודע לו מענין הזכרת טל והיה הולך ומזכיר גשם, או שלא ידע מענין השאלה בברכת השנים והיה בחושך הולך, תיכף כשנודע לו צריך להשלים תפילה שלפניה גם כן.‏
 וכן אם לא נודע לו בשחרית שהוא ראש חודש, ונודע לו בחצי היום, יתפלל תיכף מוסף, ואחר כך מתפלל מנחה שתים. ויש אומרים שכיון שהתפלל מוסף אין צריך לחזור תפילת שחרית, ולכן יתפלל שחרית נדבה.‏ וצריך שבהיותו עסוק בתפילה ישלים התפילה האחרת, ולא יעשה הפסקה בינתיים, ואם הפסיק הרבה - יתפלל נדבה.‏
[ג] הזיד ולא התפלל תפילה אחת, אין לה תשלומין, אפילו בתפילה הסמוכה לה (שם סעי' ז). וטוב שיתפלל אותה נדבה.‏ ורבים שגו ומניחים מלהתפלל תפילת מנחה בשאט בנפש על דעת להתפלל ערבית שתים, כי שמעו קול הקורא ולא ידעו מה הוא, וכהנה רבות לחסרי מדע, והולך אל החכמים יחכם (ואפשר דבפעם ראשונה שידע זה אחר שעבר זמן מנחה, יתפלל ערבית שתים, דאומר מותר חשיב שוגג).‏
[ד] מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל, מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה, וכן מי שנשתכר אחר שבא זמן תפילה שהיה יכול להתפלל מקודם, יש אומרים שאין לו תשלומין, לכן (אל) יתפלל תשלומין בתורת נדבה ויתנה,  וכל כיוצא בזה (עי' מחבר שם סעי' ה).‏
[ה] מי שהיה טרוד בצורך ממונו שלא יבוא לידי הפסד מן הקרן, ועל ידי כך הפסיד מלהתפלל, יש לו תשלומין (שם סעי' ח). מיהו לכתחילה לא יעבור זמן תפילה משום הפסד ממון (רמ"א שם), כי יותר ממה שהוא מרויח - הוא מפסיד, והיא לא תצלח, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב (תהלים לד, יא).
‏[ו] טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת, מתפלל ערבית שתים של שבת, הראשונה לערבית ושניה לתשלומין (מחבר סעי' ט). וכן אם טעה ולא התפלל מנחה בשבת, מתפלל במוצאי שבת שתים של חול, ומבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה, ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל בשום אחד מהן יצא. אבל לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה, שניה עלתה לו, ראשונה לא עלתה לו (מחבר ורמ"א שם סעי' י), שגילה דעתו שהתפלל ראשונה לתשלומין (מג"א שם ס"ק יד).‏ וכן אם לא התפלל מנחה בערב ראש חודש, מתפלל ערבית של ראש חודש שתים, ואם לא הזכיר יעלה ויבוא בראשונה והזכיר בשניה - צריך לחזור ולהתפלל (רמ"א שם סעי' ט).‏
 ודוקא שעשה במזיד, אבל אם שכח, וכל שכן אם אמר בפירוש שבשניה נתכוון לתשלומין, אין צריך לחזור (מג"א שם ס"ק יד).‏ ויש אומרים דבהבדלה כל שלא פירש שהשניה לתשלומין - צריך לחזור, ויש אומרים דאפילו פירש צריך לחזור, הלכך אם שכח ולא הבדיל בראשונה לא יבדיל בשניה, ואם טעה חוזר תפילת שעתיה, אבל של תשלומין הואיל והוכשרה הוכשרה.‏
[ז] טעה במנחה של שבת והתפלל שמונה עשרה ולא הזכיר של שבת, וכן אם לא הזכיר יעלה ויבוא במנחה של ראש חודש ולא נשאר שהות לחזור, או שלא נזכר עד ליל מוצאי שבת או ראש חודש, יתפלל ערבית שתים, השניה נדבה (מחבר שם סעי' יא). ויתנה, כיון שאינו מוסיף בתפילת התשלומין על  מה שהתפלל.‏
[ח] הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפילה שלא בזמנה, במידי דאין לו שייכות בזמן ההוא, דמיחזי כשיקרא וחוכא ואיטלולא, הוי הפסק, וחשיב כשח בינתיים שנתבאר לעיל סימן ק"ד (עי' מחבר שם סעי' יב).
‏[ט] אם לאחר שהתפלל התשלומין נזכר שטעה בתפילה ראשונה באופן שצריך לחזור, חוזר גם תפילת התשלומין מן תורת נדבה.‏
<h2>סימן קט</h2>
﻿ דין הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללין:‏
[א] הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללין, אם יכול להתחיל תפילת שמונה עשרה ולגמור בלי שיפסיד ענית קדושה ואמן דהאל הקדוש ואמן דשומע תפילה, ועניית מודים דרבנן, ועניית קדישים וברכו, יתחיל, ואם לאו לא יתחיל אלא ימתין 'בשירה חדשה'. ואם עבר ולא המתין, צריך לסמוך גאולה  לתפילה, ואז כשיגיע השליח ציבור ל'מודים' ישחה עמו אם הוא באמצע ברכה. וכל זה כשאין השעה עוברת (מחבר ורמ"א סי' קט סעי' א). וגם שלא יפסיד מלהתפלל בציבור אותה תפילה, או תפילה שלאחריה, דלעולם תפילה בציבור עדיף (מג"א שם ס"ק א).‏
 [ואם כבר] (ואף שכבר) ענה קדושה, או שיודע שיזדמן לו אחר כך לענות קדושה, אין צריך להמתין לענות קדושה. ואפשר דגם קדישים שלאחר 'עלינו לשבח' אין צריך להמתין עליהם.‏ וחבל על דמשתכחין שאין ממתינין על עניית קדישין וקדושה כדי למהר לילך לעסקם, כי לא ידעו מה המצוה, ה' הטוב יכפר בעד. ועיין לעיל סימן ק"א.‏
<h2>סימן קי</h2>
﻿ דין היוצא לדרך ותפילת הדרך ובית המדרש:‏
[א] בשעת הדחק, כגון שהוא בדרך וירא שמא יפסיקוהו, או שיש לו שום אונס אחר שלא יוכל להתפלל בכוונה תפילה ארוכה, מתפלל אחר שלש ראשונות 'הביננו', ואומר אחריה שלש אחרונות. וצריך לאומרם מעומד (מחבר סי' קי סעי' א). וכן אם השעה עוברת, יתפלל כן (מג"א שם ס"ק א). וראוי לכל  אדם שתהיה כתובה אצלו בסידור תפילה שלו, או מונחת באפונדתו לעת הצורך.‏
 וכדי לזכות את הרבים נעתיק אותה בנוסחא דוקנית שמצאתי, וכה תוארה: הביננו ה' אלהינו לדעת את דרכך, ומול את לבבנו ליראה אותך, סולח היה לנו, להיות גאולים, רחקינו ממכאוב, ודשננו בנאות ארצך (ותן טל ומטר לברכה), והנפוצים מארבע תקבץ, והטועים בדרכך תשפוט, ועל הרשעים תניף  ידיך, וישמחו צדיקים בבנין עירך, ובתיקון היכלך, ובהצמחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אליך אתה תענה, כי אתה עונה בעת צרה, ופודה ומציל מכל צרה וצוקה, ושומע תפילת כל פה, ברוך אתה ה' שומע תפילה.‏
 ואינו מתפלל 'הביננו' בימות הגשמים (שם), לפי שאינו מוזכר מטר (ט"ז שם ס"ק א). והקשו בגמרא (ברכות כט, א) אמאי לא תקנו להזכיר, ותירצו משום דמיטריד. ויש שכתבו דאם מובטח דלא מיטריד יכול לאומרה, והוא הדין אם כתוב לפניו דלא מיטריד, ודחיקא ליה שעתא טובא - שאם לא יאמר  זאת לא יתפלל כלל, יכול לאומרה אפילו בימות הגשמים, ויזכיר מטר.‏
 גם במוצאי שבת ומוצאי יום טוב אין לאומרה (שם), מפני שצריך לומר הבדלה ב'חונן הדעת' (ט"ז שם ס"ק א).‏ גם הנשים אם יתפללו זאת, שחרית מנחה ערבית, רצון יהיה להם, וצריך לאומרה בעמידה אם אפשר.‏
[ב] היוצא לדרך יתפלל תפילת הדרך (שם סעי' ד).‏ ביום הראשון יתפלל כשיצא מן העיר, ואם אמרה כשיצא מפתח ביתו שפיר דמי, ולא יאחר מלאומרה בתוך פרסה. אחר שאר ימים, יכול לאומרה בעודו במלון. ואם איחר יש לו שהות לאומרה עד פרסה הסמוכה לעיר.‏
 וכל עוברי דרכים יזהרו לקיים דברי חכמים, ויהיו חסים על חייהם, ולא יעברו מלומר אותה, כי כל הדרכים בחזקת סכנה (קה"ר ג, ג), ועל מי יש לנו להשען, על אבינו שבשמים השומע תפילתנו. ומי שאינו אומר, נמצא עובר על דברי חכמים במקום סכנה, והרי זה מתחייב בנפשו.‏ ולכן כל מי שהוא מהולכי דרכים, תהיה התפילה כתובה אצלו ומונחת באפונדתו לשקוד לאומרה יום יום, וכה תוארה: ריבון העולמים יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום, ותשמרנו לשלום, ותביאנו למחוז חפצינו לשלום, ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ותנני (כן צריך לאומרה לשון יחיד על פי הסוד) לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי. ביום ראשון יחתום: שמע קולנו כי אתה שומע תפילות עמך ישראל ברחמים, ברוך אתה ה' שומע תפילה. ומיום ראשון ואילך יאמר בלא חתימה.‏ וכן בתפילת הים, יום ראשון יאמר בחתימה, ומשם ואילך בלא חתימה. ואם לן במקום ישוב אומרה בחתימה.‏
 וצריך לאומרה בלשון רבים (שם), אפילו אם הולך יחידי.
‏[ג] אם אפשר - יעמוד מלילך כשיאמרנה (שם), ואף אם רוכב - טוב שירד מן הבהמה, ולפחות יעמיד הבהמה (באר היטב שם ס"ק ז). וטוב להסמיכה לברכה אחרת (שם סעי' ו), כשאומר בחתימה. כגון: אם יוצא לדרך באמצע היום, יביא עצמו לידי חיוב ברכה, שישתה מים וכדומה, ואחר כך יאמר תפילת הדרך. ובשאר ימים, כשאומר ברכות השחר יכללנה בתוך ה'יהי רצון', באופן שיחתום: ותנני לחן כו' וגומלני חסדים טובים, ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל. ואם לן במקום יישוב באיזה כפר שצריך לומר בחתימה, יאמרנה סמוך לברכות השחר.
‏[ד] אין לומר אותה בחתימה אלא פעם אחת ביום, אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום. אבל אם היה דעתו ללון בעיר ואחר כך נמלך ויצא ממנה, צריך לחזור ולאומרה. ואין לומר אותה בחתימה אלא כשיש לו לילך דרך פרסה, דהיינו שעה וחומש, אבל בפחות אומר בלי חתימה (שם סעי' ז).‏
[ה] ויעסוק בתורה בדרך (מג"א שם ס"ק י), ויש קבלה שילמוד בכל יום מזמורי תהילים בכוונה ובהכנעה וטוב לו. וישתדל מאוד שיעשו לו לויה, כי המתלוה אינו ניזוק (שערי תשובה שם ס"ק ו). ויצא בכי טוב ויכנס בכי טוב (תענית י, ב) דהיינו באור היום, ולא יעבור מליתן או להפריש צדקה בכל יום  קודם החזיקו בדרך כי גדולה צדקה, וכתיב (תהלים פה, יד) 'צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו'. וקודם צאתו לדרך ילך אצל החכמים שבעיר שיברכוהו, ובזה ה' יצלח דרכו.‏
[ו] הנכנס לבית המדרש יתפלל ויאמר: ריבון העולמים, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שלא אכשל בדבר הלכה (שם סעי' ח) וישמחו בי חברי, ושלא אומר על טהור טמא ולא על טמא טהור, ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם. טוב אתה ומטיב  למדני חוקך (תהלים קיט, סח), גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך (שם קיט, יח), כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב, ו). כך היה מסיים בה הרב האר"י.‏
 ובסוף היום יודה ויאמר: מודה אני לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש (שם), ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים  שכר, אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי עולם הבא והם רצים לבאר שחת.‏
 ועתה רבים מהשרידים אין נזהרים בזה, וחוששני מחטאת, עוברים על דברי חכמים וממעט בכבודו של מקום, וכתיב (תהלים נ, כג): זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים. וראוי להתפלל בכל עת ובכל רגע שלא יארע תקלה על ידינו, וליתן הודאה על חלקנו, כי אילו פינו מלא שירה כים לא  נספיק לשלם תודות לה' על הטובה גדולה כזו ששם חלקנו מיושבי בית המדרש, שאין לך מידה טובה הימנה, ומה אנו ומה חיינו, הלא חכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל, כל שכן אנן יתמי דיתמי לולא ה' שהיה לנו, על כן נשא לבבנו אל כפים אל אל שבשמים, הוא יהיה בעזרתנו לבל תצא תקלה מתחת ידינו (וכבר אני עני סדרתי סדר תפילת הדרך לנכנס לבית המדרש באריכות קצת, וסמכתי בבית תפילותי, עיין שם בכתובים).‏ ונראה לי, דראוי והגון להתפלל התפילות שתיקנו רבותינו זכרונם לברכה הקדושים בלי תוספת ומגרעות, עם כי לפום ריהטא היה נראה שתפילה זו שתיקנו לנכנס לבית המדרש לא נאה ולא יאה לנו לאומרה ככתבה וכלשונה, כי מי זה ערב אל לבו לומר שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, הלא רבא אמר להו לרבנן (יומא עב, ב): במטותא מינייכו לא תירתו תרתי גיהנם, ודואג ואיחתופל וירבעם היו גדולים בתורה ונטרדו מן העולם הבא, ולפום גמלא שחנא (כתובות סז, א). אבל אף על פי כן 'לשון חכמים מרפא', כי סוד שתו בדבריהם, והמתפלל יכוין על דעתם.‏ ועוד נראה לי, שתפילתם עושה פירות מצד זכות המתקנים אותם, וזהו אני מפרש מה שאנו אומרים (סדר סליחות): הורנו בזעקנו לך צו ישועתנו במפגיע, רצונו לומר: בשביל המפגיע הראשון שתיקן הפגיעה הזאת.‏
 והרוצה להוסיף ולשנות, יאמר בתחילה הנוסח שתיקנו רבותינו זכרונם לברכה הקדושים, ושוב ישפוך שיחו כרצונו.
‏[ז] הפועלים שעושים מלאכה אצל בעל הבית, אין מתפללין שמונה עשרה אלא 'הביננו'. ולא ילכו לבית הכנסת להתפלל, אלא מתפללין במקומם, כדי שלא יתבטלו ממלאכת בעל הבית. והאידנא אין דרך להקפיד בכך, ולכן הולכין לבית הכנסת ומתפלל שמונה עשרה (שם סעי' ב ומג"א שם ס"ק ז).‏
 ישמע חכם ויוסיף לקח, עד כמה צריך ליזהר מי שהוא שכיר יום שלא ליבטל ממלאכת בעל הבית שלא ברשות אפילו רגע, כי גזל הוא בידם, וידוע מעשה דאבא חלקיה שלא רצה אפילו להשיב שלום כדי שלא ליבטל ממלאכת בעל הבית (תענית כג, א). ועל אחת כמה וכמה צריכין ליזהר המלמדי  תינוקות, כי נוסף גם הוא על האיסור הגזל מה שנאמר (ירמיה מח, י) 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה', לכן מה טוב שיברר שיחותיו ויטול רשות לעשות צרכיו, וכל אשר בכחו לעשות יעשה, אז חפץ ה' בידו יצלח.‏
<h2>סימן קיא</h2>
﻿ דין סמיכות גאולה לתפילה:‏
[א] צריך לסמוך גאולה לתפילה (מחבר סי' קיא סעי' א). ואסור להפסיק אפילו בשתיקה. ואם נזדמן עניית קדיש או קדושה ימתין ב'שירה חדשה' (שערי תשובה סי' סו ס"ק יג וס"ק טו).
‏[ב] החזן כשמתחיל שמונה עשרה בקול רם, חוזר ואומר ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך (מחבר סי' קיא שם סעי' ב), בלחש (באר היטב שם ס"ק ג).
‏[ג] אם עד שלא קרא קריאת שמע מצא ציבור מתפללין, לא יתפלל עמהם, אלא קורא קריאת שמע ואחר כך יתפלל, דמסמך גאולה לתפילה עדיף (שם סעי' ג). אבל בערבית אינו כן, אלא יתפלל עמהם ואחר כך קורא קריאת שמע וברכותיה (באר היטב שם ס"ק ד).‏
<h2>סימן קיב</h2>
﻿ דין שלא להפסיק בפיוטים:‏
[א] המהדרין אין אומרין סדר קדושות, ולא הפיוטים דראש השנה ויום הכיפורים שאומרים קודם 'יוצר', וכן ראוי לעשות החרד לדבר ה' בצנעה בינו לבין עצמו, ולא יפרסם הדבר מפני המחלוקת ומפני כבוד גדולי עולם שתיקנום ושאומרים אותם. וכן היה נוהג מורינו הרב ר' חיים ויטאל שלא היה אומרם,  רק כשהיה עובר לפני התיבה היה אומרם.‏
 ועל הפיוטים שבתוך ה'יוצר', טוב למי שדבריו נשמעים שיתקן בעירו להניח לאומרם אחר תפילת שמונה עשרה, דמה לי הכא מה לי הכא, וזה וזה יתקיימו.‏ ועל כל פנים הרוצה לפרוש מן הציבור שלא לאומרם, לא יתעסק בדברים אחרים אפילו בדברי תורה, ויהיה רק עסוק בדבקות בהרהורי יראה ואהבה והכנעה ושמחה רבה.‏
<h2>סימן קיג</h2>
﻿ דיני הכריעה בשמונה עשרה ברכות:‏
[א] שוחין באבות תחילה וסוף, ובהודאה תחילה וסוף (מחבר סי' קיג סעי' א).‏ כשאומר 'ברוך' יכרע גופו, וכשאומר 'אתה' יכרע ראשו (באר היטב שם ס"ק ה בשם משנת חסידים), וזוקף קודם הזכרת השם. וכשזוקף זוקף בנחת גופו מעט מעט, ואחר כך יזקוף ראשו, ויש אומרים שצריך לזקוף הראש תחילה. רק ב'מודים' לא יכרע כי אם גופו, ולכן חוזרין לכרוע במודים דרבנן.‏
 וכשכורע באבות תחילה, יכוין להמשיך הארה מאות יו"ד של הוי"ה להקים אות אל"ף של אדנו"ת בזקיפתו, ובסוף יכוין על זה הדרך ה"ד, ובמודים יכוין ו"נ, ובסוף יכוין ה"י. ובסוף השמונה עשרה כשאומר 'בשלום אמן' יכוין: יאהדונהי, שהוא גימטריא אמן, ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה.‏ ויש עוד כוונות וסודות עמוקים, ולאו כל מוחא סביל, רק לפחות כל אדם ישתדל מאוד לכוין את זאת, שכתבו המקובלים שמי שאינו מכוין בזה - השכינה אומרת עליו 'נתנני ה' בידי לא אוכל קום' (איכה א, יד).‏
 תסמר שערת אנוש וצער בנפש, על כי בדבר קל אדם יכול לגרום קצת לאוקמא שכינתא, אשר ראוי לאדם למסור נפשו על דבר זה. ורבים אין שמים על לב, והאיש הירא לו בכח יגבר על כל דקדוקי המצוות, כי הכל סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ובשינוי כל דהו עושה רושם למעלה.
‏[ב] צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה (שם סעי' ד), דהיינו שיכוף חצי גופו על הברכים, אם אינו זקן או חולה - דאז בהרכנת הראש סגי (שם סעי' ה).‏
 ולא ישחה יותר מדאי (שם), דמיחזי כיוהרא (באר היטב שם ס"ק ד).‏ יש אומרים שאסור לשחות בבית הכנסת שיש בו אבנים, וכל שכן להשתחוות, ולא עוד אלא (שאף) [שאם] לא היה מרוצף אסור לרצוף אותו, וטוב ליזהר ולרצפו בלבנים.‏
[ג] לא ישחה בתחילת הברכות ולא בסופן. והנוהגים לשחות בראש השנה ויום הכיפורים כשאומרים 'זכרנו' ו'מי כמוך', צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה (שם סעי' ב).‏ ואפילו באמצען יש מגמגמין לאסור (מג"א שם ס"ק א), ולכן אף כי טוב להתפלל בכפיפת הראש, לא יתפלל תפילת שמונה עשרה בכפיפת קומה.‏
[ד] המתפלל ובא כנגדו גוי, ויש לו שתי וערב בידו, והגיע למקום ששוחין, לא ישחה, אף על פי שלבו לשמים (שם סעי' ח).
‏[ה] אין להוסיף על תאריו של הקב"ה יותר מהאל הגדול הגבור והנורא - דווקא בתפילה, מפני שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים, אבל בתחנונים או בקשות ושבחים שאדם אומר מעצמו לית לן בה (שם סעי' ט).‏
 ודעת הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ט ה"ז) שאסור בכל ענין, ולדעתו יש ליזהר מלומר מה שכתוב בכתר מלכות: כי אתה אחד, ואתה חי, ואתה גבור, ואתה קיים, ואתה גדול כו'. וכן בכל התארים שכתובים בבקשת 'שמע קולי אשר ישמע בקולות', וכן תחינת 'עננו ה' עננו' המסודר באל"ף בי"ת וכל אות  הוא תואר בפני עצמו, והרבה תפילות כדומה לאלו.‏
 ונהי דנהוג עלמא כדברי המתירין, ולא ראינו ולא שמענו מי שנמנע לאומרם, מכל מקום הרוצה לחוש לדעת הרמב"ם בינו לבין עצמו לא הפסיד, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה יח, א): כל המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם. ואף שכתב הרב בית יוסף (ד"ה האל הגדול)  דאפשר שלא אמרו זה אלא כשחותם בהם בברכות כמו שחותמים בתפילה, אבל כשאינו חותם על השבח בברכה אין בכך כלום, מכל מקום למיחש בעי.‏
 ויותר נכון למי שירצה להאריך בשבחי המקום - שיאמר אותו בפסוקים (שם סעי' ט), כדי לצאת מספק זה.‏ ומיהו אפשר דבשבחים הנאמרים בסדר אל"ף בי"ת ליכא למיחש משום סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך, דמוכחא מילתא שרוצה לשבח בסדר אל"ף בי"ת, ומישרא שרי לכולי עלמא. וכן אמרו משם האר"י שהיה אומר השבח של האדרת והאמונה לחי העולמים, קודם ברוך שאמר.‏
<h2>סימן קיד עד סימן קכג</h2>
﻿ דין הזכרת הגשם וכל דיני ברכות העמידה:‏
[א] בימות החמה, אם נסתפק אם הזכיר מוריד הגשם אם לא, עד שלושים יום בחזקת שהזכיר גשם וצריך לחזור (מחבר סי' קיד סעי' ח).‏ ואם ביום ראשון של פסח אומר ברכת 'אתה גיבור', ולא יזכיר שם ה', רק יאמר: אתה גבור לעולם ה' עד מוריד הטל תשעים פעמים, כנגד שלושים יום שאומר אותו שלוש פעמים בכל יום, משם ואילך אם הוא מסופק - אין צריך לחזור (שם סעי' ט). ויותר טוב שיאמר מאה ושלוש פעמים.‏
[ב] אסור להזכיר הגשם עד שיכריז שליח ציבור, הלכך אף אם הוא חולה או אנוס לא יקדים תפילתו לתפילת הציבור (שם סעי' ב). והדר במקום שאין מנין, ימתין עד זמן שמתפללין בקהלות (מג"א שם ס"ק ב). ויש אומרים דאפילו הזכיר השליח ציבור בלחש, אסור לציבור להזכיר אם לא הכריזו תחילה  בקול רם (באר היטב שם ס"ק ב בשם הב"ח).‏
[ג] שלשה ברכות הראשונות חשובות כאחת, ובכל מקום שטעה בהם חוזר לראש (רמ"א שם סעי' ו). כגון אם אמר 'מוריד הגשם' בימות החמה, וסיים הברכה, צריך לחזור לראש.‏ וכן אם אמר 'האל הקדוש' בעשרת ימי תשובה, ולא נזכר תוך כדי דיבור, צריך לחזור לראש (מחבר סי' תקפב סעי' ב).‏
 ואם כשהזכיר גשם בימי החמה לא סיים הברכה לגמרי, רק אמר ברוך אתה ה' ונזכר, יסיים: למדני חוקיך, וחוזר לתחילת 'אתה גיבור' בתפילתו.‏ איש מהיר אומר 'מלך מית' במקום 'מלך ממית', הבט וראה פרי המהירות.‏
[ד] לא טוב לומר מה שנוהגים ביום ראשון של פסח: לך בשלום גשם, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית כג, א): אין מתפלים על רוב טובה, ומה גם בארצות אלו שצריך הגשם בימות החמה, רק יתחיל: בא בשלום טל.
‏[ה] בברכה שלישית 'אתה קדוש' אין לומר 'כי אל מלך גדול וקדוש אתה'.‏
 ואם חתם 'המלך הקדוש' אחר יום הכיפורים, יחזור בתורת נדבה. אבל אם נזכר בהיותו באמצע העמידה, לא יחזור.‏ ידקדק לומר 'וקדושים', לא 'וגדושים' כמנהג המהירים ושאינם זהירים.‏
[ו] בשלוש ראשונות ושלוש אחרונות ובחתימת כל ברכה יתאמץ לכוין יותר.‏ וכבר בקונטרס 'בית תפילה' הארכתי בקצת התעוררות בתפילת שמונה עשרה עיין שם, ועתה אלקטה נא בקוצרים רק לענין נסחי דווקני וקיצור דינים, לרגל המלאכה אשר לפני בסייעתא דשמיא.‏
[ז] ברכה רביעית 'אתה חונן', נוסחה המדוייקת הוא: וחננו מאתך חכמה בינה ודעת. ובלחש טוב שיוסיף ויאמר: לעבודתך.
‏[ח] ביום תענית ציבור אומר השליח ציבור 'עננו' בין גואל לרופא (שם סי' תקסו סעי' א), ואין לאומרו אלא כשיש בבית הכנסת עשרה מתענים שמשלימים תעניתם (שם סעי' ג), ואם אחד מהם התפלל כבר, אין לומר 'עננו' ברכה בפני עצמה, אלא כוללה 'בשומע תפילה' כיחיד.‏
 וזה בתענית ציבור שעושים על כל צרה שלא תבוא, או במשמרת החודש, או שובבי"ם וכדומה, צריך עשרה משלימים. אבל בארבע צומות שהם מדברי קבלה, אפילו אין שם מתענין אלא ששה או שבעה, והשאר לא התענו משום דאניסי, יכולים לקבוע ברכת 'עננו' ולקרות פרשת 'ויחל'. אבל בשאר  תעניות, כל שלא יש עשרה מתענין, אין להוציא ספר תורה, ולא יאמרו 'עננו' בחזרה אפילו בשומע תפילה ואפילו במנחה.‏
 ובמקום שאין מנהג, היותר טוב שלא להוציא ספר תורה, ושלא לומר 'עננו' ברכה בפני עצמה, כי אם בארבע צומות, כי יש דעות שסוברים כן, ומה גם כי מי זה ערב שיהיו עשרה משלימין, מאחר דליכא חיובא להשלים עד צאת הכוכבים כי אם בארבע צומות.‏ אם שכח שליח ציבור לומר 'עננו', עד שלא סיים ברכת 'רפאנו' אומרה במקומה וחוזר ואומר 'רפאנו', ואם סיים ברכת 'רפאנו' לא יחזור, שאז יצטרך לחזור גם ברכת 'רפאנו', אלא אומרה ב'שומע תפילה' כיחיד (מחבר ורמ"א סי' קיט סעי' ד), ואם לא אמר 'עננו' גם ב'שומע תפילה', יאמר קודם 'יהיו לרצון' בלא חתימה. ואם אמר 'עננו' קודם 'ראה נא בעניינו', צריך לומר פעם שנית במקומו (מג"א שם ס"ק ו). ואם לא אמר אותו כלל, אינו חוזר.‏ אם היא צרה כוללת, אומר: העונה בעת צרה, ולא: העונה 'לעמו ישראל'.‏
[ט] בברכת השנים יתפלל במחשבתו על הפרנסה, וישאל מזונותיו בפירוש ב'שמע קולנו'.‏ ואין לומר 'וברך שנותינו' לשון רבים, אלא 'וברך שנתינו'.‏
[י] אם בימות החמה שאל מטר, שאמר 'ברך עלינו', צריך לחזור (מחבר סי' קיז סעי' ג) ולומר 'ברכנו'.‏ ואני מסתפק, אם אמר 'ברך עלינו' עד 'ותן טל ומטר' ונזכר, מה יעשה, אם יתחיל 'ברכנו' הרי הוא כנוסח ברכה הראשון שהזכיר בה מטר ומה תיקן. לכן נראה לעניות דעתי קצת תקנה, שישהה כדי הילוך ארבע אמות או יותר ואחר כך יתחיל 'ברכנו'.‏
[יא] אם בימות הגשמים לא שאל מטר, שאמר 'ברכנו', אם נזכר תיכף שסיים הברכה קודם שיתחיל 'תקע בשופר' - אומר שם 'ותן טל ומטר' ודיו. ואם נזכר אחר כך, אין צריך לחזור, אלא יאמר ב'שומע תפילה' (שם סעי' ה): ותן טל ומטר כי אתה שומע תפילת כל פה. ואם היה לו תענית, אומר שאלה קודם  'עננו' (רמ"א שם).‏
 ואם נזכר אחר שסיים 'שומע תפילה' קודם שיתחיל 'רצה', אומר שם 'ותן טל ומטר'. ואם התחיל 'רצה', חוזר לברכת השנים ואומרם על הסדר. ואם לא נזכר עד לאחר שאמר 'יהיו לרצון' סמוך לעשיית 'עושה שלום', אפילו לא עקר רגליו עדיין - צריך לחזור לתחילת העמידה (מחבר שם).‏ הביטו וראו מי ידע בכל אלה ורבים כאלה, חילוקי דינים בטועה בתפילה כאשר נכתוב עוד בסייעתא דשמיא, ואשר לא יבוא לדרוש אלהים ללמוד או לשמוע בלימודים - ילך חשכים באין מבין. והאיש הירא, יהיו ערוכים ושגורים חילוקי דינים אלו בדעתו, וכל כיוצא באלו יהיו רשומים אצלו, למען ידע את אשר יעשה, ולא יהיה פוסח על הסעיפים באמצע התפילה.
‏[יב] אם נסתפק אם אמר 'ברכנו' או 'ברך עלינו', עד שלושים יום - בחזקת שאמר כמו שהיה למוד וצריך לחזור.‏
 ויש להסתפק במי שבריא לו שהורגל לשונו בפחות משלושים יום, או שלא הורגל אפילו ביותר משלושים יום, אי אזיל בתר דידיה. לכן יחזור בתורת נדבה לאחר שיסיים תפילתו. אבל אם נזכר באמצע ונכנס לבית הספק, גומר והולך, דבספק ברכות - שב ואל תעשה עדיף. יג) יום שישים אחר תקופת  תשרי מתחילין 'ברך עלינו' (שם סעי' א). ויש אומרים דמעת לעת מנינן, שאם נפלה שלש שעות ביום אין מזכירין בבוקר, ואף על פי שלא נהגו כן, מכל מקום נפקא מינה שאם לא שאל ביום שישים ואם נמנה מעת לעת אין השישים נשלמים בעת שהתפלל, אין צריך לחזור. ולצאת ידי ספק, טוב שיתפלל בתורת נדבה ויתנה. וכן בן ארץ ישראל שלא שאל מטר בליל ז' בחשוון, חוזר ומתפלל בתורת נדבה.
‏[יד] בארץ ישראל מתחילין לומר 'ברך עלינו' מליל ז' בחשוון (שם).‏
 ואם התחיל בארץ ישראל בז' בחשוון, ואחר כך יצא ובא לחוץ לארץ בעוד שאומרים עדיין 'ברכנו', מושך מנהגו ושואל מטר כבני ארץ ישראל (שערי תשובה שם ס"ק ד). ואם יצא מארץ ישראל קודם ז' בחשוון, ובהגיע ז' בחשוון הוא בתחום חוץ לארץ בדרך, ישאל כבני חוץ לארץ, ואפילו דעתו  לחזור באותה שנה לארץ ישראל ישאל כבני חוץ לארץ. וכן בן חוץ לארץ שהלך לארץ ישראל, שואל כבני ארץ ישראל. ומיהו אם לא שאל עד שישים לתקופה, אינו חוזר כי אם בתורת נדבה.‏
[טו] בברכת 'תקע בשופר' צריך לומר: וקבץ גלויותינו, הלמ"ד בשורק.‏ וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ, כן צריך לומר.‏
[טז] בברכת 'השיבה' צריך לומר: והסר ממנו יגון ואנחה ומלוך עלינו וכו' בחסד וברחמים בצדק ובמשפט.‏ בעשרת ימי תשובה חותם בה 'המלך המשפט' (שם סי' קיח סעי' א). ואם חתם 'מלך אוהב צדקה ומשפט' או שהוא מסופק דאמרינן סירכיה נקט, אם נזכר באצמע תפילתו - חוזר לברכת 'השיבה', כן הסכמת הפוסקים דצריך לחזור, ואם סיים תפילתו - חוזר ומתפלל בתורת נדבה (באר היטב שם ס"ק א). יז) בברכת המינין, אין לומר כמו שכתוב בסידורים: וכל עושה רשעה, דהרי הוא כמקלל את עצמו, אלא: ומלכות הרשעה מהרה תעקר. ומסיים בה: שובר אויבים ומכניע מינים. בכרכת תשכון צריך לומר: וכסא דוד עבדך כו'.‏ ובתשעה באב אומרים 'נחם' (שם סי' תקנז סעי' א). יש מקומות שאומרים בכל התפילות, ויש שאומרים בתפילת מנחה בלבד (רמ"א שם). ומסיים בה: מנחם ציון בבנין ירושלים. והיותר טוב לסיים 'בונה ירושלים' לחוד.‏
 אם שכח ולא אמרו, יאמר אותו ב'שומע תפילה' או ב'רצה', ואם לא אמרו כלל אינו חוזר.‏ וצריך לומר: את העיר האבלה והחריבה והבזויה והשוממה, ראשי תיבות: אחבש, 'כי יחבוש ה' את שבר עמו' (ישעיה ל, כו).‏
[חי] ברכת 'שומע תפילה' חיובא רמיא לשואה נפשיה גו חסידים, דהיינו שיחשוב שרוצה להיות חסיד.‏ וירשום בספרו לומר אחר 'ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו': מודה אני לפניך בבושת פנים שחטאתי עויתי ופשעתי לפניך, והרע בעיניך עשיתי מיום היותי על האדמה עד היום הזה, ועשיתי חטא פלוני ופלוני, יפרט אשר חטא קודם אותה תפילה, והריני מתחרט חרטה גמורה על כל מה שעשיתי נגד רצונך הטוב, ואני רוצה בלב שלם לשוב בתשובה שלימה לפניך, אנא אהיה אשר אהיה עזרה בצרות היה עוזר לי בתוך ישראל עמך, עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאינו למען שמך. וזה לא יאמר אלא ביום שיש בו תחנונים.‏ וביום שאין בו תחנונים, יתחיל: אב הרחמן רחם עלינו, ותקננו לנו ולזרענו בעצה טובה מלפניך למען נלך בדרך טובים ואורחות צדיקים נשמור, ונעשה הטוב והישר בעיני אלהים ואדם, ותן לנו ולזרענו כח ובריאות ויכולת מספיק וחוזק ואומץ, וישוב והשקט ושלוה ופרנסה טובה בהיתר, ונחת וריוח וכבוד, וחיים טובים וארוכים לעבודתך, והטוב בעיניך לעבודתך ולנחת רוח לפני כסא כבודך, ולתיקון נפש רוח ונשמה, עשה עמנו, לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדיך על אמתך (תהלים קטו, א), שמח נפש עבדך כי אליך ה' נפשי אשא (שם פו, ד), אלהי בך בטחתי אל אבושה (שם כה, ב).‏ וכבר נדפס באיזה סידורים נוסח התפילה, וגם אני סדרתי נוסח אחר וסמכתיו בבית תפילותי, והבוחר יבחר ויעתיק בספרו.‏
 והיותר טוב למי שחננו ה' צחות לשון ודעת, שיאמר בכל פעם נוסח מחודש לפי צחות לשונו, ולפי צורך השעה, כי אז יהא מוכרח לכוין, ויקיים בזה עבודה שבלב לפחות. ועל כל פנים בלא כלום אי אפשר, כי הוא צורך גדול לומר בברכה זו איזה נוסח של תשובה ושאלת מזונות.‏ ומיהו אין לשאול מזונות בברכה זו כי אם בתפילת שחרית, אבל לא בתפילת מנחה ובתפילת ערבית.‏
 ויזהר שלא יאריך בשאלותיו, אלא יקצר, ויהא שאלותיו בדרך קצרה. כגון: אם רוצה להתפלל על זרעו, יאמר 'זרע אנשים', וכל כיוצא בזה. רק בסוף תפילתו קודם 'יהיו לרצון' יכול להאריך כמו שירצה.
‏[יט] המוסיף בברכה מעין אותה ברכה, בזה יש שלוש חלוקות, הראשון: שאם מוסיף בשביל כל ישראל אומר אותו בלשון רבים ולא בלשון יחיד, ולא יוסיף אלא בסוף הברכה לא באמצעה. השני: שאם שואל צרכי עצמו ממש, כמו על חולה שיש לו, או שצריך לפרנסה וכדומה, יכול לשאול אפילו באמצע ברכה, ויאמר בלשון יחיד ולא בלשון רבים. השלישי: ב'שומע תפילה' יכול לומר בין בלשון יחיד בין בלשון רבים, בין צרכיו בין צרכי רבים (מחבר סי' קיט סעי' א), רק יהא מקצר ועולה. ויש אנשי מעשה שמסדרים וידויים באורך, בפרט בימי הצומות ב'שומע תפילה', ולא טוב עושים.
‏[כ] כשרוצה להתענות תענית יחיד, יקדים לקבל התענית בתפילת מנחה (שם סי' תקסב סעי' ו). וכה יאמר בברכת שומע תפילה: רבונו של עולם, הרי אני לפניך על תנאי בתענית יחיד נדבה למחר בעזרתך, מעלות השחר עד אחר תפילת ערבית, שאם לא אוכל או לא ארצה אוכל להפסיק ולא יהא בי עוון כלל, אבל יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתתן בי ובכל המתענים כח ובריאות, ותזכנו להתענות לפניך, 'עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך' (תהלים עט, ט) כו'.
‏[כא] שוחין ב'מודים' תחילה וסוף (שם סי' קכא סעי' א). וכששוחה במודים, לא יזקוף עד תיבת ה', כמו בכל הכריעות שזוקף בשם.‏
 ורבותינו זכרונם לברכה (ברכות לד, ב) הפליגו בשבח השתחואה לפני ה', בין בעמידה בין בהכנסו לבית הכנסת וצאתו וכדומה - גדלה מעלת השתחואה. כל קבל דנא, גדול עונש מי שאינו משתחוה, שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (בבא קמא טז, א) שלאחר שבע שנים שדרו נהפך לנחש אי לא כרע  במודים, מידה כנגד מידה שהיה לו לכרוע כחוטרא ולזקוף כחויא והוא לא כן עשה.‏
 והחי יתן אל לבו, דזמנין הן האדם מזלזל בדבר קטן יראה לעינים, ולא ידע כי כלת"ו היא (מליצה ע"פ בראשית לח, טז), ואשר שכב לא יוסיף לקום בתחיית המתים, על זאת יאזור חיל ולהיות זריז וחרד על דקדוקי סופרים לעשות נחת רוח ליוצרנו.‏ צריך ליזהר כשאומר: 'שאתה' הוא ה' אלהינו, שידקדק בקריאת השי"ן שיקראנה ימנית דווקא כמשפטה, ולא יטעה לקרותה שמאלית, דנפיק מניה חורבא טובא, שנראה חס ושלום שאומר: שה אתה, ועובד למזל טלה.‏
[כב] בברכת 'שים שלום' צריך לומר: וברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך.‏ וטוב בעיניך לברכנו, כן צריך לומר. והאומר: וטוב יהיה בעיניך, טועה.‏
 אחר סיום שמונה עשרה יאמר מיד 'יהיו לרצון' (רמ"א סי' קכב סעי' א), ואחר כך יאמר תחנונים ויחזור ויאמר 'יהי רצון' (מג"א שם ס"ק א בשם הל"ח).‏ ויש לומר קודם אלהי נצור 'שיר למעלות אשא עיני' (תהלים פרק קכא), ואז יהיה אהוב למעלה ונחמד למטה, כשיאמר אותו ביראה גדולה ולא לצפות לשום טובה חלילה, רק לעשות נחת רוח ליוצרנו, כי אין טובה גדולה הימנה, הלואי שיצא מידינו, כי דלונו מאוד בכוונות, והוא רחום יקבל ברחמים וברצון את תפילותינו, ומעשה ידינו יכוננהו עליון.
‏[כג] אחר 'וכל הקמים עלי לרעה' יאמר הפסוק 'יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך ה' דוחה' (תהלים לה, ה), קבל רינת עמך שגבנו טהרנו נורא, עשה למען שמך וכו'. והאומר אלו הארבע 'עשה', זוכה ומקבל פני השכינה (מחבר שם סעי' ג). לכן צריך להתאמץ מאוד בכוונת אמירה זו, לעשות נחת רוח ליוצרנו, ויזכה למעלה גדולה הנזכרת.‏ ויאמר הפסוק 'למען יחלצון ידידך', ויכוין על ניצוצות הקדושה שיחלצו מן הקליפות וישוב הכל לאיתנו הראשון.‏
[כד] קודם אמירת 'עושה שלום' כורע מעט, ופוסע שלוש פסיעות (שם סי' קכג סעי' א), עקב בצד אגודל (שם סעי' ג). ואם המקום צר, יקטין הפסיעות.‏ ובעודו כורע קודם שיזקוף אומר 'עושה שלום' והופך פניו לצד שמאלו, וכשאומר 'הוא יעשה שלום עלינו' הופך פניו לצד ימינו, ואחר כך ישתחוה לפניו כעבד הנפטר מרבו (שם סעי' א). וכשעוקר רגליו יעקור רגל שמאל תחילה (שם סעי' ג). ובמקום שכלו פסיעותיו ישהה שם, ואסור להחזיר פניו לציבור, רק ימתין שם עד שיגיע השליח ציבור לקדושה (שם סעי' ב) ואז יחזור שלוש פסיעות לפניו ויגיע למקום הראשון. ואם מתפלל ביחיד וכדומה, ימתין לפחות כדי הילוך ארבע אמות (רמ"א שם).‏ אלו דברים שה"ן להם שיעור, אין להוסיף ואין לגרוע, כי כל מידות חכמים במידה שמדדו הן דברים העומדים ברומו של עולם, ואם ריק הוא ממנו - מעשה ידינו כוננה עלינו. והמון העם פוסעים בקומה זקופה, וכן לא יעשה אפילו לפני שרי עם ועם. וכן אשר לא שת לבו ולא ידע בין ימינו לשמאלו, ומאבד טובה הרבה. לכן צריך ליזהר, וההתחלות קשות עד שירגיל, ואחר כך יעשה מאליו, רגלוהי אינון ערבין כי היכי דמתבעי עבדין.
‏[כה] אין להפסיק לענות בתחנונים שאחר שמונה עשרה, כי אם רק לקדיש וקדושה כדרך שמפסיק באמצע קריאת שמע וברכותיה. ומיהו אם סיים כבר התחנונים ואמר 'יהיו לרצון', עונה אפילו ברוך הוא וברוך שמו. כו) מאחר שכל כוונתי לזכות את הרבים, אמרתי בטרם אלך מענין התפילה, הבה נא אלקטה באומרים, אמרי קדוש הרב 'שלמי ציבור', שנים שלושה גרגירים בקיצור ממה שכתב בענין התעוררות כוונת התפילה, אולי אבנה גם אנכי. וראוי לנו להיזהר בדברים כאלה, להיות לטוטפות בין עינינו, ורשומים בסידורינו, אולי יש תקווה שנתפלל קצת בכוונת הלב ביראה ואהבה ושמחה  והכנעה כאשר היא חובותינו.‏
 הנה גודל חיוב התפילה שתהיה בכוונה היא מצות עשה מן התורה, דכתיב (דברים יא, יג) 'ולעבדו בכל לבבכם', איזוהי עבודה שבלב - זוהי תפילה (תענית ב, א), והעבודה היא לכבוש המחשבה הטרודה בעסקי העולם ולהביאה לשעבוד הכוונה.‏ וכדי להרגיל את האדם אל הכוונה, יסכים בדעתו וירגיל בעצמו קודם התפילה, וקודם כל ברכה, לשהות מעט, ויצייר במחשבתו גדולתו ורוממותו יתברך.‏
 וכשיאמר 'ברוך אתה' ישים אל לבו שהוא עומד לפניו יתברך ומדבר עמו לנוכח, וחרדה ילבש וישים אל לבו מה שמוציא בשפתיו, שכאשר יבין פירוש מה ששואל בבקשתו אז יעורר עצמו ויכניע לבבו שלא יהא קול ושוברו עמו מחמתו. כי תאמר אין סכל וטיפש בעולם שיעלה בדעתו שה' יתברך  יעשה בקשתו בעודנו מחזיק בטומאתו, ובדברים המעכבים את תפילתו, הרי זה מעורר מידת הדין למעלה.‏
 וכן כשאומר שבחו של מקום ומשים אל לבו כוונת הענינים בעומק, יכניס בלבו מורא שמים מאוד מידי יום ביומו, עד שיזכה למידת אהבה, ולא ישגיח בעניני העולם הזה, וזה יהיה סיבה גדולה לשוב ממעשיו הרעים ולתקן ענייניו. ומי שאינו מכוין בתפילתו, איך ימלא פיו לומר אחרי תפילתו: יהיו לרצון  כו' והגיון ליבי לפניך, והרי לבו הלך חשכים במחשבות זרות, יאמר ה': הכזה יהיה הגיון אבחרהו ומאמר ארצה בו, הקריבהו נא לפחתיך כו' (מלאכי א, ח).‏
 עיין עוד שם שהאריך, והביא מספרים הרבה גודל גנות ועוצם העוון למברך ולמתפלל בלי כוונה שהוא כגוף ללא נשמה, והוא דבר שהשכל מחייבו, וכולי עלמא ידעי דא, וכזאת וכזאת שומעים מפי ספרים ומפי סופרים.‏ אך מה יעשה אותו הבן שהוא טרוד בעסקיו כשיכור ולא מיין, ולבו בל עמו, ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח משוט בארץ במחשבות זרות, ומה גם כי חטאותינו מונעים הטוב ממנו עד שאין אנחנו יכולין לכוין דעתינו לעבוד את בוראינו עבודה שלימה, עבודה תמה, כדת מה לעשות, ויש אשר לא חננו ה' דעת, והוא עם הארץ דלא ידע מאי קאמר, ואיך יוכל לכוין, כמעט הרי הוא מן הנמנע, ובודאי שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג, א), 'כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר' וכו' (תהלים קג, יד).‏ אמנם זו חובת האדם, שיעשה אשר בכוחו לעשות, לו בכוח יגבר איש להוציא התיבות שלימות בפיו ובשפתיו, אות באות תיבה בתיבה, כי הן בעוון יש ויש אנשים ריקים שבאים לבית הכנסת בתוך הבאים, אך פה להם ולא ידברו, והאנשים הנגשים אל ה' קנאה תעורר אותם בראותם ששפתותיהם אינם נעים וקולם לא ישמע, כמדומה להם שמי שאינו בא לבית הכנסת ומשכים לחנותו או להיות מיושבי קרנות - כגויי הארץ יחשב, אבל בבואו לבית הכנסת סגי ומסגי. וה' ממרום ישאג 'מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי' (ישעיה א, יב), 'לא יראו פני ריקם' (שמות כג, טו), אין זה כי אם רוע לב  שלבם הולך חשכים במחשבות זרות.‏
 והן אמת כי זו צרת רבים היא שאין אנחנו מכונים, לפחות נכבד ה' בפינו ובשפתינו לצאת ידי חובותינו בתפילותינו, והוא רחום יכפר בעדינו. והאיש אשר הוא יהודי הירא את ה' המביא במשפט, יתן לב לשוב ולומר התפילות והברכות תיבות שלימות כתקוניהן ובדקדוקיהן, ובלשון תחנונים, בנחת רוח  בשפה ברורה ובנעימה קדושה, וישתדל שלא יחשוב מחשבה זרה כאשר יוכל שאת, אפילו ברצוא ושוב ישתדל לכוין בתיבות שמוציא בשפתיו, ואם אינו יודע לע"ז - יכוין תיבה כמו שהיא בלשון הקודש, ויכנע לבבו, אולי יש תקווה שיתעשת אלהים לנו ולא יבוא במשפט איתנו, ואולי ירחמנו עושנו ויעזרנו על דבר כבוד שמו לעבדו בלבב שלם כדת מה לעשות.‏ ואולם לתלמידי חכמים אשר תורתם אומנתם, עליהם המצוה הזאת, וזאת תהיה תפארתם ויתהלל החכם בחכמתו כאשר יראתו קודמת לחכמתו, וזה כל פרי החכמה להיות עובד אלהים עבודה שלימה, וחיובא רמיא עליהם להתאמץ ביתר שאת ויתר עוז לומר התפילות והברכות כתיקונן בשפה ברורה, ולכוין בהם עד מקום שידם מגעת. ואם אמרו בשאר עבירות 'הגד לעמי פשעם' (ישעיה נח, א) - אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות (ב"מ לג, ב), כל שכן בענין עבודה שבלב, שהם יכולין לכוין יותר, כי שיח וכי שיג להם, השגת יד להם, ואינם טרודין כל כך בהבלי העולם הזה, ומצו  ליתובי דעתייהו, בודאי אם לא יכוונו יוכפל ענשם כפלי כפלים על עמי הארץ.‏
 וכתב בספר חסידים סימן מ"ו: לא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלי הגיון הלב, על דבר זה חרה אף ה' בעמו ואמר 'יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה' (ישעיה כט, יג), אמר הקב"ה לישעיה: ראה מעשה בני  שהם מברכין כמו שהדבר שגור בפיהם, אך בעת שהם מברכין אינן מכוונים לברכני, ועל כן חרה אפו ונשבע לאבד חכמת החכמים היודעים אותי ומברכין אותי כמנהג ולא בכוונה, שנאמר 'ואבדה חכמת חכמיו' (שם כט, יד).‏
 ומעשה באחד שמת בקיצור שנים, ולאחר שנים עשר חודש נתגלה בחלום לאחד מקרוביו, שאל לו: איך אתה באותו עולם, אמר לו: בכל יום דנין אותו על שלא היה מדקדק לברך ברכת המוציא וברכת המזון בכוונת הלב, ואומרים לו: להנאתך נתכוונת.‏ ובזוהר הקדוש (ח"ג קכא, א) אמרו: זכאה איהו בר נש דידע למפתי לקודשא בריך הוא ברעותא וכוונה דליבא, ווי למאן דאתי למפתי ליה למאריה בליבא רחיקא ולא ברעותא, כמה דאת אמר 'ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו', הא גרם עליה לאסתלקא מעלמא עד דלא מטון יומוהי, וכתיב (תהלים קא, ז) 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני', קלא נפיק ואמר 'לא יכון' לא בעינא דיתתקן, כל שכן אי אתי ליחדא שמא קדישא ולא מיחד ליה כדקא יאות, זכאה חולקיהון דצדיקיא, עלייהו כתיב 'אך צדיקים יודו לשמך' (תהלים קמ, יד).‏ עיניך הרואות איך עונש התלמידי חכמים הוא גדול, ונחלה מכתם שתאבד חכמתם חס ושלום. ונהי שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב, א), ויצרו של אדם גדול מתגבר עליו להסיתו, 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו' (תהלים לז, לב), אבל ידוע כי 'אדם לעמל יולד' (איוב ה, ז), טובוהי דזכי והוי דרופתקא דאורייתא (סנהדרין צט, ב), אשרי מי שעמלו לעשות נחת רוח ליוצרו, הוא יהיה בעזרו והיה אדירו (ועיין מה שכתבתי עוד לעיל סימן ה' וסימן מ"ו ובמקומות אחרים בסייעתא דשמיא).‏ והאיש הירא את האל שוכן רומה, בתחבולות יעשה מלחמה, והתחבולה היותר עצומה שירשום בסידורו כדברים האלה בקיצור דברים המעוררים את הכוונה לתפילה, וברכות, וקריאת שמע, ועניית אמנים ויהא שמיה רבא, ויזכור בפה בכל יום קודם התפילה, וזכירה מביאה לידי עשיה, אם אינו עושה כולה - עושה מחצה.‏ דע, כי כשירבה האדם בעסק התורה ובמצוות, יקרב אל האלהים ויתדבק אליו, ויקל עליו לכוין לבו, כי תיכף ימצא ה' יתברך במחשבתו. אבל מי שהוא ממעט בעסק התורה והמצוות, ואין מחשבתו ביראת ה' כל היום, כשיבוא להתפלל יקשה עליו מאוד לכוין, כי כיון שהוא רחוק מה' יתברך איך ידבק בו כרגע. ואמרו בזוהר הקדוש (ח"ג כא, א): כד בר נש איתרחק מאורייתא - רחיק הוא מקודשא בריך הוא, ומאן דקריב לאורייתא - קריב לקודשא בריך הוא. ולא יוכל האיש ללמוד לקשור בליבו תמיד האלהים אם לא על פי עזיבת העוון, כי העוונות מבדילות ומשכחות היראה, וכתיב (ישעיה נט, ב)  'עוונותיכם היו מבדילין ביניכם ובין אלהיכם'.‏
 המחדש דבר בתפילתו גורם לו לכוין לפחות באותו דבר, לכן טוב לחדש איזה דבר חדש בכל יום כפי צחות לשונו בדרך קצרה.‏ העמידה בלי נוע כלל בתפילה גורם לכוין הלב, וראה בעיניך: הישאל אדם שאלות ממלך בשר ודם וגופו מתנועע כנוע עצי היער מפני הרוח, ונהי שיש סברות גדולי הפוסקים גם כן שסוברים שטוב להתנועע, מכל מקום היותר טוב לנהוג שלא להתנועע בתפילה, שהוא כעומד בפני המלך, רק יתנועע בנחת בחתימת הברכות לקיים 'מפני שמי נחת הוא' (מלאכי ב, ה).‏ יעשה הכנה בלבו לכוין, דהיינו קודם שיקום להתפלל יסיר מחשבותיו מלבו, ויחשוב בגדלות בורא עולם ונפלאותיו וחסדיו אשר עשה לעמו ואשר הפליא חסדיו עמו, ויחשוב בגריעות ופחיתות עצמו בערך בוראו, כי במה נחשב הוא, ויחשוב שהוא רוצה לבוא אל המלך ולהתחנן לו ולבקש מלפניו שאלותיו ובקשותיו, ומן הדין הוא אינו כדאי וראוי לעמוד לפניו, אם לא גודל חסדו ושלימות הבורא שהרשהו וצווהו בכך עם היותו מקצר בעבודתו יתברך. וככה יחשוב קודם כל ברכה מברכות העמידה ושאר ברכות, שישהה מעט קודם, ולא יבוא לברך פתאום, אלא יתן לב לחשוב לפני מי הוא עומד  ועם מי הוא מדבר.‏
 ודע, כי כשישהה אדם בתפילתו כדי שיוכל לומר לאט לאט - יוכל לכוין, אבל כשאינו מדבר במיתון אלא בחיפזון - לא יוכל לכוין. ושיעור הזמן ששוהין בתפילת הציבור בזמננו, אינו מספיק לשיוכל איש לכוין, והלואי שיספיק לומר מילות התפילה ולקרותן קריאה שלימה, באופן שיש רבים מהמון העם  שאומרים דברי היחוד אבל אינם מיחדים, ואומרים דברי תפילה ואינם מתפללים, ואומרים דברי הברכות ואינם מברכין, עד אשר יתנו לב לשוב ולעבוד את ה' עבודה שלימה.‏
 ודע, כי התפילה היא דורון לה' יתברך, והפה הוא הכלי שבו מונח הדורון, והמביא למלך דורון בכלי מטונף הוא חייב מיתה, על אחת כמה וכמה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה כן, צריך שיראה שלא יהא פיו שהוא הכלי מטונף מניבול פה ולשון הרע וחנופה וליצנות ושקרים ושאר פגמי הלשון,  ויהרהר בתשובה קודם תפילתו על מנת שלא לשוב עוד לכסלה, יען אם יהיו פיו ולבו מטונפים - כשיבוא לשרת בהם בקודש מטרידים את מחשבתו שלא יוכל לכוין.‏
 ובזוהר הקדוש (ח"ב רמט, ב) אמרו: דאית מלאכין ממנן דדיינין לכל אינון דאפיקו מפומייהו מילה דלא איצטריך ומטנפי פומייהו בה, ולבתר מפקי מפומייהו מילה קדישא, אילין מנדין לון וקיימין ארבעים יום נזיפה לבר דלא אשתמע צלותהון. ובזה תבין מעלת הראשונים, שהיתה תפילתם נשמעת, מפני  שהיו נזהרין שלא לפגום פיהם בשיחה בטילה ושאר דברים הפוגמים הלשון, לכך היתה תפילתן בוקעת הרקיעים ועולה למעלה לעורר הרחמים, כי המוצאות היוצאים מפיהם היו טהורים, והיו קושרין ומיחדים כל העולמות, ובקול ובדיבור שיצא מפיהם היה נעשה נחת רוח למעלה.‏
 ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ב רסג, ב) זה לשונו: אית ממונין לאחדא מילה בישא או טנופא דאפיק בר נש מפומיה ולבתר אפיק מילין קדישין, ווי לנפשיהון, ווי לון בהאי עלמא ווי לון לעלמא דאתי, בגין דאילין רוחין מסאבין נטלין האי מילה מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מילה קדישא אקדימו אילין  רוחי מסאבי ומסאבי לההוא מילה קדישא, ולא זכי בה בר נש.‏
 ובחרו החסידים להציל נפשם מעמל אדם לפיהו, ולתועלת כוונת התפילה לאחוז בפלך השתיקה מדברים שאינם הכרחיים, כי רוב ביטול הכוונה הוא בא מדברים בטלים הקבועים בלב, ולא יתכן היות מורא שמים בלב המרבה דברים, וגם לא כוונת התפילה.‏ והתפילה צריך שתהיה בדיבור מתון, בשפה ברורה, ולא חטופה ולא קטופה, ולא יטעה אפילו בנקודה אחת, כי לפעמים על ידי שינוי הנקודה ישתנה הענין. ובמחשבה, שלא יחשוב שום מחשבת חוץ, כי כל לבבות נגד ה'. וקודם שיוציא מפיו כל תיבה, יחשוב פירושה וכוונתה ביראה ואהבה.‏
 והכוונה, שלא יחשוב לשאול צרכי עצמו, רק כל כוונתו יהיה על חפצי שמים. וכללות כוונת התפילות הוא לשני ענינים, האחד: לגרום שפע וברכה אל הספירות ואל כל העולמות, והשנית: לברר ולהוציא לאור ניצוצי הקדושה. ואפילו כשיכוין אל פשוטי הדברים, יכוין שהוא שואל השקט ושלוה לעבודתו  יתברך שמו דווקא (זה תורף דברי הרב 'שלמי ציבור', בתוספת קצת נופך, ויהי הקצר אמיץ).‏
<h2>סימן קכד</h2>
﻿ דין חזרת התפילה ודין עניית אמן:‏
[א] לאחר שסיימו הציבור תפילתן יחזור שליח ציבור התפילה (מחבר סי' קכד סעי' א), וכשחוזר השליח ציבור התפילה - הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן, ולענות אמן. ואם אין תשע מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה. לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשע זולתו, ויכוין  לברכות החזן (שם סעי' ד).‏
 וזה טעמם של קצת שלוחי ציבור באיזה מקומות שמקילין בחזרת העמידה על הרוב, ובפרט בתפילת המנחה, אומרים אותה תיכף בקול רם שלוש ראשונות ושלש אחרונות. ואני אומר שאין זה כדאי לדחות תקנת חכמים, ומה גם בהגלות נגלות כי תקנת חכמים אינן כפי פשוטן לחוד, אלא שיש בהן  צפוני סודות רזין דרזין, וזמנין דלא שייך הטעם של הפשט ואפילו הכי לא פלוג רבנן מפני סודן של דברים.‏
 ובמאי דקמן, נהי שאמרו שטעם החזרה כדי להוציא את שאינו בקי, ועכשיו ברוב המקומות כולם בקיאים, ואם המצא ימצא שאינו בקי - קרוב הדבר שאינו יוצא בחזרת שליח ציבור, שהרי צריך לכוין לכל מה שאומר שליח ציבור מראש ועד סופו, ולא יפסוק ולא יסיח ולא יאבד מלשמוע אפילו  תיבה אחת, ושיהא מבין בלשון הקודש, ומי הוא זה שמבין בלשון הקודש ואינו בקי להתפלל, באופן שחזרת השליח ציבור כדי להוציא את שאינו בקי - כמעט אינה צריכה בזמנינו. ואפילו הכי תקנת חכמים לא זזה ממקומה, כי סוד שתו, ולפי סודן של דברים תרוויהו צריכי, וגדול היחוד הנעשה בחזרת העמידה - מהיחוד הנעשה בתפילה בלחש, וכשאומר מקצת בקול רם ומקצת בלחש לא זה ולא זה יתקיימו בידו.‏ ואפשר שיותר טוב הוא שיאמר השליח ציבור כל השמונה עשרה בקול רם והציבור עמו בלחש, אולי יחשב כאילו התפלל לחש וחזרה, ומיניה ומינייהו יתקלס עילאה.‏
 אבל על כל פנים צריך ליזהר שלא לעבור על תקנת חכמים, ושלא לאבד טובה הרבה של החזרה, וטובה הרבה של עניית אמנים, וטובת שומע כעונה, שהרי אמרו שבתפילה אחת עם חזרה שאדם שומע ועונה כהוגן - חשוב כאילו התפלל שלוש תפילות, אחד שמתפלל, ואחד שעונה אמן חשוב כמברך,  ואחד דשומע כקורא.‏
 ואם באנו לחוש לזה דשמא לא יהיו תשע מכוונין וקרוב להיות ברכותיו לבטלה, אם כן היה מן הראוי שלא נתפלל לעולם בחזרה, כי לפי הלשון שאמרו שיהיו תשעה מכוונים לברכותיו, ולא אמרו שיהיו תשע עונין אחר ברכותיו, משמע דלא סגי בענייה אלא צריך שיהא מכוין לידע מה ברכה בירך,  לענות אמן כראוי, שלא יהיה אמן יתומה וחטופה וקטופה. והן בעוון, בדור יתום זה, חוששני שאם יהא קהל גדול כאנטוכיה לא ימצא תשע שיהיו מכוונים אחר כל ברכותיו של שליח ציבור כראוי, זולת השרידים אשר ימצאו בעיר.‏
 ואולי על כרחנו צריכים אנחנו לסמוך על דעת הפוסקים שאומרים דכל עשרה ניתנה רשות לומר כל דבר שבקדושה, אפילו אם מקצתם ישנים או יצאו מקצתם, כמפורש לעיל סימן נ"ה. ונהי שטוב להחמיר ולמיחש מיהא בעי לדעת האומרים שקרוב להיות ברכותיו לבטלה, וכל אשר בכוחו לעשות  יעשה כל אחד כדי לכוין, אבל לא מפני זה מגרעות יתן לחזרת העמידה.‏
 ושליח ציבור העושה זאת, או המעשה את השליח ציבור, חטאת הקהל הוא ישא, וחסרון של החזרה והאמנים והתיקון דרש ידרשנו ה' מעמו, ולא נתנה רשות לעשות זאת כי אם בשעה דחוקה שחושש שזמן תפילה עוברת בעוד שמתפלל בלחש.‏ ואותם המבטלין אמירת חזרה בשביל למהר לעסקם, אוי להם כי גמלו רעה לנפשם, והיא לא תצלח, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב (תהלים לד, יא).‏
[ב] אם יש יחידים מאריכין בתפילתם, אין לשליח ציבור להמתין עליהם, אפילו היו חשובי העיר. וכן אם היה מנין בבית הכנסת, אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא (רמ"א שם סעי' ג).‏ ועכשיו נהגו להמתין על הרב, ואם אין רב בעיר יש להמתין על המתפלל מילה במילה, כדי שיסיימו אותם האומרים בנחת ולא יצטרכו לרוץ כדי להגיע לקדושה. אבל אם מאריך הרבה אין להמתין עליו (מג"א שם ס"ק ז), וכן אם מאחר הרבה מלבוא לבית הכנסת אין ממתינין עליו.‏
 ואני אומר, שלהמתין על הרב שיבוא לבית הכנסת ושיסיים תפילתו נאה ויאה, אי משום עשה דכבוד תורה, וכבוד הרב - כבוד הקהל הוא, ועל זה נאמר (אבות פ"ד משנה א): איזהו מכובד - המכבד, שנאמר (ש"א ב, ל) כי מכבדי אכבד, ואי משום כדי שיגיעו המאחרים לבוא והמאחרים להתפלל.‏ ובלבד שלא יאחר ושלא יאריך יותר מדאי, שאם הוא יודע בעצמו שהוא מאחר לבוא ושהוא מאריך יותר מדאי, ראוי לומר לו לחוש על טורח הציבור, ולמחול על כבודו, ולצוות שלא ימתינו לו, כי גדול כבוד הציבור, וגדול איסור טורח הציבור עד שדוחה איסור דרבנן, וחיובא רמיא למעבד כל טצדקי כדי שלא להטריח על הציבור.‏ צא ולמד ממה שאמרו. מאן דמקיף חיי (קידושין לג, א), הנה כי כן לא יחוש התלמיד חכם אם יאבד הזמירות או יאבד מלענות קדושה או יצטרך להתפלל ביחיד, כי גדולה עבירה זו לשמה שלא להטריח את הציבור - יותר ממצוה להתפלל בציבור או לענות קדושה ולהטריח על הציבור ולגרום שיחרקו עליו שן וירננו אבתריה, דהוי ליה חילול ה'.‏ וממוצא דבר אתה תשמע גנות המנהג שיש במקצת מקומות, שממתינים על אבי הבן והשושבין, ועל החתן ושושביניו באמצע הזמירות (וכבר כתבתי על זה בקונטרס 'פלא יועץ' ערך 'זמירות' וערך 'ציבור'), מאן דיישר חיליה יבטל מנהג זה.‏
 אמנם להמתין על אדם חשוב ועשיר - לא טוב, דנפיק חורבה קנאה ושנאה ותחרות בין העשירים, וכל אחד מתנשא לאמר אני גדול ואני מכובד ולי נאה הכבוד ולא לאחר, והבינונים והעניים מתדכאים וחורקין שן, הנה כי כן זהו כבודם של עשירים שלא ירצו בכבוד זה לכבוד ה', ובזה כבוד ה' יאספם.  והרי זה דומה למה שאמרו (גיטין נט, א): כהן קורא ראשון מפני דרכי שלום דלא ליתו לאינצויי, כי גדול השלום.‏
[ג] טוב שכל העם יעמדו כשהשליח ציבור חוזר התפילה (שם סעי' ד).‏ ובפרט במקום שנוהגים הקהל לעמוד, שהיושב עובר על מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מסכת דרך ארץ פ"ד ה"ה): לא ישב בין העומדים, לכן ידחוק עצמו לעמוד, אם לא שיש לו אונס הניכר.‏
[ד] על כל ברכה שאדם שומע, אומר כששומע הזכרת השם 'ברוך הוא וברוך שמו' (מחבר שם סעי' ה). ולא כמנהג רבים מעמי הארץ שאומרים: 'ברוכו ברו שמו', אין זה מברך. לכן צריך ליזהר.
‏[ה] יענה אמן אחר כל ברכה (שם סעי' ו). וכבר לעיל סימן נ"ו סעיף ט' כתבתי כוונת אמנים, שצריך לכוין לפי מה שהיא הברכה, עיין שם.‏
 ואם תיכף ומיד כשסיים הברכה קודם שיענו אמן התחיל השליח ציבור ברכה שאחריה, לא יענה אמן, והעונש על השליח ציבור.
‏[ו] אם [גמר] תפילתו בלחש ועדיין אין שליח ציבור מתחיל החזרה, לא ישיח. וחטא חמור הוא לדבר בין לחש לחזרה, והן בעוון הרבה כשלו.‏
 וכן לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור חוזר התפילה, ואם שח - הוא חוטא, וגדול עוונו מנשוא, וגוערים בו (שם סעי' ז). ואפילו ללמוד אסור בשעת החזרה, ועל כגון זה אמרו: אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו (ברכות יז, א), שבודאי הלומד בתוך החזרה אינו עושה נחת רוח  ליוצרו, כי צריך הוא להיות אוזניו קשובות אל חזרת העמידה. ועל כן אפילו להרהר בדברי תורה אסור, זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד (שבת י, א).‏
 וכן לא טוב לומר עם השליח ציבור הקדיש או הקדושה, ולא לומר אפילו אמצע ברכות שמונה עשרה בקול רם עם השליח ציבור (באר היטב שם ס"ק יב), רק אם ירצה לומר עמו אמצע הברכות כמו שנוהגים בימים נוראים כדי להרבות בתחנונים - צריך ליזהר שלא יאמר סיום הברכה עם השליח  ציבור, ושיאמר אחריו בנחת ולא בקולי קולות, דהוי קלות ראש.‏
 והן בעוון פשתה המספחת להרבות דברים ושיחת חולין בשעה שהשליח ציבור חוזר העמידה, ומלבד איסור הדיבור בבית הכנסת שהוא חמור מאוד עד שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ב קלא, ב) דנהג קלנא בשכינה ולית ליה חולקא באלהא דישראל, יש איסור מוסיף למדבר בשעת החזרה, שכתב מרן  בשולחן ערוך שהוא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו. ועתה בעוונותינו הרבים אין מי שיגער, ואין מי שיוכיח, ואין מי שיקבל תוכחה, ויד השרים והסגנים במעל תחילה, וכל שצריכים לדבר על צרכי הקהל ועל עניין העולים לספר תורה וכדומה - מניחים לדבר בעת חזרת העמידה, כאילו אין להם שעה אחרת לדבר, וההרגל הרע נעשה כהיתר, ואין איש ניחם על רעתו אף לאחר ששומעים מן הדורשים גודל האיסור וחומר שבו, ה' ברחמים יטע בלבנו אהבתו ויראתו.
‏[ז] ילמד בניו הקטנים שיענו 'אמן', כי מיד שהתינוק עונה 'אמן' יש לו חלק לעולם הבא (רמ"א שם). וכבר אמרו בש"ס (חגיגה ג, א) שציוה הקב"ה להביא את הטף לבית הכנסת, אפילו אם אינם לומדים, כדי ליתן שכר למביאיהם. אמנם זהו בטף שיש בהם קצת דעת שיוכל לחנכם שיעמדו באימה וביראה, אבל אם הם קטנים ביותר שהם רצים ושבים בבית הכנסת בשחוק וקלות ראש, ומבלבלים את העם, באשר פעמים צועקים ופעמים בוכים ופעמים שעושים שם צרכיהם, כל כי הא בודאי מצוה שלא להביאם, והמביא אותם - במקום שכר ידאג מן הפורענות חס ושלום.
‏[ח] לא יענה 'אמן חטופה' דהיינו כאילו האל"ף נקודה בשוא, והוא הדין שלא יאמר 'אמן' בשאר נקודות כגון בשור"ק או בחול"ם שאין משמעותו האמנת דברים. וכן לא יחטוף וימהר לענות אותו קודם שיסיים המברך (מחבר שם סעי' ח). וכן לא ימתין מלענות עד שיתחיל שליח ציבור ברכה אחרת, שאם התחיל אינו רשאי לענות, ובזה נכשלים רבים שאינם זהירים.‏ וכן לא יענה 'אמן קטופה' דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן, שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת יפה. ולא יענה 'אמן יתומה', ועיין לעיל סימן נ"ו, דהיינו שאינו שומע הברכה. אף על פי שיודע איזו ברכה מברך המברך - מאחר שלא שמעה לא יענה 'אמן' (שם), זולת אם הוא בברכה שאינו מחוייב בה ואינה להוציא רבים ידי חובה, כגון ברכת התורה וברכות הנהנין, שאז רשאי לענות אם יודע איזו ברכה מברך, אבל אם הוא מחוייב בה או שמברך להוציא רבים אם לא שמעה, ועונה אמן, הוי ליה אמן יתומה.‏ ואמרו בש"ס (ברכות מז, א): העונה אמן יתומה - יהיו בניו יתומים, חטופה - יתחטפו ימיו, קטופה - יתקטפו ימיו. הביטה וראה איך לפעמים אדם חושב לעשות מצוה, לענות 'אמן' בתוך העונים, והוא לא ידע איזה ברכה בירך המברך מחמת מיעוט ההשגחה, ומחמת היותו טרוד במחשבותיו, ובמקום מצוה עבירה היא בידו, וגורם רעה לעצמו. חבל על דמשתכחין רבים מעמי הארץ שעל רוב הכשעונים הוא אמן יתומה וחטופה וקטופה, וה' הטוב יכפר בעד.
‏[ט] לא ימתין עם ענית ה'אמן', אלא מיד שכלה הברכה יענה אמן (רמ"א שם). ואם החזן מאריך בניגון של 'ואמרו אמן', יאמרו 'אמן' מיד, כי הניגון הוי הפסק. ולא יענה אמן קצרה אלא ארוכה קצת, כדי שיוכל לומר 'אל מלך נאמן', ולא יאריך בה יותר מדאי (מחבר שם).
‏[י] העונה 'אמן' לא יגביה קולו יותר מן המברך (שם סעי' יב). וצריך להתבונן בקולו של המברך ולענות מידה כנגד מידה, לא יוסיף הגביה למעלה, דאיסורא עביד.‏
<h2>סימן קכה</h2>
﻿ דיני קדושה:‏
[א] יאמר כל הקדושה עם השליח ציבור (באר היטב סי' קכה ס"ק א), רק תיבת 'נקדישך ונעריצך' יאמר בקול רם, והשאר בלחש.‏ וכשיבוא לומר קדושה, צריך ליזהר בתכלית הזהירות לכוין הרגלים בעת הקדושה, ששתיהן יהיו כדמות רגל אחת בלבד (רמ"א שם סעי' ב).‏
 ויכוין לקיים מצות עשה של 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (באר היטב שם ס"ק ה). אשרי ילוד אשה שזוכה לכך, שמלך מלכי המלכים הקב"ה יתקדש על ידו.‏ ויכוין שהוא מוכן ומתאווה מתי יבוא לידו לקיים מצווה זו, על ידי מסירות נפשו על קדושת ה'.‏
 ויכוין כי בהמשיכו הקדושה עליונה אליו יתברך, שתמשך עליו בחינת הקדושה ההיא גם כן, ויתקדש מקדושתו יתברך.‏ ויכוין באומרו שלוש פעמים 'קדוש', שהוא לעילא, קדוש 'לתתא', קדוש 'לעלם'. ובאומרו 'מלא כל הארץ כבודו' יכוין להמשיך הקדושה עליו.‏
 וכתוב בספר היכלות (פ"ט מתני' ב): אמר הקב"ה, אין לי הנאה בעולם כשעה שמקדישין אותי בני ואומרים קדוש קדוש קדוש, ועיניהם נשואות למרום, ונושאים עצמם למעלה, ועיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם, באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקה ומנשקה ומזכיר גלותה  וממהר גאולתה. וצריך שיהיו עיניו סגורות ולא פתוחות (ט"ז שם ס"ק ב).‏
 והנה באומרו: קדוש קדוש קדוש, ידלג ג' דילוגין למעלה בעינים סגורות ונשואות כלפי למעלה.‏ ובאומרו 'ברוך' כורע, וזוקף בשם, ומדלג ועומד שם במקומו ברגליים מכוונות ודבוקות עד שיענה אמן דהאל הקדוש. זהו סוד הקדושה להקדיש את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל.‏ ולא טוב המנהג שנוהגים במקצת מקומות, שאחד שיש לו קול ערב הוא משורר הקדושה ושאר דברים בתוך העמידה, בפרט בימים האדירים כל אחד קופץ בראש להראות נועם קולו, ונמצא שאומרים החזרה בין שניים לחצאים, ולא אריך למעבד הכי, אלא השליח ציבור יאמר הכל.‏
<h2>סימן קכו</h2>
﻿ דין שליח ציבור שטעה:‏
[א] כל מקום שיחיד חוזר ומתפלל, שליח ציבור חוזר ומתפלל כשמתפלל בקול רם, חוץ משחרית של ראש חודש שאם שכח שליח ציבור ולא אמר 'יעלה ויבוא' ולא נזכר עד שהשלים תפילתו - אינו חוזר מפני טורח ציבור, שהרי תפילת המוספין לפניו, אבל אם נזכר קודם שהשלים תפילתו - חוזר ל'רצה'  (מחבר סי' קכו סעי' ג).‏ ואם טעה שליח ציבור כשמתפלל בלחש והשלים תפילתו, אינו חוזר, אלא סומך על התפילה שיתפלל בקול רם (שם סעי' ד).‏
<h2>סימן קכז</h2>
﻿ דין מודים דרבנן:‏
[א] כשיגיע שליח ציבור ל'מודים', שוחין עמו הציבור, ולא ישחו יותר מדאי כי אם הראש בלבד, ואומרים 'מודים דרבנן'. ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף, וטוב לחוש לדבריו (מחבר סי' קכז סעי' א ומג"א שם ס"ק א בשם הב"ח). ויזקוף 'בשם'.‏ ואם השליח ציבור הוא כהן, יש אומרים שלא יאמר הוא 'אלקינו ואלקי אבותינו', רק ישתוק ויאמר אחר, ולכן טוב שלא יהא השליח ציבור כהן אם אפשר.‏
[ב] אם אין שם נשיאות כפים, אומר שליח ציבור 'אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה', ואין הציבור עונים אחריו 'אמן', אלא: כן יהי רצון (שם סעי' ב).‏ ומנהג ותיקין לומר: כן יהי רצון בזכות אברהם, כן יהי רצון בזכות יצחק, כן יהי רצון בזכות יעקב ובזכות משה ואהרן יוסף ודוד. ואין אומרים 'אלקינו ואלקי אבותינו' רק בזמן ובמקום שראוי לנשיאת כפים (רמ"א שם).‏
 וצריך ליזהר מאוד השליח ציבור שיאמר 'יברכך' - כלפי ההיכל, 'וישמרך' - לצד ימין, 'יאר ה' פניו' - כלפי ההיכל, 'אליך ויחנך' - לצד שמאל (באר היטב שם ס"ק ד בשם הזהר), ויכוין ברעותא דליבא לברכה לעמא קדישא. והפליג בזוהר הקדוש (זוהר חדש פרשת נשא) בעונש ופגם שעושה השליח  ציבור שאינו מכוין, או שמקדים שמאל לימין. ויכוין שיגביר הימין הוא מדת הרחמים למידת הדין.‏
<h2>סימן קכח קכט</h2>
﻿ הלכות נשיאות כפים:‏
[א] כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים, אם אינו עולה לדוכן ביטל מצות עשה, וחשוב כעובר בשלוש עשה, אם היה בבית הכנסת בשעה שקראו כהנים, או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו (מחבר סי' קכח סעי' ב).‏ וכל כהן המברך - מתברך מפי עליון, נמצא מי שאינו מברך מאבד טובה הרבה, ומראה שאינו חפץ במצוות, ולא חפץ בברכה, ובז לדבר יחבל לו (משלי יג, יג). לכן הכהן הירא את ה' במצוותיו חפץ, לא יעבור מלברך לעשות נחת רוח ליוצרו, כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל.‏
 ומה טוב ומה נעים מנהג איזה מקומות שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום, וכן ראוי לנהוג בכל מקום, שלא לבקש תחבולות לבטל מצות עשה מן התורה. אף על פי שאין הכהן עובר אלא אם כן קוראים לו, מכל מקום שפע ברכה יבא לעליונים ותחתונים על ידי ברכת כהנים. והדברים עתיקים.‏ עמקו כוונות הברכת כהנים, ורזי דרזין, רק בדרך כלל יכוונו הכהנים שמעשה ידיהם יכונן עליון, ושהם מכוונים על דעת אהרן הכהן וכל קדושים זכותם יגן עלינו אמן. עיין לעיל סימן ס"ו סעי' ג'.‏
[ב] לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים (שם סעי' ה), ואפילו אם הם של בגד כגון ביום הכיפורים. ויצניעו המנעלים תחת הספסלים, שלא יעמדו בגלוי בבית הכנסת, מפני הכבוד (באר היטב שם ס"ק ה). ובבתי שוקים יש מחמירין לאסור, אם הם של עור (רמ"א שם).
‏[ג] אף על פי שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים ידיהם קודם ברכת כהנים נטילה גמורה עד הפרק, שהוא חיבור היד והזרוע, והלוי יוצק מים על ידיהם. וקודם לכן יטול הלוי ידיו (מחבר שם סעי' ו).‏
 ואם אין שם לוי, יוצק להם הבכור אם הוא פטר רחם. ואם אין שם גם בכור יטלו בעצמם, ולא על ידי ישראל. ויש אומרים שאם הלוי תלמיד חכם, אינו רשאי ליצוק מים על ידי הכהנים, אפילו אם מקצתם תלמידי חכמים ומקצתם עמי הארץ, וכל שכן אם כולם עמי הארץ, וחייב מיתה אם הציק מים על  עם הארץ (באר היטב שם ס"ק ח). ואף שיש מתירים, למיחש בעי, ושב ואל תעשה עדיף, ואפילו אין שם לוי אלא הוא.‏
[ד] כל כהן ירא ה' ישמור ידיו משעת נטילתן שחרית שלא ליגע במקומות המכוסים בגופו ובמקום מלוכלך, שאם נגע יש ספק אם צריך לחזור ולברך כשנוטל ידיו לברכת כהנים (באר היטב שם).‏ ויש אומרים דבעינן מים שלא נשתנו מברייתן, וכח גברא.‏
[ה] יש אומרים דצריך תיכף לנטילה ברכה, ושאסור לשהות כדי הילוך עשרים ושתיים אמה בין נטילה לברכת כהנים. והרוצים ליזהר בזה, צריכים להנהיג שלא ליטול חוץ לבית הכנסת אם בית הכנסת גדול, אלא יטלו קרוב לדוכן לאחר שהתחיל 'רצה', והחזן לא יאריך ב'רצה' ו'מודים'. וקשה ליזהר.
‏[ו] כשמתחיל שליח ציבור 'רצה', כל כהן שבבית הכנסת יעקר ממקומו לעלות לדוכן. ואם לא עקר רגליו קודם שיסיים שליח ציבור 'רצה', שוב לא יעלה לדוכן (שם סעי' ח), ואם עלה ירד.‏
 ועקירה מביתו לבא לבית הכנסת לא חשיבא עקירה, ואם הגיע לבית הכנסת אחר שגמר שליח ציבור 'רצה' לא יעלה לדוכן, אלא אם עקירת רגליו מביתו היה אדעתא לעלות לדוכן, שאז יכול לעלות (עי' באר היטב שם ס"ק יא).
‏[ז] כשעומדים בדוכן (רמ"א שם סעי' ט), לאחר שיענו 'מודים דרבנן', אומרים: יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה, ולא יהא בה מכשול ועוון מעתה ועד עולם, אמן. ומאריכין בתפילה זו עד שיסיים שליח ציבור 'ולך נאה להודות', כדי שיענו הקהל 'אמן' על שתיהם (מחבר שם). ואם יש שהות, אז יתחילו קודם 'מודים', ויאריכו בתפילתם, וכה יאמרו: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, ליחדא שם יו"ד ה"י בוי"ו ה"י ביחודא שלים בשם כל ישראל, הנה אנחנו מוכנים ומזומנים לקיים מצות לברך את  ישראל ברכת כהנים בנשיאות כפיים, לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולגרום שפע וברכה לכל העולמות, ולתקן הדברים בשורשן במקום עליון, ויהי נועם כו', ויהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה, ותעלה עלינו כאלו כיוונו בכל הכוונות הראויות לכוין, ותברך את עמך ישראל בכל הפירושים שיש בברכות אלו שנברך אותם, ואל יעכב שום חטא ומכשול והרהור עוון את ברכותינו מעתה ועד עולם, אמן.
‏[ח] עומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל, ולא בעינן לברכת כהנים מקום שיש בו ספר תורה, אלא בכל מקום שמתפללים יש נשיאת כפיים. ויש אומרים שאם ההיכל קבוע לצד צפון או לצד דרום, אין הכהנים הופכים פניהם אלא כלפי מזרח (באר היטב שם ס"ק יד). ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופים לתוך כפיהם, עד ששליח ציבור מסיים 'מודים', ואז אם הם שנים או יותר קורא להם השליח ציבור: כהנים (שם סעי' י).‏ ומברכים: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל (שם סעי' יא), ומחזירים פניהם כלפי העם ומסיימים 'באהבה', שיהא סיום הברכה כלפי העם. והטעם שאומרים 'באהבה', משום דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג קמז, ב): כל כהן דלא רחים עמא, או עמא לא רחמין ליה, לא ישא כפיו (באר היטב שם ס"ק כ בשם המג"א שם ס"ק יח).‏ ואם הוא אחד, אינו קורא לו, אלא הוא בעצמו מתחיל בברכה (שם סעי' י).‏
[ט] מגביהין ידיהן כנגד כתפותיהם ממש, לא למעלה ולא למטה, ומגביהין יד ימנית קצת למעלה מהשמאלית, להגביר מידת הרחמים על מידת הדין. ופושטין ידיהן וחולקים אצבעותיהן, ומכוונים לעשות חמשה אוירים, בין שתי אצבעות לשתי אצבעות אויר אחד, ובין אצבע לגודל, ובין גודל לגודל.  ופורשים כפיהם מוטות מעט באופן שיהא תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים (שם סעי' יב). ויש נוהגים להסמיך ידיהם. וצריכים ליזהר להניח גודל ימיני על גודל שמאלי. וכהן זקן שידיו מרתתין ואינו יכול להעמיד ידיו נשואות, לא ישא את כפיו (שערי תשובה שם ס"ק כא).‏
[י] מתחילין הכהנים לומר 'יברכך' (שם סעי' יג), ויש אומרים שגם מילת 'יברכך' יקרא אותה השליח ציבור תחילה (רמ"א שם), וכן ראוי לנהוג.
‏[יא] אחר גמר כל פסוק עונים הציבור אמן (מחבר שם), ואין הציבור עונים אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים (שם סעי' יח). ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר ברכה של כהנים (שם סעי' יט), ואפילו אחר 'לברך את עמו ישראל באהבה', ואפילו מובטח לו שלא יתבלבל - לא יענה (עי' באר היטב שם ס"ק לד).
‏[יב] כשמתחיל שליח ציבור 'שים שלום' אז כהנים מחזירין פניהם להיכל, ולא קודם, ואומרים: רבון העולמים, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל' (שם סעי' טו). ויאריכו בתפילה זו עד שיסיים שליח ציבור 'שים שלום', שיענו הציבור אמן על שתיהם (רמ"א שם).‏ ובראש השנה וביום הכיפורים שמאריכין בניגונים 'היום' וכו', לא יתחילו לומר 'רבון' עד לבסוף, שיסיימו עם הקהל כאחד.‏
 ואין הכהנים רשאים להחזיר פניהם עד שיתחיל השליח ציבור 'שים שלום', ואינן רשאים לכוף אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם, ואינן רשאים לעקור משם עד שיענו הציבור 'אמן' אחר 'שים שלום' (מחבר שם סעי' טז).
‏[יג] כשמחזירין פניהם בין בתחילה ובין בסוף לא יחזירו אלא דרך ימין (שם סעי' יז), שכשעומדין תחילה פניהם למזרח יפנו לצד דרום, ואחר כך למערב נגד הציבור, ובחזרתם יפנו לצד צפון, ואחר כך למזרח כלפי ארון.‏
 וכשיורדין מן הדוכן, יחזירו פניהם (וישחו) קצת להיכל, כמו תלמיד הנפטר מרבו (מג"א שם ס"ק כה).‏ וכשיורדין מן הדוכן לא יגעו במנעליהם לנעול אותם, ואם נוגעים - יטלו ידיהם לתפילה שיתפללו אחר כך (רמ"א שם).‏
[יד] לאחר שסיים 'ולך נאה להודות', ימתין השליח ציבור עד שיכלה אמן מפי הציבור, ואז קורא: כהנים. ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכה 'אשר קדשנו', עד שיכלה דבור קריאת 'כהנים' מפי הקורא. ואינם רשאים להתחיל 'יברכך', עד שיכלה מפי כל הציבור 'אמן' שעונים אחר ברכת 'אשר קדשנו', אפילו  אם יש שמאריכין באמן - צריכין להמתין עליהם. וכן אינם רשאים להתחיל בתיבה עד שתכלה התיבה מפי המקרא. ואין הציבור עונין 'אמן' עד שתכלה ברכה מפי כהנים (מחבר שם סעי' יח ובאר היטב שם ס"ק לב).‏
[טו] אם שליח ציבור כהן, אם יש שם כהנים אחרים - לא ישא את כפיו, ואפילו אין שם כהן אלא הוא - לא ישא את כפיו אלא אם כן מובטח לו שיחזור לתפילתו בלא טירוף דעת, שאם הוא מובטח בכך, כיון שאין שם כהן אלא הוא, ישא את כפיו, כדי שלא תתבטל נשיאות כפים. וכיצד יעשה, יעקור את  רגליו מעט בעבודה, ויאמר עד 'ולך נאה להודות', ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים (שם סעי' כ). ואם הציבור כולם לפניו, יברך אותם במקומו. ויקרא לו אחר, ומסיים החזן 'שים שלום' (שם). ולעולם משתדלין שיהא השליח ציבור ישראל (מג"א שם ס"ק לד).‏
 ואם הוא כהן ויש כהנים אחרים, יעמוד ישראל אצלו ויקרא: כהנים, ויקרא אותם, והחזן עומד ושותק (שם סעי' כב) עד התחלת 'שים שלום'.
‏[טז] בשעה שהכהנים מברכים את העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתן, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה, או סגורין, כמו שעומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים (ממש אם אפשר), ולא יסתכלו בהם (שם סעי' כג).‏
 עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה (שם סעי' כד). ואותם העומדין בכותל מזרחי והארון הקודש בולט לבית הכנסת, והכהנים עומדין לפניו, אינם בכלל ברכה. וכן העומדין אחורי כותל מזרחי. וצריכין להיזהר שיגשו באופן שיעמדו בצדדי הכהנים או לפניהם. והעומדין אצל כותל צפוני או דרומי לא  יהפכו פניהם לכותל אלא לצד הכהנים, דבעינן פנים כנגד פנים (באר היטב שם ס"ק מב). ורבים מעמי הארץ רוצים להתחסד שלא להסתכל בכהנים ומהפכים עצמם לכותל, מאבדים טובה הרבה, על כגון זה נאמר (אבות פ"ב משנה ה): ולא עם הארץ חסיד, דכדי שלא להסתכל די שישחה למטה.‏
[יז] בשעה שמברכין אין לומר שום פסוק, אלא ישתקו ויכוונו לברכה (שם סעי' כו).‏ והמון העם נראה להם חכמה לומר פסוקים, וצווחין הפסוקים בקול גדול, ולהראות חכמתם, ולאו שפיר עבדי, וראוי לבטל מנהגם.‏
 ומאן דחזא חלמא שאומר 'רבונו של עולם', משום סכנה התירו. ואפילו הכי, יזהר לאומרו דוקא בשעה שמאריכין בכ"ף של 'וישמרך', וכ"ף של 'ויחנך", ובלמ"ד של 'שלום', וכדומה.
‏[יח] כהן שיש מום בידיו או בפניו, או שידיו צבועות, לא ישא את כפיו, אלא אם דש בעירו שלושים יום (שם סעי' ל). או אם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם וידיהם לפנים מן הטלית הנזכרת, אין מומין מעכבין (מחבר ורמ"א שם סעי' לא).‏
 מי שאינו יודע לחתוך האותיות, כגון שקורא לאלפי"ן עייני"ן וכיוצא, לא ישא את כפיו (מחבר שם סעי' לג).‏ קטן שלא הביא שתי שערות, אפילו הוא בן שלוש עשרה, אינו נושא את כפיו בפני עצמו כלל, אבל עם כהנים גדולים נושא - ללמוד ולהתחנך, ומברך (שם סעי' לד ומג"א שם ס"ק מח).‏
 כהן שהרג את הנפש ישראלי, אפילו בשוגג, לא ישא את כפיו, אפילו עשה תשובה (שם סעי' לה).‏ מומר לעבודה זרה לא ישא את כפיו, ויש אומרים דאפילו עשה תשובה לא ישא את כפיו אם המיר במזיד (שם סעי' לז).‏
 שתה רביעית יין חי בבת אחת לא ישא את כפיו, ואם שתה יותר מרביעית אפילו מזוג ואפילו בכמה פעמים - לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו (שם סעי' לח).‏ נשא גרושה לא ישא את כפיו, ואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה, ואפילו גרשה או מתה פסול עד שידור הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור בהן (שם סעי' מ). ואם אמר שאינו כהן הוא, ונשא אשה פסולה, אפילו גירשה ונדר הנאה מכל נשים הפסולות בעולם, יש אומרים שאין לו דין כהן לישא את כפיו ולקרוא בתורה ראשון (באר היטב שם ס"ק סח בשם מהר"י הלוי).‏ ואם נטמא למת שאינו משבעה מתים שאינו חייב להטמא, פסול מן הדוכן ומכל מעלות הכהונה עד שישוב ויקבל שלא יטמא עוד למתים (שם סעי' מא).‏
 החלל אינו נושא את כפיו (שם סעי' מב), אפילו חלל מדרבנן (מג"א שם ס"ק סג).‏ כהן אבל בתוך שבעה ימי אבילות, יצא מבית הכנסת בשעה שקורא 'כהנים', ואחר שבעה ימי אבילות נושא כפיו (שם סעי' מג). ואפילו בתוך שבעה יש אומרים שנושא כפיו, ותבוא עליו ברכת טוב (באר היטב שם ס"ק עד בשם הפר"ח).‏
 אין נשיאת כפיים בבית האבל, ואין השליח ציבור אומר שם אלקינו ואלקי אבותינו, וכן בשחרית תשעה באב.‏ אין נשיאת כפיים במנחה (שם סי' קכט סעי' א), ואין שליח ציבור אומר אלקינו ואלקי אבותינו, כי אם במנחה של תענית ציבור דוקא, חוץ מיום הכיפורים (שם סי' תקסו סעי' ח). וטוב לכוין להתפלל תפילת הנעילה באופן שיהא שהות לומר נשיאת כפיים קודם צאת הכוכבים, ומכל מקום אם נמשכה עד הלילה - נושאים כפיהם ויש להם על מה שיסמוכו.‏ כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה לא ישא את כפיו.‏
 כהן ירושלמי לא ישא את כפיו ביום טוב שני בתפילת מוסף לבני חוץ לארץ, אלא יצא מבית הכנסת.
‏[יט] אלו התיבות שהכהנים הופכין בהן את פניהם לדרום ולצפון: יברכך, וישמרך, אליך, ויחונך, אליך, לך, שלום (שם סי' קכח סעי' מה), שהם תיבות לנוכח.‏
 ויכוין לברך את ישראל בשבעה מיני טובות שיש בעולם, והם רמוזים בברכת כהנים, וכן יכוין גם השליח ציבור והמקרא, וירשום בספרו כך להיות לזכרון: יברכך - חכמה, ה' וישמרך - בנים, יאר ה' פניו אליך - חיים ובריאות, ויחונך - חן וכבוד, ישא ה' פניו אליך - עושר וממשלה, וישם לך שלום -  שלוה.‏
 וצריכים הכהנים שיהיו בקיאים בדינים אלו, כדי שיעשו עבודה זו שנשארה להם בזמן הזה כתיקונה בכל דקדוקיה, וילמדו פשט פירוש הברכת כהנים, ויברכו בחיבה ברעותא דליבא, אולי יש תקוה שיעשו פרי למעלה ומטה.
‏[כ] אם הציבור בצרה חס ושלום ומתפללים על צרתם, טוב וישר שבתפילת השחר יהיו הכהנים נושאים כפיהם ואחר כך יתפללו על צרתם, כי על ידי נשיאת כפיים מתעוררים הרחמים, ויותן להם מתנת חינם.‏
[כב] אסור להשתמש בכהן אפילו בזמן הזה, דהוי כמועל בהקדש (רמ"א שם). ואם אינו תלמיד חכם, אפילו דניחא ליה לכהן לשמשו, לא ישתמש בכהן, אף שהוא עם הארץ ומוחל. אם לא דהכהן בא בשכרו לאגורת כסף או הנאה אחרת, דאז שרי להשתמש בו. ויש שנמנעים אפילו בשכר לא לקחת משרת  כהן.‏
 ויזהר עם הארץ שלא ישא כהנת, שאמרו בש"ס (פסחים מט, א): בת כהן לישראל או קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות או זרע אין לה, אבל לתלמיד חכם - תורה וכהונה מעשרתו. ואני אומר, דכל כי הא, כיון שדשו בו רבים אין ראוי לדורשו ברבים, דשומר פתאים ה', אבל היודעו יזהר וישמר  ולא יעשה שקר בנפשו. ואפילו אם הוא תלמיד חכם, למיחש בעי, שמא אינו כדאי ולא ניחא ליה לאהרן דלידבק בזרעיה. רק אם היא אשה טובה אשת חיל, בת תלמיד חכם, ואחיה תלמידי חכמים, ואינו מוצא אחרת כמותה, יקח מקחו לשם שמים, ויקדים תפילה, וה' לא ימנע טוב. ושמעתי שהנושא  כהנת צריך ליזהר מאוד בכבודה, ואז יצליח ואז ישכיל.‏
<h2>סימן קל</h2>
﻿ רבונו של עולם שאומרים בעת נשיאת כפיים:‏
[א] האי מאן דחזא חלמא בישא, או דחזא ולא ידע מאי חזא, ונפשו עגומה, ליקום קמי כהני בשעה שעולים לדוכן, ונימא הכי: רבונו של עולם אני שלך וחלומותי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא, בין חלומות שחלמתי על אחרים ובין שחלמתי על עצמי ובין שחלמו עלי אחרים, אם טובים הם חזקם  ואמצם וקיים אותם כחלומותיו של יוסף, ואם צריכים רפואה רפאם כמי מרה על ידי משה רבינו עליו השלום, וכמי יריחו על ידי אלישע, וכמרים מצרעתה, וכנעמן מצרעתו, וכחזקיהו מחוליו, וכשם שהפכת קללת בלעם מרעה לטובה כך תהפוך כל חלומות עמך ישראל לטובה, ותשמרני ותחנני, ותבוא עלי ברכת כהניך, ותרצני. כך היא הנוסחא דוקנית. ויכוין דלסיים בהדי כהני, דענו ציבורא אמן. ואם נשאר שהות עוד או אחר כך, אומר: אדיר במרום שוכן בגבורה אתה שלום ושמך שלום, יהי רצון שתשים עלינו שלום (מחבר סי' קל סעי' א).‏ ואת זה יאמרו גם כן הכהנים אם סיימו 'הרבון' קודם שיסיים שליח ציבור 'שים שלום'.‏
 ואם אין נשיאת כפיים באותו יום, אומר כל זה בשעה ששליח ציבור אומר 'אלקינו ואלקי אבותינו' ו'שים שלום', ויסיים בהדי שליח ציבור, שיענו הקהל אמן (רמ"א שם).‏ ונהי שהיותר טוב שלא לחוש ושלא לפחד מן החלומות, כי היכי דלא ליתרע מזליה, כמו שאמרו בש"ס (ברכות נה, ב) דשמואל כי חזי חלמא בישא הוה אמר 'חלומות שוא ידברו', ועל הרוב דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, הבל המה מעשה תעתועים משדין ורוחין דמחייכין בנשמתא ומודיעין לה מילין כדיבין, כמו שמפורש בזוהר הקדוש (ח"א פג, א; שם רלח, א; ח"ב רסז, א-ב; ח"ג כה, א), ואין אנחנו בקיאין בפתרון חלומות, יש שחושב שהוא רעה - ואלהים חשבה לטובה. אבל אף על פי כן למיחש בעי, ויאמר זה ה'רבון', ויעשה הטבת חלום, ויתענה, ויעשה צדקה, וכל אשר בכחו בלי  פחד ובלי צער. רק יעשה זאת לשם תשובה ולכפרת עוונות, כי הוא דבר הצריך בלי חלום, הלואי יעשה אדם כך בכל יום, וישוב היום שמא ימות למחר - ויהיו כל ימיו בתשובה (שבת קנג, א).‏
<h2>סימן קלא עד קלד</h2>
﻿ דיני וידוי ונפילת אפים עד גמר התפילה:‏
[א] אחר חזרת התפילה ראוי לומר תיכף ומיד וידוי ונפילת אפים (מחבר סי' קלא סעי' א), ואף בשני וחמישי לא ישנה, כי אם בשני וחמישי אחר 'אסירי התקוה' יאמר: מה נאמר לפניך יושב מרום כו'.‏ קודם כל וידוי צריך לומר: אנא ה' אלקינו ואלקי אבותינו.‏
[ב] אין לומר שתי פעמים נוסח וידוי אחד, בתפילה אחת, דהוי ליה ככלב שב על קיאו. רק בימי התעניות והסליחות, וביום הכיפורים, שמרבים בוידויים, יאמר בכל פעם פרטי עוונות שלא הזכיר בוידוי הקודם.‏ ומטעם זה הנוהגים לומר בתחילת הוידוי כללות הוידוי, שהוא: אבל חטאנו עוינו פשענו לפניך אנחנו וביתינו ואבותינו, לא יחזור לומר באות ע' פ' עוינו פשענו, רק יאמר: עברנו על כל התורה כולה, פגמנו בכל מיני פגם. או יאמר בתחילת הוידוי: אבל חטאנו לפניך לחוד. אמנם טוב שיאמר כללות הוידוי בתחילה, ויאמר באות ע' פ' כמו שכתבנו, שהוא כולל כל מין עוונות. ויוסיף גם כן ויאמר באות ל': לא קיימנו שום מצוה כתיקונה, לא חסנו על כבוד קוננו. ובאות נ' יוסיף ויאמר: נתעצלנו בעבודתך. וכזה יהיה וידוי בכל פעם כולל הכל.
‏[ג] צריך להתוודות בלשון רבים. חוץ משכיב מרע המתודה, שעל פי הסוד צריך להתוודות בלשון יחיד.‏
 ויש לומר כל פרטי הוידוי - אף על פי שלא היו בו מאותם הדברים הנזכרים בוידוי, כי כל ישראל גוף אחד וכולם ערבים זה לזה. ובפרט אם היה בידו למחות ולא מיחה, שאז מה שחטא חבירו חשוב כאילו חטא הוא ממש. וגם צריך להתוודות על מה שחטא בגלגולים שעברו, וזה סוד אומרו 'חטאנו  אנחנו ואבותינו', שהגלגול שעבר קרוי אביו.‏
 ועוד שהכל לפי מה שהוא אדם, שהרי מצינו שנכתב על ראובן ששכב עם אשת אביו בעבור שבלבל יצועי אביו (שבת נה, ב), ונכתב על בני עלי ששכבו עם הנשים לפי ששהו קיניהן (שם), ונכתב על בני שמואל שנטו אחרי הבצע לפי שחלקם שאלו בפיהם (שם נו, א), ונכתב על המלך דוד עוון אשת  איש שהיתה מגורשת (שם). ויש עבירות שנראות קלות, ואדם דש בעקביו, והן חשובות כחמורות, כאומרם ז"ל: המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים (ב"מ נח, ב), כל הכועס כאילו כו' (זוה"ק ח"א כז, ב), כל המתגאה כאילו כו' (סוטה ד, ב), וכהנה רבות, באופן שבודאי עושה האדם כל האומר בוידוי, ועוד נוסף כהנה וכהנה.‏ ויחרד האיש וילפת, ובמסתרים תבכה נפשו, כי אש יצאה מדין וחשבון שנותן נפש האדם, ויכנע לבבו, ובמרירות יאנח באותו הוידוי יותר ויותר ממי שמת בנו יחידו. וכבר צווחו רבנן בספרי המוסר על הוידוי הנאמר בלא לב, במהירות, בקומה זקופה, מכה באצבעותיו על החזה כאדם העושה משטמה לחבירו ואומר לו אתה תראה, ישתקע הוידוי הזה ולא יאמר, ההעדר טוב ממציאות הרע, כי כדאי בזיון וקצף גדול יקצוף האלהים על קולו, ויאמר ה': גדול עוון האחרון מן הראשון, כי כהתל באנוש תהתל בי, הקריבהו וידוי כזה לפחתך הירצך או הישא פניך, ודי בזה למי שיש לו אפילו מעט מוח  בקדקדו יבין את זאת (כבר כתבתי בזה בקונטרס 'פלא יועץ' על דבר הוידוי).‏
 וכך הוא דרכו של הוידוי, אם הוא ביחידי - יכוף כאגמון ראשו וישחה כמו ב'מודים', ואם הוא בפני רבים דאיכא למיחש ליוהרא ללעג השאננים - לא ישחה כל כך, אבל על כל פנים ישחה מעט. ויאמר הוידוי בנחת, בקול בכי, בדמע לב - אם לא יוכל להוציא דמע עין, ויתן לבו וישמעו אזניו מה שהוא  מוציא מפיו, שמדבר עם מלך רם ונשא איום ונורא אמתני ותקיף, אשר לגדולתו אין חקר, וגמל עמו טובות עד אין חקר, והוא אומר לו: אני חטאתי ולא בסתר אלא לפניך ממש, וכך וכך עשיתי, ויתן אל לבו מה פעל ומה עשה, ומה גרם פגם וקלקול וצער וכעס בעוונותיו עד אין חקר, ועד מקום שאין יד שכלנו מגעת, ומתוך כך יבוש ויכלם, ויתמרמר ויתחרט, ויתן לב לשוב, ויעיד עליו יודע תעלומות כי נחם, 'ומודה ועוזב ירוחם' (משלי כח, יג).
‏[ד] צריך להכות בחמשה אצבעות יד ימינו על הלב בכל מילה ומילה, כלומר: אתה גרמת לי. ויש גם כן סוד גדול בזה. אך לא יכה עצמו בהכאות גדולות, דמיחזי כיוהרא. ואם ירצה להתייסר על עוונות, ילקה במסתרים, אפילו בשוטים ובעקרבים אם ירצה, לא באמירת הוידוי בפני רבים. רק יכה בנחת ובהכנעה.‏ ואני שמעתי כי טוב לקפוץ ידו כשמכה על לבו, ושיהיה הגודל תחת האצבעות, שהוא רמז למידת הרחמים, ויכוין לכבוש מידת הדין.‏
[ה] צריך להתוודות מעומד, וכן באמירת 'לך אלי תשוקתי' שאומרים בליל יום הכיפורים צריך לעמוד באמירת הוידוי שיש שם, וכן 'אל ארך אפים' שאומר שני וחמישי צריך לאומרם מעומד, שהוא הוידוי.‏ ולא יסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול, אלא אם הוא זקן או חלש. וכי שמע ליה משליח ציבור והוא התוודה כבר, יעמוד ויתוודה עם השליח ציבור.‏
[ו] יש אומרים שאין לשליח ציבור להתוודות בקול רם, כי אם הוידוי הקצר שהוא בכללות. ואם מפרט ואומר וידוי ארוך בקול רם - הרי זה פוגם ונפגם, ומשתקים אותו, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לד, ב): חציף מאן דמפרש חטאיה.‏ ואני אומר טעם אחר, כי לא טוב מנהג השליחי ציבור שאומרים בימים האדירים וידוי ארוך בקול רם, שהוא בלבול לאנשי הקהל, שאם ירצה להתוודות לעצמו את אשר ידע נגעי נפשו - לא יוכל מפני קולו של השליח ציבור, ואם ירצה לילך אחר השליח ציבור - לפעמים לא יוכל לשמוע ולהבין איזו תיבה מפני קול בכי של השליח ציבור, ואל מה יפנה, אם לשמוע מה שאומר השליח ציבור ולומר עמו, או להתמרמר על עוונו, אין זה אלא ערבוביא. לכן יותר טוב שיתוודה השליח ציבור בלחש, וכל אחד ירשום אצלו ויתוודה לעצמו בלשון שמבין מאשר עבר על ראשו בינו לבין קונו, לא ישמע קולו,  'ושב ורפא לו' (ישעיה ו, י).‏
[ז] בגמר הוידוי שאומר 'ואתה צדיק' כו', יכוין שהוא מוכן לקבל ברצון טוב כל מיני יסורין שירצה הקב"ה לשלוח לו כדי לטהר את אשר פגם ולתקן את אשר עיוה. וזה אמרו: כי אמת 'עשית', רצונו לומר: תקנת, מלשון 'וימהר לעשות אותו' (בראשית יח, ז), כי אני הרשעתי ועלי לתקן.
‏[ח] אין לומר וידוי במוצאי שבת עד אחר חצות הלילה, ואפשר דהוא הדין למוצאי ראש חודש ומוצאי חנוכה וכדומה, ושב ואל תעשה עדיף.‏
[ט] אחר וידוי אומרים שלוש עשרה מידות של 'ויעבור', ואסור לאומרם בלא כוונה.‏ ואסור להזכיר שלוש עשרה מידות בלילה, כי אם אחר חצות באשמורת הבוקר.‏
 ואין היחיד רשאי לומר שלוש עשרה מידות, והיותר טוב שלא יאמרם כלל, ולא יאמר גם כן 'אל מלך יושב' בשני וחמישי, רק יתחיל 'אנשי אמונה'. ואם בא לאומרם כשמתפלל ביחיד, או ב'יהי רצון' אחר התהלים שאומרים ובזכות שלוש עשרה מידותיך של רחמים' כו', יאמרם בניגון ובטעמים כקורא  בתורה, ויגמור הפסוק כולו 'ונקה לא ינקה פוקד' כו' (שמות לד, ז), או יאמר השתי שמות: ה' ה' - בחילוף אותיות דא"ת ב"ש: מצפץ.‏
 כשאומר ויקרא בשם ה', יש להפסיק בין בשם לתיבת ה'.‏ כשאומר שליח ציבור 'ויעבור' צריכין הציבור לשתוק, ולא יאמרו הם 'ויעבור', אלא החזן אומר: ויעבור ה' על פניו ויקרא, והקהל מתחילין: ה' ה'. וטוב שיאמרו הציבור בלחש בשעה ששליח ציבור אומר 'ויעבור': שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.‏
 ואחר כך יאמרו ה' ה' מילה במילה בכוונה, ולא במרוצה, כי סודם רם ונשא. ויזהר להטעים הפסק אשר בין ה' ה', כי סודו גדול, ומי שאינו מטעים אותו עונשו גדול.‏ בשעה שאומר 'ויעבור' ישחו מ'על' ויזקוף בשם, ולבבו למ"ו אב יצעק בכח גדול באומרו ה' ה' אל רחום כו', וירבה ישוח על כי דלונו מאוד ואין אנחנו הולכין אחר מידותיו יתברך, ועל כי אין איתנו יודע לכוין בעמקי כוונות השלוש עשרה מידות, על מי יש לנו להשען, על אבינו שבשמים אל רחום וחנון, הוא ירחמנו ומאוצר מתנת חינם יחוננו.
‏[י] אם הציבור בצער על כל מין צרה שלא תבא, אם יארע מילה באותם הימים, יאמרו הציבור שלוש עשרה מידות של רחמים בכוונה בין מילה לפריעה, ויראו נפלאות בעזרת ה'.‏
[יא] אחר אמירת שלוש עשרה מידות יאמרו 'רחום וחנון', ויראה לי שפסוק זה צריך לאומרו מעומד, שהוא וידוי, ואחר כך יתחיל 'מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא' מיושב דוקא, ויכוין שהוא מוכן למסור נפשו על קידוש ה' ועל דבר כבוד שמו.‏ ונקרא אמירת המזמור הזה בתפילה 'נפילת אפים', על שם שעיקרו לאומרו בנפילת אפים, שיפיל פניו על זרועו השמאלי, בין בשחרית בין במנחה, לא על ידו כי אם על זרועו, ויטה ראשו לצד שמאלי, ויכסה פניו בטליתו.‏
 ואפילו אם הוא עומד בזמירות, או שכבר התפלל, ומצא ציבור שאומרים נפילת אפים, יעשה נפילת אפים עמהם, ויאמר סדר הזמירות שעומד בהם בנפילת אפים.‏ וסוד נפילת אפים הוא רם ונשא, ובני אדם מזלזלים בו, יש שאין נופלים על פניהם כלל - כי סוברים שלא ניתן לעשות נפילת אפים כי אם לחכמים ולחסידים, ויש שנופלים על גבי ידיהם, ולא עשו כלום, כי צריך דוקא להפיל פניו על גבי זרועו השמאלי. וכל איש הירא את ה' במצוותיו חפץ, לא יעבור מלעשות נפילת אפים כתיקונו, כי כן הוא תקנת חכמים, ויש בזה צפוני סודות, ואף כי אין איתנו יודע, מעשה ידינו כוננה עלינו.‏ אך מה יעשה אותו הבן שהוא עם הארץ ואינו יודע בעל פה, הא ודאי צריך שיאמר עם הספר, וה' הטוב יכפר בעדו, אך יזהר לכוין באומרו 'אליך ה' נפשי אשא' שהוא מוסר נפשו לה' בלב שלם שיעשה בה כטוב בעיניו לנחת רוח לפני כסא כבודו, ויש בזה תועליות גדולות (כמו שכתבתי בקונטרס 'פלא יועץ', ועיין ערך 'נפילת אפים' משם הרב 'דבש לפי', עיין שם).‏ כל קבל דנא אם אומרו בלא כוונה עונשו גדול, שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ג קכא, א): ווי ליה למאן דאמר 'אליך ה' נפשי אשא' ולאו כל מילוהי אלא בליבא רחיקא ולא ברעותא, הוא גרם עליה להסתלקא מעלמא עד לא מטון יומוהי, ועל דא בעי בר נש לאדבקא נפשיה ורעותיה במאריה, ולא יתי לגביה במילה כדיבא, דכתיב (תהלים קא, ז) 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'. ומחמת דברי הזוהר הנזכר שחס ושלום אם לא יכוין גורם מיתה לעצמו קודם זמנו, יש שכתבו שיותר טוב שלא לומר פסוק זה, שהוא סכנה אם לא יכוין, אם לא שיודע בעצמו שיכוין.‏ ויאמר כל המזמור בכוונת הלב, ולבבו יבין מה שמוציא בשפתיו. ויאמרו בלשון תחנונים כדל שואל. וכן התחנונים שאומרים בשני וחמישי, וכל דברי התפילות והבקשות, צריך לאומרם בנחת בהכנעה בשפל קול התחינה כעני ורש, כלי מלא בושה, אשר תחנונים ידבר ומבקש על נפשו לפני מלך רם ונישא.‏ אך מה יעשו יראי ה' וחושבי שמו, כי פשתה המספחת, כי קלי הדעת שנצבו אוהבי המרוץ הם מריצים את השליח ציבור, והשליח ציבור מריץ את יראי ה', רץ לקראת רץ ירוץ, עד שאין אחד מהציבור שיאמר עם חבירו, אלא אחד למעלה ואחת למטה, לא כמתחננים אלא כמתקוטטים, אוי לנו מיום הדין, מי יתן והיה שה' הטוב יכפר בעדינו. אבל דא עקא שאין הקב"ה ותרן, ועל הכל יביא אלהים במשפט, ואין טוב ליראי ה' כדי להתפלל בציבור ולומר במתון ובכוונה כדת מה לעשות, יקראו סירוגין את אשר תשיג ידם ולשונם, והשאר ידלגו, כי טוב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה. על כל פנים לא  יאריך, ולא יאמר במתון יותר מדאי, כי לכל דבר יש גבול, 'טוב איש יכלכל דבריו במשפט' (תהלים קיב, ה), אמצעי שלם.‏
[יב] יש אומרים שאין לעשות נפילת אפים כי אם במקום שיש ארון וספר תורה (מחבר סי' קלא סעי' ב), או בעזרת בית הכנסת. ויש אומרים שעושין נפילת אפים בכל מקום, ואפילו ביחיד, והכל כמנהג המדינה. אמנם על פי הסוד ניתן לעשות נפילת אפים בכל מקום, ואפילו ביחיד. ויאחז צדיק דרכו.
‏[יג] אין לדבר בין תפילה לנפילת אפים (שם סעי' א), כי אם לענות קדיש וקדושה. אך באמצע נפילת אפים לא יענה, כי אם כדרך שעונים בקריאת שמע וברכותיה, ונתבאר לעיל סימן ס"ו סעי' ב' עיין שם.‏
[יד] יש ימים שאין אומרים בהם תחנונים, ואין נופלין על פניהם, ואין אומרים 'יענך ה' ביום צרה', ולא מזמור 'תפילה לדוד'. וכן בבית האבל אפילו אין שם אבל. וכן כשיש חתן בבית הכנסת (שם סעי' ד) כל שבעת ימי החופה, ואפילו בתפילה שקודם הנישואין אם בא החתן לבית הכנסת (רמ"א שם), 'כחתן  יכהן פאר' (ישעיה סא, י). וכן ביום השמיני שחרית.‏
 וכן כשיש מילה בבית הכנסת, אפילו אין שם אבי הבן. וכן במנחה אם מתפללים אצל התינוק. רק אשר איחרו לבוא באופן שכשנגמרה מצות המילה והלכו להם סיימו העמידה, יאמרו תחנונים. ובעניינים אלו הכל הולך אחר המנהג, נהרא נהרא ופשטיה.
‏[טו] ואין עושים נפילת אפים בלילה (מחבר שם סעי' ג).‏
 וכל שיש להם ספק אם יפלו על פניהם, יותר טוב שלא ליפול, דנפילת אפים רשות, ושב ואל תעשה עדיף.
‏[טז] אם חלה מילה בתענית ציבור, או חתן בתוך ימי משתה שבא לבית הכנסת, מתפללים סליחות ואומרים וידוי, ואין נופלים על פניהם, ואין אומרים 'והוא רחום' (שם סעי' ה), אך הפיוטים שיש בהם צער. אבל לא יאמרו אותם הבעלי ברית, דדוקא בתענית חייב מפני שהוא חובה, אבל התחנונים והפיוטים אינם חובה. ואפשר שגם במנחה שמתפלל בבית הכנסת אין הבעלי ברית אומרים תחנונים, ואין אומרים 'תיקון רחל', כי יום טוב דידהו הוא.
‏[יז] אסור לכל אדם ליפול על פניו בפישוט ידים ורגלים על גבי קרקע, אלא יטה קצת על צידו, או יציעו מחצלאות כיום הכיפורים כשנופלים על פניהם, כדי להפסיק בינם ובין הקרקע (רמ"א שם סעי' ח).‏
[יח] בשני וחמישי מרבים בתחנונים (שם סי' קלד סעי' א), כי הם ימי דין.‏ הנה כי כן, לא טוב לבקש ליפטר מלאומרם, כי הלואי יתפלל אדם כל היום, אולי יש תקוה שיעמוד ה' מכסא דין וישב על כסא רחמים עלינו. וכן חלילה לומר אותם במרוצה רבה כמבקש להשליך מעליו משא כבד, שהרי זה דומה למכבה את האש בתבן, וההעדר טוב.‏
 וצריך לומר 'והוא רחום' בכוונה רבה בכיוון רגלים כמו בתפילת שמונה עשרה, ומי שאינו אומר אותו מעומד עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר (מחבר שם סעי' א).‏ ולעיתות בצרה, יאמרו התחנונים של שני וחמישי במיתון רב, בשפל קול התחינה, ויראנו נפלאות בסייעתא דשמיא.‏
[יט] אחר נפילת אפים אומרים 'אבינו מלכנו', והיא תפילה ותחינה נוראה למכוין ומעמיק בה.‏ וזה כלל גדול לכל התפילות ותחנונים שתיקנו לנו חכמינו זכרונם לברכה, המעמיק בהם יראה שהם תפילות נוראות כוללות עניינים הרבה, וימצא התעוררות בכל תיבה לשפוך נפשו ביראה ואהבה והכנעה.‏
 ואחר כך אומרים 'אשרי', וגם כן צריך לכוין בו הרבה במה שמוציא בשפתיו, ובפרט בפסוק 'פותח את ידיך', וכמו שכתבתי לעיל סימן נ"א.‏ ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ד, ב): כל האומר תהלה לדוד שלוש פעמים בכל יום - מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ואינו נקל להיות בן העולם הבא. בודאי שצריך לאומרו כתיקונו, ומי שאינו זהיר ואינו משתדל לאומרו כתיקונו - אוי לו מעלבונו של עולם הבא, שאינו מחשיבו ואינו משתדל לקנותו בדבר קל. והן אמת כי שאור שבעיסה מעכב (ברכות יז, א), אבל צריך השתדלות לכל דבר טוב, 'אדם לעמל יולד' (איוב ה, ז).‏ אחר כך אומרים מזמור 'יענך ה' ביום צרה', והוא מסוגל לינצל מכל צרה.‏
[כ] קדושה דסדרא צריך ליזהר לאומרה בכוונה (שם סי' קלב סעי' א), שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מט, א) דקאים עלמא אקדושתא דסדרא ואמן יהא שמיה רבא דאגדתא.‏ וצריך לאומרה עם הציבור כדין קדושה שב'יוצר' (רמ"א שם), והיחיד אומר כניגון קורא מקרא.‏
 יכוין באומרו: ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה' ואני, ראשי תיבות: גוף בניו, שבניו שירדו לחיצונים בעוון שכבת זרע לבטלה יחזרו לגוף, אוצרות הנשמות שבגוף (ע"ז ה, א וברש"י שם), זהו גוף בניו. וגם שיכלו כל הנשמות ויבא גואל, במהרה בימינו אמן.‏ באומרו: לא ימושו מפיך כו', לבו למ"ו אב - אבינו שבשמים - יצעק, שיקויים מקרא זה בו ובזרעו.‏
 וכן באומרו: ולא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, ישפוך שיחו מתוך קירות לבו שלא יבא לידי קרי, ושלא יהיו בניו רעים וחטאים חס ושלום.‏ וכשאומר: ברוך אלהינו, יכוין בו היטב, וישמח לבו ויגל כבודו על כי זכינו לטובה גדולה לחיי העולם הבא, אי אפשר שלא לשמוח.‏
[כא] 'תפילה לדוד' צריך ליזהר מאוד לאומרו בכוונה גדולה, כי הוא מזמור מיוחד להתחנן בו שישמע האל יתברך תפילותינו. וראוי לקרוא אותו מילה במילה, ולשפוך שיחו לאל יתברך שיקבל תפילתינו, שבקריאתו בכוונה יש צער ושברון לב, לכן אין אומרים אותו בימים שאין אומרים תחנונים. ומתחילין  'בית יעקב', שהוא גם כן מענין שיקבל האל תפילתינו. ואחר כך אומרים 'שיר המעלות', להורות שכבר קבל תפילותינו כמה פעמים, והושיענו מיד צרינו וקמינו, ולא נתננו טרף לשיניהם, ואין אנחנו כפויין בטובתו חלילה.‏
[כב] יאמר כן: השיר שהיו הלוים אומרים על הדוכן, ביום אחד בשבת קודש היו אומרים (כן צריך לומר, ולא ביום 'ראשון', דכתיב (בראשית א, ה): ויהי ערב כו' יום' אחד'). וכן על זה הדרך בשאר הימים. וביום שישי יאמר: היום יום השישי בשבת קודש היו אומרים. ויתן לב לזכור חורבן בית המקדש  שיבנה במהרה בימינו אמן, ולזכור את השבת ולקדשו.‏
 וצריך לומר השיר של יום גם בראש חודש חנוכה ופורים, ויקדים השיר של יום, דתדיר קודם. בחנוכה יקדים השיר של חנוכה - משום פרסומי ניסא.‏ וראיתי קצת שליחי ציבור שכשיש מזמור אחר, מדלגים השיר של יום, דניחא להו לקצר, ולאו שפיר עבדי.‏
[כג] אחר כך אומר קוה אל ה', אין כאלהינו כו', והוא שבח נורא, וסימנו: אמ"ן ברוך אתה. ואחר כך יאמר פיטום הקטורת (רמ"א שם סעי' ב) בכוונה, כי הוא מסוגל מאוד, שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ב ריח, ב): כל מאן דקרי בכל יומא פרשתא דקטורת, ישתזיב מכל מילין בישין וחרשין דעלמא, ומכל פגעין  בישין, ומהרהורין בישין, ומדינא בישא, וממותנא, ולא יכול סטרא אחרא לשלטאה עליה, ואיצטריך דיכוין בה. ועיין מה שכתבנו לעיל סימן מ"ח.‏
 ואתה בן אדם פקח עיניך לכוין באמירת פיטום הקטורת, לא להנאתך, כי אם לעשות נחת רוח ליוצרך, כי מתוקף תועלותיו נודע שיש נחת רוח גדול לה' יתברך, אשרי ילוד אשה שזוכה לעשות נחת רוח ליוצרו מלך רם ונשא.‏ הטוב והישר לאומרו בזמירות אחר פרשת התמיד, ובסוף התפילה אחר קוה, ובמנחה קודם אשרי, בין בחול בין בשבת (ותו לא, והנוהגים לאומרו במוצאי שבת אחר הבדלה - לא טוב). ומי שאין נוהגים כך אנשי עירו, הוא לבדו יעשה בצנעה כסדר הזה.‏
 ובגמר 'פיטום הקטורת' שבסוף התפילה, גם כן צריך לומר (גם כן) פסוק 'וערבה', ולא כמנהג קצת טועים שמדלגים אותו.‏ ואחר כך יאמר: תנא דבי אליהו, בין בחול בין בשבת, כי יש בו שבע פעמים לשון 'שלום', וסודו רם, והמדלג אותו בשבת - מגרעות נתן.‏
 ואחר כך אומרים קדיש בתרא, ויפה מנהג המקומות שאין מוכרים קדיש זה אלא מניחים שיאמרו אותו הצריכים על נפשות המתים, כי הוא מועיל הרבה. ונכון שיאמר אותו גם כן ביום שבת שקודם היא"ר ציי"ט.‏ ואומרים בו 'ברכו' בין בחול בין בשבת, כן ראוי להנהיג, כי כן צריך על פי הסוד.‏
 וקדיש בתרא צריך שיאמר אותו גדול, ולא קטן לבדו.
‏[כד] אחר כל תפילה משלש תפילות צריך לומר: עלינו לשבח כו', על כן נקוה לך וכו', מעומד. וצריך לאומרו באימה וביראה ובכוונה ובשמחת הלב (שם), כי הקב"ה עם כל פמליא של מעלה עונים ואומרים 'אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו'.‏
 יזהר שלא לשנות מטבע שטבעו חכמים, ויאמר: ומושב יקרו.‏ וכן יאמר: שהוא נוטה שמים ויוסד הארץ, ולא יבליע ה' זאת, שמשנה השמות שיש בראשי תיבות.‏
 ככתוב בתורה' וידעת היום, ואין לומר 'בתורתך', שכל הנוסח הוא בלשון נסתר.‏ 'כי ה' הוא האלהים' יפסיק. 'בשמים ממעל ועל הארץ מתחת' יאמר בנשימה אחת, ואחר כך יאמר 'אין עוד'. שאם יפסיק באומרו 'בשמים ממעל', משמע 'דעל הארץ אין עוד' - הא בשמים יש עוד, ועוד מורה שבשמים הוא אלהים אך לא בארץ.‏
[כה] כשאומר 'אל אל לא יושיע' יפסיק, ואחר כך יאמר 'ואנחנו (שם) משתחוים' (ואני נזהר שאם אירע עניית אמן באומרי שהם משתחוים כו', שלא לענות עד לאחר 'ואנחנו משתחוים').‏ ויש בו כמה סודות ורמזים וכוחו גדול, ולעיתות בצרה טוב לומר אותו שבע פעמים ישר והפוך, שמתחיל: עוד אין מתחת, והוא מסוגל לכל דבר וענין, ולכל צרה וצוקה שלא תבוא.‏
 ולפי גודל חשיבותו, כי הוא מדברים העומדים ברומו של עולם, צריך ליזהר בו ביותר לאומרו במתון ובכוונת הלב. והן בעוון בני אדם מזלזלים בו, כי תבער בם אש המהירות, הרצים יצאו דחופים (ע"פ אסתר ג, טו) לברוח מבית הכנסת כתינוק הבורח מן הספר, ולכן אין אומרים אותו כלל, או  מבליעין אותו כהרף עין בדרך הלוכם, ומאבדים טובה הרבה, מי האיש הירא את ה' במצותיו חפץ - לא יעשה כמעשיהם.‏
[כו] טוב לומר אחר 'עלינו לשבח', פסוק: אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך (תהלים קמ, יד). וישב עוד בבית הכנסת, ויאמר מזמור 'ה' רועי' (תהלים פרק כג), ומזמור 'אלהים יחננו' (שם פרק סז), ומזמור 'לדוד ה' אורי וישעי' (שם פרק כז).‏ וכתוב בספרים, כי טוב מאוד לומר השלושה פסוקים שאמרו התינוקות למרדכי (אסת"ר ז, יג), שהם סגולה נפלאה וסודם רם ונשא, וכה תוארם: אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבא (משלי ג, כה), עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל (ישעיה ח, י), ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא אני אסבול ואמלט (ישעיה מו, ד).‏ ובימי השובבי"ם יוסיף לומר אחר תפילותיו: אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי (אתך אני להושיעך) [הנני מושיעך] מרחוק ואת זרעך מארץ שביים, ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד (ירמיה מו, כז). אל תירא עבדי יעקב נאום ה', כי אתך אני, כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה, ואותך לא אעשה כלה, ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך (שם, כח). ויש עוד פסוקים ומזמורים שטובים ומסוגלים לאומרם אחר התפילה, הלא בספרים.‏ ויאחז צדיק דרכו, הלואי שישב בבית הכנסת כל היום אם יוכל, אך על כל פנים לא יעבור מללמוד אחר התפילה סדר המסודר בספר 'חק לישראל', כי במעט לימוד מרויח הרבה, וכמו שכתבתי בקונטרס 'פלא יועץ' ערך 'קביעות', עיין שם.‏
 ולא יחלוץ התפילין עד שילמוד בהם, אחד המרבה ואחד הממעיט, וכמו שכתבנו לעיל סימן כ"ה.‏ וישתדל לבוא מן הראשונים ולצאת מן האחרונים, ואם יוכל להתעכב עד שלא ישארו עשרה בבית הכנסת טוב לו, שלא יגרום הוא להרוס הבנין ולהסתלק השכינה. והישיבה בבית הכנסת היא מצוה בפני עצמה, דכתיב 'אשרי יושבי ביתך', ואמר להו רבי יהושע בן לוי לבניו: קדימו חשיכו לבי כנישתא כי היכי דתוריכו חיי (ברכות ח, א). ועיין לעיל סי' צ"ג.
‏[כז] כשיצא מבית הכנסת, אפילו אם הוא מהיר מאוד למלאכתו, לפחות עד שיצא מחצר בית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, שלא לעבור על דברי חכמים זכרונם לברכה (ברכות ו, ב), אלא ילך לאט לאט.‏
 וביציאתו מבית הכנסת אל יסוב אחוריו אל היכל ה', כי גנאי הוא להפטר מלפני המלך ואחוריו אל המלך. ואמרו בש"ס (יומא נג, א): רבא כד הוה מיפטר מיניה דרב יוסף הוה אזיל לאחוריה עד שהיה מכה ברגליו ומתמלאין אסקופותיו דמא, ורבי אלעזר כי הוה מיפטר מיניה דרבי יוחנן הוה אזיל  לאחוריה עד דמכסי מיניה דרבי יוחנן. ומכאן יראה האיש הירא, מהו הראוי שיעשה הנפטר מן השכינה.‏
 אך מה נעשה שאין מנהג העולם למיעבד כדין, לא הנפטר מרבו ולא הנפטר מן השכינה, והבא לעשות מאי דלא נהיגי מיחזי כיוהרא. מכל מקום אם המצא ימצא אדם יחידי בצאתו מבית הכנסת, יעשה כזאת לילך לאחוריו עד בואו אל פתח בית הכנסת, ובא בשכרו.‏ וישתחוה נגד ההיכל בקומו ממקומו, ויאמר כי כל (הגוים) [העמים] ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד (מיכה ד, ה), ה' נחני בצדקתך כו' (תהלים ה, ט), הורני ה' דרכך אהלך באמיתך יחד לבבי ליראה את שמך (שם פו, יא), ועוד פסוקים הנהוגים יאמר עד צאתו. ובצאתו  מפתח בית הכנסת יחזור וישתחוה (רמ"א סי' קלב סעי' ב) נגד ההיכל, וילך לדרכו לחיים טובים ולשלום.‏
<h2>סימן קלה עד סימן קן</h2>
﻿ הלכות קריאת ספר תורה:‏
 והואיל וכבר קדמוני בעלי אסופות, הלא המה הרב 'אמת ליעקב', וספר 'לדוד אמת', וספר 'שלמי ציבור', וספר 'זכור לאברהם', וספר 'קמח סולת', על כן אהיה מקצר ועולה, ולא אכתוב כי אם הדינים הנצרכים לכל המון ישראל, לא הנצרכים לשליח ציבור ולמורה צדק, כי להם יאתה ללמוד חיפוש  מחיפוש, ולהיות בקיאים בכל הדינים ובכל הפתוחות והסתומות ובכל חסרות והיתרות, ובכל דיני הטעיות וכדומה, ויהיו שגורים בפיו ולא ישכח, ישמע חכם ויוסף לקח (משלי א, ה), כי זה תפארת חכמים וחזנים שיהיו שנונים בשעת מעשה ולא משנים.‏
[א] בשני וחמישי מוציאין ספר תורה (מחבר סי' קלה סעי' א), וקודם הוצאת ספר תורה אם הוא יום שאומרים בו תחנונים אומרים: אל ארך אפים, וצריך לאומרו מעומד כי הוא וידוי.‏ וכשאומר 'כרוב רחמיך אל' יכוין: כרוב מיכאל, שהוא כרוב ומראה אפרו של יצחק הצבור על גבי מזבח של מעלה, זהו 'רחמיך אל', ר"ח גימטריא יצחק, והשאר אותיות מיכאל.‏
 ולא ידבר בעוד שמוציאין ספר תורה, כי שעה זו היא שעת רחמים, ויש סוד גדול.‏ וישמח על ראיית ספר תורה, ויכבדנו וינשקנו.‏
 אם יעשה איזו מצוה ממצוות ספר תורה, ישמח בה.
‏[ב] בשבת ויום טוב שחרית, נוהגים לומר שבח 'בריך שמיה דמרי עלמא'. ואמנם יש שכתבו שעל פי הסוד עיקרו נתקן לאומרו בעת הוצאת ספר תורה במנחה של שבת, לכן האיש החפץ במצוות ישתדל לאומרו (במנחה) בינו לבין עצמו במנחה של שבת, אם לא יוכל לתקן כן בעירו, כאשר לא נהגו כן ברוב תפוצות ישראל.‏ והנה נוסח ה'בריך שמיה' הובא בזוהר הקדוש (ח"ב רו, א), ונדפס בסידורים. אך מחסרים חסרון גדול, כי שם נאמר: יהא רעוא קדמך דתפתח לבי באורייתך, ותיהב לן בנין דכרין דעבדין רעותך, ותשלים משאלין כו'. וידוע כמה צריך האדם להתאמץ לבקש רחמים על הבנים, כל שכן בעת רצון שעת רחמים.
‏[ג] כשמוציאין ספר תורה מההיכל להוליכו לתיבה, וההיכל במזרח והתיבה למערב, כשמחזיר פניו לתיבה להוליכו יוליכנו דרך צפון דהוי לצד ימינו, וכשמחזיר אותו מהתיבה להוליכו להיכל נמצא יד ימינו לצד דרום, ויוליכנו דרך שם. וכשמראה הספר תורה לעם והוא עומד ופניו למזרח, יקיף ממזרח לדרום (באר היטב שם ס"ק ד), וכן על זה הדרך דרך יד ימינו, כל פינות שאדם פונה יהיו לצד ימין.
‏[ד] מראה פני כתיבת ספר תורה לעם לכל הצדדים, שמצוה על כל אדם אנשים ונשים לראות הכתב, ולכרוע ולומר וזאת התורה כו', תורת ה' תמימה כו' (מחבר סי' קלד סעי' ב).‏
 וטוב להשתדל להיות קרוב אל הספר תורה בשעה שמראין אותו, כי נמשך אור גדול אל האדם על ידי הסתכלותו בספר תורה מקרוב עד שיכול לקרות האותיות היטב.‏ ויש לגלול על שלוש דפין כשמגביהו, להראות כתיבתו, לא פחות ולא יותר.‏
 העומד באמצע ברכות קריאת שמע יראה הכתב וישתוק, ולא יפסיק לומר 'וזאת התורה'.
‏[ה] בזמן מכירת המצוות, טוב וישר שלא לשוח בבית הכנסת, וילמוד מזמורים אם בעל נפש הוא, יחליף רע בטוב. וזו חובת גברא בכל עת ובכל זמן, כל שכן בעומדו בבית הכנסת ובאמצע תיקוני התפילות, וצריך ליזהר הרבה שלא לערב קודש בחול וטמא בטהור.‏
[ו] אין להתקוטט בעבור שום מצוה, כי שנאוי המחלוקת יותר ויותר ממה שאהוב המצוה הבאה במחלוקת, ושנינו (יומא לט, א): הצנועים מושכין את ידיהם. ולכן אף שאמרו שאם רב העיר או אדם חשוב רוצה לקנות מצוה יכול אדם אחר להוסיף על הדמים לקנותה, דבמצוות אין חולקים כבוד לרב,  וקרוב אדם אצל עצמו, מכל מקום הכל לפי מה שהוא אדם, אם יודעו שהוא מקפיד ומצטער ונקיט בליביה, במקום מצוה - עבירה היא בידו, על כגון זה אמרו (אבות פ"ב משנה א): הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, שאם ההפסד יתר על השבח - ההעדר טוב.‏
[ז] לא יכבד הלוה למלוה בשום מצוה משום לתא דרבית, ורבים אין נזהרין בזה, וכזה נשך כל דבר, ה' הטוב יכפר בעד.
‏[ח] מי שנתן על מצוה אחת כשהכריז השמש כנהוג דרך משל עשרה זוזים, ובא אחר והוסיף עוד שתים ושלוש זוזים כנהוג, וגבאי הקהילה הקדושה ראה שהשני אינו בטוח, ורוצה ליתנה לראשון בעשר שהתנדב תחילה, אין הראשון יכול לסרב כל עיקר, וחייב לקחת המצוה ולשלם העשרה זוזים. אמנם צריך לזה דעת נכונה והנהגה טובה, לעשות הדברים בסתר, באופן שלא לבייש את מי שאין לו, שלא לבוא לידי מחלוקת וקטטה חס ושלום, כי מוטב ילכו לאיבוד אלף אלפים דינרי זהב ולא תצא תקלה כזו להלבין פני חבירו ולהרבות מחלוקת חס ושלום.
‏[ט] מצוה להשתחוות נגד הספר תורה כשהספר תורה פתוח ורואה הכתב, ונהגו לנשק הספר תורה כשמביאין אותו וכשמוליכין אותו, וכל מי שיכול לנשק בפה ואינו נושק כי אם נוגע בספר תורה ביד - לאו שפיר עביד. והכל כמנהג המדינה. וכל כי הא צריך פלס ומאזני משפט שלא לעשות חסידות יתירה ומילא דיוהרא.‏ וכן טוב ללוות מעט הספר תורה ממקומו, אבל לא הרבה, משום יוהרא, אלו דברים שאין להם שיעור.‏
[י] אף אם הציבור בצרה, לא יוציאו ספר תורה ממקומו להוליכו לבית הקברות, כי החמירו מאוד בזוהר הקדוש (ח"א רכה, א) בזה.‏ ולהוציא ספר תורה מבית הכנסת לקראת ספר תורה אחר הבא מחדש לבית הכנסת, יש אוסרים, ושב ואל תעשה עדיף במקום שאין מנהג.‏
[יא] אסור לצאת ולהניח ספר תורה כשהוא פתוח, ואמרו בש"ס (ברכות ח, א) שעל זה נאמר 'ועוזבי ה' יכלו' רחמנא ליצלן, ואינו מותר רק בין גברא לגברא (שם סי' קסו סעי' א), וגם זה לא התירו אלא מתוך דוחק ואונס גמור וניכר, או צרכי רבים, או פיקוח נפש.‏ ורבים מעמי הארץ, כשמתפללים במקום אחר ביום שיש ספר תורה, הרצים יצאו דחופים בתפילתם למהר לבוא לבית הכנסת לראות ספר, ותיכף שרואים ספר מניחים באמצע הקריאה ויוצאים, ויותר טוב היה אם לא היו באים כלל לבית הכנסת - מעכשיו שבאים ועושים עבירה במקום מצוה.‏
 המוליך ספר תורה, מחבקו בזרוע ימינו בחיקו כנגד לבו.
‏[יב] לא יאחוז ספר תורה בלי מטפחת (שם סי' קמו סעי' א) בשעת קריאה, כי אם בהפסק מטפחת מידו לעור הספר תורה.‏
[יג] הירא את דבר ה' יזהר לשמוע קריאת ספר תורה מתוך החומש, דאי אפשר לכוין היטב בשמיעה משליח ציבור.‏ וכיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה, אסור לספר אפילו בדברי תורה, אפילו בין גברא לגברא אסור לדבר עם חבירו. רק אם גורס בינו לבין עצמו, בין גברא לגברא, בלחש, שרי (שם סי' קסו סעי' ב).‏
 ורבים מעמי הארץ הרבה כשלו, ובפרט בשמחות וגיל ובשמחת התורה וכדומה, רבה המכשלה בדיבור בשעה האסורה ובמקום האסור לדבר. והן בעוון, אף על פי שהוא איסור חמור, אין מי שיוכיח על כבוד שמים, ואין מי שיקבל תוכחה, ה' ברחמיו יסיר את לב האבן מקרבנו ויעזרנו על דבר כבוד  שמו.‏
 ובזוהר הקדוש (ח"ב רו, א) החמירו מאוד, ואמרו דצריכין כל עמא למיקם באימתא כמאן דלית להון פומא, כמה דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא.
‏[יד] אין נכון לסייע עם השליח ציבור בעת קריאת התורה בציבור (באר היטב שם ס"ק ד), וצריך להיות שומע קריאת התורה ולשתוק. וכן יש למחות באותם המסייעים לשליח ציבור בקריאת שירת הים, ועשרת הדברות, ושלוש עשרה מידות, בספר תורה.‏
 ואין לעמוד על שום קריאה, לא על עשרת הדברות, ולא על שלוש עשרה מידות, שב ואל תעשה.
‏[טו] נכון שיהא הספר תורה פתוח בברכה ראשונה לגמרי. וכשהוא מברך ברכה ראשונה יהיו פניו נגד הספר תורה, ולא יביט בספר תורה, אלא פעם למעלה פעם למטה, דבזה לא יעלה על לב לומר דהברכה כתובה בתורה (רמ"א סי' קלט סעי' ד ובבאר היטב שם ס"ק ז בשם הב"ח).‏
 ויזהר קודם שיברך לראות בספר תורה פסוק שלם שלא יהא בו טעות, ובזה לא יכנס במחלוקת אם נמצא טעות בפסוק ראשון, דיש אומרים שיברך פעם אחרת. ואם לא נזהר ונמצא טעות, לא יברך פעם אחרת. וכן אם טעה השליח ציבור והראה לו בסדר אחר, אינו חוזר לברך.
‏[טז] צריך ליזהר בעלותו לקרות בתורה, שיאחוז בשתי ידיו בספר תורה עצמו במקום המטפחת עד שיברך ברכה ראשונה (מחבר שם סעי' יא), ואחר גמר הברכה יסלק היד שמאל וישאר יד ימינו אוחזת בספר תורה כל זמן קריאתה (מג"א שם ס"ק יג ועי' באר היטב שם ס"ק יב).‏
[יז] אומר 'ברכו' והברכות בקול רם, והאומרם בלחש טועה, ויש אומר שצריך לחזור ולברך בקול רם (שם סעי' ו), הואיל וכבר בירך ברכת התורה לעצמו, ולא נתקנה ברכה זו אלא משום כבוד הציבור כשקורא בתורה. ועוד שאם אומר בלחש הרי זה גוזל את הרבים שלא יענו אחריו, וחוטא זה יאבד  טובה הרבה, ואיך אומר ברכו את ה', כשאומר בלחש - לא יוכלו לברך. ועוד דאסור לעונה דהיינו השליח ציבור להגביה קולו יותר מן המברך.‏
 וזו רעת העמי הארץ שאינם יודעים ברכות התורה, עד שכמה מהם שאומרים בקול רם ונגלה קלונם לעין כל, אשר על כן הפקחים שבהם אומרים בלחש כדי שלא יגלה חסרונם, ואוי לה לאותה בושה. בין כך ובין כך, מי גרם להם זאת, עצלותם שלא לילך אצל חכם ללמוד לפחות דבר זה - כדי שלא  לבוא לידי בושה בפני רבים.‏
 ומה טוב היה שיכתבו סדר ברכות התורה באותיות גדולות באר היטב, כדי שיקרא העולה בה, ויהא מונח אצל הספר תורה. וכל העולים יברכו מתוך הכתב, אפילו היודעים, כדי שלא לבייש את שאינם יודעים. עושה אלה מזכה את הרבים, וזכות הרבים תלוי בו.
‏[יח] ברכה ראשונה 'אשר בחר בנו', אם טעה ובירך ראשונה 'אשר נתן לנו', אם לא סיים - יאמר 'אשר בחר בנו', ואם סיים - יאמר 'אשר בחר בנו' באחרונה (באר היטב שם ס"ק א).‏
 וצריך לומר 'אשר נתן לנו את תורתו תורת אמת' היינו תורה שבכתב, 'וחיי עולם' היינו תורה שבעל פה (שם סעי' י), וישמח מאוד.
‏[יט] טוב שיאמר בלחש: השם עמכם, וירויח שיאמר לו השליח ציבור: יברכך ה', ולא יזכיר ה' להדיא, כי אין טוב להזכיר ה' בתיבה ראשונה. ומשום זהירות זה, יאמר זה לבד בלחש, ואחר כך יאמר בקול רם 'ברכו'.‏
 וצריך העולה לתורה לקרות עם השליח ציבור, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אבל צריך לקרות בנחת שלא ישמיע לאזניו.‏ ואחר הקריאה יגלול הספר תורה קודם שיברך ברכה אחרונה, ויהיה סתום הספר תורה בין גברא לגברא (רמ"א שם סעי' ה).‏
[כ] מקום היותר מעולה לעליית ספר תורה על פי הסוד הוא השישי (עי' מג"א סי' רפב ס"ק ט), אם קורא קריאה מחודשת. ועל כל פנים לא יתקוטט ולא יקפיד אם לא קראוהו לעלות לספר תורה, או אם קראוהו במקום שאינו לפי כבודו לפי דעתו, כי זה דבר הגורם מחלוקת וקטטה, ושנאוי המחלוקת.  ולפי האמת הכל הבל ורעות רוח, וכל הרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו (עי' עירובין יג, ב). ומה אנו ומה חיינו, ואם האדם מכובד בשמים ממעל - מה לו ולכבוד בשר ודם אשר להבל דמה, ואם הוא בזוי ושסוי בשמים ממעל - מה יתן לו ומה יוסיף מה שמכבדין אותו בני אדם. דו"ק והעמק בזה. כי זה כלל גדול להיות מעביר על מידותיו, שלא להקפיד על שום אדם ועל שום דבר, ומה גם כי איש הישר בעיניו יעשה, ואין להאשימו ולהקפיד עליו אם לא השיג לדעתו לעשות רצונו כרצונו, וגם זה כלל גדול, מי חכם וישמור אלה.
‏[כא] וטוב להשתדל לעלות לספר תורה פעם אחת בחודש.‏
 העולה לספר תורה צריך לקרות מעומד, ולא יסמוך עצמו (שם סי' קמא סעי' א) שיעור שאם ינטל הדבר יפול (עי' מג"א שם ס"ק ב), וכן השליח ציבור צריך ליזהר בזה (רמ"א שם).‏ נוהגים לומר לעולה לספר תורה 'בכבוד', וליורד מלקרות 'חזק וברוך', והוא מנהג נכון. אבל דא עקא, שיש שעושים שחוק וקלות ראש בזה בבית הכנסת כשרוצים להתלוצץ על אחד (כגון שנולד לו בת וכדומה צועקים בקול גדול: בכבוד, בכבוד, ישתקע הדבר ולא תהא כזאת בישראל לעשות איסור חמור של ליצנות ושחוק וקלות ראש, האיסור בכל מקום, ובכל זמן עושין במשפט).
‏[כב] והיותר טוב שלא ירד העולה לספר תורה מן התיבה עד שישלים הקריאה העולה אחריו (שם סעי' ז), כדי שלא לבלבל את השליח ציבור, ושלא יאבדו הציבור והוא קריאת התורה מקול הקורא 'חזק ברוך' 'חזק ברוך', ולכן יכוין לירד בשעה שעושה 'מי שברך' למי שעלה אחריו.‏
 וכשעולה לקרות בתורה יעלה דרך קצרה, וכשחוזר חוזר בדרך ארוכה, ואם שתי הדרכים שוין יפנה על ימין (מחבר שם).‏ וכשיעלה לספר תורה יכוין לתקן מה שפגם בכבוד התורה, ויכוין שגם נשמתו תעלה לידבק באור תורה. אם ישמח בקריאתו, יושפע עליו שפע קדושה מקדושת הספר תורה.‏
[כג] אם טעה שליח ציבור וקרא לאחד שני פסוקים, ובירך ברכה אחרונה, צריך לחזור ולברך לפניה, ויחזור אותם שתי פסוקים ועוד פסוק אחר ויברך לאחריה. ואם כבר קרא לאחר, יחזור עם האחר אותם שני פסוקים, ואותו שקרא שתי פסוקים אינו עולה למנין הקרואים.
‏[כד] צריך לכוין לברכות הקוראים בתורה ולברכות המפטיר, ויענה אחריהם אמן, ויעלה לו להשלים מנין מאה ברכות שבשבת חסרים (שם סי' רפד סעי' ג). אך אין לענות אמן אחר 'הנאמרים באמת', דהכל ברכה אחת היא, שפותחת בברוך וחותמת בברוך, ורובא דעלמא טועים בזה. והמפטיר יזהר שלא יעשה הפסק באומרו 'הנאמרים באמת', כדי שלא יטעו לענות אמן.
‏[כה] המנהג הנכון שלא יתחיל המפטיר ההפטרה עד שיגמור הגולל הגלילה (שם סי' קמז סעי' ז), אלא שלא נהגו כן מפני טורח ציבור.‏
[כו] לא סגי בשמיעת ההפטרה, אלא צריך לקרות מתוך הספר, והברכות ישמע מהקורא. אך צריך שכל אחד יקרא ההפטרה בנחת אחר המפטיר, ולא ישמע כי אם קול המפטיר, לא כמו שנוהגים שכל הקהל אומרים בקול רם והמפטיר בלחש, קרוב להיות ברכותיו לבטלה.‏ ואם אין המפטיר יודע לקרות ההפטרה מתוך הכתב, הברכות לבטלה והציבור לא יצאו ידי חובת מפטיר. חבל על דמשתכחין אנשים טפשים ולעגי שפה שרוצים לומר ההפטרה למנוחת הורם, וקורין הברכות וההפטרה בסירוגין, חציין של תיבות, ושגיאות מי יבין. ונהי שאמרו במדרש (מסכת כלה פ"ב) שמת אחד אמר שלא ניצול מעונשו הקשה עד שיאמר בנו קדיש ויפטיר בנביא, ומזה נתפשט המנהג לומר קדיש כל שנים עשר חודש ולהפטיר בנביא, וכן בשבת שקודם יארצייט, אבל פשיטא שאין זה מועיל אלא כשיאמר אותם בשפה ברורה ובנעימה אות באות תיבה בתיבה, לא כן אלו  הטועים והמדלגים, גורמים נגע במקום ענג, והעדר טוב ממציאות הרע. ויותר טוב ומרוצה ומקובל לפני ה' יתברך ולפני הורם שיתנו אותם המעות שנותנים לקנות קדישים והפטרות, יתנום לעניי תלמידי חכמים ובני אדם מהוגנים, נוסף על אשר היו חושבים ליתן, וערבה לה' ולאביהם.‏ ואסור לדבר עד שישלים המפטיר, כמו בספר תורה (שם סי' קמו סעי' ג).‏
<h2>סימן קן</h2>
﻿ הלכות בית הכנסת ובנין בית הכנסת:‏
[א] כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת, ולקנות להם תורה נביאים וכתובים (מחבר סי' קן סעי' א), וגמרות וספרי פוסקים, ללמוד לכל מי שירצה (עי' מג"א שם ס"ק א).‏ אשריהם ישראל, הם מתאמצים במצות בנין 'מקדש מעט' שהוא הבית הכנסת בכל כוחם בגופם וממונם, החלש יאמר גבור אני, זכאה חולקייהו, ומפארים בית אלהינו בנינים מפוארים ציורים וכיורים נאים, אבל לקנות ספרים שילמוד מי שירצה לא נהגו, ונמצא העיקר חסר. שהרי אמרו בירושלמי דשקלים (פ"ה ה"ד): רבי חמא ורבי אושעיא הוו מטיילי באילין כנישתא דלוד, אמר ליה רב חמא לרבי אושעיא כמה ממון שיקעו אבותי כאן, אמר ליה כמה נפשות איבדו אבותיך כאן, קרי עליה 'וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות' (הושע ח, יד), מי לא הוו בני אנשא דילעון באורייתא. כלומר: דהוה  סגי בבנין כל דהו, והמותר יתנו לעמלי תורה.‏
 הנה כי כן, מה טוב ומה נעים שיעשו אנשי העיר בית מושב מלא ספרים מכל מין, מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, ותהא תורה מונחת שם, כל הרוצה ללמוד יבא וילמוד.‏ ויש כמה קהילות שיש בהם בהיכל הקודש עשרים או שלושים ספרים, ודומה להם שאין מצוה רבה בעולם כמו להניח ספר תורה בהיכל, עד כשרוצים להפליג בבקשה מאדם אחד שיעשה להם מבוקשם, אומרים לו: זו מצוה רבה כמו להניח ספר תורה בהיכל, ויחרדו חרדה גדולה למכור ספר תורה. ולו חכמו ישכילו כי טוב מאוד למכור הספרי תורה היתרים שהם מתעפשים בהיכל, ולקנות במקומם ספרים, וליזהר בבני עניים שמהם תצא תורה (נדרים פא, א), הרי זה כמחליף זהב על מרגליות יקרות אשר אין ערוך להן.‏ וזה כלל גדול, שיהא האדם הן יחיד הן ציבור כסוחר טוב, ויבחרו להוציא מעותיהם בדבר שיש בו יותר ריוח ויותר נחת רוח ליוצרנו, ואם ירחיב ה' גבולו יהיה אוחז בזה וגם מזה אל ינח ידו.‏
[ב] אין בונים בית הכנסת אלא בגבהה של עיר, ומגביהין אותו עד שיהא גבוה מכל בתי העיר שמשתמשים בהם (שם סעי' ב).‏ ונהי שיש מקילין ויש צדדים להיתר, אבל בעל נפש יחוש, כי רבים עברו ונענשו בחורבן בתים ומיתת בנים רחמנא ליצלן, לכן צריך ליזהר הרבה, דחמירא סכנתא (חולין י, א). ומיהו אם חושש שלא ישמעו, אל יגיד, דמוטב יהיו שוגגין (שבת קמח, ב), וה' הטוב יכפר בעד, ושומר פתאים ה' (תהלים קטז, ו). אמנם אם יד הטובים תקיפא ודבריהם נשמעים, ויש בידם למחות, יכופו את מי שהגביה ביתו להשפילו, ולא תחרב העיר, ורב שלום בוניך (ישעיה נד, יג; ברכות סד, א).
‏[ג] צריך שיהא פתח בית הכנסת נגד ההיכל (שם סעי' ה), כדי שישתחוו מן הפתח נגד ההיכל, אם לא במקום שאי אפשר.‏
 ועושים בימה באמצע בית הכנסת, שיעמוד עליה השליח ציבור וישמעו כולם (רמ"א שם).‏ ואסור לישב בין הבימה ובין ההיכל - באופן שיהא אחוריו נגד ההיכל, דגנאי הוא, ואיסורא נמי איכא. כן כתבו קצת פוסקים (מג"א שם ס"ק ו וט"ז שם ס"ק ב). ולכן צריך ליזהר.‏
[ד] מה טוב במקום דאפשר שיהיה בנין בית הכנסת על ידי ישראל, ולפחות מקום ההיכל טוב שיהא על ידי ישראל דוקא, היכא דאפשר.‏ ואם הבית הכנסת מרוצף באבנים, צריך ליזהר שלא ישתחוה ופניו דבוקים ברצפה, כמו שנוהגים ביום הכיפורים, אלא יטה מעט, או שלא ישפיל ראשו עד לארץ, או שיהא דבר מפסיק בין פניו לרצפה.‏
<h2>סימן קנא עד סימן קנד</h2>
﻿ דיני קדושת בית הכנסת ושאר דיני בית הכנסת:‏
[א] הנה נא הואלתי להעתיק בקצרה אמרי קדוש הרב 'שלמי ציבור', אשר האריך הרחיב ואסף איש טהור מפי ספרים תוקף וחומר איסור המזלזל בקדושת בית הכנסת, בתוספת קצת נופך. ואבוא בקצרה להזהיר ולהזכיר לאנשי לבב המושלים ביצרם, ושומעים דברי חכמים, בשומעם זאת יחרדו בנים  ויזכרו וישובו, ולא יוסיפו לחטוא לטוב להם.‏
 חובה על כל מרביץ תורה להודיע לקהל עדתו, וכן איש את רעהו - היודעים לשאינם יודעים יודיעו, איסור הדבר וחומר המדבר בבית כנסת שיחת חולין, וכל שכן שיחה בטילה. ואפילו אם יראו קצת מתופסי התורה שנלכדו בשחיתה זו, לא יהיו אחריהם לרעות. כי לפי האמת הברור הוא איסור חמור  ועוון פלילי, כמבואר בש"ס ופוסקים, ובזוהר החמיר ביותר בעונש הדבר, ואפילו אם מדבר דיבור הצריך לצורכו, דהוא שיחת חולין, דאסיר. וזה לשון הזוהר בפרשת תרומה (ח"ב קלא, ב): מאן דמשתעי בבי כנישתא במילין דחול, ווי ליה דאחזי פרודא, ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל, דלא דחיל מיניה ואנהיג קלנא בתיקונא עילאה דלעילא. ובסמ"ק כתב דבעוון זה מתהפכין הבתי כנסיות לבתי עבודה זרה חס ושלום.‏ ובשבת קודש יש איסור מוסיף, דלא מיבעיא דשיחת חולין אפילו לצורכו דאסיר, אלא אפילו לצורך בי כנישתא אסיר. וזה לשון הזוהר פרשת ויקהל (ח"ב רה, ב): כיון דעאלו עמא קדישא לבי כנישתא, אסיר לאשתדלא אפילו בצורך בי כנישתא, אלא במילי תושבחן וצלותא ואורייתא. ומאן דאשתדל במילין אוחרנין ובמילין דעלמא, דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא, ולית ליה חולקא בעמא דישראל, תרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבתא, ואינון שוו ידיהון על רישיה ואמרי ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקודשא ברוך הוא. ועל דא לא בעי לאתעסקא אלא בצלותא ותושבחין ובאורייתא. והטעם  הוא: כי אינו דומה השראת השכינה השורה בבית הכנסת בשבת, להשראת חול, ולכן צריך להיות המורא ביותר, ואסיר לאשתדלא אפילו בצורך בי כנישתא.‏
 והן בעוון רוב הפירצה של הדיבור בבית הכנסת ושחוק וקלות ראש מצוי ביותר בשבתות ובמועדים, ובפרט בשמחות וגיל, ובימי הפורים ושמחת תורה, ורבה המכשלה. כי בימות החול מעט אשר באים לבית הכנסת, והבאים הם טרודים למהר תפילתם ולברוח לעסקם, ואין להם כל כך פנאי לדבר,  לא כן בשבתות ובמועדים, לבבות יראי ה' יכאבו מראות לפעמים איך נעשה הבית הכנסת כמערת פריצים, זה פונה לכאן ומדבר עם חבירו, וזה שוחק, וזה מתלוצץ, ואם ימצא מקום לשחוק - ימלא פיהם שחוק וקלות ראש.‏
 ויש נלחמים זה עם זה, וצועקים זה על זה, ומכים זה את זה כברחובות קריה, ויש שצועק וגוער בחזן או בשמש או באיזה אדם שעשה דבר נגד רצונו, יתן בקולו קול עוז לאמר מדוע ככה עשית, ומחרפו ומקללו, וכהנה דברים רעים שעושים עמי הארץ בהיכל ה' מקדש מעט, אשר למראה עינים  ולמשמע אזן דאבה נפש יראי ה' וחושבי שמו, אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעות ואין לאל ידם למחות, כי נעשה להם כהיתר, ואין איש ניחם על רעתו, אף כי אחרי שומעם האיסור וחומר שבו.‏
 אוי לו לדור שכך עלתה בימיו, כי דין גרמא דעציראה עכבות משיחא, שהרי אמרו בזוהר הקדוש (ח"ג עה, ב) דישראל מתעכבי בגלותא על דעבדי קלנא בשכינתא, ופירש הרב ראשית חכמה (עי' שער היראה פט"ו; שער הקדושה פי"ד) 'דעבדין קלנא בשכינתא' הם המדברים שיחת חולין בבית  הכנסת. והמזלזלים בכבוד שכינת עוזנו לדבר בבית הכנסת, איך יקובל תפילתם ובקשתם. ומה גם כי כל עיקר תפילותינו הלא המה על גאולתינו ועל פדות נפשנו, על דבר שמו הגדול המחולל בגוים, ולמה יעשו דבר נגדיי וסותר ומעכב בקשה זו, דמתעכבי בגלותא על דעבדין קלנא בשכינתא.‏
 וכתוב בספרי הפוסקים שהמדבר שיחת חולין בבית הכנסת טוב לו שלא יבוא כל עיקר, כי הוא חוטא ומחטיא, והשטן מקטרג ואומר: היום קצר לו לדבר עד שממתין לדבר בבית הכנסת ובשעת התפילה.‏ וטוב ליזהר שלא לדבר איש את רעהו אפילו בדברי תורה ודבר מצוה, ואפילו שלא בשעת התפילה, כי מהם יראו וכן יעשו רבים מעמי הארץ להתיר להם הדיבור של חול, ולא יבחינו, וכמו שאמרו בכמה מקומות (ברכות יט, א; שבת נא, א ועוד): אדם חשוב שאני. וכבר העידו על הרב האר"י ז"ל שלא היה מדבר כלל אפילו שלא בשעת התפילה, ואפילו בדבר מצוה לא היה משיב תשובה עד שיצא מבית הכנסת, כדי שלא ימשך לדברי חול, כי לפי חומר שבו צריך לעשות גדר לגדר ומשמרת למשמרת.‏ וצא ולמד חומר האיסור, ממה שכתב הרוקח בתיקוני התשובה, שהרגיל לדבר דברים של חול בבית הכנסת ואפילו שלא בשעת התפילה, יתענה ארבעים יום וילקה בכל יום, ומכאן ואילך ישב במורא גדול ויתפלל בכוונה, ולא ידבר בבית הכנסת כלל. ואם זה הוא למדבר שיחת חולין, כל שכן אם מדבר דברים רעים האסורים אף שלא בתוך בית הכנסת, דהוי ליה רעה כפולה ומכופלת, וגדול עוונו מנשוא.‏ ואיך לא ישים אל לבו מה שאומר בעת כניסתו 'ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך' (תהלים ה, ח), ומה יתרון לבעל הלשון שמורד באדוניו ומזלזל כבוד הקב"ה בפרהסיא בתוך קהל ועדה.‏
 כי על כן עם קדוש ברוכי ה', לכו ונשובה אל ה', וכאשר נבוא לבית אלהינו נשב שמה ביראה והכנעה גדולה ממורא השכינה השורה שם, ואף אם מצטרך לדבר דבר ולמחות בעוברי עבירה, ילך אצלו וידבר עמו בנחת בלחש כמדבר בהיכל המלך, כי מלך גדול ה', וחיוב מוטל עלינו לעמוד לפניו באימה  וביראה, ושלא להפסיק בתיקון העולמות העליונים, ושלא להיות מפגל בקדשים, ואז שם ה' יקרא עלינו, ויקבל ברחמים וברצון את תפילתינו, וימהר ויחיש לגאלינו, ויבנה בית מקדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו אמן.‏
 וכבר כתבתי עוד בזה בקונטרס 'פלא יועץ', עיין שם. ודי בזה למי שיש לו לב טוב, שמוע ישמע וחדל יחדל, כי אם נאריך בדבר הזה כפלים, כמה ניירות יכלו, ולא יניחו דרכם הרע מרוב הרגלם. ולא יוכל הדבר להתקן אלא אם יקבלו חכמי הדור ושרי וטובי העיר להיות להם לאיסור גמור לדבר גם  בצרכי ציבור, ויעמדו ממונים שיהיו מוחין בקנסות וגערות, כולי האי ואולי, והמזהירין והנזהרין יזכו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.‏
[ב] לדבר שיחת חולין בבית הכנסת, וכן לענין שחוק והיתול ואכילה ושתיה, וליכנס בו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וכדומה, לא מהני תנאי ולא 'לב בית דין מתנה', דלא מצינו לב בית דין מתנה לחלל קדושת מקדש מעט, ולנהוג קלות ראש במקום ששכינה שרויה, חלילה.‏ ומאי דמהני תנאי, היינו אם בשעת בנין בית הכנסת התנו בפירוש עליו להשתמש בו, בחורבנו מותר להשתמש בו, אבל בישובו לא מהני תנאי. ואפילו בחורבנו לא מהני תנאי לתשמיש מגונה. ובבתי כנסת שבארץ ישראל לא מהני שום תנאי (מחבר סי' קנא סעי' יא).‏
[ג] אין מחשבין בהם חשבונות, אלא אם כן הם של מצוה, כגון קופה של צדקה ופדיון שבוים. ואין אוכלין בהם, ויש אוסרין אפילו לשתות מים בבית הכנסת או בבית המדרש מי שאינו תלמיד חכם. ולא מתקשטין בהם, ולא מטיילים בהם. ואם צריך ליכנס בהם לצורכו כגון לקרוא לאדם, יכנס ויקרא מעט,  ואם אינו יודע לקרות - ישהה מעט ואחר כך יצא, שהישיבה בהן מצוה, שנאמר (תהלים פד, ה) 'אשרי יושבי ביתך' (שם סעי' א).‏
 לא טוב עשו אותם שבאים לבית הכנסת לתפילה, וכשרואין שאין שם אדם כי לא עת האסף לתפילה - חוזרין לאחוריהן, ואף שאין להם שום עסק - בוחרים לישב בטל ולטייל בשווקים, הלא טוב שישבו בבית הכנסת וילמדו במה שבקיאים, ויקבלו שכר טוב. ורבים מתהללים שהם יודעין להסתחר  ולהשתכר, אבל שקר עונים, וראיתי בני עליה שיודעים להשתכר והנם מועטים.‏
[ד] בית המדרש של רבים דינו כבית הכנסת (שם סעי' ב).‏ וקדושתו גדולה מקדושת בית הכנסת, עד שאמרו (ברכות ח, א) שאם יוכל להתפלל שם בעשרה, הוא עדיף מלהתפלל בבית הכנסת, דכתיב (תהלים פז, ב) 'אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב', אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות, ומיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.‏ ואני אומר שהבתים שלומדין בהם התינוקות, יש להן קדושה אפשר יותר מקדושת בית המדרש, שהרי אמרו (שבת קיט, ב) דקאים עלמא על הבל תינוקות של בית רבן, שאינו דומה הבל שאין בו חטא להבל שיש בו חטא, ובודאי שיש שם השראת שכינה. וצריך לנהוג בהם כבוד, והישיבה בהם גם כן למצוה תחשב. וכל שכן אם הולך להשגיח על לימוד התינוקות שהוא מצוה רבה ויקירא.
‏[ה] אין ישנים בבית הכנסת אפילו שינת עראי (שם סעי' ג).‏
 וגוערים באותם הישנים בבית הכנסת, וכל שכן אותם שישנים בשעת הדרשה, שאז עבירה גוררת עבירה ומסיר אזנו משמוע תורה (באר היטב שם ס"ק ה).‏ המתעטש בבית הכנסת אין אומרים לו 'חיים טובים' או 'רפואה'. ולשיח עם הילדים שיחת הילדים, איסור גדול בבית הכנסת (שם).‏
 ולצורך מצוה ואורחים, או לצורך בית הכנסת, מותר לאכול ולישן בתוכו, ולכן התירו לישון בבית הכנסת בליל יום הכיפורים (מחבר סעי' ד), אבל צריך שירחיקו מארון הקודש לצד מערב, וישנו בכסות עצמן. ודוקא שנשאר שם ללמוד ולומר תושבחות ורצה לנוח מעט, אבל בכדי - לאו מצוה היא,  ועבירה היא בידו. ועל כל פנים, אם יוכל לילך לישן באיזה בית, או בעזרת בית הכנסת, או בעזרת נשים, עדיף (לענין רקיקה עיין מה שכתבתי לעיל סימן צ' סעי' ט"ו).‏
[ו] טיט שעל רגליו ראוי לקנחו קודם שיכנס להתפלל, וראוי שלא יהא עליו ועל בגדיו שום לכלוך (שם סעי' ח), קל וחומר מהנכנס לפני מלך בשר ודם. ויש אומרים שאסור ליכנס בסכין ארוך (שם סעי' ו).‏ ומי יתן והיה שיתקנו שלא ליכנס לבית הכנסת במנעלים כלל, שהרי הגוים מקפידים ואין נכנסים לבית תפלותם במנעלים.‏
[ז] ומכבוד בית הכנסת לכבדן ולרבצן (שם סעי' ט).‏ ואם היה לבית הכנסת שני פתחים, לא יכנס בפתח זה ויצא בפתח השני לקצר דרכו (שם סעי' ה), שאסור ליכנס בהם אלא לדבר מצוה (מג"א שם ס"ק ו). ומיהו הנכנס להתפלל, יש אומרים שמצוה לצאת בפתח האחר, דכתיב (יחזקאל מו, ט) 'הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב' כו' (שם ס"ק ז).‏ מכבוד בית הכנסת להדליק שם נרות (שם סעי' ט). וצריך להדליק קודם שיכנסו להתפלל, דכל בי עשרה קדמא שכינתא ואתיא (ברכות ו, א) (ט"ז סי' קנד ס"ק יא), ומאחר שאמרו (שם) שהקב"ה מצוי בבית הכנסת, הנה אמת נכון מנהג איזה מקומות שיהיה נר דולק לפני ההיכל תמיד כל היום וכל הלילה.
‏[ח] אין מדליקין נר של הדיוט מנר של בית הכנסת (מחבר שם סעי' יד), ויש אוסרין אפילו נר של מצוה להדליק מנר של בית הכנסת, וכל שכן לקרות אצלן דברים של חול דאסור. ולכל הדברות ולכל הסברות אסור להדליק המעלה עשן מנר בית הכנסת.‏
[ט] כל דבר של בית הכנסת ושל מצוה, אסור לעשות מדבר שנעשה לעבודה זרה. וכן נרות של שעוה שהדליקו בבית עבודה זרה, אסור לקנות מותריהם שמוכרים שמשיהם להדליק בבית הכנסת (שם סעי' יא). וכן מנורות וכדומה שנשתמשו בהם בבית עבודה זרה, אסור להשתמש בהם בבית הכנסת ובית  המדרש, דמאיס לגבוה. והוא הדין לכל דבר מצוה (ט"ז שם ס"ק ח ומג"א שם ס"ק יז).‏
[י] שכנים שעל יד בית הכנסת, שמבתיהם בא תמיד ריח רע לבית הכנסת, צריכים להרחיק מפני כבוד בית הכנסת (באר היטב שם ס"ק א בשם השארית יוסף), ומשום איסורא ד'כי דבר ה' בזה' כו' (במדבר טו, לא).‏ ושומר נפשו ירחק עצמו מאותו בית הכנסת, שלא יגרום רעה לעצמו, ומוטב שיתפלל ביחיד בביתו - ולא יתפלל בבית הכנסת שמגיע לו ריח רע.‏
 ולא יעשה אדם בית הכסא מכוון כנגד בית הכנסת או בית המדרש.
‏[יא] יא) העזרה של בית הכנסת, כיון שלפעמים מתפללים שם, יש לה קדושת בית הכנסת. וכל שכן במקום שאין הבית הכנסת מחזיק אותם, כי צר להם המקום, ונשארים תמיד אנשים שמתפללים בעזרה, בודאי יש לה דין בית הכנסת לגמרי, ואסור לנהוג בה קלות ראש ושיחה בטילה.‏
 ולבבות יכאבו על מקומות הרבה שנעשה להם כהיתר גמור, ועושים בעזרה בתי כנסיות של עמי הארץ, ויושבים שם לשיח כיושבי קרנות. אבל על כגון זה אני אומר: הנח להם לישראל מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידין, ויבחרו הרע במיעוטו, כי טוב שידברו שם ולא לפנים בבית הכנסת. עם כי מי  שיש לו מח בקדקדו, בלבבו יבין שאין קדושת בית הכנסת תלויה בהיות שם היכל וספר תורה, אלא כל שהמקום קבוע לתפילה - בית הכנסת מיקרי, ולכן ירא שמים יזהר לנהוג קדושה ומורא גם בעזרת בית הכנסת, אלא אם יוכרח לבוא לקלות ראש - לפחות יצא אל החצר ואיצטבא שחוץ לעזרה שלא כנגד ההיכל.‏ גם בכותל בית הכנסת מבחוץ צריך לנהוג כקדושת בית הכנסת, ושלא להשתמש אף מצד החיצון, ולא לנתוץ ממנו.‏
[יב] לדור בעליה על גבי בית הכנסת, שומר נפשו ירחק, כי רבים נענשו, מהם ירדו מנכסיהם, מהם מתו, מהם לא זכו להבנות. ואם דר שם, יזהר מאוד שלא לנהוג מנהג בזיון, ושלא להשתמש תשמיש של גנאי. ובפרט על גבי ההיכל צריך זהירות יתירה, שלא יישן שם, ולא יניח שם כלי מלאכתו (עי' מחבר  שם סעי' יב מג"א שם ס"ק יח וט"ז שם ס"ק ד ושערי תשובה שם ס"ק טז).‏
[יג] אין סותרים בית הכנסת כדי לבנות בית הכנסת אחר, שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחר, אלא בונים האחר תחילה ואחר כך סותרין הישן. ואפילו לא רצו רק לסתור מחיצה אחד להרחיבו דינא הכי, שבונין תחילה הכותל החדשה, ואחר כך סותרין הישנה. ואם חרבו יסודותיו או נטו כתליו ליפול,  סותרין אותו ובונין מהרה ביום ובלילה, שמא תדחק השעה וישאר חרוב (מחבר ורמ"א סי' קנב סעי' א).‏
 ישמע חכם ויוסיף לקח על כל דבר מצוה, מהור ימהרנה לעשותה תיכף שבאה לידו, כמאמר רבותינו ז"ל (מכילתא פרשת בא): מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ולמיחש מיהא בעי שמא תדחק השעה, כי הרבה עיכובים ומניעות יכולין להזדמן מעת לעת ומרגע לרגע, ומה גם כי 'ימינו כצל עובר' ולא  ידע האדם את עיתו כי פתאום יבא אידו, אשרי מי שמצוותו בידו.‏
 ואסור לסתור דבר מבית הכנסת, אלא אם כן עושה על מנת לבנות. ואותם שעושין דף שקורין 'באנקו', ועושין גומא בכותל שיוכל להחזיק שם על ידי עץ אותו דף, לאו שפיר עבדי.
‏[יד] אין רשות לשנות ולהוריד דבר מקדושתו לקדושה קלה (מחבר סי' קנג סעי' ב), וכל המשנה בלא שאלת חכם ידו על התחתונה, דלאו כולי עלמא גמירי איזוהי קלה ואיזוהי חמורה.‏
 כל שכן שאסור למכור דבר קדושה ולהוציא המעות לחולין, כי אם לשבעה טובי העיר שהם ממונים לפקח על עסקי ציבור, אם עושין הדבר בפרסום במעמד אנשי העיר - הרשות בידם למכור דבר קדושה ולהוציא המעות לחולין, או להספקת תלמידים, או להשיא יתומים או יתומות, או לפדיון שבויין,  שאז מותר למכור אפילו ספר תורה, וכל שכן שאר דברים שבקדושה.‏
 ויש מי שאומר דהוא הדין ליחיד בשלו, שאינו רשאי למכור דברים שבקדושה כי אם ללמוד תורה, או לישא אשה (שם סעי' י). צא ולמד גודל מעלתן, וחזקת והיית לאיש לרדוף אחריהן.‏ והא דבית הכנסת ודברים של בית הכנסת נמכרים על ידי שבעה טובי העיר, היינו של כפרים שאין קבועין שם אנשים ממקומות אחרים, אבל של כרכים שקבועין שם ממקומות אחרים, אין זה הבית הכנסת נמכר (שם סעי' ז), ולא כל דבר קדושה השייך לבית הכנסת.‏
 ואין יכולין להשתמש בלבנים ועצים מבית הכנסת ישן שסתרו, אם לא ברשות שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, שיתנום להם בתורת מתנה או במכר, אבל לא בתורת שאלה (שם סעי' יא ומג"א שם ס"ק ה).‏ ואפילו אם גבו מעות לצורך קדושה חמורה, או נדר מעות לצורך דבר שקדושתו חמורה, אסור לשנותם לדבר שקדושתו קלה, אם לא שהתנו מעיקרא (שם סעי' ה).‏
[טו] מי שזכה באיזה ענין של כבוד או של מצוה, אין מעבירין ממנו, אם לא בהיות טענה מספקת למערער. אפילו בא תלמיד חכם לזכות באיזה מצוה, אין מעבירין מהמוחזק אפילו הוא עם הארץ (עי' מחבר שם סעי' כב ומג"א שם ס"ק מט). אבל אם בא אחר לזכות במצוה וגם הראשון יעמוד במצוותו,  אינו יכול לעכב על ידו.‏
[טז] אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לעשותם תשמישי קדושה (שם סעי' כא). וכל שכן כי לא טוב לעשות מכסות סוסים - מפות לספר תורה או פרוכת. ואף שיש מתירין כשמשנה צורתו, מכל מקום כל שנשתמש בו הדיוט לא אריך למיעבד.‏ ואין לעשות מטפחות ספרי תורה משעטנז (באר היטב שם ס"ק ז).‏
[יז] אותם הספסלים שמושיבים עליהם נערים בבית הכנסת, אינן רשאים להוליכם לביתם לישב עליהן, ואף על פי שמביא אחרים טובים.
‏[יח] תשמישי קדושה, כגון תיק של ספרים ומפות, ותיק מזוזות, ורצועות תפילין וכיסן, וארגז או מגדל שנותנין בו ספר תורה וכדומה, כולן יש בהם קדושה (שם סי' קנד סעי' ג). ואסור להשתמש בהן לקדושה קלה, אלא אם כן נהגו, דאז אמרינן לב בית דין מתנה.‏
 והנכון שיתנו הגזברים או הבעלים מתחילה - שיהיו רשאים להשתמש בהן ואפילו להוציאן לחולין, כך יתנו בפירוש כדי שלא יבואו לידי מכשול (עי' באר היטב שם ס"ק יב). ואם לא התנו בשבילו, ואין ראויין לתשמישן ולא לעשותן קטנים לצורך אותה קדושה או יותר חמורה, יש אומרים דאפילו הכי  אינו יכול להורידן מקדושתן אלא יגנזו, ומסתברא כמאן דשרי להורידן לקדושה קלה כדי שלא לגונזן, והמיקל לא הפסיד.‏
[יט] ספר תורה שבלה, מניחין אותו בכלי חרס, וגונזין אותו בקבר תלמיד חכם (שם סעי' ה). וכן מקק ספרים, ומקק מטפחותיהם (עי' באר היטב שם ס"ק ו).‏ ואין ליתן מטפחות ספרי תורה לגוי לכבסם.‏
[כ] מומר שהתנדב נר או שמן לבית הכנסת, אסור להדליקו (רמ"א שם סעי' י).
‏[כא] עכבר שנפל לשמן של בית הכנסת, יש אומרים שאם הוא מאוס ואין שישים לבטלו אסור להדליקו לבית הכנסת או לשאר נר של מצוה (מחבר שם סעי' יב ובאר היטב שם ס"ק יח בשם הרש"ל), ויש אומרים דאם הוא מאוס אפילו יש בו שישים אין מדליקין בה (מג"א שם ס"ק יט).‏
<h2>סימן קנה</h2>
﻿ לילך מבית הכנסת לבית המדרש:‏
[א] אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש, או שם בבית הכנסת יקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם סבור להרויח הרבה (שם סי' קנה סעי' א). שהרי שואלין לאדם בשעת הדין 'קבעת עיתים לתורה' (שבת לא, א), ואמרו שמעלת הקביעות - על פי מאי דקיימא לן  (יומא פד, ב): כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, הכי נמי מי שקובע עת ללמוד ביום ובלילה לא יחליפנו ולא ימיר אותו, חשוב כאילו למד חצי היום וחצי הלילה, ורב חסד - מטה כלפי חסד (עי' ר"ה יז, א).‏
 והן עתה נתפשט לימוד סדר 'חק לישראל' המסודר מרבינו האר"י זכרונו לברכה, אשרי איש יאחוז בו ולא ירפנו חק לא יעבור, שבמעט זמן לומד תורה נביאים וכתובים, משנה, גמרא, זוהר, מוסר, דינים.‏ ומה טוב שהתלמיד חכם או יודע ספר שבעיר יקרא אותו בקול רם במתון, ואליו יאספו כל יראי ה' וחושבי שמו וילמדו אחריו, ויפרש להם הגמרא והזוהר אם הוא מתוכחות מוסר, וה'יוסף לחק', באופן שכל הרוצה יכול לזכות בו אפילו היותו עם הארץ, אם לא ישיאנו יצרו במשאות שוא ומדוחים לאבד ממנו טובה הרבה. אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ, ה' יהיה בעזרו, ולא יחסרו כל טוב.‏ ואף מי שאינו יודע ללמוד, ישב בבית המדרש ותהיינה אזניו קשובות לקול הקורא, ושומע כקורא. וילמוד מעט במה שיודע (רמ"א שם סעי' א), ויענה קדיש שאומרים אם לומדים בעשרה.‏
[ב] טוב שירגיל לאכול פת שחרית (שם סעי' ב). ויזהר בברכת האוכל והמשקה, ושיהיה בו שיעור ברכה אחרונה.‏ אם אוכל פת הבאה בכסנין, יש מחלוקת בפוסקים עד כמה יוכל לברך על המחיה, ומאיזה שיעור יצטרך לברך ברכת המזון. והיותר מוסכם הוא שיאכל פחות מנ"ד דראמא"ש ואז יברך על המחיה, ואם אכל נ"ד דראמא"ש או יותר עד ע"ב דראמא"ש - נכנס בספק ברכת המזון, עד שיאכל ע"ב דראמא"ש. ונכתוב עוד במקומו.
‏[ג] יברך ברכת על המחיה כתיקונה, כי יש שאין מברכין ברכה זו כלל מפני שאין יודעים אותה, ובפרט שצריך לברך 'על הגפן' עם 'על המחיה' או 'על הפירות', או להוסיף להזכיר קדושת היום, הן רבים עתה עמי הארץ שאין יודעין אותה. ויש שמברכין אותה, ופוחתין מעיקרא, קרי חדא ושרי תלת. וכל זה בא מעוונותינו ומטרדות הבלי העולם הזה שהם עיקר לדעת היצר הרע, ועבודת ה' אשר לכך נוצרנו היא טפלה, אוי לנו, ואין איש שם על לב לילך אצל חכם שיכתוב לו ברכה כתיקונה באר היטב, ולאומרה מתוך הכתב עד שירגיל, אוי לה לאותה בושה ואוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה.  ולקמן במקומו אעתיק נוסח ברכת 'מעין שלוש' בסייעתא דשמיא.‏
[ד] אף מי שאינו יודע ללמוד ילך לבית המדרש ושכר הליכה בידו, או יקבע לו מקום וילמוד מעט במה שיודע ויחשוב בעניניו, ויכנס בלבו יראת שמים (רמ"א שם סעי' א), בחושבו מחשבות טהורות אשר הוא יהודי עבד אלהים חיים, אשר מלא כל הארץ כבודו, ועיניו משוטטות על כל דרכי בני אדם לתת  לאיש כדרכיו אם לטוב אם למוטב. ואדם לעמל יולד לכוף את יצרו לעשות רצון יוצרו, ועל הכל יביא אלהים במשפט. ויהא מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה ושכר עבירה כנגד הפסדה (עי' אבות פ"ב משנה א).‏
 וחיובא רמיא עלן לאהוב את ה' בכל לבבנו ובכל נפשינו ובכל מאודנו, לא יהא הכסף נחשב למאומה, ולא הגוף, ולא הנפש, נגד רצון אבינו שבשמים. והאמונה לראש פינה, יאמין באמונה שלימה בהשגחת האל יתברך שמו השגחה פרטית, ו'כי הוא הנותן כח לעשות חיל' (דברים ח, יח), ומפי עליון גזור  הרעות והטוב, הן הבאות על ידי שמים הן הבאות על ידי אדם, ו'כל דעביד רחמנא לטב עביד' (ברכות ס, ב), כאב את בן ירצה, ובזה לא יקפיד ולא יכעוס על שום דבר, ולא יגע להעשיר במידי דאסיר.‏
<h2>סימן קנו</h2>
﻿ סדר משא ומתן:‏
[א] משם יפרד כל איש לעסקיו (מחבר סי' קנו סעי' א) ולאומנותו.‏ ומאחר דבעידן יצר הרע לית דמדכר ליצר הטוב (נדרים לב, ב), ופתאום יבא אידו וישיאנו יצרו ויעבירנו על דעת קונו, לכן צריך לעשות הכנה וגדר וסייג ותפילה קודם לצרה. כגון: אם אומנותו מיושבי בית המדרש ותורתו אומנותו, יתן לב וגם יתן בקולו בבוקר בבוקר וגם במכתב לאמר, כך היא חובתי וכך נאה לי לעסוק בתורה לשמה בלי שום פניה, רק לעשות נחת רוח ליוצרי ולתקן הדברים בשורשם במקום עליון. וגדר לזה, את צנועים חכמה, ולא אהיה כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, ולא אעשה דברי תורתי עטרה להתעטר בהם ולא קרדום לחפור בהם, כי אם לעשות  נחת רוח ליוצרי דוקא שלא על מנת לקבל פרס בשום צד.‏
 וכל שכן שאין ראוי ללמוד על מנת לקנטר, שאז התורה נעשית סם המות, ונוח לו שלא נברא. ולכן כשאלמוד עם חברי, אם יהיו מקנטרים ובאים לנגדי בדברים קשים כגידים, אני לא אכעוס ולא אקפיד, רק אשיב להם במענה רך בשפה רפה ובדרך כבוד. ולא אומר קבלו דעתי, כי הם רשאים, ומה  אכפת לי. ולא אטריח עצמי לנתוץ ולסתור דברי חברי, רק אגלה דעתי בטוב טעם, השומע ישמע, ובמידי דלא נפקא מיניה מידי לענין דינא - אענה מודים מודים על כל אשר יאמרו חברי.‏
 ובפרט בפני המון העם, יהיה כבוד חברי חביב עלי יותר משלי, ולשמור לפי מחסום מחטא בלשוני, רק יהיו דברי לחברי בכבוד גדול. ולא יהיה לי אהבת הניצוח, רק אהיה ירא שמים ומודה על האמת, ולא אבוש. וכל אשר בכחי לעשות שיהא רוח הבריות נוחה הימני אעשה, כדי שלא יחטאו על ידי  ולא ימצאו מקום לדבר עלי תועה, ולא יתחלל שם שמים על ידי חס ושלום.‏
 ומאחר כי 'לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה' (אבות פ"א משנה יז), ותלמוד גדול לפי שמביא לידי מעשה (ב"ק יז, א), ו'שגגת תלמוד עולה זדון' (אבות פ"ד משנה יג), ועיקר לימוד תורה לשמה הוא כשלומד על מנת לשמור ולעשות ולקיים, הנה כי כן אקבע עתים לתורה, הלכות פסוקות לדעת את  אשר אעשה, וכדי שאדע ליזהר בדקדוקי המצוות לעשותם כדת מה לעשות. וכן הואיל וחדי קודשא בריך הוא בפלפולא, אקבע עתים לפלפל בחכמה עד מקום שידי מגעת, לברר מוץ ותבן מן ההלכה ולקשט את הכלה. ומאחר שהתורה ארוכה מארץ מידה, ואדם עתיד ליתן את הדין אפילו על מעשה מרכבה וסתרי תורה אם היה יכול ללמוד ולא למד, וכתיב (יהושע א, ח) 'והגית בו יומם ולילה', והנה כי כן לא אאבד הזמן יקר הערך ולא אעזוב מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים, ולא אעשה פשע ביטול תורה חס ושלום. ואלמוד בקול למען יתקיים תלמודי בידי, והיה קולי לרצון ולנחת רוח  לבוראי.‏
 ולמען לא יהיו חטאותי מונעים הטוב ממני, ויהיו גורמים שיאמרו עלי 'ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי' (תהלים נ, טז), ולא יסתמו ממני שערי הבינה והמדע, לכן הריני מתחרט חרטה גמורה על כל מה שחטאתי עויתי פשעתי, ועל כל מה שעשיתי נגד רצון יוצרי, ואני רוצה בלב שלם ובנפש  חפיצה לשוב בתשובה שלימה, ולעבוד את בוראי עבודה שלימה, עבודה תמה, 'עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך' (תהלים עט, ט).‏
 ומאחר שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ג רצד, א-ב) דכל מאן דאישתמע קלי בצלותא ובאורייתא בלא דחילו ורחימו, עליה איתמר 'וישמע ה' ויחר אפו'. אי לזאת הנה מוכן אתי כתב זכרון מזכרת יראה ואהבה, כזה: שויתי יהוה לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט (תהלים טז, ח), 'את יהוה אלהיך תירא' (דברים  ו, יג), 'ואהבת את יהוה אלהיך' (דברים ו, ה), וכתב זה יהא אצלי במקום ישיבתי לטוטפת בין עיניך, לזכרון את ה' בכל רגע ואהבתו מעומקא דליבא. ואני אשמח בה', אודה ה' מאוד, אשר שם חלקי מיושבי בית המדרש כו'. ויגמור נוסח התפילה כמו שכתובה בקונטריס 'בית תפילה'.‏
 הן אלה קצות דרכי היושר למי שתורתו אומנותו, יום ליום יביע כדברים האלה וכהנה וכהנה, ישמע חכם ויוסיף לקח, וה' יהיה בעזרו. ומה טוב ומה נעים למי שתורתו אומנותו שיהיו נגד עיניו המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם (אבות פ"ו משנה ה), וישתדל לקיימם כאשר יוכל, ו'סייג לחכמה שתיקה'  (אבות פ"ג משנה יג), ושמירה רחוקה, ושינת העובד מתוקה.‏
[ב] מי שאומנותו מלמד תינוקות, כה יאמר יום ליום יביע: כך היא חובתי וכך נאה לי להתעסק במלאכת שמים באמונה, וליגע עם התלמידים מן הבוקר עד הערב בעשר אצבעותי, בזיעת אפי, ללמדם תורה, וללמדם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו, באופן שיהא נצר מטעי מעשה ידי להתפאר,  ואין לי רשות לפנות עצמי אנה ואנה כי אם אל ההכרחי דלא סגי בלאו הכי, ובחפזון אצא לעסקי ולצרכי עצמי כמי שכפאו שד, וזכור אזכור ותשוח עלי נפשי ממעשה רבי חלקיה שלא השיב שלום על שהיה שכיר יום (תענית כג, ב), וממעשה רבי שמואל בר שילת שלא הלך לראות גינתו שלוש עשרה שנים (ב"ב ח, ב). וראוי לי שלא לכעוס על התלמידים אם לא יבינו, ולהיות חוזר עמהם עד שיבינו, כמעשה רבי פרידא שחזר ההלכה עם התלמיד ארבע מאות פעמים (עירובין נד, ב).‏ וראוי לי שלא לשנות לבן בין הבנים אם דל ואם עשיר, רק אלמוד את כולם בשוה יחד עשיר ואביון. וראוי לי לדקדק הרבה ללמדם דבר דבור על אופניו, ולהוסיף להם כתורא. ולא אחוש על טורחי, אלא כל אשר בכחי לעשות אעשה, וכל עצמותי יאחזמו רעד לבל אכנס חס ושלום בכלל 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה' (ירמיה מח, י), ולא יהא השכר שאני נוטל על טורחי גזל בידי חס ושלום. ואם אבות הבנים או מנהיגי העיר יתרעמו עלי, וידברו עלי תועה על לא חמס בכפי, ראוי לי שלא להקפיד, רק אני אעשה את שלי ואצא ידי חובתי, ואם אוכל גם כן לצאת ידי בריות והיה תמים ולפייסם ולעשות  רצונם - הנה מה טוב ומה נעים, לקיים מה שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (במדבר לב, כב). ויקדים תפילה הכתובה בקונטרס 'פלא יועץ'.‏
[ג] מי שהוא בעל אומנות, יזהר מאוד שתהיה אומנותו נקיה מן הגזל, ויעשה מלאכתו באמונה. וחבל על החייטים שנעשה להם כהיתר לגנוב מהמלבושים שנותנים להם לתפור, ושתים רעות עושים, אחד איסור גניבה, ואחד שמקלקלין המלבושים, ובעל המלבוש שיניו יחרוק ונמס, וגורמים קללה לעצמם  שנועלים דלת בפניהם, כי איסורא איכא ליתן לתפור לחייט ישראל כזה שחושש עליו שהוא גנב, שעובר על 'לפני עור לא תתן מכשול' בנותנו לו לתפור. אף דלגוים נמי איכא איסורא לגנוב, מכל מקום בחור הרע במיעוטו, שלא להכשיל את ישראל, ולכן מושכין את ידיהן מליתן לתפור או לעשות שאר מלאכות לישראל. זהו עונשם בעולם הזה. ולעולם הבא, כמה וכמה עונש שמור לעושה עושר ולא במשפט, יגרס בחצץ שיניו. ו'איש אמונות רב ברכות' בעולם הזה ובעולם הבא.‏ וזו רעת האדם בארץ, שבדבר שדשו בו רבים נעשה כהיתר, ואומרים: כך מנהג העולם, כך מצינו את העולם וכך נניחנו, מה שיהיה מכולם יהיה עמנו, ולא ידעו תועי רוח כי זו עצת היצר הרע. והחי יתן אל לבו, שאם היה רואה רבים מעמי הארץ שהיו משליכים עצמם לים ומתחייבים בנפשם, בודאי לא היה משליך עצמו עמהם, וכתיב 'לא תהיה אחרי רבים לרעות' (שמות כג, ב), ואין לנו אלא לשמור מאוד ולעשות דברי תורתינו הקדושה, ודברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים, לרצון ולנחת רוח ליוצרנו ולטוב לנו.
‏[ד] מי שעוסק במשא ומתן, יזהר מאוד מאוד בכמה לאוין שהוא מזומן לקיים אזהרתו יתברך, או לעבור חס ושלום. ואמור יאמר העבד הישראלי עבד ה': הריני הולך למשא ומתן (או להתעסק באומנות) כדי לכלכל בני ביתי בכבוד, ולעשות צדקה בכל עת, וגמילות חסדים, ולקיים כל המצוות כתיקונן. ובטחוני בה' עדי עד כי הוא הזן ומפרנס לכל, ואני מאמין שכל הכנסותיו והוצאותיו של אדם קצובים מן השמים מראש השנה (ביאה טז, א), וכי ה' הוא הנותן כח לעשות חיל, ו'לא לחכמים לחם' (קהלת ט, יא), כי כמה חריפים - עניים מרודים, וכמה טפשים - עשירים, ואני זוכר את המן כי המעדיף לא  הרבה והממעיט לא הפסיד (שמות טז, יז), כל הריוח וההפסד הכל הוא בהשגחה פרטית, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו ואפילו כמלא נימא (יומא לח, ב; שיהש"ר ג, יא).‏
 ואני מאמין באמונה שלימה במה שכתוב בדברי קבלה 'עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל' (ירמיה יז, יא), הנה כי כן מה לי ליגע להעשיר במידי דאסיר, הנה יגיעי לריק ולבהלה, חוץ מן העונש השמור לעולם הבא. ואם אגיע לעושר, יהיה עושר שמור לרעה חס ושלום. לכן  ראוי לי ליזהר מאוד מכל נדנוד איסור במשאי ומתני, כגון: גזל, גניבה, אונאה, שקר, מרמה, עוול במידה במשקל במשורה, גונב דעת הבריות אפילו דעת הגוי, אבק ריבית, ריבית, לא תגוש, לא תעשוק ולא תלין פעולת שכיר, שבועת שוא, שבועת שקר, הזכרת שם שמים לבטלה, מחניף בדיבורו ואביזרייהו, ודכוותייהו.‏ וראוי לי שלא לבטל תפילות שחרית מנחה ערבית בציבור, וקביעות עתים לתורה, וראוי לי למעט בעסק ולעסוק בתורה, ולעשות מלאכתי עראי ותורתי קבע (שם), ובפרט בעת שאני פנוי ראוי לי לקיים קרא כדכתיב: לא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל' (יהושע א, ח).‏ (ויקדים תפילה ככתוב בקונטרס 'בית תפילה', וכל אחד לפי מה שהוא אדם ולפי אומנותו כך יעתיק כדברים האלה, ויהא מונח באפונדתו ללמוד בכל יום בבוקר, ולזכרון בין עיניו, ישמע חכם ויוסיף לפי מה שצריך לו. זאת תורת האדם ישר שרוצה להיות עובד אלהים, בתחבולות יעשה מלחמה, ויהיה ערום ביראה, ויעשה גדר וסייג ומשמרת למשמרת לפי מה שצריך לו באופן המועיל לו. והגדר הגדול הוא: קדמיה לרשיעא, וזכור את בוראיך, וזכירה מביאה לידי עשיה. וכראות ה' דרכי איש שמשתדל לעבוד עבודתו, גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז), והבא ליטהר מסייעין אותו).
‏[ה] מי שאין מלאכתו נעשית על ידי אחרים, חיובא רמיא עליה להתעסק באומנות או במשא ומתן או במלאכה, שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון (אבות פ"ב משנה ב), כי העוני יעבירנו על דעת קונו (שם). וגדול הנהנה מיגיעו (ברכות ח, א), ואיזהו עושה צדקה בכל עת - זה הזן בניו ובנותיו (כתובות נ, א). ואיתא בש"ס (פסחים קיג, א) דאמר ליה רב לרב כהנא: פשוט נבילתא בשוקא וטול אגרא ולא תימא כהנא אנא גברא רבה אנא. ויבוזו לגנב כי יגנוב, לא למי שעוסק במלאכה בזויה, אדרבה זהו כבודו שרוצה ליהנות מיגיעו.
‏[ו] לא יעשה מלאכתו קבע אלא עראי, רק כדי פרנסתו בצמצום, ותורתו קבע, כי לא נברא האדם להיות עמל בעולם הזה במשא ומתן כי אם לעמל תורה, והעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי זה וזה יתקיימו בידו (שם), תורתו משתמרת ומלאכתו מתברכת, וההיפך להיפך, כך אמרו רבותינו זכרונם לברכה הקדושים (ע"ז יט, ב) אשר אנו יהודים דבריהם מאמינים, ומפיהם אנו חיים. ודבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים, שכל אשר בתורת ה' חפצו - כל אשר יעשה יצליח.‏ ומצות עשה להדבק בחכמים בכדי ללמוד מעשיהם (מג"א שם ס"ק ב בשם הרמב"ם).‏
 ולא יבטל תפילה בציבור מפני ריוח ממון, כי היא לא תצלח, וקרא כתיב (שמות כג, כה) 'ועבדתם את ה' אלהיכם - וברך את לחמך'. ותנן (אבות פ"ד משנה ט): כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר כו'.
‏[ז] ישא ויתן באמונה (שם). שאם לא יזהר, מה יענה ליום פקודה כשישאלוהו שאלה ראשונה 'נשאת ונתת באמונה' (שבת לא, א), אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, אוי להם לבריות שאינם נזהרים מיום הדין ומיום התוכחה. וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד).‏
[ח] יזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה, שבכל מקום שהזכרת השם מצויה מיתה מצויה (שם). והשומע לאחד שמזכיר שם שמים לבטלה בכל לשון שיהיה - חייב לנדותו, ולהתיר תיכף. ואם ירא לעשות בפרהסיא, יעשה בינו לבין עצמו, שיאמר: תהא בנידוי, מותר לך מותר לך שלוש פעמים, ואם לא עשה  כן - הוא עצמו בנידוי. אמנם אם המזכיר אינו יודע האיסור, אפשר שאין חיוב לנדותו, דאומר מותר אנוס הוא.‏
 וביותר צריך ליזהר שלא להזכיר השם, או תיבת שלום, או תיבת שבת, שהם שמות של הקב"ה, לא יזכירם במרחץ או במקום שאינו נקי. ואם נותן לו חבירו שלום במקום שאינו נקי, יחזיר לו ברכה טובה. אבל שלא להשיב כלל - אי אפשר, שנקרא גזלן, ולא סגי בתנועת הראש, אלא משיב מפני  הכבוד.‏
[ט] יזהר מלישבע אפילו באמת בכל לשון שיהיה, הכל שוה כמו שבועה בבית דין. ויחרדו בנים ממאי דמייתי בש"ס (עי' במדב"ר כב, א; תנחומא מטות, א) שאלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות ללא צורך, אף על פי שהיו מקיימים (שם). והן בעוון, פשתה המספחת  ונעשה כהיתר לרבים מעמי הארץ. וכבר כתב הרב אבן עזרא זכרונו לברכה (שמות כ, ז), שאילו לא היה בישראל רק עוון זה, היה די להאריך הגלות ולהוסיף מכאוב על מכאובינו. וכתב בספר החסידים (אות תיז) שאסור לדבר עם מי שרגיל לישבע או להזכיר השם בדבריו.‏
 הנה כי כן, מי האיש אשר נגע יראת ה' בלבו, יגדור בעדו לבל יכשל בעוונות חמורים כאלה, על ידי שיקנוס עצמו על כל פעם שיצא מפיו שבועה או הזכרת ה' לבטלה - ברצי כסף כאשר יוכל שאת, עד אשר ירגיל לעמוד על המשמר שלא יצא מפיו שבועה והזכרת ה' לבטלה. ככה יעשה האיש הירא  את ה' במצוותיו חפץ, על כל עוון ולכל חטאת אשר הורגל, ולקיים כל דבר טוב שלא הורגל, יקנוס עצמו בכסף או באיזה עינוי, עד שירגיל לילך בדרך טובים ואורחות צדיקים ישמור, ויערב לו ויבוסם לו ויאר ה' פניו לו בהילו (ובפרטי דיני שבועות אכתוב במקומו ביורה דעה בסייעתא דשמיא). וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבועות לט, א) שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה 'לא תשא', לכן יזדעזע האדם מלעבור על זה.
‏[י] בזמן אבותינו חלקם בחיים, היו סוחרים עוסקים בתורה בחנותם לעתות הפנאי, בין פרק לפרק של משא ומתן, כל אחד כפי ידיעתו, ובתיקו ישא ספר תהילים ומעמדות ומשניות, או איזה ספר קטן של מוסר וכיוצא. ועתה הן בעוון, לא נמצא האחד מעיר יעשה זאת, ולו חכמו ישכילו כי טוב סחרה מסחר כסף. וכתיב (איוב ז, יט) 'לא תרפני עד בלעי רוקי', שאדם עתיד ליתן את הדין על זמן מועט כדי בליעת הרוק שמוציא אותו לבטלה.‏ ודין גרמא שאוכלים לחם העצבים בעמל ויגיעה רבה ואינם רואים סימן ברכה, אבל העוסק בתורה בחנותו ראויה היא שתגן להניח ברכה. ולמה נגרע מכמה מגויי הארצות שיושבים בחנותם וספרי דתם בידם כל היום, ועל כן לא ילעיגו על האיש הישראלי אם יעשה זאת. ואפילו אם ילעיגו, מה איכפת לנו, הלא כתיב (תהלים קיט, מו) 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש', ואמרי אינשי: אני אשב תם ויצחקו בני אדם.
‏[יא] האוכל דבר גזל וגניבה, ריבית ועושק, ולוקח שוחד, ומשא ומתן בשקר, אין תפילתו נשמעת. ומי שמן החמס והגזל מתלבש בבגדים נאים ומתגאה בהם, המה נקראים 'בגד בוגדים', ובכל פעם שמתלבש בהם להתפלל - מעורר חטאיו ופשעיו וזורקין תפילתו לחיצונים, ואוי לו אוי לנפשו העלובה. וכל מי שבידו גזל אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה.‏ ומה מאוד צריך ליזהר על בגדי התכריכין לעשותם מממון שיודע בבירור שבא לידו בהיתר, לבל ילך לפניו רשעו חס ושלום.‏
[יב] כשם שצריך להיות נוהג באמונה עם ישראל, כן צריך להתנהג עם הנכרי. ואם טעה הנכרי מעצמו אינו מותר, אלא אם יודע בבירור שלא ידע אחר כך ויתחלל שם שמים על ידו. ודוקא טעות הגוי שטעה מעצמו הוא דשרי, אבל אסור להטעותו, וכל שכן גזל הגוי דאסור מדין תורה (ב"ק קיג, ב), ונוסף  גם הוא על גזל ישראל - שנלוה עמו איסור חילול ה', שקורא תגר ונותן דופי באמונת ישראל, ומבזה תורת משה.‏
 ואפילו טעות הגוי דשרי, אם יש קידוש ה' אם יחזירנו - מצוה קא עביד להחזיר, וה' ישלם פעלו. והגונב או הגוזל את הגוי, השר של מעלה מעכב השפע קדוש שהיה ראוי לבוא לישראל, נמצא כי נפשו הוא חובל.
‏[יג] אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ מט, א): הין שלך צדק ולאו שלך צדק. וכל המשקר כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר (בראשית כז, יב) 'והייתי בעיניו כמתעתע', וכתיב (ירמיה י, טו) 'הבל המה מעשה תעתועים' (סנהדרין צב, א). וכן עונש של בדאי, אפילו כשאומר אמת אין מאמינין לו.‏
 ואסור להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יספר אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כפיו.‏ ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הנכרים. ואותם שמחרפים את הנכרי, ומהפכים את הברכה לקללה באופן שיהא סבור הנכרי שמברך אותו ודורש שלומו, חוטאים הם, כי אין לך גניבת דעת גדול מזה.‏
[יד] כשתתיירא מן החרטה, אמור לאו קודם הן, כי לאו אחר הן מגונה מאוד.‏ מי שהוא חייב לחבירו בהקפה או בהלואה, יאריך הזמן בתחילה באופן שיהא מובטח שבודאי יוכל לשלם, כדי שלא ימצא שקרן אם לא ישלם לו בזמנו שקצב. אבל אם יאריך הזמן והוא משלם לו בזמנו שקצב, או קודם זמנו, אז הוא בעל אמונה. ואם אין לו לשלם טוב שיפייסנו, ולא ידחנו בלך ושוב ומחר אתן - מיום ליום, כי האמת יסוד בנין, וכזבי - בת נשיא מדין (מליצה ע"פ במדבר כה, יח). והיותר טוב שיבקש בהקפה מאחר וישלם לזה, ובהגיע זמנו של זה יקח מאחר, ועל זה הדרך יעשה חוזר חלילה, יוציא וילוה מזה ויניח לזה, כדי לעמוד באמנותו, כי מי שקונה האמנה בין הסוחרים הוא  עושר גדול ממוצא שלל רב.‏
 ואם מטה ידו ואינו יכול לגדל פרע לבעל חוב, זאת חובתו שימכור בית וכלי בית, ואפילו גלימא דעל כתפיה, וישלם לבעלי חובותיו. ובפרט אם חייב ליתומים ואלמנות, או לעניים, או לתלמידי חכמים, או ליושבי ארץ ישראל תבנה ותכונן במהרה בימינו, אשר הם כתרנגולים הסגורים בתוך הכלוב,  וחייהם תלוים מנגד על ריוח מעותיהם ששלחו או יתנו להם כדי להחיות את נפשם, יגדל החיוב יותר ויותר, אפילו להשכיר עצמו או לשאול על הפתחים כדי לגדל פרע, שאם לא יפרע להם - גדול עוונו מנשוא, כי יצעקו עליו ויורידו דמעות מכאב לב, והם בוקעים ועולים עד כסא הכבוד, וכתיב: משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' (תהלים יב, ו), וקבע את קובעיהם נפש (משלי כב, כג).‏ וחבל על דמשתכחין, שתיכף שמתמוטטים מעט מושכים ידיהם מלפרוע לבעלי חובם, כי רוצים לעשות קרן ולפרנס את עצמם בממונם של בריות, הוצאתם המרובה כדקאי קאי - לא יוכלו למעט, והמלוה שיניו יחרוק ונמס, ודין גרמא שמתמוטטין לגמרי, ולא יוסיפו לעלות, עד שירדו ביגון שאולה רחמנא ליצלן. ועושה אלה איך לא יבושו בקראם בספר תהלים (לז, כא) 'לווה רשע ולא ישלם', ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ב משנה ט): הלווה מן האדם כלווה מן המקום, ונמצא שהוא גוזל ועושק את המלך ה' צבאות, ומוטב לו לאדם שימות ברעב ולא יהא רשע לפני המקום.‏ ואם איש עני הוא ואין ידו משגת לפרוע פרעות, זאת יעשה, שבפעם בפעם יתראה פנים עם המלוה ויפק לו נפשו, באמור: בושני ממך, כסתה כלימה פני, וה' הוא יודע ועד כי עיני ולבי על החוב שאני חייב לך, יושב ומצפה מתי יבא לידי לקיים מצות פריעת בעל חוב, אך צר לי מאוד ודחיקא לי שעתא טובא, כי אין ידי משגת אפילו ללחם לפי הטף, עד ישקיף ה' עלי השקפה לטובה. וכזאת וכזאת יפייסנו בדברים. ועל כל פנים יהיה מצטמק מאוד מאוד בהוצאתו, וישתדל ליתן לבעל חוב אפילו פרוטה כפעם בפעם, מעט יתן והרבה תחנונים ידבר רש. ולא יתייאש לומר מה אתן זה נגד החוב  הגדול שאני חייב, יותר טוב שלא אתן כלום, לא כן אחי, כי יש בזה שתי תועליות, האחד: שבזה מפייס דעתו של מלוה, בראותו טוב רצונו שרוצה לשלם, ושדעתו על חובו, ולא השליכו אחרי גיוו ולא נשכח ממנו. ועוד: שכל פרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון, וברוב הימים ימצא שנשלם חובו. מה שאין כן מי שאינו עושה כן, היטב יחרה אף המלוה ברבות הימים, באומרו: אם היה פורע לי דבר מועט בכל שבוע - כבר היה נשלם החוב, ויותר טוב ליתן מעט לעיתים קרובות מליתן הרבה יחד לעיתים רחוקות. והמשלם חובו עושה טובה לעצמו, שימצא ללוות בעת דוחקו, מלבד שפריעת בעל חוב היא  גופא מצוה (ערכין כא, ב), ונוטלים עליה שכר לעולם הבא. לא כן הלווה ואינו משלם, שגורם רעה לו ולאחרים, שנועל דלת בפני לווים, ואחריתו יהיה נבל, רחמנא ליצלן מהאי דעתא.‏
 אדם שחייב לאחרים ממון ואין לו משלו, לא יקנה ספרים, ולא יתן צדקה, ולא יתן שמן ונרות לבית הכנסת, שמא לא יהיה לו במה לשלם, ועל זה נאמר (ישעיה סא, ח) 'שונא גזל בעולה', צא ולמד על אחת כמה וכמה חייב לצמצם בהוצאתו.
‏[טו] בכלל משא ומתן באמונה, כשימכור אדם סחורתו - לא ישבח אותה יותר מדאי, ואין צריך לומר שלא יכסה מומיה, שזה איסור גמור, וכשיקנה סחורה - לא יפליג בגנותה, ומה יתן ומה יוסיף לשון רמיה, הלא די כשיאמר המוכר: כמות שהיא סחורה זו איני פוחת לך מן הסלע, והקונה גם כן יאמר: אף שהיא סחורה טובה אי אפשי להוסיף לך על השקל, וכדומה.‏ ומי שהוא איש אמת, לעולם יאמר בפעם הראשונה סוף דעתו, וירגיל אותם המתעסקים עמו שידעו מידתו, ומדבר שקר ירחק, שלא יאמר הקושט"י (הקרן) יותר, או נתנו לי יותר, אם אינו אמת, כי מה לו לשקר, יאמר: לא חפצתי ליתן בפחות, אם תרצה תיקח, ואם לא לך לשלום.‏
[טז] דביקות האמונה לומר על כל דבר של משא ומתן, ועל כל עניני העולם שמזכיר שיעשה, יאמר: אם ירצה ה', או: בעזרת שמו יתברך, או: לעבודתו יתברך שמו. ואם מזכיר איזה דבר שעשה, יאמר: עשיתי זאת בסייעתא דשמיא, וכל כיוצא בזה יהיה שם שמים שגור בפיו, אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל.
‏[יז] אל תקפיד נגד חבירך, שאין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימה (יומא לח, ב; שיהש"ר ג, יא).‏
 ואל תאמין לשום אדם, כל אדם הוי חושד כליסטים כדי להשמר ממנו, למען לא תבוא לחושדו ולהשביעו. וכמו כן, לא תתרצה שיאמינו בך, פן יבואו לחושדך בלבם כשיקרה איזה חסרון.‏ ואם אירע לך איזה הפסד, בין בידי אדם בין בידי שמים, הוי רגיל לומר: גם זו לטובה (עי' תענית כא, א), כי מאת ה' היתה זאת לכפרת העוונות, כאב את בן ירצה, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך (איוב א, כא), המקום ימלא חסרוני לעבודתו יתברך שמו, ויקבל דין שמים באהבה.‏
[יח] כשיוצא למשא ומתן יאמר: אני הולך להתעסק ולהשתדל להרויח לעבודתו יתברך, ובטוחני בעזרת ה' יתברך שיעזרני על דבר כבוד שמו. וכשעשה איזה דבר והצליח והרויח, יהא רגיל לומר תיכף: 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו' (תהלים קלו, א), 'נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו' (שם פסוק כה).  ובזה מקיים מצות 'וזכרת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל' (דברים ח. יח), וכתיב 'זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים' (תהלים נ, כג).‏
[יט] לעולם ילך אדם בדרך המצוע, לא יקמץ ולא יקפוץ ידו יותר מדאי ולא יפזר יותר מדאי, וכן על זה הדרך בכל המידות, אמצעי שלם. רק הגאוה והכעס יתרחק מהם עד קצה האחרון (מג"א בהקדמתו לסי' קנו), מאוד מאוד הוי שפל רוח (אבות פ"ד משנה ד).‏ יתרצה האדם שיעבור פרוטה משלו לחבירו, ולא שישאר מחבירו אליו. ולא יהא כילי ועצרן וקפדן ומדקדק יותר מדאי במשאו ומתנו, כי מי שהוא עצרן ומקפיד שלא ירויחו עליו ושלא לוותר כלום משלו - לעולם לא יצליחו כל אותם שיש בידם מממונו. וטוב עין הוא יבורך (משלי ט, כב), ויתברכו כל הנושאים ונותנים עמו או בממונו.
‏[כ] הגוזל מעות, או העושה עוולה במשקל ובמידה ובמשורה, ובסחורות ובכל מיני עוולה, לבסוף ירדו מנכסיהם, ובניהם יתפרדו זה מזה בארץ נכריה, ויהיו נצרכין לבריות. וגם חבריהם, והנלוים עליהם, והמסייע להם, יכלה ממונם. ואם הרויח אדם איזה מעות בעוולה שהטעהו לבו ולא מרצונו, אותם מעות לא יערב עם מעותיו. וכן מעות של רע עין שנפלו לו בירושה וכדומה, לא יערב עם מעותיו, פן יבוא זה ויאבד את זה.‏ וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (יומא פה, ב): שכל מי שיש בידו ממון חבירו מגזל ועושק וריבית ואונאה וכדומה, אין תשובה ויום הכיפורים מכפרים, ואין לו כפרה עולמית עד אשר ישיב ויפייס את חבירו, או יצטרך לשוב בגלגול לשלם. והן בעוון, מי שנכשל בזה אין חזקתו לשוב, וקשה להשיב גזל הנאכל (חולין פט, א), אי מחמת כסופה, אי מחמת שאין ידו משגת, ואי מחמת שהגוזל את הרבים בעשותו עוול במשאו ומתנו אינו יודע את מי גזל ולמי ישיב, באופן שעל הרוב ירד בעוון זה אבל שאולה, ויסבול עונשים קשים רחמנא ליצלן. לכן יחרד האיש וילפת, ויזהר מאוד מאוד שלא ליכשל  בעוון חמור כזה, שהרי אמרו (ב"ק קיט, א): הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו גוזל נפשו ונפש בניו. ולא זו בגוזל ממש, אלא שגורם לו להפסיד ולקפח פרנסתו - חשוב כאילו הרגו, כדיליף בש"ס (שם) מקרא דכתיב (ש"ב כא, א) 'אל שאול ואל בית הדמים אשר המית את הגבעונים'. ולא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל (סנהדרין קח, א).‏ וכזאת וכזאת החמירו רבותינו זכרונם לברכה בש"ס ומדרשים בחומר איסור הגזל, עד שלכל מין עבירה מוטב לו לאדם שימות ולא יעבור, ולא יגרום צער וכעם למלך רם ונשא, וכל שכן במידי דאיכא סרך גזל, דהיינו אפילו אינו גוזל ממש אלא שעושה שיתנו לו על כורחם שלא בטובתם מחמת כסופה, או מחמת איזו סיבה שלא ברצון טוב, שחשוב גזל. מוטב לו לאדם שימות ברעב ולא יכשל בעוון זה.‏ ובאמת אמרו (עירובין סה, ב): אדם ניכר בכיסו. ובענין דררא דממונא, כמצרף לכסף וכור לזהב, אם זך וישר פעלו ובורח מן ההיתר כדי שלא ליכשל באיסור, הוא ההולך קדמת אשו"ר (מליצה ע"פ בראשית ב, יד), אשריו בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.‏
[כא] מה מאוד צריך ליזהר מאונאת דברים, דהיינו מלצער חבירו בדברים, שהרי החמירו בזה רבותינו זכרונם לברכה הקדושים ואמרו (ב"מ נח, ב) שקשה אונאת דברים מאונאת ממון, ואמרו (שם נט, א) שכל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה שאין הפרגוד ננעל בפניהם, והוא נפרע על ידי הקב"ה  בעצמו, שהוא פרעון יותר חזק. ועל אחת כמה וכמה צריך ליזהר מלצער את חבירו בדברים שיש בהם הלבנת פנים, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ נט, א): מוטב לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, ואמרו (שם) שאין לו חלק לעולם הבא, עד שכשהיו אומרים לדוד המלך הבא על אשת איש מיתתו במה, היה משיב להם הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין קז, א), והרי זה שופך דמים, דאזיל סומקא ואתי חיוורא.‏ והן בעוון פשתה המספחת, כי יהיה ריב בין אנשים, והכה איש את רעהו בשבט פיו בחירופין וגדופין, ואם המצא ימצא בו איזה מומין ועבירות שעשה בימים שעברו - תיכף מזכיר את מומיו וחטאיו בפני רבים. ואם יגערו בו חבריו, ישיב אמריו ויאמר: מה בכך אם אמרתי, אמת אמרתי, ואני אוכיח במישור ואביא ראיה שכדברי כן הוא שכך וכך עשה. ולא ידעו תועי, שאף שהאמת אתם, הרי הם נלכדים בעוון אונאת דברים והלבנת פנים. ואפילו להוכיח לעוברי עבירה בפרהסיא אסור, דכתיב (ויקרא יט, יז) 'הוכיח תוכיח', בתנאי ש'לא תשא עליו חטא' על ידי הלבנת פנים (רמב"ם הלכות דעות  פ"ו ה"ח).‏
 וראוי למנהיגי הדור ליסרם ולהיישירם ולהודיעם חומר שבו, לא יוסיפו לדבר כדברים הרעים האלה, אולי יזכרו וישובו, כי לכל העם בשגגה. ואשר יצאה תקלה מתחת ידו ונכשל בעוון גזל ואונאת ממון, או אונאת דברים וכדומה מעבירות שבין אדם לחבירו, יחיש מפלט לו עד אשר עיניו פתוחות, עד  אשר לא תחשך השמש ולא יועיל חרטתו, יתקן את מעוותו כאשר יוכל שאתו, בהשבת גזילתו ובבקשת מחילתו, כל אשר בכוחו לעשות ולתקן יעשה על פי דרך התורה, לא יבוש מפני כל לפי רוב האהבה להקב"ה ולנפשו, כה יעשה וכה יוסיף להתרצות את אביו ולהחיות את נפשו.‏
 וכן המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א), דהיינו האומר: אני איני כמו פלוני, איני יכול לעשות כמעשיו הרעים ולהתנהג כמידותיו המכוערים. וזה גם כן שכיח, גם בלא דעת.‏ מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד מישראל כגופו (מג"א שם ס"ק ב), ויהא ממון חבירו חביב עליו כשלו, ולעולם יחשוב כאשר היה חפץ שיעשו רצונו, ושלא יעשו ולא ידברו שום דבר נגד רצונו, בדרך הזה יתנהג עם חבירו, יבטל רצונו ולא יעבור על דברי חביריו, כל דליכא ביטול רצון קונו - ישתדל לעשות כרצון איש ואיש. ותהא דעתו מעורבת עם הבריות, באופן שיהא רוח הבריות נוחה הימנו ובזה יהיה רוח המקום נוחה הימנו. דו"ק ותשכח שזו מידה טובה כוללת מצוות רבות ומידות טובות, ומצלת מרבות רעות, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב"ר כד, ז): 'ואהבת לרעך כמוך' - זה כלל גדול  בתורה.‏
 השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא יט, יז) 'לא תשנא את אחיך בלבבך' (שם), והיא עבירה חמורה, כי עובר עליה תמיד, והיא היתה בעוכרינו וגרמה חורבן בית קודשינו ותפארתנו.‏ המכה את חבירו עובר על 'לא יוסיף להכותו' (דברים כה, ג) (שם). דבר זה אני מסתפק, אם המכה דרך שחוק עובר גם כן בלאו זה. והכי מיסתברא.‏
 המקלל חבירו (שם) גם כן עובר בלאו ד'לא תקלל חרש' (ויקרא יט, יד), וכל שכן בפניו.‏ כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק (שם), כי זו מידת עשו הרשע, וגוררת עוון שתהיה עברתו ושנאתו שמורה נצח, ושנאה תעורר מדנים (משלי י, יב). לכך מצוה שיתווכח עמו ויאמר לו: למה תעשה כה, בתוכחת מגולה, מאהבה, בנחת ובלשון רכה.‏
 וכן מצוה להוכיח בנועם שיח לעוברי עבירה למען ישובו מדרכם הרעה, כי מי שיש בידו למחות ואינו מוחה - העבירה נקראת על שמו, והוא נתפס על אותו עוון (שבת נד, ב). ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב (משלי כד, כה).‏ החושד בכשרים לוקה בגופו (שבת צז, א) (שם), לכן לו בכח יגבר שלא לחשוד, ויהא דן את כל אדם לכף זכות (אבות פ"א משנה ו), ויתלה באמתלאות וחששות רחוקות, או יאמר: הן נסתר ממני להבין זכותו אבל האמת אתו, ואם ריק הוא, גדול ממני השלום.‏
 וכן מותר לשנות במסכתא - שלא יגלה שלמדה ויודעה, ובפורייא - שלא ידבר עניני תשמיש מיטתו, ובאושפיזא - שלא יגנה ולא ישבח את הבעל הבית שלו שהטיב עמו (ב"מ כג, ב). ישמע חכם ויוסיף לקח לשנות בכל כיוצא בזה מפני דרכי שלום, וכדי שלא לגלות מעשיו הטובים ומעשה תשובתו,  ושלא לגלות מילי דצניעותא דברים שבינו לבינה, ולשנות כדי שלא ימשך נזק לחבירו, וכל כיוצא בזה.‏
 כל שעושה לשם שמים, עביד ומהני, וגדולה עבירה לשמה (נזיר כג, ב), והיא מידה שנוטלין עליה שכר.‏ צריך ליזהר מאוד שלא לענות יתומים ואלמנות אפילו עשירים (שם), ואפילו הרב לתלמידיו היתומים צריך לנהלם בנחת וברחמים גדולים, אחד יתום מאב ואחד יתום מאם, יעשה להם הפרש משאר תלמידיו.‏
 הולך רכיל, שטוען דברים ומוליך מזה לזה, אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב עולם (שם).‏ עוון לשון הרע החמור - הוא המספר בגנות חבירו, אף על פי שאומר אמת, והמקבלו הוא יותר גרוע מהאומרו, רק צריך שלא יאמין, כי אם למיחש מיהא בעי להשמר מחבירו. לפיכך האומר היכא שכיח נורא - אלא בי פלניא דשכיח בשרא וכוורי, הרי זה לשון הרע, שמספר בגנותו שהוא זולל וסובא ופזרן גדול. והאומר: שתוקו, איני רוצא לחטוא ולדבר לשון הרע על פלוני, הרי זה אבק לשון הרע. וכן המספר הרבה בשבח חבירו, ובפרט בפני אנשים שאינם מהוגנים, דאיכא למיחש שמתוך שבחו יבואו לספר בגנותו, הרי המספר בשבחו נלכד בעון אבק לשון הרע (שם).‏ וכן המדבר בגנות חבירו דרך שחוק והיתול, הרי הוא כמתלהלה היורה זיקים ואומר משחק אני (משלי כו, יח-יט) (שם).‏
 המספר דברים שאם נשמעים איש מפי איש גורם להזיק לחבירו בגופו או בממונו, או להצר לו, או להפחידו, הרי זה לשון הרע (שם).‏ וכל שמספרים לו דבר ואין אומרים לו שיאמרוהו - הרי הוא בבל יאמר (יומא ד, ב), וכל שכן אם ציוה האומר שלא יגלוהו, שאז ההולך רכיל מגלה סוד, הרי זה שופך דמים. ומכל מקום המגלה סודו לאחרים בלי צורך, כדאי הוא להתחייב בנפשו, ודורש רעה - תבואנו (משלי יא. כז), כי מי הכריחו לגלות סודו.‏ המשלם לעושה לו רעה כרעתו, עובר משום 'לא תקום'. והאומר איני כמותך שעשית לי כך וכך, אני לא אעשה לך, עובר משום 'לא תטור' (שם). שצריך שלא להקפיד כלל על חבירו, על ידי היותו דן לכף זכות. וכהנה טענות מספיקות יש, ויש להסיר שנאה מעל חבירו, ולהעביר רעה מבשרו.‏
[כב] לעולם ישלש אדם מעותיו, שליש בקרקעות שליש בפרקמטיא שליש תחת ידו (ב"מ מב, א). ובשליש שבפרקמטיא לא יניח הכל בפרקמטיא אחת, אפילו אם חושב להרויח בה הרבה - לא יניח בה כל מעותיו, כי לא ידע מה ילד יום, לכן יהיה ידו בכל. ופרקמטיא שעלתה במעלות לא יקנה ממנה הרבה  - שסופה לירד, אך פרקמטיא שהיא בזול יקנה ממנה הרבה - שסופה לעלות. ולא יניח כל נכסיו בחנות אחת, מפני חשש שריפה וגנבים אם יארע חס ושלום, והיה המחנה הנשאר לפליטה. וכן הנותן נכסיו לריוח, כגון ההולכים לארץ הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, לא יתן נכסיו לאיש אחד במקום אחד, אפילו נראה לו מקום בטוח ובריא אולם, אלא יחלק נכסיו.‏ מוטב להרויח מעט בטרחא מועטת - מלהרויח הרבה לפי שעה בטרחא רבה, ולא יניח המעט של ודאות מפני הרבה של הספק, כדאמרי אינשי: טוב ציפור אחד ביד ממאה פורחים.‏
 הלוקח פרקמטיא בהקפה, לא יקח כי אם ממקום אחד או לפחות ממקומות מועטים, כדי שלא יהיו לו הרבה רודפים ויוכל לגדל פרע מעט. ואם יטול מאנשים רבים, ישים ריוח בין זמן פרעו, שלא יבואו בפרק אחד.‏ יהיה כל משאו ומתנו וכל חשבונותיו כתובים באר היטב בסדר נאה, וירשום על כל חשבון הזמן שכתב אותו חשבון, ולא יתרשל מלכתוב למי חייב ומי חייב לו, אפילו יצטרך למוחקו מחר, כי לא תדע מה ילד יום (משלי כז, א). ולא ישליך שום חשבון ואיגרות לאיבוד, אפילו חשבון שאינו צריך לו, שמא יצטרך לו ברוב הימים.‏ מה טוב שיבחר האדם אם יוכל להתעסק בסדר ואופן משא ומתן שלא יצטרך ליתן בהקפה, כדי שיהא כספו תחת ידו, ולא יהא לו פיזור הנפש, ולא יאכל לחם העצבים. כי כן ראוי לאדם בכל פינות שהוא פונה, שישתדל מאוד שהחיים שיחיה יהיו בנחת ולא בצער, ושקט ושאנן לעבודתו יתברך.‏
 ועל כל פנים אם מצטרך ליתן בהקפה, צריך דעת גדול לינצל מן הרמאים, ולא יתן הלואה על הלואה, אלא יגבה אחד ויתן אחר, ולא יתן הרבה לאחד אלא לפי הקרן שיש לו. ולהנוטל בהקפה, כך ישער לאשר יתן - במידה במשקל ובמשורה, באופן שלא תכלה קרנא, 'ובדעת חדרים ימלאו' (משלי כד,  ד). ועל הכל רחמין למיבעי למי שהעושר והנכסים שלו, יתקנהו בעצה טובה, ויצו אתו את הברכה לעבודתו יתברך שמו.‏
 ויבחר לו האדם מקום משאו ומתנו במקום נסתר, סמוי מן העין, שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין (תענית ח, ב), ורבה רעת העין וקנאת איש מרעהו. ואין לבטוח על מקום החנות, כי ה' הוא הנותן והוא ידע מקומו אין, ובהיותו במקום נסתר יוכל יותר ללמוד כפי שיעורו בעיתות הפנאי.‏ וכל אשר יוכל למעט הליכה בדרכים, וכל שכן שלא יקבע משאו ומתנו בכפרים בין הגויים, ובפרט ערי אדום, כי הוא רע ומר לגוף ולנפש, כי חיי צער יחיה, ולא ימצא מנוח, וממעט מאוד בעבודת קונו ועובר על רצונו. ואיתנח סימנא, שלכך נקראים ההולכים 'עוברי דרכים', שעל הרוב עוברי עבירה, ואכלו את חוקם פרי מעלליהם בעולם הזה, שאינם רואים סימן ברכה, ואפילו אם ירויח לשעה - סוף סוף היא לא תצלח, כדאמרי אינשי: במקום שאין 'ברכו' אין ברכה, והקרן קיימת להם לעולם הבא, עתידים ליתן את הדין אם עוברים עבירות, כי לא הותרה הרצועה ולא ניתנה רשות לעבור על הדת  של תורה בשביל היותו בדרכים, כאשר סוברים רבים מעמי הארץ, שאומרים: בדרך אי אפשר לשמור על היהדות, ועושים כמה איסורים בעניני אכילה ושתיה, וחילול שבת, וביטול תפילות ומצות ציצית תפילין וכדומה בשאט נפש, אוי להם שגומלים רעה לנפש, כי אדרבה צריך זהירות יתירה למען לא תאונה אליו רעה, כי כל הדרכים בחזקת סכנה (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ד), ומה יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה - כך ישראל אינן ניצולין אלא במצוות (ברכות נג, ב).‏ ועל אחת כמה וכמה צריך להתרחק האדם מהיות עסקו עם הנשים, כמנהג בערי אדום שהולכים סוחרים עם פרקמטיא מבית לבית ועושים משא ומתן עם הנשים הנכריות הפרוצות והטמאות, אוי למי שרואה את הוריו באומנות זה, שהוא מגונה ורע יותר מבורסקי, שאם מידי עבירה יצא - מידי הרהור לא יצא. וכבר העידו רבותינו זכרונם לברכה הקדושים (קידושין פב, א) שכל מי שעסקו עם הנשים סורו רע, והאיש אשר הוא טהור ירא ה' וסר מרע יברח מאוד מהיות עסקו עם הנשים, ויבחר לו אומנות או משא ומתן או מלאכה נקיה מאיסור וקלה. ומשכיל על דבר ימצא טוב, ובוטח בה'  אשריו.‏
[כג] אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ עה, ב): המלוה את חבירו שלא בעדים, עובר משום 'ולפני עור לא תתן מכשול', שיכול להכחישו, וגורם קללה לעצמו, אומרים עליו (תהלים לא, יט) 'תאלמנה שפתי שקר' וכו'. ומצוה לשמוע דברי חכמים. והן אמת שאי אפשר לסוחרים לקיים זאת בכל פעם שנותנים  בהקפה, אבל מה טוב מנהג הסוחרים של ערי אדום שהנותן עושה רשימה ממה שניתן, והמקבל עושה רשימה מכוונת כנגדו, ומחליפין כתב ידו של זה לזה ושל זה לזה, ובכל פעם שמביא לפרעון חובו רושם כל אחד בכתב ידו ברשימה שביד חבירו, באופן שאינם יכולים לבא לידי הכחשה לעולם, וזוהי דרך ישרה.‏ אמנם באשר מיתה שכיח, ואז אם נשאר חייב - יתומים קטנים אינם פורעים אלא אם יתפשרו, והמלוה שיניו יחרוק, צועק ואינו נענה, הנה כי כן מה טוב שיהא רגיל כל אדם לכתוב נוסח כתב יד בכל חיזוקי סופר, והיה הטופס בחנותו, ויכתבנו לכל הלווה ממנו או נוטל בהקפה, וכל אשר יקבל לחשבון החוב יעשה טיסלי"ם [שובר פרעון] על גביו מכתב יד הפורע.‏ וכדי לגמול חסד אכתוב נוסח טופס כתב יד, וכה תוארו: מודה אני החתום מטה, היות אמת שאני חייב חוב גמור ושלם לפלוני בן פלוני (או יכתוב: למי שיצא כתב זה מתחת ידו) סך כך וכך שקבלתי ממנו, ונתחייבתי לפורעם לו לזמן פלוני, במעות מזומנים דוקא בלי שום סירוב ועיכוב ובלי טענה ומענה, בלי שאלת זמן בית דין. ואם אעבור ולא אפרע לו בזמנו, הרשות נתונה ביד בעל הכתב להפרע אפילו מגלימא דעל כתפאי, אפילו על ידי ערכאות של גוים, על הוצאותי, בלי נטילת רשות מבית דין, וכתב ידי זה חשוב כשטר חוב גמור העשוי כהוגן וכתקנת חכמינו זכרונם לברכה, מסודר בבית דין חשוב,  שלא ישמט כו' ושלא יפסל כו', ושיגבה אפילו מנכסי יתומים קטנים, ובנאמנות גמורה עלי ועל באי כוחי. ובפרט לענין הפרעון, שלא אהיה נאמן לומר פרוע יותר ממה שימצא כתוב על גביו כל זמן שכתב זה קיים, וחתימת ידי תעיד עלי כשני עדים כשרים, והכל נעשה באופן המועיל על פי תורתנו הקדושה וכתקנת חכמינו זכרונם לברכה. וקנו מידי פלוני בן פלוני הנזכר קנין גמור ושלם במנא דכשר למקניא ביה מעכשיו כראוי, והיה פה מתא פלונית ביום פלוני, וקיים.‏ (הנה נא הואלתי לגמול חסד עם אנשי הספרדים, ולהקל על הסוחרים, ולכתוב אליהם טופס כתב זה ללועזים בלעז: אוטורגו ייו אל אפירמדאו אבאש"ו פור סיר וירדאק קי דיג"ו אה פ'ולאנו, (או קי אישקריב'ה אה קיין קיטאה דיטו כתב לה סומה די גרוש) קי ריסיב'י די אל די בואינה מונידה אי מי אוב' ליגי די סאג סאגרסלוס אין טיינפו די היום די בואינה מונידה בעין שין נינגון מודו די ג'יפ'ה, אי שין דמאנדר נינגון מודו די טענה, אי שין דימאנדאר זמן בית דין, אי שי פאשארי אינו לי פאגארי אין סו טיינפו די אגורה לה לישינשיא אישטה דאדה אין מאנו די איל פאטרון די איל כתב אריקאבדארשי די מי  אפילו די מי וישטידו די איזשימה אפילו פור ויאה די גוייסקון מי גאשטי שין טומאר לישינשיא די בית דין איסטא אישקריטה קישיאה קונטאדה קומו שטר חוב גמור איג'ו קומו לו פירטיניסייטי אי קומו תיקון די חכמים זכרונם לברכה מסודר בבית דין חשוב, ושלא ישמט כו' ושלא יפסל כו', אי קי שי אריקאב'די אפילו די ניין די יתומים קטנים, אי קון נאמנות גמורה שובר'י מי אי, שובר'י מיש יורשים, אי בסרט עור קואינטו די איל פאגאמיינטו קי נו שיאה האזון אדיזיר קי ייא פאגי טודו טיינפו קי דיטו כתב אישטארה קיינמאש די לוקי אישטארה איג'ו טישליס אינשימה די אל כתב אי טודו לו דיטו מי  אוב'ליגי אין מולדי קי אפרוב'ייב'ה על פי תורתינו הקדושה אי קומו תיקון די חכמים זכרונם לברכה אי מי פ'ירמס קי די עדות פור מי קומו דוש ע"כ אי שוב'רי טודו לו דיטו טומי קנין קומו איל די אי פ'ואי אקי יכוננה עליון אמן, איל מיז די שנת ליצירה, אי פור פריב'ה דילה וידראד מי אפ'ירמו, והכל קיים).‏ ובחלק יורה דעה בהלכות ריבית, אכתוב טופס נוסח כתב יד למלוה מעות בתורת עיסקא, וללועזים בלע"ז, בסייעתא דשמיא.‏
[כד] אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבועות לא, א): ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו - זה הבא בהרשאה, כי הוא עובר ומתערב על ריב לא לו. אמנם בזה לפעמים מצוה קעביד להציל עשוק מיד עושקו, ולפתוח פיו לאלם, ולפקח על עסקי יתומים, ועל עסקי יושבי ארץ הקדושה תבנה ותכונן במהרה  בימינו, או בארץ רחוקה. ובפרט אם הם קרוביו, כי לא יוכל להתעלם מלהשיב אבידה לבעלים, ובפרט במקום שאין אנשים אחרים שתעשה המצוה הזאת על ידם. כל כי הא לפי ראות העין, חיובא רמיא להיות ממון חבירו חביב עליו יותר משלו, ולמיעבד כל טצדקי להצילו.‏
[כה] אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות קט, ב): 'רע ירוע כי ערב זר' (משלי יא, טו), רעה אחר רעה תבוא לערב על חבירו, במקום שתובעים את הערב תחילה, כנהוג בזמנינו שנוהגים לכתוב רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ואפילו אם אין תובעים את הערב תחילה, רעה תבוא על הערבים כשנצרכין  לפרוע בעד אחרים, חורקין שן ומתמוגגים ותוהין ומתחרטין על המצוה שעשו.‏
 כי הן אמת דמצוה קעביד למי שאינו יכול לגמול חסד בממונו, יגמול חסד בגופו, ויצא ערב, אם חננו ה' שמלוים על אמונתו - יכבד ה' במה שחננו ויחזק ברכים כושלות, ויקיים מצוה רבה של 'והחזקת בו' (ויקרא כה, לה). אבל עושה זאת צריך שיתנהג כמו אם היה מלוהו הוא בעצמו, אם היה מאמינו  בלי משכון, או לא היה מלוה לו כי אם במשכון, ככה יעשה לענין ערבות, ויחשוב מתחילה שהוא מעותד שיאכל גם אכול את כספו מכח מקרה הזמן, ושעל מנת כן הוא נכנס בשביל לעשות מצוה, שהוא מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה (עי' אבות פ"ב משנה א), באופן שיהיה נכון לבו שלא יבוא להיות תוהה על הראשונות. אבל אם מכיר בעצמו שאם יצטרך להיות פורע על חבירו יתחרט ויאמר: יאבד יום שעשיתי מצוה זו, מוטב שיגדור בעצמו שלא יצא ערב לשום אדם כי אם במשכון בבית.‏ וכדי שלא לגרום נזק לחבירו, שיסברו שהוא שבור, כיון שאינו רוצה להיות ערב עליו, לכן הטוב טוב שיתן אמתלא לדבריו, ועל דרך שאמרו שיכול אדם לומר דין שהוא ברור לו משום אדם גדול כי היכי דליקבלו מניה, הכי נמי כהאי גוונא, כדי שלא יהא תערומת עליו יכול לומר שקיבל בשבועה, או שיש צואת אביו שלא להיות ערב על שום אדם. כזאת יוכל לעשות על כל דבר טוב שרוצה לנהוג ומתיירא שמא ילעיגו או יפצירו בו עד בוש להעבירו על דעתו, יתלה בצואה, או בחלום אביו, וכדומה. ישמע חכם ויוסיף לקח.
‏[כו] תנינן (אבות פ"א משנה ז): אל תתחבר לרשע, וכתיב (דהי"ב כ, לז) 'בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך'. הנה כי כן, הבא להשתתף עם חבר, יבחר לו חבר טוב נאמן ירא אלהים וסר מרע, דמלבד שאם הוא איש רע - יגזול ממנו ויבוא עליו בעקיפין ועלילות דברים, ויאכל את כספו. ועוד בה למיחש בעי, דילמא מפקיד דינא עליה, ובהדי הוצא לקי כרבא (ב"ק צב, א), וכדאי הוא ליענש על עוברו על דברי קבלה ודברי סופרים בהתחברו לרשע. ומי גרם לצדיקים שיתחברו עם הרשעים, ממונם, לפיכך ממונם אבד (סנהדרין קיב, א).‏ וכן אל יתחבר עם איש דריע מזליה, אלא יבחר איש דבריא מזליה והשעה משחקת לו, כי טוב להתחבר עם איש שהשעה משחקת לו, אפילו לישא וליתן עמו, כי נכסיו מסוגלים להניח ברכה בכל מקום שהם, כמו שאמרו על איוב שכל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך (פסחים קיב, א). אך בתנאי שיהא איש טוב, כי אשר בתורת ה' חפצו כל אשר יעשה יצליח' (תהלים א, ג), לא כן הרשעים, ואמרינן ליה לרשיעא: לא מעוקציך ולא מדובשיך.‏ ומה גם צריך ליזהר שלא להשתתף עם גוי, ואיסורא נמי איכא, שמע יצטרך להשביעו. ואם עבר ועשה שותפות עם גוי, או נשא ונתן עמו, ובא לידי צורך שבועה, הטוב טוב שלא תביאנו לידי שבועה, וסוף דבר בשעת מעשה ימנע מלהשביעו, כדי שלא לעבור על מה שכתוב בתורה (שמות כג, יג) 'לא ישמע על פיך' (שם).‏ וממוצא דבר אתה תשמע, כי לא טוב לישא וליתן עם הגוי במקום שמוצא לקנות ולמכור ולישא וליתן עם ישראל, וכן כתוב בתורה (ויקרא כה, יד) 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך', ולא מיד נכרי. וכן אמרו (ב"מ עא, א) לענין הלואה, עמי קודם, אפילו לגוי בשכר ולישראל בחנם, ואף אנו נאמר כי טוב לישא וליתן עם ישראל אפילו אי איכא דררא דממונא, כגון שצריך ליתן לו בהקפה, או לקנות מעט יותר ביוקר, או למכור יותר בזול.‏ וכן היא המידה, שהמוכר פרקמטיא לישראל צריך למכור לו יותר בזול, כדי שישאר לו מקום להרויח, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (תורת כהנים פרשת בהר) על הפסוק 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך' - שיהא מקום ממכר לעמיתך. ובפרט אם איש עני הוא, זו היא הגדולה שבצדקות, ליתן לו פרקמטיא בהקפה בזול, באופן שירויח ויתפרנס מיגיעו, כי זה הוא מה שציותה תורה (ויקרא כה, לה) 'כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו'.‏ ואם כל כך צריך ליזהר שלא לעשות שותפות עם רשע, על אחת כמה וכמה צריך ליזהר שלא לילך עמו במקום סכנה. ולא יעבור בספינה עם אדם רשע, או עם ישראל מומר, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ודילמא מפקיד דינא עילויה.‏
 והנה היותר טוב לאיש, אם יוכל לישא וליתן לבדו, או עם בניו, או עם אחיו ובית אביו, שלא יבקש שותף מבחוץ, כי לא יוכל מלט מהיות ביניהם עירעורי דברים, ובפרט בפרק החלוקה, לפעמים אש להבת המחלוקת עולה, ומה גם אי כלה קרנא, שלא נשאר להם מעות לחלק, מחלקים ביניהם דברי  ריבות ודברי חירופין וגידופין, וקשה למצוא חבר טוב. ועוד שצריך לרשום כל אחד מהם הוצאת ביתו בפנקס, ואם שכח ולא ירשום בצדק נכנס בסרך גזל, ואך בשרו ולבו עליו יכאב בראותו גודל הוצאתו, לא כן היושב יחידי מרויח בלי חשבון ומוציא בלי חשבון, וברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה.‏ אמנם אם הוא מוכרח להשתתף עם חבר, יבחר חבר טוב, ויברר שיחותיו מקודם כל פרטי ואופני התנאים הכל בכתב באר היטב, באופן שלא ישאר להם מקום להיות חולקים, ויהיו נוהגים בנאמנות גמורה ובאהבה ואחוה, כדי שתנוח ברכה בעסקם. ואם אירע שיש להם תערומת זה על זה, שלא ישמרו משטמה בלבם, ולא יוציאו דבריהם החוצה, אלא תיכף יתווכחו יחד בתוכחת מגולה מאהבה. וכל אחד יטול עצה מחבירו, ולא יעשה דבר קטון ודבר גדול בלתי רשות חבירו, ואפילו בענינים שאינם נוגעים להשותפות יתייעצו יחד, ויאהבו זה את זה, ויכבדו זה את זה, אפילו הם רחוקים, כאילו  הם אחים, ולא יתפרדו.‏
 ויעשו חשבון לזמנים קרובים, לראות אם השבח הוא כנגד ההוצאה לשני הבתים. וזו מידת כל אדם, שצריך שיעשה חשבון משאו ומתנו כפעם בפעם, למען יוציא הוצאה כברכת ה' אשר נתן לו, לא יקמץ ולא יפזר. ואם רואים שאינו יוצא ההוצאה לשני הבתים, כי ההוצאה יתירה על השבח, תיכף  יתפרדו בטרם תכלא קרנא. וכן אם רואים דלא מסמנא להו מילתא לישב יחד, או שהתחילו כרכורים ודברי ריבות ביניהם, יפרדו איש מעל אחיו בשלום ובמישור.‏
 ובין בהיותם שותפים ובין בפרק החלוקה, יהולל איש אשר הוא וותרן בממונו, אינו מדקדק עם חבירו בדקדוקי עניות. ומה גם מפני דרכי שלום, ולהרחיק המחלוקת השנאוי והשנאה והתחרות, אי שקלי גלימיה מיניה - ליזמר וליזיל (סנהדרין ז, א), וה' ישלם לו כפלי כפלים.‏ וכדי שלא יכאב לבם על הוצאתם, כל אשר יוכלו להוציא בשוה לשני הבתים, ושלא לכותבו בפנקסי ההוצאות, ככה יעשו.‏
 והנה אם המצא ימצא חבר טוב, ומסתייעא להו מילתא, ישבו אחים יחדיו ולא יתפרדו, כי טובים השנים מן האחד (קהלת ד, ט), שאם יחלה האחד או יצטרך לילך לדרך - יש לו מי שיפקח על הוצאת ביתו וצרכי ביתו, ואם ימות האחד - מובטח לו שלא ישארו ילדיו עניים, שעל הרוב כיון שהאדם מת  גם נכסיו מתים, שכל מה שמפוזר לו בין גויי הארצות בהקפה כמעט הולך לאיבוד כידוע, אבל כשנשאר שם שותף - הרי הוא כאילו הוא בחיים, והמשא ומתן כדקאי קאי כדמעיקרא.‏
 'וצדיק באמונתו יחיה' (חבקוק ב, ד), כי יאמן שאין השותף נוטל משלו, ושאם היה יחידי היתה הרוחה יתירה לו, לא כן הוא, אלא הקב"ה הוא הנותן לחם לפי הטף של כל אחד. ולכן הטוב והישר, שאם לו יש טף יותר, לענין הוצאת אכילה ושתיה ישוו יחד, ולא יכתבו בפנקס, כי לא טוב שהאחד תרום  ותרבה קרנו והאחד ישאר עני, וזה גורם שיכנס קנאה ותחרות, ופרנסת שניהם שולח הקב"ה במעשה ידיהם לפי הצריך לכל אחד, ומאין יוציא האחר צורך פרנסת הטף יתירה שיש לו, המן הגורן או מן היקב, מאחר שהם שותפים בכל אפילו מציאה בשוק, אין זה כי אם רוע לב, ובודאי שחשוב גזל בדיני שמים.‏ בשלמא לענין המלבושים והתכשיטין, ראוי והגון הוא, מי שיש לו מעט ילבישם ויקשטם יותר, ומי שיש לו טף מרובה יתרצה להלבישם במלבושים יותר גרועים, באופן שישוו בהוצאתם. אבל לענין אכילה ושתיה לא נכון לעשות כן. ובפרט אם הם אחים שהם כבשר אחד, שראוי לאחד שלא להקפיד על הוצאת הבית של אחיו שהוא מטופל, כי אחיו בשרו הוא והבנים בניו, ומה בצע שימעט לאחיו קרנו וירבה הונו.‏ ואם חוששים שכאשר לא יכתבו הוצאת הבית יהיה כל אחד אוכל ברבורים אבוסים ויבואו לידי קפידה, ויהא כל אחד עינו רעה במה שאוכל חבירו, ובפרט בין הנשים אשר עיניהן צרות. לכן הטוב והישר שיעשו קצבה לכל אחד, ליטול בכל שבוע לצורך פרנסה לפי הטף של כל אחד, ולפי כבודם ולפי ברכת ה' אשר יתן להם. וכן יעשו קצבה על כל הוצאתם מידי שנה, כברכת ה' אשר נתן להם, באופן שלא יפשטו הרגל יותר על הכסות אשר עליהם, ולא תכלא קרנא. ואם יתרצו שגם הוצאת המלבושים והתכשיטים של שניהם יהיו מן האמצע, על ידי קצבה שישימו לכל אחד לפי צרכו בקירוב, הן  חסר הן יתר, מה טוב חלקם, כי זה מורה על אמונתם, וזה גורם להיות ביניהם אהבה ואחוה, ומובטחים הם שבכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו, ויהיו שבעים רצון ומלאים ברכת ה'.‏
[כז] האיש אשר חננו ה' עושר, ישיש בעשרו גם בעולם הזה, וחיי נחת יחיה, ויהא ממעט בעסק כדי שיוכל לעבוד את בוראו ולעסוק בתורה, על ידי שיהיו לו משרתים, ותהא מלאכתו נעשית על ידי אחרים.‏ והן אמת, כי בענין המשרתים רבה רעתם, כי הן בעוון אנשי אמונה אבדו, ומתקיים עליהם מרבה עבדים מרבה גזל (אבות פ"ב משנה ז), ומתוך כך נועלים דלת בפני הרוצים להיות משרתים, וגורמים רעה לעצמם ולאחרים, ורעה להבעלי בתים שבוחרים להיות עמלים בעצמם, עמל גדול ויגיעה רבה לעשות כל עסקם על ידי עצמם, כי מה יעשו, מאחר שאין מוצאין אנשים נאמנים שיוכלו להאמין בהם למסור ממונם בידם בלי פחד.‏ אמנם אם ימצא משרת נאמן נקי כפים, ועושה מאהבה רצון רבו ובנאמנות גמורה, וממון רבו חביב עליו ומשמרו שמירה מעלייתא, כמו שעשה אבינו יעקב בצאן לבן הרשע, עד שאמר (בראשית לא, מ) 'הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני', במשרת כזה יאחז בו ולא ירפנו.‏
 והגדר כדי שיהא המשרת נאמן לרבו, שגם האדון יהא אוהב נאמן להמשרת, ולא יגער בו כל כך, ולא יבזנו ולא יחרפנו אם עשה דבר שלא כהוגן בשוגג, ויצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, כי כל אדם כוזב, רק 'הצור - תמים פעלו' (דברים לב, ד).‏ וגם יתן לו קצבה כפי הצריך לו לצורך הוצאתו והותר, באופן שיעשה קרן, כדי שברוב הימים יעשה גם הוא לביתו, ויהיה אדון לעצמו וחפשי מאדוניו, כי לא יתכן שיהא עבד עולם. ויתן לו בסבר פנים יפות גם יתר על הקצבה מנות ומתנות, ויעשה אופנים שירויח על ידו, באופן שתשבע עינו בהיות לו די מחסורו אשר יחסר לו, באופן שלא יצטרך לגנוב ולגזול.‏ והן אמת כי האנשים אשר יראת ה' נגד פניהם, אפילו אם הם מתים ברעב חס ושלום אין פושטים ידיהם בגזל, אבל דא עקא כי 'אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין' (מיכה ז, ב), וצריך למיעבד כל טצדקי ליתן בעין יפה, ולהראות חיבה יתירה, כולי האי ואולי ימצא משרת נאמן. כדאמרי אינשי: פועלים הן הם במידה שאדם מודד מודדים לו, עם נבר יתברר כו'.‏ ואמינא עצה טובה למי שיש לו אדונים קשים, או האדון שיש לו משרת שאינו עושה רצונו כרצונו ומכעיסו על פניו, אם המשרת יש לו פרנסה מוכנת בידו תחילה על ידי עסק אחר, או על ידי אדון אחר, אז הרשות בידו שלא לקבל גערת וקשיות אדוניו, אלא יאמר לו: באופן זה איני יכול לשרתך, זהו מה שידי מגעת, אם תתרצה בכך - הנה מה טוב, ואם לא - שלי שלי ושלך שלך, הנני הולך לדרכי. ואם אינו מוצא פרנסה ממקום אחר, יכוף ראשו כאגמון, ועול יסבול, ולא יבול, עד שישקיף ה' משמים עליו ויזמין לו פרנסתו, וממקום אחר ישלח שלומיו.‏ וכן האדון יהא מחשב תחילה אם יכול להיות בלי משרת, או שמוכן לו משרת אחר טוב ממנו, אז יכה על קודקודו של המשרת, ויאמר לו: אם שמוע תשמע בקולי ותעשה רצוני כרצוני - הנה מה טוב, ואם לא - ברח לך אל מקומך, אי אפשי בך. ואם אינו מוצא משרת אחר, ואינו יכול בלי משרת, מה יעשה אותו האדון, מוכרח הוא להיות קונה אדון לעצמו, שיניו יחרוק וישתוק עד שימצא משרת טוב ממנו.‏ זהו דרך ישרה לאדונים ומשרתים, בין דיחיד בין דרבים, ובפרט אם האדונים או המשרתים נמצאו להם דברים טובים וגריעותות, ישקול האדון והמשרת אלה נוכח אלה, אם שקולים הם - יבוא זה ויכפר על זה, ועל זה נאמר 'אם את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל' (איוב ב, י). ומה גם כי תפארת אדם עבור על פשע, ולהיות מן הנעלבים, ומוחל על עלבונו אפילו במשרתו, ולא לקפח פרנסתו חס ושלום. וזכור יזכור ותשוח עליו נפשו בזוכרו כי גם הוא עבד נרצה לעבודת ה', ואינו עושה אחד מיני אלף ממה שמוטל עליו לעשות, ומכעיס את בוראו על פניו תמיד, ואוי מי יחיה אם א-ל כפועלו ישלם גמולו  ויקפח פרנסתו, על זה נאמר (איוב לא. יג-יד) 'אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי מה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה אשיבנו'.‏
 ובאמת אמרו: במידה שאדם מודד, ובאופן שמתנהג עם אשתו ועם משרתיו, מודדין לו ומתנהגים עמו מן השמים. אשרי איש יהיה זכרון זה בין עיניו תמיד, לא ימצא מקום לכעוס ולהקפיד, ויהיה נושא עוון ועובר על פשע, וירויח שמעבירין לו על כל פשעיו. ואין לשבח כל כך למי שהוא כפוף תחת ידי  אחר על בצע כסף, שהוא בוש וירא ממנו וסובל עלבונו על כרחו שלא בטובתו, אך בזאת יתהלל המתהלל ובשם גיבור יקרא, כמאמר התנא (אבות פ"ד משנה א): איזהו גיבור הכובש את יצרו, שנאמר 'טוב ארך אפים' כו'. כשהוא מושל באדם, או שהוא משרת ועוסק בצרכי רבים בלא כסף ובלא מחיר, וגומלים טובים ליחיד או לרבים, ומשלמים להם רעה תחת טובה, ומתריסים כנגדם, ומחריפים אותם, וחושדים אותם, וכדומה, אז הוא העת שיקנה האדם עולמו, ויהא בו מדעת קונו שהוא 'מלך עלוב', שגומל עמנו טובות עד אין חקר, בהיותינו מכעיסים על פניו, והוא נושא עוון ועובר על פשע.‏ וזו היתה מידת משה רבינו עליו השלום, שרץ לפני ישראל כסוס במדבר בלא בצע כסף, ואף על פי כן 'וידבר העם באלהים ובמשה' (במדבר כא, ה), עד שאמר 'עוד מעט וסקלוני' (שמות יז, ד), ואף על פי כן נשא אותם כאשר ישא האומן את היונק.‏
 וכבר אמרו בש"ס (ירושלמי פאה פ"ח ה"ז) שרבי יהודה היה לו שיתין אפייתא שהיו אופין פת לעניים בכל יום, כשהיה בא לערב שאל להם מה ריוח היה היום בבית, אמרו לו: היום היה ריוח טוב, שבאו בני אדם מהוגנים ואכלו ושתו, וברכו אותך ברכות רבות, אמר: לית דין אגר טב. ביומא אוחרן  אמרו לו: יאבד יום זה, שבאו אנשים רעים ואכלו ושתו וקללו אותך, אמר: כדין אגר טב. אשרי אנוש יעשה זאת.‏
[כח] מי שיש לו נכסים מרובים, ואינו יכול להתעסק הוא בכולם, ראוי לו שיהא טוב לו ומטיב לאחריני, שיתן מנכסיו לאחרים הקרובים והרחוקים, יקרב את קרוביו אם הם נצרכים. ואם הרחיב ה' את גבולו, יטיב חסדו גם לרחוקים, רק הקרוב קרוב קודם. ובתנאי שיהיו אנשים מהוגנים ונאמנים, בקיאים  בטיב משא ומתן, ועושים באמונה, יקיים המצוה רבה שאמרה תורה (ויקרא כה, לה) 'כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו', שהיא הגדולה שבצדקות. ויתן להם ממון בשותפות למחצית שכר או לשליש, הכל לפי הממון, באופן שיוכל להתפרנס במתעסק מן הריוח.‏
 וזוהי דרך ישרה גם כן למי שתורתו אומנותו, ויש לו מעות, לא יתנם בתורת עיסקא, כי קרוב הדבר שיבוא ליכשל באיסור ריבית או אבק ריבית, אם לא יהיה ריוח כפלים ממה שנותן המתעסק לבעל המעות. ועוד, דנהי שהנותן בתורת עיסקא רחוק מן ההפסד, אבל הוא רחוק גם כן מן השכר, שנתן  קצבה בברכת ה' ואין מקום לברכה, שאחרי שאינו נוטל כי אם הכשר מעותיו, עליו אין להוסיף. לכן היותר טוב שיבקש ליתן מעותיו ביד נאמן, בתורת שותפות על הריוח שיזמין ה' יתברך, הן רב הן מעט, ובזה וניקה האיש מעוון ריבית, וברכת ה' היא תעשיר.‏
 וכן מטעם זה אני אומר, כי לא טוב לגבר שיבקש אופן פרנסתו על ידי היותו משרת, כי אף על פי שהוא רחוק מן ההפסד, ונוטל פרנסתו בין אם יש הפסד בין אם יש ריוח, וחיי נחת יחיה, שאין לו ההרפתקאות שעוברים על הסוחרים ממה שחייבים לאחרים. ובפרט חולי הפוליסה, כי לב בעליה יכאב  אם אין לו לשלם בזמנו, חבלי יולדה יבואו לו, ויש לו פיזור הנפש על פיזור ממונו שאינו יכול לגבותו, לא כן המשרת שאין לו אחד מכל אלה, ועבד חופשי יותר מאדוניו, בענין זה שאינו אוכל לחם העצבים כמו אדוניו, ועל כן רבים בוחרים בפרנסה כזו, באמרם: פת חריבה ושלוה בה.‏
 אבל הא תינח אם אין עבודת רבו מטרידו מעבודת קונו, אבל אם רבו מעבירו על דעתו ועל דעת קונו, ורודה בו בפרך, האנשים יראי ה' בוחרים להיות עבדי ה' ולא עבדים לעבדים (עי' קידושין כב, ב). ועוד, דהא תינח אם יש לו קרן שיוכל להתפרנס בו כשירצה לצאת מתחת יד רבו, על ידי שיתנו לו  קצבה יותר על כדי צורך פרנסתו, אבל בלאו הכי למה יניח קצבה לברכת ה', אם מוצא אופן לישא וליתן הוא בעצמו לעצמו - ישא ויתן ויהא שליט בנפשו, ואולי יעשיר אם נגזר עליו שיהא עשיר, כי אין מעצור לה' להושיע בין רב למעט. ואולי יוכל להיות מרבה צדקה, וקונה לו דברי תורה וקונה לו חיי העולם הבא. ולמיחש בעי, שמא יבואו ימים שלא יוכל להיות משרת, או לא ימצא להיות משרת, ויתרבה לו הטף והוצאת הבית מרובה, מאין יאכל, הלא אז יהא מוכרח להיות חוזר על הפתחים חס ושלום. הנה כי כן החכם עיניו בראשו, ורואה את הנולד, ומסתכל אחרית דבר מראשיתו, ומכין בקיץ  לחמו בימי בחרותו, ומשכיל על דבר ימצא טוב.‏
 חוץ שאם מוצא להיות משרת לרבים בהיותו עוסק במלאכת שמים, ומרביץ תורה עם התלמידים, אין לך מידה טובה הימנה, אשריו בעולם הזה ובעולם הבא.‏ והנה המוסר נכסיו לאחרים בשותפות, מוטל עליו לקיים עצת חכמים שאמרו (חולין קה, א): מאן דסייר נכסיו כל יומא - משכח אסתירא, וזו חובת כל אדם להסתכל בכל יום בפרקמטיא שלו, ולבדוק בכתבי חושבנים, ולהיות חוזר על בעלי חובותיו לגבות מהם, ולהיות משכיל על כל דבר ודבר קודם עשותו אותו, ולהיות מהיר וזריז בכל עניניו, ולחפש על השכר ולהתרחק מאוד מכל חשש הפסד, אפילו ספק ספיקא, באופן שיאמרו עליו כדאמרי אינשי: דורך ברגל של עופרת והולך על הודאי. זו היא דרך ישרה לכל אדם, כל שכן המוסר נכסיו ביד אחרים, שצריך לקיים גם כן מאמר רבותינו זכרונם  לברכה שאמרו (מסכת כלה פ"ט): כל אדם הוי חושדם כליסטים ומכבדן כרבן גמליאל.‏
 וכן בכללא, המוסר נכסיו לאחר בהלואה או בהקפה, צריך להיות חושדו כליסטים, ולבקש אופן שיהיו נכסיו מובטחין ורחוקים מן ההפסד, ככל אשר יוכל עשות יותר בטחון. כי אם לא יוכל עשות בטחון, ולא ימצא אופן טוב, מה יעשה, האם יוכל להניח מעותיו תחת מראשותיו, הא קא כליא קרנא. ואם  ימצא למכור במזומנים, יותר טוב שיתרצה בריוח מועט ובפת חריבה ולא יהא לו פיזור הנפש, ולא יהא מפחד לילה ויומם ממה שיכול לבא על ראשו שיאכלו זרים חילו. אבל אם לא ימצא למכור במזומנים, ולא לעשות אופן בטחון, מוכרח הוא לסמוך על אמונתו ולסמוך על הנס.‏
 ואם יוכל אפילו לפנים לעשות קצת בטחון גם כן טוב, דהיינו שילך אצל אדם שהלוה בוש וירא ממנו, ויאמר לו: אחלה פניך שתאמר בפני הלוה שאתה ערב בעדו, או תחתום גם כן בעדו ערב, ואני אתן לך כתב שלא אוכל לתבוע ממך כלל מדין ערבות, ואיני רוצה בערבותך אלא לפנים, כדי שיתחזק  הלוה לפרוע בעבור כבודך.‏
 וכן המוסר נכסיו לאחרים בשותפות, צריך להיות הולך ובא אצלו מידי יום, או פעם בשבוע, או לפחות פעם אחת בחודש, ולראות עסקיו אם הוא הולך באמונה, ואם את אשר הוא עושה ה' מצליח. ואף על פי שיראה לו חשבון כל שנה או חצי שנה, לא יסמוך על חשבונו, כי יש שותף מראה את אשר  איננו להגיד שבחו ולהשביח את עצמו, וכדי שימשך השותפות, לכן צריך להיות חופש וחוקר, ולהיות עין רואה ואוזן שומעת לדעת קושט דברי אמת, בעבור לא תהיה האמת נעדרת אלא נהדרת.‏
[כט] אמרו רבותינו זכרונו לברכה (ברכות סד, א): כל הדוחק את השעה - השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני שעה - שעה עומדת לו. הנה כי כן, יהיה סימן ביד האדם על כל מין עסק ועל כל דבר שירצה לעשות, אם בא לו הדבר בנקל בסייעתא דשמיא - יעשה ויצליח כי ה' עמו, ואי לא מסתייעא ליה מילתיה  - לא יהא רודף ודוחק על הדבר בהפצרה רבה, כי היא לא תצלח, אלא ירף ממנו עד יבא העת מן השמים.‏
 ועל כל דבר שרוצה לעשות או לבקש שום חסד מאיזה אדם, יקדים תפילה לפני ה' שיתקנהו ויעשה לו חפציו, ושיתנהו לחן ולחסד בעיני בני אדם שהוא צריך להם, למען ימלאו חפצו ויעשו בקשתו, או שירבה עמו פדות על ידי אחרים, או באופן אחר, כי הרבה אופנים למקום והרבה שלוחים למקום.‏ ויאמין באמונה שלימה כי מפי עליון תצא הרעות והטובות הבאות בידי אדם, ובידו לבות בני אדם, ואין אדם יכול להרע או להטיב את חבירו כמלא נימא חוץ מגזירת שדי, ומי שאין לו מקטרגים מלמעלה אין לו צרים מלמטה, נמצא שהעושים הרעות והטובות שליחותא דרחמנא עבדי, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי כו' (שבת לב, א). ולכן לא ימצא מקום להקפיד אם לא עשה חבירו מבוקשו, כי ידע נאמנה דשמים לא זכו לו או לחבירו.‏ וזה כלל גדול וסעיף מסעיפי האמונה אשר היתה לראש פינה, וגדולה תפילה שיתפלל על כל דבר קטן וגדול, כי מלבד שזה היה בעזרנו ברוב שפלותנו ודלותינו, שאין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים המתרצה ברחמים, ושומע תפילת כל פה, ותפילה עושה הרבה, ומהפכת מידת הדין למידת הרחמים, ומצא עזר כנגדו. עוד בה, כי זה מורה על האמונה שמאמין בהשגחת ה' יתברך, ושהכל בידי שמים, וידכה ישוח ישפוך שיח כדל שואל, וכעבד ישאף אל רבו. וכל כי הא, ראויה היא שתגן, שיהא ה' לו בעזרו וימלא משאלותיו, אף אם אינו הגון ואינו כדאי - רחמי שמים מרובים, ובלבד שיכוין  לבו ויברר שיחותיו בתפילתו שכוונתו לשמים לעבודתו יתברך שמו.‏
 ולכן על כל דבר שמבקש, יסיים ויאמר: הטוב בעיניך לעבודתך עשה עמנו. ואם אירע לו דבר שנראה לו נזק, יהא רגיל לומר: כל דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס, ב), וגם זו לטובה (תענית כא, א). וכבר ידי עשתה נוסח תפילה לנצרך לבקש דבר מן הבריות, הלא היא בקונטרס 'בית תפילה'.
‏[ל] מי האיש החפץ חיים, אל בינתו אל ישען, בין למילי דעלמא בין למילי דשמיא, שומע לעצה - חכם (משלי יב, טו). ותשועה ברוב יועץ (שם יא, יד). והולך אל חכמים יחכם (שם יג, כ). וכל אשר ילמוד ואשר ישמע דבר חדש, יהיה רשום בזכרונו וגם במכתב, ומה גם בדברים תדיריים ונצרכים - חובת גברא להיות הכל לזכרון, ולטוטפות בין עיניו, ולא יעבור.‏ ובפרט מי שהוא בגדר תלמיד חכם, או בגדר חסיד המתחסד עם קונו, צריך ליזהר ביותר, וישים מעייניו לתקן עניניו תחת שלש טעמי: אי משום ש'כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו' (סוכה נב, א), ועבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד משנה ב). ואי משום כי 'שגגת תלמוד עולה זדון' (ב"מ לג, ב). ואי  משום כי המון העם אליו ישגיחו, אליו יתבוננו ללמוד ממנו, או לדבר עליו תועה, ואיכא עוון מחטיא את הרבים ועוון חילול ה' הגדול מכל העבירות רחמנא ליצלן. והבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים (יומא לח, ב), ודי בזה לאיש אשר הוא טהור.‏
<h2>סימן קנז</h2>
﻿ הלכות נטילת ידים:‏
[א] כמה מעלות טובות נאמרו בש"ס (ב"מ קז, ב) על מאן דכרך בצפרא פת שחרית, ולכן לא יעבור מלטעום מידי בצפרא, וביום שאוכל לא ירעיב עצמו ולא יחלש חושים עד שיאכל.
‏[ב] ישים אכילתו ביום קלה מבלילה, וטוב שיאכל שתי פעמים ביום אם חלש לבו, ואל ימלא כריסו בפעם אחת (באר היטב סי' קנז ס"ק ב), וכבר למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בערב (יומא עה, ב), ובפרט אנו המלאים עוונות ראוי לקיים זאת ולהוסיף סיגוף כזאת וכזאת 'לכלא פשע ולהתם חטאות' (דניאל ט, כד).
‏[ג] יפנה קודם סעודתו (מג"א שם ס"ק ג), ובפרט אם צריך לנקביו לא יקרב לאכול, שכתבו המקובלים שהוא פוגם מאוד, ומערב קודש בחול. וביותר צריך ליזהר בסעודת מצוה ושבת ויום טוב שלא לפגל את הקדשים.‏
[ד] ראוי לאדם לכוין מאוד בעת אכילתו, ולא לאכול כבהמות לצבות בטן, אלא יכוין שהוא אוכל לשם שמים, כדי שיהא בריא וחזק לעבודתו יתברך שמו, וכדי לברר ולהוציא לאור ניצוצי הקדושה הדבוקים בכל אשר יאכל ואשר ישתה.‏ וגבהו סודות האכילה - עד שהיא דוגמת הקרבן, וזה רמז מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נה, א): שבזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר, עכשיו שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו.‏
 והביטה וראה כי 'מאכל' גימטריא צ"א, כמנין הוי"ה אדנ"י. וכן המוציא' לחם' מן', סופי תיבות: גימטריא צ"א. והדברים עתיקים. אשרי ילוד אשה שבונה בשמים עליותיו על ידי אכילותיו, ובלבד שיכוין לבו לשמים.‏ ובמה יודע איפה שהוא מכוין לשם שמים, ותהיה אכילתו עושה פרי למעלה דוגמת הקרבנות, בהיותו זהיר בתכלית הזהירות לינצל מכל צד נדנוד איסור התלוי באכילה ושתיה, ויברח מאה שערים של היתר כדי שלא ליכנס באחד של איסור.‏
 ותהיה אכילתו במידה ובמשקל ובמשורה, 'צדיק אוכל לשובע נפשו' (משלי יג, כה), כדי צרכו וכדי חיותו, לא יותר. ובפרט לתלמיד חכם צריך זהירות יתירה, שכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (תוס' כתובות קד, א ד"ה לא נהניתי בשם מדרש): עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו, יתפלל  שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו.‏
 ואמרו: שכל מה שאוכל אדם בחול יותר על כדי בריאותו, הכל הולך אל הסטרא אחרא, ומוסיף כח ביצר הרע להחטיאו. וכל הולך גחון הוא סימן שהוא מהסטרא אחרא, ועובר על 'בל תשחית', ומשחית ממונו וגופו ונשמתו וזמנו, ומאבד טובה הרבה שהיה יכול להרויח אם אותו המותר שאוכל היה  נותנו לצדקה. ויחרד האיש הירא בהעמיקו בזה.‏
[ה] אסור לטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמה ולעופות. ולפי חומר איסור צער בעלי חיים, ותוקף העונשים שמענישים להמצער גם בלא דעת, כנודע ממעשה שאירע בזמן האר"י ז"ל, יותר טוב שלא לגדל בהמות ועופות בבית. ואם מוכרח לגדל, יהא זהיר וזריז שלא לגרום להם צער כלל, ומידי יום יום לא  יטעום מידי עד שיתן מאכל ומשקה לפניהם, ויצווה את בני ביתו שיהיו זהירים בדבר, כולי האי ואולי ינצל מאיסור צער בעלי חיים (עי' שערי תשובה סי' קסז ס"ק ט).‏
[ו] האר"י ז"ל הזהיר מאוד שלא לאכול שום לב בהמה חיה ועוף, לפי שרוח הבהמה שורה שם, ואז מיתדבק בו אותו רוח הבהמית וגורם לו שכחה.‏ ולפעמים מתגלגל איזה רוח באותה בהמה, ונדבק באדם האוכל אותו.‏
 והוא הדין לכל הדברים שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שגורמים שכחה, כגון זיתים וכדומה, צריך ליזהר הרבה, כי בודאי יש טעם בדבר, שיש אחיזה לחיצונים באותו דבר ונאחז באדם האוכלו. ואני אומר, שזה שאינו זהיר בזה, עובר על מה שאמרה התורה (דברים ד, ט) 'השמר לך ושמור נפשך  מאוד פן תשכח', והרי זה בכלל מה שאמרו (אבות פ"ג משנה ח): כל המשכח דבר אחד ממשנתו הרי זה מתחייב בנפשו.‏
[ז] יתרחק האדם לאכול מה שהוא מחלוקת בין הפוסקים, שהרי אותו האוסר שוי לנפשיה חתיכא דאיסורא.‏ ויזהר שלא לקנות דברים שיש להם חשש איסור, אלא מיהודי כשר המדקדק בו כראוי, ויזהר שלא יאכל דברים שיש בהם חשש איסור כגון פירות ישנים שיש לחוש שמא יש בהם תולעים ונמלים קטנים וכיוצא, אם לא אחר החקירה ובדיקה גדולה.‏
 וכן לא יאכל פת של גויים ואפילו משל פלטר, אלא אם כן אי אפשר לו בפת של ישראל כלל. אבל פת של גוים בעלי בתים לא יאכל כלל, אלא אם עשאו בשביל ישראל.‏ גם לא יאכל מבשר שצריך ניקור, אם לא שידע נאמנה שניקר אותה צדיק וישר ומוחזק במומחה. גם יזהר אם ירצה לבשל פירות שקורין פרנוא"ש או אלמישא"ש או גזירגואילא"ש, יחתוך כל אחד לשנים. וכן בכל פרי שנמצא בו תולעת, לא יאכל אותו עד שיחתוך אותו ויבדוק אותו היטב. וכן יבדוק היטב הירקות והחומץ. ולא יאכל ממי שאינו מוחזק בכשרות שבודק ומדקדק הדק היטב.‏ ויחרד האיש וילפת מאיסור התולעים, שעל כל תולעת ורמש הרומש עובר ארבעה או חמישה לאוין, בלי שום הנאה ותועלת.‏
 ונהי שבכל האיסורין צריך ליזהר ולגור יותר ויותר מאשר יגור מפני חרב, ביותר צריך ליזהר בענין איסור אכילה, שנמצא הגוף גדל באיסור וטומאתו בשוליו, ולא יוכל להשיג אורחות חיים ליראה ולאהבה את ה' הנכבד ולדבקה בו.‏ גם בכלל קדושת האכילה, שיזהר בטבילת כלי הסעודה כדינם וכהלכתם, כמו שנבארם בחלק יורה דעה בסייעתא דשמיא.‏
 טוב מאוד ליזהר שלא לשתות קאפ"י של גוים (ואני מסתפק אם תלוי בקליית גרעיני הקאב"י או בבישולו במים), כי יש הרבה אוסרים משום בישולי גוים. ובפרט במקום דשכיחי תולעים במים, והגוים אין מסננין אותם, בודאי איסורא איכא. וכתבו זכרונם לברכה שהפורש ממנו בחול כפורש מן המות,  והפורש ממנו בשבת יזכה לעולם שכולו שבת, לכן מי שיוכל ליזהר יזהר בכל עת שיוכל ודיו.‏
[ח] צריך האדם להתפלל בכל יום על מזונו, ואמרו בזוהר הקדוש (ח"ב סב, א): לא ליבעי ליה לאיניש לבשלא מזונא מיומא לחבריה (מג"א שם ס"ק ג), בר מערב שבת לשבת. ואמרו (שם סב, ב) על רב ייבא סבא דאף על גב דהוה ליה מיכלא למיכל, לא הוה מתקן ליה עד דשאיל מזונא קמי מלכא  קדישא, והוה אמר: לא נתקן עד דינתנון מבי מלכא.‏
 וצריך להתפלל גם כן שישפיע לו ה' יתברך מזון רוחני, שהוא שורש המאכל, שהוא מזון הנפש (וכבר ידי עשתה תפילה נאה להתפלל בוקר וערב קודם אכילתו, וסמכתיה בבית תפילותי, עיין שם).
‏[ט] טוב שיתוודה קודם האכילה, ויפשפש במה שעשה עד אותה שעה, ואז נקרא זובח יצרו, כי בחושבו עוונותיו יכיר חסדי ה' הזן אותו אף על פי שאינו ראוי, ועל ידי זה יאכל בהכנעה כאוכל לפני המלך. וראוי לכל אדם לעשות כן, כי האכילה היא במקום קרבן, ובכל קרבן היה וידוי לכפר. ובשבת ויום טוב יאמר מזמור נ"א, ויהרהר תשובה בלבו.‏ לא יהא גרגרן ובלען, ולא יתן עיניו בקערה שאוכל ממנה, ולא יקח פרוסה גדולה או כף מלא ביותר, ולא יאכל במהירות, ולא ילחך פנכי, ולא יאכל בכל היד או בשתי ידיים וכדומה, אלא יהא אכילתו בנחת.‏
 ולא ימלא גרונו ובטנו כבהמה, ויקדש עצמו במותר לו, ובעודו תאב לאכול יניח מתאוותו, ומאכל שערב לחיכו ימשוך ידו ממנו באמצע אכילתו לכפרת עוונותיו, וערבה לה' כקרבן אשה ומזבח כפרה, והרי זה פיקח שאוכל לשובע נפשו וחשוב כאילו התענה.‏ אפילו בשבת ויום טוב לא יאכל יותר מדאי, כי האכילה גסה גורם הרבה רעות לגוף ולנפש.‏
 וכל שכן שיזהר מריבוי שתיה, כי אין משוקץ ומתועב יותר מן השיכור, ואין יצר הרע מפתה את האדם אלא מתוך אכילה ושתיה מרובה, ורבה רעת הלגימה, לכן יזהר אדם מאכילה ושתיה מרובה, כי מה תועלת ברוב תענוגים וריבוי אכילה, מרבה בשר מרבה רמה (אבות פ"ב משנה ז). והן אמת כי  גדול יצר הלגימה וחיך יטעם לאכול, אבל באמת אמרו (שם פ"ד משנה א): איזהו גיבור הכובש את יצרו.‏
 ומי שיש לו מעט מוח בקודקדו, בקל יוכל לכבוש את יצרו, באשר יחשוב: הרי כל הנאת האכילה אינה כי אם על רגע, עד שיעבור מהחיך לגרון, ואם מעט ואם הרבה יאכל - כאשר כילה לאכול כלה הטעם וילך, הנה כי כן אמור יאמר: אעשה חשבון כאילו כבר אכלתי ושבעתי מזה, ולא נותר הטעם  והנאה בפי. ומה לי לאהוב דבר גשמי זה שהוא כלה ואבד ונהפך לקיא צואה, יותר טוב לאהבה את ה' ולדבקה בו. ככה יעשה האיש החפץ חיים, כדי לברוח ולמשוך ידו מכל תענוגי והבלי העולם הזה, ויחליף רע בטוב. אם בינה לך הבן את זאת, והעמק בזה, ותהביל כל ענייני העולם הזה, ובחרת בחיים.
‏[י] איתא בזוהר הקדוש (ח"ב קנג, ב): שולחן דלא אתמר עליה מילי דאורייתא, עליה כתיב (ישעיה כח, ח) 'כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום', ואסור לברכה על ההוא שולחן, דאיהו שולחן דטעווא אחרא. שולחן דמילי דאורייתא אתאמרו עליה, קודשא בריך הוא נטיל ההוא שולחן ושוי ליה לחולקיה. שולחן דבר נש קיימא לדכאה ליה לבר נש מכל חובוהי, זכאה מאן דאילין תרין קיימין על פתוריה, מילי דאורייתא וחולקא למסכני, מההוא שולחן עילאי ותתאי יברכון ליה. שולחן דבר נש זכי ליה לעלמא דאתי וזכי ליה למזונא דהאי עלמא, וזכי ליה לאשתמודע לטב קמי עתיק יומין, וזכי ליה  לאוספא חילא ורבו באתר דאצטריך, זכאה חולקיה דההוא בר נש בעלמא דין ובעלמא דאתי.‏
 והפליגו בזוהר הקדוש בשבח המגיע לעושה שתים אלה בשולחנו, וכבר נהגו רוב העולם לומר 'מזמור לדוד ה' רועי' בתוך הסעודה, ומזמור 'למנצח בנגינות' ושאר פסוקים קודם מים אחרונים, כל המרבה לומר פסוקים ומשניות ודינים השגורים בפיו - הרי זה משובח.‏ ולהאכיל עניים, או אם יגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ויהיו באוכלי שולחנו, הרי זה משובח, והוא מצוה מן המובחר. ואם אין עניים מצויים לו, או שאין לו לאכול אלא די סיפוקו, יתן צדקה כפי מיסת ידו בכל סעודה. ואם קצור קצרה ידו, יתן מעט ויהא חשוב הרבה, או לפחות יכוין ויפרש שהוא זן בניו הגדולים לשם צדקה, וזן את אשתו לקיים מצות 'שארה'.‏ וכשיתן זאת הצדקה, יתן לעניים הגונים שיודעים לברך 'ברכת המזון', ועושה אלה יהיה שולחנו מזבח כפרה, ואולי ינצל מעונש חיבוט הקבר, ולא יבקע כרסו בקברו ולא יאמרו לו טול מה שבחרת (עי' שבת קנא, ב).‏
 ואם מארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו, שזוכה לטובות וברכות רבות, כי עושה נחת רוח גדול ליוצרו.
‏[יא] עוד איתא בזוהר הקדוש (ח"ב קנז, ב) כד אכיל בר נש על פתורא, אית ליה לאדכרא ולדאגא על קדושתא דארעא קדישא, ועל היכלא דמלכא דקא איתחריב, ובגין ההוא עציבא דקא מעצב, קודשא בריך הוא חשיב עליה כאילו בנה ביתיה, ובנה כל אינון חורבי דבי מקדשא, זכאה חולקיה.‏
 ומה מאוד ראוי להתמרמר, בחושבו ששולחנו מלא דשן, ושולחן רבו ריקם בעוונותינו הרבים. אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. המעמיק בזה, לבו יחיל, ולא תאוה נפשו לימשך אחר תענוגי והבלי העולם הזה.‏ ויראי ה' נהגו לומר בחול מזמור 'על נהרות בבל', ובשבת ויום טוב מזמור בשוב ה'. ויאמר גם כן משנת יהודה בן תימא אומר הוי עז כו' יהי רצון שתבנה בית המקדש (אבות פ"ה משנה כ).‏
[יב] יזהר מאוד ויזהיר לבני ביתו ולמשרתיו שלא יגעו באוכלים בידים טמאות בלי נטילת ידים שחרית, או אחר יציאתם מבית הכסא, ויזהירם שיטלו בסירוגין כדת מה לעשות.‏ וכן שיזהרו מאוד מליגע באוכלים בידים שנוגעין הנר של חלב, או ליגע בשר בידים שנוגע גבינה או להיפך, עד שישפשפו ידיהם היטב בסובין וכדומה. על כגון זה נאמר (משלי לא, ל) 'אשה יראת ה' היא תתהלל', וזהירות מביאה לידי זריזות וזריזות מביאה לידי קדושה (ע"ז כ, ב).‏
<h2>סימן קנח</h2>
﻿ דיני נטילת ידים לסעודה ולדבר שטיבולו במשקה:‏
[א] כשיבוא לאכול פת שמברכין עליו 'המוציא' יטול ידיו, אפילו אינו יודע להם שום טומאה (מחבר סי' קנח סעי' א).‏ וצריך להיזהר מאוד בנטילת ידים, שכל המזלזל בנטילת ידים, שאוכל בלי נטילת ידים כמנהג קצת בורים, אפילו אם נוטל ואינו נוטל כראוי, שאז הוא יותר גרוע, שאוכל בלי נטילת ידים, ומברך ברכה לבטלה, והרי זה חייב נדוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם רחמנא ליצלן (שם סעי' ט).‏
 לכן צריך ליזהר מאוד לידע ולהודיע כל דיני נטילת ידים, כי יש הרבה דברים שמעכבים את הנטילה וכאילו לא נטל דמי, וכמו שיתבארו בסייעתא דשמיא. ובפרט מה שאין נזהרים רבים מהמון העם, שאין מהפכין ידיהם אנא ואנא בשעת נטילה, והמשגיח בהם בעיניים יראה שאין המים באים אלא  בקצה היד, והקצה האחר הוא נגוב.‏
 וכבר הזהירונו רבותינו זכרונם לברכה שאף על פי ששיעור נטילה הוא ברביעית, יוסיף ליטול בשפע, דאמר רב חסדא (שבת סב, ב) אנא משאי מלא חפנאי מיא יהבו לי מלא חפנאי טיבותא (שם סעי' י). שמע מינה מתוך השכר, דאיכא נחת רוח ליוצרנו על זאת. טהור ידים יוסיף אומץ לעשות נחת  רוח ליוצרו, כי זה כל האדם.‏
 וחבל דמשתכחין אנשים, וביותר נשים, שאוכלים בלי נטילת ידים כלל, וצריך להודיעם חומרת הדבר למען יזכרו וישובו.‏ אבל ריב לה' עם הני אינשי דמשו ולא משו כדת מה לעשות, לאחר שטורחים ליטול ידיהם - למה אין נוטלין כראוי, ומאבדין טובה הרבה, מה טורח יש ומה הוצאה יש ליטול בשפע, אין זה כי אם רוע לב או חסרון ידיעה. והאיש הירא יזהר ויזהיר את אחרים שיעשו המצוה כתיקונה, לרצון ולנחת רוח ליוצרנו ולהניח ברכה, כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, מי מעכב, חטאותינו מונעים הטוב, לכן לכו ונשובה, ומעשה ידינו כוננהו.
‏[ב] הקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין שמברך עליו 'המוציא' כמו שיתבאר, צריך גם כן נטילת ידים, רק יש מי שאומר שלא יברך על נטילת ידים, ולכן טוב שיאכל גם כן כביצה מפת כדי לצאת ידי כל הדיעות (מג"א שם ס"ק ב). ועל כל פנים, אם אין לו פת, או שאינו יכול לאכול פת, יטול ויברך (וכן כתב הרב אליה רבה סק"ב).‏ וכן אם אוכל פת [פחות] מכביצה, יטול ולא יברך (שם סעי' ב). וטוב ליטול אף לפחות מכזית.‏
[ג] יברך אחר הנטילה קודם הניגוב (רמ"א שם סעי' יא).‏ ואם לא בירך עד שהתחיל לאכול, שוב לא יברך (מג"א שם ס"ק טז בשם היש"ש). ויש מי שאומר שאפילו אם לא בירך עד לאחר הניגוב, שוב לא יברך (באר היטב שם ס"ק יח בשם הט"ז). לכן צריך ליזהר לברך קודם הניגוב, ולא יברך בהיותו מנגב ידיו כמנהג המון [העם], שהרי אסור לעשות שום עסק אפילו כל דהו בשעה שמברך.
‏[ד] ינגב ידיו היטב קודם שיבצע, שהאוכל בלי ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא (מחבר שם סעי' יב). ויש מחמירין אפילו בנוטל ידיו בבת אחת, ושופך עליהם רביעית מים בבת אחת, כל מין נטילה צריכה ניגוב קודם אכילה (מג"א שם ס"ק יח וט"ז שם ס"ק יג).‏
[ה] יטול יד ימין תחילה. ואם נוטל על ידי עצמו, יקח הכלי בימין, ויתנהו לשמאל שתשמש (מג"א בהקדמה לסי' קנח), וישפוך על ימין תחילה.
‏[ו] נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה, או בשביל שעשה צרכיו, ובשעה שנטל לא היה בדעתו לאכול, ונמלך ורוצה לאכול ובירך על נטילת ידים, יחזור ויטול ידיו, ולא יברך על נטילת ידים מאחר שלא הסיח דעתו (מחבר ורמ"א שם סעי' ז). אבל אם מתחילה כשנטל ידיו לעשות צרכיו היה בדעתו גם לאכול, יעשה אחת מאלה, או לאחר שבירך 'אשר יצר' יגע במקומות המכוסים ויחזור ויטול ויברך על נטילת ידים, או שיטול בראשונה נטילה גרועה הפסולה לאכילה, כגון שלא מכח גברא או שלא בכלי. ואם אינו רוצה ליטול כי אם פעם אחת, יברך על 'נטילת ידים' ו'המוציא', ואחר כך יברך 'אשר יצר'.
‏[ז] אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקין, וסימנם: י"ד שח"ט ד"ם, רצונו לומר: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים, ולא נתנגב, ואפילו אם אין ידיו נוגעות במשקה כגון שאוכל על ידי כף, צריך נטילה גמורה בלא ברכה (מחבר שם סעי' ד ובאר היטב שם ס"ק יב).‏
 ורבים אינם נזהרים בנטילה זו, כי אם בליל פסח שעושין 'ורחץ'. ונהי שיש מקילין, בפרט במבושל, ולכן אין בידינו למחות ביד המקילין, אבל יש שכתבו שהמיקל הוא בכלל המזלזל בנטילה שנעקר מן העולם (סוטה ד, ב) וחייב נידוי (ברכות יט, א), על כן ירא שמים יזהר בדבר ויחוש לעצמו.
‏[ח] חומץ הוא בכלל יין (באר היטב שם ס"ק ו בשם המטה יוסף). והוא הדין לטובל בשכר שקורין עראק"י, אם הוא עשוי מדבר שמטילין שם מים או יין, וכבוש צריך נטילת ידים.‏
[ט] דבש המרקחת וכן כל משקה שנתבשל, אם הוא רטוב ויש בו טופח על מנת להטפיח, דהיינו שנשרה אצבעו כדי שאם יניח אצבעו על גבי נייר נשרה הנייר, אם אוכל בידו צריך נטילה. וכן כל דבר השרוי במים, אפילו רחצו הפירות והירקות, אם הם רטובים שיש עליהם משקה טופח, יש אומרים  דצריך נטילה. ודבר המטוגן בחמאה צריך נטילת ידים, וכן שמן אם יש טופח על מנת להטפיח.‏
[י] הטובל אצבעו במשקה כגון בדבש, ומוצץ, וכן השותה בידו, יש אומרים שצריך ליטול ידיו (ט"ז שם ס"ק י ועי' באר היטב שם ס"ק ד).
‏[יא] בשר צלי שמוהל טופח עליו, יש מי שאומר שצריך נטילת ידים. ודעת הרשב"א שגם השותה מאלו המשקין בכלי צריך ליטול ידיו. וכתב הרב בית יוסף (ד"ה וכתב הר"ן), דמאחר דנהוג עלמא דלא כוותיה, המחמיר אינו אלא מן המתמיהין.‏
 ואומר אני, דנהי שראוי לחוש אפילו לסברא יחידאה, וכל שכן אם הוא מגדולי הפוסקים, וירא שמים יוצא ידי כולם, אבל צא ולמד מדברי הרב בית יוסף כלל גדול בענין הנהגת החסידות, דבמידי דאיפסיקא הלכתא ונהוג עלמא כדעת המקילין, אין ראוי לנהוג חומרא בפני רבים. ובפרט בפני גדולים,  במקום שהגדולים מקילין, אם הוא מחמיר - תמ"ה תמ"ה יקרא, ולא לרצון יהיה. ובפרט בפני רבו, שאם הוא מחמיר בדבר שרבו מיקל חייב נדוי. ואשרי המסתיר עניני חסידותו, ומקיים 'אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי' (תהלים קא, ב), והצנע לכת, קדוש יאמר לו, ושכרו כפול ומכופל, ונוטל שכרו מושלם גם על הפעמים שמבטל החסידות. מי חכם וישמור אלה.
‏[יב] מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, צריך לכרוך ידיו במפה כדי לאכול פת (שם סעי' ח, וסי' קסג סעי' א).‏
[יג] נכון ליזהר ליטול ידיו קודם שיברך על היין או על הפירות שבתוך הסעודה, או יקנחם היטב.‏ ולא יברך בידים מזוהמות, ואם יודע שנגע במקומות המטונפים או במקומות המכוסים - צריך ליטול ידיו אפילו לפירות, מפני הברכה.‏
<h2>סימן קנט</h2>
﻿ באיזה כלי נוטלין, וכיצד יבואו המים לידיו.‏
[א] אין נוטלין לידים אלא בכלי, וצריך שיהא מחזיק רביעית (מחבר סי' קנט סעי' א).‏ ולכן לא יתן מים לחבירו בחופניו ולא בספוג (שערי תשובה שם ס"ק א).‏
[ב] אם ניקב בכונס משקה, דהיינו דעביד טיף אחר טיף, בטל מתורת כלי, ואין נוטלין ממנו לידים אלא אם כן מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה (שם ובאר היטב שם ס"ק ג בשם הב"ח), ושיטול דרך הנקב דווקא (שם סעי' ב). ויש מי שאומר שהוא פסול לגמרי אפילו ליטול דרך הנקב. וכן יש מי שאומר  דאפילו ניקב כל דהוא שמוציא משקה, כל שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה, פסול לנטילה. וכן יש מי שאומר שאם יש ביקוע בכלי, אף שאינו אלא מוציא משקה, פסול לנטילה.‏
 וכן טוב ליזהר, שלא יטול מכלי שיש לו שפופרת שקורין לו איברי"ק, אם פי הקנה גבוה מן הפה הרחב - יטול דרך הרחב. [ואפשר] שאפילו אין פי הקנה גבוה - צריך ליטול דרך הרחב, משום נטילה לחצאין.
‏[ג] כלי שמחזיק רביעית כשסומכין אותו, ואם לא יסמכהו ישפכו המים ולא ישאר בו רביעית, אינו כלי. הלכך כיסוי כלי שהוא חד, ואינו מקבל רביעית אלא מסומך, אין נוטלין ממנו (שם סעי' ג). ולכן אין נוטלין בכובעים אפילו אינו זב (שם סעי' ר).‏
[ד] צריך שיפלו המים מכח נותן (שם סעי' ז). לפיכך צינור המקלח ממימי גשמים, וכן קילוח המעיין, אם הוא צר שאינו מכסה כל היד כאחד, דלא חשיב טבילה, אין נוטלים מהם. מתרי טעמי: אי משום דלא אתו מכלי, ואי משום דליכא כח גברא.‏ ואם הקילוח של המעיין בא מכלי אבן, שחקקהו מתחילה בתלוש ואחר כך קבעוהו, חשוב כלי. (אין) וצריך לסתום הנקב ביד או בברזא על כל שפיכה, כדי שיבואו המים מכח גברא.‏
[ה] אם הכניס ידיו בתוך כלי של מים ושכשך ידיו בהם, לא עלתה לו נטילה (מחבר שם סעי' ח). ואם הוא כלי שאינו מחובר לקרקע, והוא גדול שאינו יכול לטלטלו, ואין לו כלי אחר ליטול ממנו, יוכל לשכשך בו ידיו, אך לא יברך.
‏[ו] טוב ליזהר שלא ליטול ידיו מגוי או מנדה, כגון אחותו או בתו.‏
 ויש מי שאומר שאין ליטול מקטן פחות מבן שבע שנים, שדינו כקוף (עי' רמ"א שם סעי' יא).
‏[ז] המטביל ידיו, צריך שיטבלם במי מעיין, או במקוה שיש בו ארבעים סאה מכונסים ולא שאובים. ומי גשמים שהם נמשכים והולכין ואינם מכונסים במקום אחד, ויש בהם ארבעים סאה, יש להסתפק אם טובל בהם ידיו (מחבר ורמ"א שם סעי' טו), ולכן אם אין לו כלי - יטבול ידיו בהם ולא יברך.
‏[ח] המטביל ידיו, אם המים היו כשרים לנטילה, מברך על נטילת ידים (מחבר שם סעי' כ). ואם לא היו כשרים לנטילה אלא לטבילה, שכל מין מים כשרים לטבילה, מברך על טבילת ידים (מג"א שם ס"ק לא בשם פני יצחק).‏
<h2>סימן קס</h2>
﻿ איזה מים פסולין לנטילה:‏
[א] מים שנשתנו מראיהן מכמו שהיו, בין מחמת עצמן, בין מחמת דבר שנפל לתוכן, בין מחמת מקומן, פסולין (מחבר סי' קס סעי' א).
‏[ב] עשה בהן מלאכה, או ששרה בהן פיתו, אפילו נתכוון לשרות בכלי זה ונפל לשני, פסולין. ויש אומרים אפילו נפל הפת מעצמו למים (מג"א שם ס"ק ד), וכן אם צינן יין שהיה חם במים, פסולים. וכן אם הדיח בהם כלים שהיו מעופשים או מלוכלכין, או להסיר ריחן, פסולין (שם סעי' ב).‏
 וכן אם נתן בהם שושנים - כמו שנוהגין ליתן הרוד"ה בחבית של מים כדי שלא יכמוש, וכן אם מילא כלי מים כדי שיסתמו נקביו וסדקיו, חשוב נעשה בהם מלאכה ופסולין לנטילה. וכן מים שכיבה בהן הברזל (עי' מחבר שם סעי' ג), וכן כל כיוצא בזה. כלי שעשה מלאכה במים לאחר שנשאבו ממקום  חיבורן, פסולין לנטילה. וכן אם מילא כלים מים כדי שישאבו, וליתן אחר כך בהם יין או שמן, פסולין לנטילה, וכן אם בודק הכלי במים לראות אם הוא שבור או שלם פסולין. ומים שרחץ בהם או הטביל בהם ידיו, פסולין לנטילה. ואם אחר עשה מלאכה במימיו, יש להחמיר.‏
[ג] אם שתה מהם הכלב או החתול או החזיר דנמאסין, יש פוסלין דחשיבי כשופכין. ויש מי שפוסל אפילו שתו מהם התרנגולים (שם סעי' ד ובאר היטב ס"ק ח בשם הב"ח).‏ ומים המשוירים מבית הכסא שהם מאוסים לשתיה, פסולין לנטילה.‏
[ד] חמי טבריה שהם מרין ואינם ראויין לשתיית הכלב, פסולין לנטילה (שם סעי' ח). ולטבילה אינן כשרים אלא אם יש ארבעים סאה במקום אחד.‏ ואם החריץ שאין בו ארבעים סאה מחובר למי המעיין הנובע, יש אומרים שאין מטבילין בו הידים (שם סעי' ז).‏
 וכן מים מלוחים, או סרוחים, או מרים, שאין הכלב יכול לשתות מהן, פסולין לנטילה. ומים עכורים מחמת טיט, אם אין הכלב יכול לשתות מהם פסולין בין לנטילה בין למקוה (שם סעי' ט).
‏[ה] מי הים, יש פוסלין. ואפילו אם שואב בכלי שהוא מנוקב בכונס משקה, ובעודו מנטף בים מטביל ידיו בתוכו, יש אומרים דניצוק כזה דליכא קילוח לא חשיב חיבור. ולכן ההולך בספינה ואין לו מים יפים, ימלא כלי מנוקב ויטביל ידיו בתוכו בעודו על גבי הים, או יטול ידיו בהם, ועל כל פנים לא יברך.‏
[ו] מים שיש לו ספק אם נעשה בהן מלאכה ונטל בהן, וכן אם יש לו ספק אם נטל ידיו, אם יש לו מים אחרים יחזור ויטול בלא ברכה, ויוציא עצמו מן הספק (שם סעי' יא).‏ ואם לאחר שבירך 'המוציא' נודע לו שהמים היו פסולין לנטילת ידים, יאכל פחות מכזית, ושוב יטול ויגמור סעודתו. ויחזור לברך על נטילת ידים, אם הסיח דעתו או הפסיק בדיבור.‏
[ז] להטביל ידיו בשלג, יש מצריכין שיהא השלג בגומא ויהא שם ארבעים סאה. ואם נוטל שלג בידו אחת ומשפשף ידו השנית, לא עלתה לו נטילה, אלא לפחות צריך לתחוב ידיו במקום שיש ארבעים סאה שלג מחובר. ויש אומרים שאין טבילה מועלת בשלג (באר היטב שם ס"ק יג).
‏[ח] יש מי שאוסר ליטול במים שהיד סולדת בהן, דהיינו שכריסו של תינוק נכוה מהם (מג"א שם ס"ק ח בשם הרש"ל).‏
[ט] יש אומרים שאין כשר לנטילה אלא מים (מחבר שם סעי' יב). הלכך אם בשעת הדחק נטל ביין או בשאר משקין, לא יברך על נטילת ידים.
‏[י] צריך שיהא במים רביעית (שם סעי' יג), דהיינו כ"ז דראמא"ס מכונס במקום אחד, שאם נטל מחצי רביעית וחזר ומילא ויצק על ידיו חצי רביעית, ידיו טמאות כמו שהיו (שם סעי' יד), ושוב אין נטילה מועלת בהן עד שינגבם תחילה.‏
<h2>סימן קסא</h2>
﻿ דין חציצה בנטילה:‏
[א] צריך ליזהר מחציצה, שכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה, כגון צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר, דהיינו במקום שהצפורן עודף על הבשר ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר ורטיה שעל בשרו (מחבר סי' קסא סעי' א), אם אין לו מכה כי אם מיחוש בעלמא - ויכול להסיר הרטיה  כשירצה (באר היטב שם ס"ק ב).‏
[ב] כל דבר שדרכו להקפיד עליו, חוצץ למי שמקפיד (שם סעי' ב). ואם רוב בני אדם מקפידין, חוצץ אף למי שאינו מקפיד. ואפילו אם כל אנשי המקום אין מקפידין, אזלינן בתר רובא דעלמא (מג"א שם ס"ק ה-ו).
‏[ג] צריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נטילת ידיו, ואפילו הוא רפוי - לכתחילה צריך להסירו. ואפילו אינו מקפיד עליו בשעת נטילה, הואיל ומקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה שלא יטנפו (מחבר ורמ"א שם סעי' ג).‏
[ד] שיעור נטילה, כל היד עד קנה של זרוע, ויש אומרים עד מקום חיבור האצבעות לכף היד, וראוי לנהוג כדעת הראשון (מחבר שם סעי' ד).‏ ויתנה בתחילה שלא יהא חובה עליו, שמא פעם אחת לא יהא לו מים כל כך. וכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו (ט"ז שם ס"ק ו בשם הב"י). זה כלל גדול לחסידות ולמנהגים טובים, כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא (דברים כג, כג).‏ ואם היד מלוכלכת, צריך כל היד נטילה לכולי עלמא (מג"א שם ס"ק יג). ואין למחות במי שאינו נזהר בכל אלה, כי יש להם על מה שיסמוכו, והמחמיר תבוא עליו ברכה.‏
<h2>סימן קסב</h2>
﻿ הגבהה ושפשוף הידים:‏
[א] צריך ליזהר לשפוך על ידיו רביעית בבת אחת, כדי שלא יצטרך ליזהר להיות ידיו בהגבהה או בהשפלה מתחילת נטילה ועד הניגוב, שאם יגביה תחילה ואחר כך ישפילה - יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, אבל בנוטל מרביעית בבת אחת אין המים מקבלים טומאה ואין צריך ליזהר  בזה (מחבר סי' קסב סעי' א-ב).‏
 אבל על כל פנים, על פי סודן של דברים צריך ליזהר מאוד, בפרט בקרב ביתו דליכא חשש יוהרא, להגביה ידיו בשעת ברכת 'על נטילת ידים', ויהיו ראשי אצבעותיו כנגד מוחו. והדברים עתיקים.‏ ויש מי שאומר, שאפילו הטביל ידיו, צריך להגביהם דוקא. וסימניך: וינטלם וינשאם (ישעיה סג, ט) (מג"א שם ס"ק א).‏
[ב] אם היו ידיו מלוכלכות, צריך לרחוץ תחילה כדי להסיר הלכלוך וכל דבר שחוצץ, ואחר כך שופך עליהם פעם שניה. ואם אין במים שניים רביעית, צריך לשפוך עוד פעם שלישית (שם סעי' ב). וצריך לשפשפם זה בזה (רמ"א שם סעי' ב). ויש אומרים שאפילו נוטל מרביעית צריך מים שניים,  ושיפסיק בין מים ראשונים לשניים.‏
[ג] נטל מקצת ידו ונגבה, וחזר ונטל הנשאר מידו, הרי ידו טמאה כמו שהיתה, דאין נטילה לחצאין אם אין על מקצת היד שנטל טופח על מנת להטפיח (מחבר שם סעי' ג).‏ ומטעם זה, מי שיש לו מכה בידו ורטיה עליה, שאין צריך להסיר הרטיה בשעת הטבילה (שם סעי' י), אם באמצע השולחן הסיר או נפלה הרטיה - צריך לחזור וליטול כל היד, שאין נטילה לחצאין (שערי תשובה סי' קסא ס"ק ב).‏
 ומיהו לכתחילה צריך להיזהר אפילו קודם ניגוב, שלא יפסוק הקילוח עד שיטול כל היד בבת אחת (עי' מחבר סי' קסב סעי' י).‏ וצריך שיתכסה כל היד במים, ולא ישאר כלום מן היד שלא יתלחלח (עי' באר היטב שם ס"ק א), כמו שרגיל להיות לפעמים שאפילו שופכים על היד מים רבים נשאר איזה מקום קטן ביד שלא נאחז שם מים - אלא נשמט משם ונשאר יבש, וזה רגיל מצד הכף של יד, וצריך ליזהר. והיכא דאי אפשר, יזהר שלא ישפשף ויטמא מחמת אותו מקום, ויצא ידי נטילה למאן דאמר עד האצבעות.
‏[ד] אם נטל ידו אחת, ונגע בה ביד האחרת שלא נטלה, או שנגע אחר שלא נטל ידיו בידו, נטמאו ידיו, ושוב לא מהני להו נטילה עד שינגבם תחילה ויחזור ויטלם (שם סעי' ד). ומיהו אם שפך עליהן רביעית ונגע בהן אחר שלא נטל, צריך לחזור וליטול אבל אין צריך ניגוב (באר היטב שם ס"ק ו).‏
 ואפילו אם נטל שתי ידיו פעם אחת, ולא נזהר לשפוך על כל אחד רביעית בבת אחת, ושפשף יד בחברתה, נטמאו ידיו, ואין לו תקנה עד שינגבם ויחזור ויטלם. ואפילו אם שפך רביעית בבת אחת, אם נשאר איזה מקום ביד שלא באו המים, כשמשפשפם נטמאו ידיו.‏ ולכן הדרך הישר והטוב, שישפוך תחילה על שתי ידיו כאחת שפיכה ראשונה כדי להסיר הלכלוך או הזיעה, וישפשפם היטב עד שיתלחלח כל היד, ושוב ישפוך על שתיהן כאחת רביעית שלם בבת אחת וישפשפם היטב עוד הפעם, ובזה ניצול מכל פקפוק, דכיון שנוטל שתיהן כאחד כיד אחד חשיבי (עי' רמ"א שם סעי' ב).
‏[ה] הנוטל ידיו צריך שישפוך לו אחר עליהם (מחבר שם סעי' ד). דכששופך בעצמו, אם לא שפך רביעית על ידו האחת, כשבא ליתן על האחרת צריך להשפיל ידו, וחוזרין המים שחוץ לפרק ומטמאין את היד. ועוד, שבנתינת הכלי מיד ליד, אם נוגע היד שנטל עם היד שלא נטל, נטמאו ידיו (ט"ז שם ס"ק ו). ועוד, שיש חוששין על לחלוח הכלי שנטמא בנוגעו ביד שאינה נטולה, ומטמא את היד, וחוזר ומטמא הנטולה כשאוחזת באוזן הכלי (עי' באר היטב שם ס"ק ו ומג"א שם ס"ק ח).‏ ואם אין לו אחר, יזהר שישפוך על כל יד רביעית בבת אחת (שם), וישמר שלא יגע יד ליד במוסרו הכלי מיד ליד ואם נגעו ינגבם ויחזור ויטלם. ועל לחלוח אוזן הכלי, יסמוך על המקילין ואומרים שמים שבאוזן הכלי או בכלי, אין מטמאין כנגיעת יד שאינה נטולה, דהכי קיימא לן.‏
<h2>סימן קסג</h2>
﻿ דין מי שאין לו מים:‏
[א] אפילו אין לו מים, אסור לאכול כל שמצויין מים עד כדי הילוך שעה ורביע. ואם הוא בדרך, אם יש מים לפניו עד שעה ורביע, או שיחזור לאחוריו כדי רביע שעה, אסור לאכול בלי נטילה. ולא ניתן רשות לכרוך ידיו במפה ולאכול בלי נטילת ידים, אלא בשעת הדחק, כגון שאין מים מצויים בכדי שיעור  זה, או שהולך בשיירה ואין ממתינים לו וכדומה (מג"א סי' קסד ס"ק א), שאז הותר לכרוך ידיו במפה ולאכול פת, או דבר שטיבולו במשקה, או שיאכל על ידי דבר אחר כגון כף או מגריפה (עי' מחבר ורמ"א סי' קסג סעי' א).‏
[ב] האוכל צריך נטילת ידים אפילו אם אחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל (מחבר שם סעי' ב).
‏[ג] אסור להאכיל למי שאינו נוטל ידיו (רמ"א שם סעי' ב), וכן למי שיודע בו שאינו מברך.‏
 על זה ידוו הדווים, כי יש מקומות שרבות בנות אינן נזהרות בנטילה ובברכה תחילה וסוף, ורבים מעמי הארץ שאינם נוטלין כראוי, וכאילו לא נטלו דמי, ומברכין ברכה לבטלה, כי מי הוא זה בקי בכל אלה דיני הנטילה, ויש הרבה דברים שמעכבים ואין להם על מה שיסמוכו, וכן הבאים לבקר ונותנין  להם מתיקה ומים וכדומה.‏
 הן רבים עתה עמי הארץ שמטילין לפיהם בלא ברכה, ובעל הבית רואה ושותק, וקעבר משום 'לפני עור' (ויקרא יט, יד), ונוסף גם הוא עוון החנופה החמורה, ועוון מניעת התוכחה אשר ה' יחשוב לו עוון כאילו עשה, וצדיק מה פעל בהיותו זהיר בנטילת ידים וברכה. וכן על זה הדרך בשאר מצוות  ואזהרות דאורייתא ודרבנן, מאחר שבראותו אחרים עוברים והוא כאילם, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם.‏
 ולפעמים אדם חושב לעשות מצוה, ונותן צדקה למי שיודע בו שאינו מברך, או שהזמין עני לתוך ביתו ורואה בו שאינו זהיר בנטילה וברכה, ושותק כדי שלא לביישו, ונכשל באיסור 'לפני עור' ושאר איסורין. אוי לנו מיום הדין, שמה שנדמה לאדם למצוה, לעשות צדקה ושלא לבייש את חבירו, עבירה  היא בידו, וממעט כבוד שמים ומרבה כבוד בשר ודם.‏
 אמנם האיש אשר הוא מיראי ה' וחושבי שמו, אש תוקד בקרבו בקנאו קנאת ה' צבאות, ולא ישא פנים, רק בחן ושכל טוב ונועם שיח יוכיח וימחה על דבר כבוד שמו, כי במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד. ועד דיחוס על חבירו, יותר טוב שיחוס על נפשו ועל כבוד קונו. המקום ברחמיו יעזרנו על  דבר כבוד שמו, ויופיע עלינו ממרום רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', אמן כן יהי רצון.‏
<h2>סימן קסד</h2>
﻿ דין תנאי על נטילה:‏
[א] רבים שגו במה שאמרו: נוטל אדם שחרית ומתנה עליהן כל היום, וצריך להודיע דלא נאמר זה אלא בשעת הדחק, עד שאם יזדמנו לו מים יש מי שאומר שצריך לחזור וליטול ולברך, ויש חולקין ואומרים דיטול ולא יברך. וגם יש מי שאומר דלא מהני תנאי כי אם במתנה בנטילת שחרית שמברך עליה  על נטילת ידים, ויש אומרים שאם נטל לצורך האכילה לא מהני תנאי באותה נטילה (מחבר ורמ"א סי' קסד סעי' א מג"א שם ס"ק א בשם רש"ל וט"ז שם ס"ק א).‏
 ולכולי עלמא לא מהני תנאי אלא כשלא הסיח דעתו מהם (מחבר שם סעי' א), וזה כמעט בלתי אפשר, אם לא שישמור ידיו בבתי ידים (באר היטב שם ס"ק ב). ומה גם כי טוב לקיים מצות נטילה בכל פעם שאוכל, ועושה פרי למעלה. ולכן האיש הירא את ה' במצוותיו חפץ, לא יעשה תנאי כזה במקום  שיש מים מצויים.‏
[ב] מי שעומד בסעודה, ונזכר שנגע בשוק וירך או במקומות המכוסים באדם, או שחיכך ראשו, או שנגע במקומות המכוסים של תינוק וכדומה, צריך לחזור וליטול ידיו. ויש מי שאומר דצריך גם כן לחזור ולברך על נטילת ידים (מחבר שם סעי' ב).‏ ולכן יש ליזהר מאוד לעמוד על המשמר, ואם שכח ונגע במקומות המכוסים, או צואת האוזן וצואת החוטם - תיכף יטול ידיו, ואפילו הפרוסה שבתוך פיו אסור לבלוע עד שיטול ידיו.‏
<h2>סימן קסו</h2>
﻿ דיני הפסקה בין נטילה לברכה ובין נטילה לבציעה:‏
[א] אסור לדבר בין נטילה לברכה. ולא יפסיק אפילו בלא דיבור, אלא תיכף לנטילה ברכה (מחבר סי' קסו סעי' א ועי' ט"ז שם ס"ק א).‏ ויש מי שחושש שלא לומר 'שאו ידיכם קודש' קודם ברכת על נטילת ידים, כדי שלא להפסיק בין נטילת ידים לברכה.
‏[ב] יש אומרים שצריך ליזהר שלא להפסיק בין נטילה להמוציא (מחבר שם), אלא תיכף שגמר הניגוב יעשה הבציעה. ואם שהה כדי הלוך עשרים ושתים אמה, מיקרי הפסק (רמ"א שם). וצריך ליזהר לכתחילה שלא לשהות כשיעור זה אחר הניגוב (באר היטב שם ס"ק ב).‏
<h2>סימן קסז</h2>
﻿ הלכות בציעת הפת:‏
 מקום וזמן הבציעה ומי הוא הבוצע:
‏[א] בוצע בפת במקום שנאפה היטב (מחבר סי' קסז סעי' א). ויש לבצוע מצד הפת, ויחתוך מיד מצד העליון והתחתון (רמ"א שם).‏
 ואין לברך קודם שיתפוס הלחם בידו, ויתן שתי ידיו על הפת בשעת ברכה, שיש בהן עשר אצבעות - כנגד עשר מצוות התלויות בפת, ויברך (מחבר שם סעי' ג-ד).‏ ואם יש לו בית יד, צריך להסירו (באר היטב שם ס"ק ה).‏
 ואין לבצוע ממקום שנתחברה בחברתה בתנור, ששם נראה כפרוסה, אלא יבצע ממקום השלם שבה (רמ"א סי' קסח סעי' ג).
‏[ב] קודם ברכה יחתוך פרוסת המוציא, כדי שלא ישהה בין ברכה לטעימה (עי' מג"א שם ס"ק ג) (ועי' לקמן סימן ר"ו סעי' ג'). ולא יחתוך לגמרי, אלא בכדי שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר ככר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוסה (מחבר סי' קסז סעי' א). ואפילו בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה, כדי שתהא יותר גדולה (מג"א שם ס"ק ד). וצריך ליזהר בפרוסה שלא לחתוך חתיכה דקה מאמצעית הפרוסה, שאז לא יעלה שאר ככר עמו, אלא יחתוך מן הזויות. אך בשבת לא יחתוך כלל עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלימות (רמ"א שם).
‏[ג] אם שכח בשבת או בחול ובצע הפת קודם הברכה, יתחוב הסכין או העץ ויחברם, שיראה שלימה כבתחילה (עי' סי' קסח סעי' ב).‏
[ד] לאחר שסיים הברכה יפריד הפרוסה, ולא יבצע פרוסה קטנה - מפני שנראה כצר עין, ולא פרוסה יותר מכביצה - מפני שנראה כרעבתן (מחבר שם סי' קסז סעי' א). והיינו דוקא בחול, ואוכל לבדו, אבל בשבת, או שאוכל עם הרבה בני אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית, מותר לבצוע כפי  מה שצריך לו (רמ"א שם). שעיקר המצוה לתת מהפרוסה שחתך לכל אחד כזית, ולא מהלחם הנשאר, וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה (מג"א שם ס"ק ו ובאר היטב שם ס"ק ג). אבל כשהוא יחידי, יזהר לחתוך פרוסה קטנה, באופן שלא יצטרך לשהות כדי לחזור ולחתוך ממנה.‏
[ה] בשעה שמברך 'המוציא', כשיאמר ה' יגביה הפת, ובשבת יגביה שתיהן (מג"א שם ס"ק י). ויש מי שאומר להגביה בתיבת 'המוציא'.
‏[ו] אם בכל הברכות צריך ליזהר ולברך אותן כתיקונן, וחרדה ילבש בבואו לברך למלך הכבוד איום ונורא בפניו, כי הפליא חסדו לו, בהיותו מכעיס לפניו - לא מנע ממנו חסדו, וחלילה להיות מוסיף על חטאתו פשע באותו פרק שבא ליהנות מטובו להיות מזלזל בכבודו, בברכו ברכה חטופה וקטופה, שאין זה מברך אלא מנאץ, שמזכיר ה' לבטלה, ואכתי נהנה בלא ברכה, וההעדר טוב ממציאות הרע.‏ על אחת כמה וכמה צריך ליזהר בברכת 'המוציא', שהיא פוטרת כמה דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, ואם יברך אותה שלא כתיקונה, כמנהג הבורים שאומרים במהירות עד שנדמה שאומרים "ברוך רתה ה' אלהינו מליכום המוסיא לחי ומינרים", שאין כאן ברכה כי אם הזכרת ה' לבטלה, ונמצא שאוכל כמה דברים בלא ברכה. ומאבד טובה הרבה, שעל ידי ברכת המוציא כתיקונה יושפע שפע קדושה וברכה בכל אשר יאכל ואשר ישתה, והוא מזון הנפש, כמו שכתבו המפרשים שזהו מאמר הפסוק (דברים ח, ג) 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם'. וכבר  האריכו בספרים בגנות ועונש מי שאינו זהיר בברכת המוציא, ושאר ברכות הנהנין, לאומרן כתיקנן.‏
 ויש ליזהר בברכת 'המוציא' להרחיב הה"א של 'המוציא', ולהדגיש הצד"י, ולהפריד בין 'הלחם' 'למן' (מחבר שם סעי' ב), וליזהר בתיבת 'הארץ' לבטא הה"א והאל"ף. ולכוין לפחות בפירוש הברכה, לידע שיש בו סודות עליונים, ועושה פרי למעלה. זה כלל גדול בברכות. ובזה ישא ברכה מאת ה'  יתברך שמו לעד.‏
[ז] אם היו רבים יושבים בשולחן אחד, או בעל הבית עם בני ביתו, אחד מברך 'המוציא' (שם סעי' יא), ויכוונו להם לשמוע הברכה ולצאת ידי חובה, ויענו אמן בקול רם, כדי שגם המברך יכוין לאמן שאומרים (רמ"א שם סעי' ב), ויצא ידי חובת עניית אמן.‏ והטוב והישר שלא לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' בברכה שיוצא בה ידי חובה כששמעה, כגון ברכת 'המוציא', והקידוש, וברכת הלל, וברכת תקיעת שופר וכדומה, שלא להפסיק בברכה (שושנים לדוד דף י"ד ע"א).‏
[ח] דעת רבים מהפוסקים, שאם יברך כל אחד לעצמו ברכת המוציא וכדומה, איכא חשש ברכה שאינה צריכה, דעובר משום 'לא תשא'. אמנם נמשך המנהג עכשיו לסמוך על המתירין לברך כל אחד לעצמו, משום דרבים מעמי הארץ אין נותנים לב בשעת הברכה לכוין, לא השומע לשמוע היטב ולכוין  לצאת, ולא המברך להוציא. וכל כיוצא בזה, פשיטא שיותר טוב שיברך כל אחד לעצמו.‏
 אבל ליראי אלקים, פשיטא דהטוב והנכון שיכוונו להוציא ולצאת, ויתנו לב, ולא יכנסו בסלע המחלוקת. ואמינא סימן לדבר לידע ולהודיע שמכוונים להוציא ולצאת, שהמברך יאמר קודם הברכה: ברשות מורי, שכן צריך לומר בפת במקום 'סברי מרנן' שאומרים על היין, והשומעים לא יענו 'ברוך הוא  וברוך שמו', ובזה היכר יש שכיוונו לצאת.‏
 ועוד אני אומר פשר דבר, שכשבוצעין על פת שאינה שלימה, אם ירצו - יברך כל אחד לעצמו, אך אם בוצעים על פת שלימה, ומה גם בשבת דחיובא רמיא לבצוע על לחם משנה, לא יעבור מלכוין לצאת, שאם לא יכוין לצאת - צריך הוא ליקח לחם משנה לעצמו.‏ והמתארח אצל בעל הבית, ורואה שהבעל הבית אומר ברכה חטופה וקטופה, או שחושש עליו שאינו יודע לכוין עליו להוציאו, יברך לעצמו בלחש, ויכוין שלא לצאת. אך העלם יעלים מבעל הבית, דשמא ידע זאת בעל הבית ויקפיד על שמחזיק אותו לעם הארץ, או יתמה עליו שמברך, ולכן כל ערום יעשה בדעת והצנע לכת.‏ ויש מי שאומר, דבשנים מצוה ליחלק ולברך כל אחד לעצמו.‏
[ט] מצוה להביא על כל שולחן מלח קודם שיבצע (שם סעי' ה). ויטבול פרוסת המוציא במלח שלוש פעמים (באר היטב שם ס"ק ד בשם המקובלים), ויכוין למתק שלוש שמות הוי"ה גימטריא: מלח. ולכן לא יעבור מלטבול במלח בכל פעם שאוכל פת, מאחר שיש סוד בדבר. וזריזות מביא לידי זהירות,  שיהא מוכן אצלו בכל מקום שהוא מעט מלח. ומצוה זו מוטלת על הנשים, להכין מלח בשולחן, וידוע שאשתו של לוט היתה נציב מלח על אשר לא רצתה להביא מלח לשולחן (רש"י בראשית יט, כו). ואמרו במדרש רבה שברית מלח שעל השולחן מגין מן הפורענות (עי' תוס' ברכות מ, א ד"ה הבא).‏
 וראוי שיהא המלח בשולחן עד לאחר ברכת המזון, כי השולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן (חגיגה כז, א), וכתיב (ויקרא ב, יג) 'על כל קרבנך תקריב מלח' (שם). וכמו שמסירין הסכין מעל השולחן בשעת ברכה, לפי שהוא דוגמת המזבח, כך יש להניח שם מלח מהאי טעמא.
‏[י] יאכל מיד, ולא ישיח בין ברכה לאכילה (שם סעי' ו). ואפילו אם כבר הכניס המוציא לתוך פיו ולועם, אין לדבר עד שיבלע. ואפילו אמן לא יענה עד שיטעום. ויש מי שאומר שצריך לאכול שיעור כזית קודם שידבר (באר היטב שם ס"ק ט).‏
 ואם שח בדברים שאינם מענין שמברכין עליו - כגון: הביאו מלח, תנו מאכל לבהמה או לעופות, צריך לחזור ולברך (מחבר שם). ואפילו בדברים שהם מענין הברכה, לא יפסיק לכתחילה (רמ"א שם).‏ ואם שח בדברים בטלים לאחר שטעם הבוצע קודם שיטעום הוא, יש אומרים שצריך לחזור ולברך, ויש אומרים שאין צריך לחזור ולברך (שם ומג"א שם ס"ק יט), ולכן ראוי לאדם שיכוין שאינו רוצה לפטור ברכתו למי שישיח. ויצוה את בני ביתו, שיברך לעצמו מי שישיח קודם טעימת המוציא, או קודם טעימת כוס הקידוש, או כוס ברכת המזון, ובזה יוצא ידי כל הדיעות (ט"ז שם ס"ק ח).
‏[יא] שכח ואכל ולא בירך 'המוציא', אם לא נזכר עד שגמר סעודתו אינו מברך (מחבר שם סעי' ח), ויש מי שאומר שמברך. ולכן אם יכול לאכול, טוב שיברך ויאכל מעט, כדי לצאת ידי כל הדיעות. (מג"א שם ס"ק כא).‏
[יב] אם הוא מסופק אם בירך המוציא, אינו חוזר ומברך (שם סעי' ט).‏ ולצאת ידי ספק, יקח פת אחר שהוא נמלך גמור עליו, ויברך, או יברך בהרהור, או שימתין עד שיבוא אחר לברך ויכוין להוציאו, או ילמד הברכה לתינוק ויכוין לצאת ידי חובה אם לא בירך, או יאמר בריך רחמנא מרן מלכא דעלמא מריה דהאי פיתא, או ימשוך ידו מלאכול עוד באותו פרק.‏
 זה כלל גדול בספק ברכות. נהי דקיימא לן ספק ברכות להקל, אבל האיש הירא, יחרד וילפת פן יכשל באיסור נהנה מן העולם הזה בלא ברכה (ברכות לה, א), וישתדל מאוד לצאת ידי ספק. עיין לקמן סימן רט"ו סעי' ט'.
‏[יג] אם המסובין רבים, הגדול שבכולם בוצע. ואם הם שוים ואחד מהם כהן, מצוה להקדימו. ואם הכהן עם הארץ, תלמיד חכם קודם. ויש להחמיר שלא יתן התלמיד חכם רשות לכהן עם הארץ (מג"א שם ס"ק ל ובאר היטב שם ס"ק יח בשם הב"ח). ואם הכהן גם כן תלמיד חכם, אלא שהוא פחות מן השני, טוב להקדימו, ומאריך ימים בכך. ואם יש עמהם בעל הבית, הוא בוצע, אפילו אם האורח גדול. ויכול לחלוק כבוד לאורח. והמברך יאמר תחילה 'ברשות מורי' (מחבר ורמ"א שם סעי' יד ומג"א שם ס"ק לא ובאר היטב שם ס"ק כ).
‏[יד] אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה 'אמן' מפי רוב העונים (מחבר שם סעי' טז). ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע (שם סעי' טו).‏
 הבוצע פושט ידו תחילה לקערה, ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו רשאי (שם סעי' יז). ושורת דרך ארץ להמתין לגדול שיפשוט ידו תחילה על כל קערה וקערה, וכל שכן לאב ואם ואח גדול שחייב בכבודם, שאם אינו ממתין להם הרי זה בכלל 'זולל וסובא', וגנאי הדבר, וגם ענוש יענש.
‏[טו] לאבל בר מינן, בימות החול נותן פרוסת המוצא בידו, רמז לדבר: 'פרשה ציון בידיה' (מחבר ורמ"א שם סעי' יח).‏
[טז] יש לאכול הפרוסה שבצע עליה קודם שיאכל פת אחר, שתהא נאכלת לתיאבון. ויש אומרים לאכלה באחרונה, שישאר טעמה (מג"א שם ס"ק מב). והכל משום חיבוב מצוה (רמ"א שם סעי' כ).‏ ואין להאכיל מפרוסת הבציעה, ולא מן הסמוך לה, לגוי או לבהמה ולעופות (מג"א שם). וכל שכן שיש ליזהר בלחם הקדש.‏
 שיורי מצות של לילי פסחים, ואכילת שיורי המוציא, הוא סגולה ותיקון לפגם הברית.
‏[יז] אם במקום ברכת המוציא בירך בורא מיני מזונות, יש מי שאומר שאינו יוצא. ועיין לקמן סימן ר"ח סוף סעי' כ'. ולכן יעשה כמו שכתבתי לעיל סעיף י"ב. וכן מי שבירך ברכת המוציא, ונפל מידו אותה פרוסה שבירך עליה ונאבדה, יש אומרים שצריך לחזור ולברך, ויש אומרים שאין צריך (שערי  תשובה שם ס"ק כב), וירא שמים יצא ידי כולם.‏
<h2>סימן קסח</h2>
﻿ על איזה מיני פת מברכין:‏
[א] היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם, מברך על השלם, אפילו הוא פת קיבר (פירוש לחם שאינו נקיה) וקטן - והחתיכות פת נקיה וגדולה.‏ ואם השלם של שעורים והחתיכות של חיטים,ורוצה לאכול משניהם, מניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד (מחבר ורמ"א סי' קסח סעי' א).‏
 וכן אם נטל פרוסה לברך עליה, והביאו לו שלימה, יניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע. ואם כבר בירך, יבצע הפרוסה (שערי תשובה שם ס"ק א).‏ ואם יש שתי שלימות ממין אחד, אחד גדולה ואחד קטנה, מברך על הגדולה (מחבר שם סעי' ב), אם אין הקטנה יותר נקיה ולבנה וחביבה דאז מברך על הקטנה. ואם אין דעתו לאכול כי אם מאחד, יבצע עליו, ואין לחוש לשני.‏
[ב] שני לחמים הדבוקים יחד, שנאפו ונחתך מן האחד והשניה נשאר שלימה, יותר טוב להפריד החתיכה מהשלם ממה שיניחנה דבוק בה, כדי שתהא נראית שלימה (שם סעי' ג).
‏[ג] שלוש מעלות יש בלחם: שתהא של ישראל, ושלימה, ונקיה. הנה כי כן, אם יש לפניו פת גוי למי שאינו נזהר ממנו, ופת של ישראל, כל שיש לאחד מהם מעלה אחת יתירה על חבירו מאלו השלוש מעלות - מברך עליו. ואם כל אחד יש לו מעלה אחת והשלישית אין בהם, או יש בשניהם, מברך על איזה מהם שירצה. וטוב שיסלק האחד מן השולחן.‏ ויש אומרים שגם מי שנזהר מפת של גוים, צריך לסלקו מעל השולחן בשעה שמברך על הפרוסה וקיבר של ישראל (שם סעי' ה).‏
 וכן בסעודת חתנים, שיש שמניחין על השולחן גלוסקא שנילושה בשמן ומים ולחם, מסלקין הגלוסקא ומברך על הלחם, שמאחר שאינו קובע סעודתו עליה אין ראוי לברך עליה המוציא.
‏[ד] פת הבאה בכיסנין מברך 'בורא מיני מזונות', ולאחריו ברכה מעין שלוש (שם סעי' ו).‏
 ולפי שרבים מעמי הארץ אין מברכין אותה, לפי שאין יודעין אותה, ויש הרבה שמברכים אותה ולא כתיקונה בחסיר וחליף, והאיש הירא את ה' וירא לנפשו, ילך אצל חכם וילמדנו, או שתהא כתובה אצלו נוסח הברכה, ויאמרנה במכתב עד שתהא שגורה בפיו, כי מלבד חומר האיסור, חרפה היא  לאיש בהגלות קלונו שאינו יודע נוסח ברכות, ומברכותיו של אדם ניכר אם הוא איש ירא את ה', שהולך אל חכמים ויחכם.‏
 ואעתיק פה נוסח ברכה 'מעין שלוש' בסדר נוסחא דוקנית, כפי אשר למדתי מפי ספרים: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, על המחיה ועל הכלכלה (ועל הגפן ועל פרי הגפן, ועל העץ ועל פרי העץ), ועל תנובת השדה, ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע  מטובה, רחם ה' אלהינו עלינו ועל כל ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל הר ציון משכן כבודך, ועל היכלך ועל מזבחך, ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, והעלינו לתוכה ושמחנו בה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה (רצה והחליצנו במצוותיך ובמצות יום השביעי השבת הגדול והקדוש הזה), (וזכרנו לטובה ופקדנו לברכה ביום חג או ביום ראש חודש הזה), כי אתה ה' טוב ומטיב לכל, ונודה לך על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה, ועל פרי הגפן, ועל הפירות, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה, ועל פרי הגפן, ועל הפירות (ועיין לקמן סימן ר"ח סעי' י"א).‏ גם המון העם טועין שאומרים על המחיה (המ' בשבא והח' בחיריק), והוא לשון מחיית עמלק, וצריך ליזהר לומר על המחיה (המ' בחיריק והח' בשבא), שאם לא יזהר - קרוב להיות ברכתו לבטלה.‏
[ה] הקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין, דהיינו שמניחו על השולחן במקום פת, ואכל ממנו עם בשר ושאר מיני לפת כדי שביעה, שאכל ושבע, צריך לברך עליו 'המוציא' וברכת המזון (מג"א שם ס"ק יג), ויטול ידיו ולא יברך על נטילת ידים. ועיין לעיל סימן קנ"ח. ויש חולקין בזה.‏ ואם אכל וקבע סעודתו על כיסנין לבדו, עד נ"ד דראמא"ש, דהיינו שיעור שלוש ביצים, מברך מעין שלוש לכולי עלמא. ועל ע"ב דראמא"ש מברך ברכת המזון לכולי עלמא. מנ"ד עד ע"ב, יש אומרים שמברך בורא מיני מזונות ומעין שלוש, ויש אומרים שמברך המוציא וברכת המזון. ולכן ירא שמים יאכל או פחות מנ"ד דראמא"ש או יותר על ע"ב.‏ והא דמשערינן במשקל, היינו כשיש משקל זה בכמות מועט, אבל אם הוא דבר שנאפה יפה והוא קל, כל שיש בו כמות חצי ביצה לאחר שממעט האויר שבינתיים - מברך אחריו וחשוב כזית. וכן כל שיש כמות ארבעה ביצים, מברך 'המוציא' וברכת המזון (עיין בית דוד סימן פ"ב). וזהו הטעם שלענין אכילת מצה משערינן במשקל, ולענין אכילת מרור בכמות. ועיין מה שנכתוב לקמן סימן ר"י בסייעתא דשמיא.
‏[ו] אם קבע סעודתו על אליטריא"ש ומאקארוני"ש וכדומה, כל מיני מעשה קדרה, יש אומרים שמברך המוציא וברכת המזון (עיין בספר אפי זוטרי חלק 'משפט כתוב' סימן קס"ח).‏
[ז] אם מתחילה היה בדעתו לאכול מעט, ואחר כך היה אוכל מעט מעט, עד שאכל שיעור קביעות, צריך ברכת המזון לבסוף, אף על פי שבירך 'מזונות' תחילה (שם).‏ ואם לאחר שאכל מעט נמלך ורוצה לאכול הרבה יחד, יטול ידיו ויברך המוציא וברכת המזון (מג"א שם ס"ק יד) (ודין נמלך יתבאר במקומו בסייעתא דשמיא).‏
 ואפילו על הבימואילו"ס שהם מעיסה סופגנין ומטוגנין בשמן, אם קבע סעודה עליהם, דהיינו שאכל כשיעור ארבע ביצים, צריך לברך המוציא וברכת המזון.
‏[ח] פת הבאה בכיסנין, כדי שיהא חשוב פת הבאה בכיסנין אליבא דכולי עלמא, צריך שיהא כמין כיסין שממלאין אותם בדבש ואגוזים ותבלין, והם נקראים רוסקיטא"ש די אלחש"ו, או שיהא עיסה שנילושה בדבש או שמן (שם סעי' ז) או ביצים, וצריך שיהא הרוב דבש או תבלין (רמ"א שם), והמיעוט קמח, או דבר שבלילתן רכה וטגנו במשקה כמו הבימואילו"ס (מחבר שם סעי' ח). וכן חביצה, דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד ובשלם על ידי מרק, ואין בפרוסות כזית, ואין בהם תואר לחם, וכן כל מעשה קדרה, מברך עליהם 'מזונות' וברכה אחת מעין שלוש לכולי עלמא (שם סעי' י).‏ ואם עירב בעיסה דבש או שמן או תבלין, ואין טעם התערובת של המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, זהו פת גמור לכולי עלמא (עי' מחבר ורמ"א שם סעי' ז). ומה שעושין אותם צורות גלוסקאות וכדומה, אינו מעלה ואינו מוריד.‏
 והן בעוון עניות לא הניח מידה טובה, והעניים לשים עיסתן ונותנין בה מעט מזעיר שמן, עד שאינו נרגש לחיך יטעם לאכול, ומברכין 'מזונות' וברכה 'מעין שלוש'. ואיש הירא את ה', אם ירצה לברך 'מזונות', לפחות יתן שמן או תבלין בכדי שיהא ניכר ונרגש, או יבשל חביצה או מעשה קדרה, או יעשה  כעכין יבשים שכוססין אותם ונקראין בישקוג"וש, או כיוצא בדברים אלו, דאיכא למאן דאמר דחשיבי פת הבאה בכיסנין.‏
 ויש אומרים דאפילו ניכר טעם השמן או הדבש, אם המים הם הרוב נקרא פת גמור. ויש מי שאומר שאפילו נילושה בשמן ודבש בלבד, אינו חשוב פת הבאה בכיסנין, עד שיהא הרוב דבש או תבלין ומיעוט קמח (רמ"א שם סעי' ז). ויש מי שאומר דעיסה שנילושה בביצים בלי שומן, ונאפה, לחם  גמור הוא.‏
[ט] יש אומרים שלחמניות דקים שבלילתם עבה, רצונו לומר: כשבללו אותם מים עם קמח עשו העיסה עבה (ט"ז שם ס"ק ט), אף על פי שעושין אותן דקין, ומתוך כך כשאופין אותם בתנור כוססין אותם כמו בישקוג"וש, כמו המצות שעושין בפסח, אם לשין אותם במים צריך לברך עליהן 'המוציא'  ושלוש ברכות (מחבר שם סעי' ח). ויש אומרים שמברך עליהן 'מזונות', כי אם כשקובע סעודתו עליהן.‏
 ויש אומרים שהנשאר מן המצות של פסח, אפילו לא קבע עלייהו, צריך לברך 'המוציא', הואיל ואחשיבנהו כפת בפסח ועיקר עשייתן היה כדי לקבוע סעודה עליהן - חשיבי כפת גמור. ומטעם זה, הלחם הגמור שנותנין אותו לפעמים בתנור ליבש שיהא קשה, כמו הבישקוג"וש כדי שלא יתעפש או  יפסד בימי הקיץ, צריך נטילת ידים וברכת המזון אפילו בכזית. לכן לא יאכל כי אם תוך הסעודה.‏
[י] כדי שיצא הלחם מתורת פת ויהא לו דין כיסנין, צריך שיהא מפורר בפרוסות שאין בהן בכל אחד כזית, וגם שיהא מבושל שלא יהא בו צורת פת. אבל כל שיש בפרוסות כזית, כגון אותם פרוסות שמטגנים בדבש וקורין ריבאזאדא"ש, אפילו אין בהם צורת לחם, או שיש בו צורת לחם אף על פי שהוא  מפורר פירורים דקים, צריך לברך המוציא וברכת המזון (עי' מחבר שם סעי' י).‏
 ויש אומרים דווקא מבושל בכלי ראשון, אבל אם עירה עליהם רותחים אינו יוצא מתורת לחם (מג"א שם ס"ק כה). ויש מי שאומר, שכל הבימואילו"ש שעושין ממצה מפוררת או פירורי פת, אם יש כזית פת באחד מברך 'המוציא'. לכן טוב שיעשה קטנים.
‏[יא] יש מי שאומר דפירורין שאין בכל אחד כזית, ונותנין אותם במים, והמים מתלבנים מחמת הפירורין, הלך לו צורת לחם ואין מברך אלא 'בורא מיני מזונות' וברכה מעין שלוש (מחבר שם סעי' יא ומג"א שם ס"ק יד). והוא הדין בפת השרוי ביין אדום (מחבר ורמ"א סעי' יב).‏
[יב] על פשטי"ל בוייו"ם שלשו במים, אפילו טגנן בשמן או שומן רב, יש אומרים שצריך לברך המוציא וברכת המזון, אם אין שמן או שומן או ביצים תוך העיסה. ומעט משקה שמושחין באלפס שלא ישרוף העיסה, לא מיקרי משקה לכולי עלמא. ודווקא שממולאין בבשר או גבינה או ירקות שדרך ללפת  בהם את הפת, אבל אם ממולאים בפירות חשיבי כיסנין לכולי עלמא.‏
 ועל כל הדברים שיש עליהם מחלוקת אי מברך 'המוציא' וברכת המזון, או 'בורא מיני מזונות' וברכה מעין שלוש, ירא שמים יצא ידי כולם ולא יאכלם, אלא שיאכל כזית פת ויברך עליו תחילה, אם לא בשעת הדחק שיש לסמוך על המקילין ולברך 'בורא מיני מזונות' וברכה מעין שלוש. ועיין לקמן סימן  רט"ו סעי' א'.‏
[יג] אם אוכל פת כיסנין בתוך הסעודה מחמת הסעודה, דהיינו שאוכלו למזון או לתבשיל, אינו מברך עליו, דפת פוטר הכל. אבל אם אוכל מיני מתיקה של כיסנין לפירות ולקינוח סעודה, מברך לפניהם 'בורא מיני מזונות'. ויש מי שאומר שאין לברך על כיסנין הבאים בתוך הסעודה, אפילו שלא מחמת  הסעודה, ומה גם באותם כיסנין שיש אומרים דחשיבי פת.‏
[יד] יש מי שאומר דשבת קובעת, דאכילת כיסנין בשבת אפילו עראי חשיב קבע, וצריך לברך המוציא וברכת המזון.
‏[טו] אם אוכל פת שרוי ביין, יש להסתפק אי צריך לברך על היין, ולכן ישתה מעט תחילה ויברך. וכל שכן אם שורה כיסנין ביין, שצריך לברך תחילה על היין. ויש אומרים דאפילו אוכל שאר דברים ללפת הכיסנין, כגון בשר או גבינה, או שורה בחלב וכדומה, צריך לברך גם על הטפל.‏
<h2>סימן קסט</h2>
﻿ דין שמש הסעודה:‏
[א] כל דבר שמביאין לפני אדם שיש לו ריח וטעם שאדם תאב לו, צריך ליתן לו לשמש מיד (מחבר סי' קסט סעי' א). ובפרט אם הוא דבר חמוץ כגון לימונים ורמונים וכדומה, שאם אינו טועם ובולע הרוק הבא לפיו מחמת תאות החימוץ הוא סכנה. וצריך ליזהר מאוד שאם אינו יכול לטעום, יפלוט אותו  הרוק ולא יבלענו.‏
 וביותר צריך לרחם על ילדים רכים, והזהרו בבני עניים אשר הם אביונים, על איזה פירות בראותם אותם, נפשם בהם תתעטף, ואין להם יכולת לקנות אוכל למו, ואומרים בלבם: מי יתן והיה לבבו של זה האוכל ליתן לי מעט לטעום, בודאי שהנותן להם מצוה רבה קעביד להחיות נפש ילדים אשר אין  בהם חטא.‏
 ויש אנשי מעשה שלוקחים כפעם בפעם פירות ומוליכין לתינוקות של בית רבן, ונותנין מעט לכל אחד, ועושין שיברכו, מה טוב חלקן, כי אלהים יחשבה להם לצדקה יותר מאיזה צדקה אחרת.‏ וזה כלל גדול וסימן טוב למי שהוא מזרע ישראל שהם רחמנים בני רחמנים, לרחם על כל איש ואשה קטן וגדול מישראל, ולעשות לכל אחד רצונו כרצונו, כל אשר בכוחו לעשות יעשה, למען ימצאו נחת רוח ממנו ולא יצטער שום אדם בסיבתו.‏
 וביותר צריך לרחם על ילדיו ואנשי ביתו, שהם תלוים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם (חולין פד, ב), והן קודמין לו למלאות חפצם באשר תאוה נפשם, לפי מיעוט שכלם וקוצר השגתם.‏ ונהי דחיובא רמיא עליה להנהיג בני ביתו ולחנכם שלא יהיו להוטים אחר תענוגים והבלי העולם הזה, אבל על כל פנים לפי דעתו של בן צריך להתנהג עמו, ולמלאות חפצו כפי כוחו כפעם בפעם, בין בענין המלבוש בין בענין האכילה, אם יש לו - יטיב לבני ביתו, ולמצוה תחשב. וה' ישלם לו באשר כל  מעשיו יהיו לשם שמים, וטוב איש יכלכל דבריו במשפט (תהלים קיב, ה).‏
<h2>סימן קע</h2>
﻿ הלכות הנוהגים בסעודה:‏
 דברי מוסר שינהג בסעודה:
‏[א] אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט (תענית ה, ב), ואפילו מי שנתעטש בסעודה אסור לומר לו 'אסותא' (מחבר סי' קע סעי' א) או 'חיים טובים' כנהוג.‏
 ויש מי שכתב דלדידן דיתובי יתבינן בלי הסיבה, ליתיה להך איסורא. ולפי זה בליל התקדש חג הפסח כשהוא מיסב, יש ליזהר ביותר לקיים דברי חכמינו זכרונם לברכה (שערי תשובה שם).‏ אמנם משמעות וסתמיות כל הפוסקים משמע דגם לדידן איתיה להך איסורא, ונהי דשלימים וכן רבים עינינו הרואות שאין נזהרים בזה, מכל מקום אנו אין לנו אלא דברי חכמים, כל שלא נתגלה לנו טעם המדברים - חיובא רמיא עלן לאסור איסור. וכל אדם יזהר שלא לדבר לפחות בעוד המאכל בפיו, כדי לקיים דברי חכמינו זכרונם לברכה.
‏[ב] אם הטיל מים בהיותו בתוך הסעודה, נוטל היד ששפשף (מחבר שם) או שנגע במקומות המכוסים. ואם נגע בשתי ידיו, או שנכנס לבית הכסא, צריך ליטול שתי ידיו בנטילה כשירה כדין נטילה לאכילה. ויש אומרים שצריך לחזור ולברך 'על נטילת ידים' קודם 'אשר יצר', ויש חולקים (מג"א שם ס"ק ב ובאר היטב שם ס"ק ב בשם הט"ז). ולכן ירא שמים, אם הוצרך לקטנים בתוך הסעודה, יזהר שלא יכנס לבית הכסא, ולא יגע במקומות המכוסים, שאז אין צריך ליטול ידיו, רק יטול מפני החשד.‏ ואם הלך לדבר עם חבירו והפליג, צריך גם כן ליטול ידיו אם הסיח דעתו (שם), ולא שמר ידיו, או לא נטל פת בידו, שאם שהה שעה אחת יטול ידיו ולא יברך (מג"א שם ס"ק ד).‏
[ג] שנים ממתינים זה לזה בקערה, כשהאחד מסלק ידו מן הקערה לאיזה עסק - מפסיק חבירו לאכול עד שיגמור עסקו. אבל אם הם שלושה, אין השנים פוסקים בשביל האחד (שם סעי' ב).‏ ונראה דזהו דוקא בשוים, אבל אם מיסב עמהם אב או אם, או אח גדול, וכל מי שגדול בחכמה ובמנין שחייבים בכבודו, זהו כבודו שהקטנים ימתינו לגדול אפילו באמצע האכילה, ואין הגדול ממתין על הקטנים.‏
[ד] משיירין פאה בקערה לכל אחד מהמאכלים, והוא מאכל השמש (שם סעי' ג). ואפילו אם אוכל בביתו או לבדו, אורח ארעא שלא לאכול עד בוא עד קיצו של המאכל, וכל שכן לא להיות מלחך פינכי.
‏[ה] אין מסתכלין בפני האוכל, ולא במה שאוכל, כדי שלא לביישו (שם סעי' ד).‏
 וכן לא יתן עיניו בקערה בעודו אוכל כדי לברור לו חלק יפה. ולא יושיט יד לאכול כי אם ממה שלפניו, אם אוכלים כולם מהקערה אחת לא יקח מנה גדולה ויניח לפניו, או יאחז בידו.‏ ואם הוא מאכל הנאכל בכף כגון מעשה קדרה, לא ימלא כפו ממנה, ובפרט אם הוא מאכל שיש בו מרק, שבמלאו כפו הולך ושופך לפניו.‏
 וכן יזהר שיהא נקי באכילתו, ולא יאכל כי אם בשתי אצבעות - שלא ילכלך כל היד, וכל שכן שלא יאכל בשתי ידים.‏ ולא יטנף מלבושיו, שהרי אמרו (שבת קיד, א): כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה.‏
 ולא ימהר ללעוס, ולא ימהר לאכול, אלא יתנהג לאיטו לאט לאט. אפילו אם מיסב עם מי שהוא גרגרן, לא יחוש אם לא יגיע לו כי אם מעט מהמאכל.‏ ואם הבשר קשה, לא יהא נושך בשיניו ומושך בידיו, אלא יסלק ידו ממנו.‏
 ולא ימצוץ אצבעותיו בפיו בין אכילה לאכילה. ולא יראה חיבה וחשק על האכילה.‏ ולא ימלא פיו רק בכדי שיוכל לדבר בשפה ברורה. ולא יושיט ידו לקערה עד שיגמור לבלוע מה שבפיו. ויפסיק מעט בין לעיסה אחת לאחרת.‏
 ואם המסובין עמו סילקו ידיהם מאותו מאכל, גם הוא יסלק ידו, אף אם הוא תאב לאכול עדיין, דלאו אורח ארעא להיות הולך ואוכל יחידי. ולא יאחז בידו פרוסה כביצה (שם סעי' ז).‏ ולא ישתה כוסו בבת אחת בלי שיור, ולא בשלוש פעמים, אלא שתיים דרך ארץ (שם סעי' ח ומג"א שם ס"ק יב), והכל לפי הכוס ולפי מנהג המדינה. ולא יאכל שום או בצל מראשו, אלא יתחיל מעליו (שם סעי' ט). ולא ישתה שתי כוסות (בזה אחר זה) [בבת אחת] (שם סעי' יא). ולא יפשוט ידו בקערה תחילה בפני מי שגדול ממנו (שם סעי' יב), אפילו אם יש קערה בפני כל אחד (באר היטב שם ס"ק יא בשם הב"ח).‏ והעושה אחת מאלה ודומיהן הרי זה רעבתן וגרגרן (שם סעי' ז-ט-יא-יב), מסטרא דההוא דאיתמר ביה 'הלעיטני נא' (בראשית כה, ל), והוא נאחז בסבך הסטרא אחרא רחמנא ליצלן.‏
 ואם הוא בגדר תלמיד חכם, או שקנה שם טוב ועושה כן בפני רבים, הרי זה מחלל את ה', ועליו נאמר 'כל משנאי אהבו מות' (משלי ח, לו; שבת קיד, א). ובאמת אמרו (ריש תנא דבי אליהו): דרך ארץ קדמה לתורה. וכבר כתבנו מזה סימן זק"ן, עיין שם.
‏[ו] הנכנס לבית, כל מה שיאמר לו בעל הבית או גדול ביתו יעשה (שם סעי' ה), רק יסרב מעט. ויש אומרים שלא יסרב כלל. והכל כמנהג המדינה ישתדל למצוא חן. ואין מסרבין לגדול, אם לא בדבר של גדולה וכבוד שצריך לסרב מעט, אבל לא הרבה, כי אם פעם הראשונה ושניה.‏
 והרוצה לכבד חבירו בשום דבר והוא אינו חפץ, לא יפציר בו עד בוש, ועד שיבטל רצונו מפני רצונו של המפציר, אלא יניחנו. והכל לפי מה שיורד לסוף דעתו שהוא רצונו - ככה יעשה, כי זהו כבודו.‏ ולא יאמר הנכנס לבית חבירו: תנו לאכול, עד שיאמרו הם (שם סעי' יג).‏
[ז] לא יהא אדם קפדן בסעודה (שם סעי' ו). אפילו הקדיחה תבשילו, או אכל חתול או כלב מאכלו, בודאי לא במרד ולא במעל, כי אם ה' חפץ לייסרו לטובתו לכפרת עוונותיו. ואם הוא כועס ועושה קטטה ומריבה, הרי זה מאבד טובה הרבה, ומוסיף על חטאתו פשע ועבירה, בהיותו דן שוגג כמזיד ואונס  כרצון.‏
 ובמידה שאדם מודד עם אשתו, ועם הסרים אל משמעתו, כך מודדין לו. ומה יעשה כי יקום אל, וכי יפקוד מה ישיבהו, אוי לה לאותו בושה. ודי בזה למי שיש לו לב בשר.‏ ולפי הדעת הישר, חרפה היא לנו להקפיד על המאכלים, ולעשות שקלא וטריא ומסקנא עם בני ביתו לאמר: מה נאכל היום ומה נאכל הלילה, מאחר שהאכילה היא אחת מהדברים שאדם נדמה לבהמה (חגיגה טז, א). לכן טוב לגבר שיאכל מן הבא לידו, ולא יקפיד כלל, אם לא לכבוד שבת ויום טוב - אז יברור מנה יפה.
‏[ח] לא יאמר אדם לחבירו בוא ואכול עמי מה שהאכלתני, דנראה כאלו הלוה לו ופורע חובו, ויש לחוש שמא יאכילו יותר ואית ביה משום ריבית (רמ"א שם סעי' יג).‏
[ט] לא יפרוס אדם פרוסה על גבי הקערה (מחבר שם סעי' יד), שמא תפול לתוך הקערה ותמאס (מג"א שם ס"ק כ).‏ ואל יחתוך בשר או שום דבר על גבי היד (ברכות ח, ב) (שם). ומה גם החותכים אגוז וכדומה בראש הסכין, שתוחבין לתוכו בהיות האגוז על גב כף היד, הם מכניסין עצמם לידי סכנה. ואם עושין להם נס, מנכין מזכיותיהן (שבת לב, א).‏
[י] לא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או לתוך קערה, לפי שאין דעת כל הבריות שווה (שם סעי' טו). ולא ישתה מהכוס ויתן לחבירו (שם סעי' טז), שמא מחמת הבושה יקבל חבירו ממנו וישתה, וימות מחמת מיאוס (מג"א שם ס"ק כא).‏ ובצוואות רבי אליעזר הגדול (אות נד) מזהיר מאוד שלא לשתות ממה ששייר חבירו, כי שמא יש לו חולי בתוך הגוף ויצא רוח מפיו לאותו שיור (ט"ז שם ס"ק ח).‏
 ואם שתה ונשאר יין בכוס וחושש שישתה ממנו חבירו, או אפילו מחזיר כוס ריקן שישתה בו חבירו, יקנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס, ולא ישפוך מן היין משום 'בל תשחית' (שבת סז, ב). אבל אחר שתיית מים, ישפוך מהם דרך שם (שם סעי' כב). ואם לא יוכל לשפוך, יקנח מקום הפה.
‏[יא] לא ישתה כוס ויניחנו ריקן על השולחן, אלא יאחזנו בידו עד שיבוא השמש ויתננו לו (שם סעי' יז).‏
[יב] אורחין הנכנסים אצל בעל הבית, אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו ולעבדו של בעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית (שם סעי' יט). ואם הוא דבר מועט של פרי וכדומה, שאין לחוש שיבוא בעל הבית לידי בושה או ליתן משלו, ראוי והגון וטוב וישר ליתן לילדי בעל הבית או לילדי  חבירו, כי בזה מרבה אהבת שלום ורעות.‏
[יג] גנאי הוא לתלמיד חכם שישב אצל עמי הארץ בסעודה (שם סעי' כ), אפילו בסעודת מצוה (באר היטב שם ס"ק טז בשם המט"מ). וכל ערום יעשה בדעת (משלי יג, טז), שכשם שגנאי לישב עם עמי הארץ, יותר גנאי לגלות ולהראות המניעה לעמי הארץ. והכל לפי מה שהם, שאם הם אנשים טובים  שחפצים לשמוע דברי תורה ומוסר, ואין מלעיגים עליהם חס ושלום, מצוה לישב עמהם ולהמשיך הדברים לדברי חכמה ומוסר, ונמצא זוכה ומזכה, שיאמר עליהם: זה השולחן אשר לפני ה' (יחזקאל מא, כב).‏
 ומה גם אם הם עניים מהוגנים מדוכאים, דאיתייקורי מתייקרו בשבת חכם או עשיר עמהם, בודאי יותר טוב להסב עמהם מלישב במסיבת תלמידי חכמים, ולמצוה רבה יחשב להחיות לב נדכאים, שכשהם יוצאים ליזמרו וליזלו באומרם: זכינו לישב בשולחן פלוני חכם או פלוני עשיר.‏ הנה כי כן, טוב לבעל הבית העושה סעודה, שיערב עניים עם אנשי צורה בכל שולחן ושולחן, וצדקה תהיה לו.‏
 ודרך ארץ שישקה בעל הבית בעצמו למסובין, וביותר לעניים מרודים.
‏[יד] אם אומר הבעל הבית לאורח לעשות איזה דבר של גסות ושררה, או דבר שאינו כל כך לפי כבודו, יעשה. אך אם האורח נוהג איזה פרישות ואומר לו לעבור עליו, אינו מחוייב לשמוע לו. ומיהו בדבר שאין בו סרך איסור רק פרישות בעלמא, טוב לגבר להסתיר מעשיו, וישמט כל מה שיוכל, ועל זה  נאמר (תהלים קא, ב) 'אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי'.‏
<h2>סימן קעא</h2>
﻿ שלא לנהוג ביזיון באוכלין:‏
[א] אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין עליו כוס מלא (מחבר סי' קעא סעי' א). וכל שכן שצריך ליזהר כשנוטל ידיו מים ראשונים או אמצעיים או אחרונים, שלא יזלף על הפת. אין סומכין בו קערה אם היא מלאה, שאם יפול על הפת ימאס (שם). ואפילו אם עשיר הוא ואינו מקפיד אם ימאס,  שישליכנו לחיה ולעופות, עובר על דברי חכמינו זכרונם לברכה שהזהירו שלא לגרום מיאוס לפת, וגורם רעה לעצמו לבוא לידי עניות חס ושלום.‏
[ב] ואין נוטלין הידים ביין, אפילו נטילה שאינה צורך אכילה (שם).‏ ואין זורקין הפת (שם). ונראה דלאו שפיר עבדי במה שזורקין פרוסות הפת לפני המסובין מקצה השולחן לקצהו, אפילו לא ממאיס בכך.‏
 וכשרואה אוכלים מונחים על הארץ, אסור לילך ולהניחם, אלא צריך להגביהם, אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים - כגון ככר שלם (מג"א שם ס"ק א).‏ ואסור לגרום לאוכלים שיאסרו בהנאה שלא לצורך (באר היטב שם ס"ק ב).‏
[ג] בשאר אוכלין ופירות, אם נמאסים על ידי זריקה אסור לזורקן (שם).‏ ולא ישב על גבי קופה של נסרים שיש בתוכה תאנים וגרוגרות (שם סעי' ב) וכדומה, שהיא נכפפת והאוכלין נמאסין (מג"א שם ס"ק ב).‏
[ד] והזורקין קליות וקונפיטי"ש וכדומה לפני חתן וכלה, צריך ליזהר שלא יזרקו אלא במקום שאינם נמאסים, במקום נקי, וגם יכבדו אותם משם כדי שלא ידרסו עליהם (שם סעי' ה).‏ ואותם הזורקים אורז או חיטים בכניסת הכלה לבית לסימנא טבא, אם אינם נזהרין בזה - בודאי לא מסמנא מילתא לעבור על דברי חכמינו זכרונם לברכה. ולמוכיחים ינעם, ועל השומעים תבוא ברכת טוב.‏
<h2>סימן קעב</h2>
﻿ מי שהכניס אוכלין או משקין לתוך פיו בלא ברכה:‏
[א] שכח והכניס משקה לתוך פיו בלא ברכה, אם יש לו משקין יותר לשתות, או שאינו דחוק למשקין הללו, יפלוט, ולא יכנס בגדר נהנה בלא ברכה משום מעט משקין (מג"א סי' קעב ס"ק א).‏ ואם שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם הוא דבר שאינו נמאס אם יפלטנו - יפלטנו ויברך עליו, ואם הוא דבר שנמאס - מסלקו לצד אחד ומברך (מחבר שם סעי' ב). אבל באינו נמאס, לא שרינן ליה לסלקו לצד אחד, משום דכתיב (תהלים עא, ח) 'ימלא פי [תהלתך]'. (ט"ז שם ס"ק ב). וצריך ליזהר בזה, כשנותנין מתיקה ואחריה משקה, שלפעמים כשצריך לברך על המשקה 'שהכל', כדי שלא להטריח על המשרת להמתין, מברך על המשקה בעוד המתיקה בפיו. והנקדנין מברכין על המשקה תחילה, או לא ישתה כלל.
‏[ב] יש אומרים שצריך ליזהר כשמבקרים, או בסעודות שנותנין מתיקה או יין שרף, ומברכין לבעל השמחה, שיברך תחילה ויטעום מעט, ואחר כך יברך איש לרעהו, כדי שלא להקדים ברכת עבד לברכת קונו. ויש אומרים שאין להקפיד בזה, דכל ברכה מילתא באנפי נפשה היא, ולא דמי למלכי צדק שאמר (בראשית יד, כ-כא) 'ברוך' 'וברוך'.‏ ואני אמרתי פשר דבר, שבודאי מהיות טוב ליזהר, ומיהו היינו דוקא במברך על גבי משקה, אמנם במברך על גבי מתיקה, יותר טוב שיברך לרעהו קודם שיברך על המתיקה, כי לא יוכל להיזהר להמתין מלברך את חבירו עד שילעוס ויבלע מן המתיקה, לכן יותר טוב להקדים.‏
<h2>סימן קעג</h2>
﻿ דין מים אמצעיים בין גבינה לבשר, ובין בשר לדגים, יתבאר בחלק יורה דעה בסייעתא דשמיא:‏
<h2>סימן קעד</h2>
﻿ דיני ברכת היין בסעודה:‏
[א] יין שבתוך הסעודה מברך עליו בורא פרי הגפן, ואין הפת פוטרו (מחבר סי' קעד סעי' א).‏ יין פוטר כל מיני משקין (שם סעי' ב). ויש מי שאומר, דדוקא אם היו שאר משקין לפניו בשעה שבירך על היין - אז היין פוטר אותם (ט"ז שם ס"ק ב בשם המרדכי).‏
 ואם לא קבע עצמו לשתיה, אלא ששותה מעט דרך עראי, ולא היה דעתו על משקין אחרים, לכולי עלמא אינו פוטר אותם. ולכן צריך ליזהר, כשמקדשין בשחרית של שבת על היין, אם רוצה לשתות שאר משקין, צריך שיהיו לפניו או שיכוין עליהם בפירוש, אבל אם לא היו לפניו, ולא כיון עליהם  בפירוש, צריך לחזור ולברך על המשקין. וכיון שלא פטרן 'בורא פרי הגפן' מברכה ראשונה, גם ברכת 'על הגפן' אינו פוטרן מברכה אחרונה, אם שתה רביעית, והוא הדין לשותה מים קודם היין, צריך לברך גם ברכת 'בורא נפשות'.‏
 אמנם אם בירך על היין ופטר את המים, אלא שלא שתה מן היין אלא מעט, באופן שלא נתחייב בברכה אחרונה, ושתה מן המים רביעית, יברך ברכה אחרונה על המים 'בורא נפשות רבות' (כסא אליהו סימן ר"ח סק"ד). ועיין לעיל סימן קע"ד סעי' ה'.
‏[ב] יין שלפני המזון, כגון הקידוש שאומרים במקום סעודה, פוטר יין שבתוך המזון (שם סעי' ד), אם היה בדעתו לשתות. אבל אם לא היה בדעתו לשתות בתוך הסעודה, שאין דרכו בכך, ונמלך ורוצה לשתות, או שנתנו לו, צריך לחזור ולברך. ואפילו אם בירך בתוך הסעודה, וחשב שאינו רוצה לשתות אלא אותו הכוס, ואחר כך נמלך ורוצה לשתות עוד, צריך לחזור ולברך (שם סעי' ה).‏ והוא הדין לענין אכילה, כגון שקנה לעצמו לחם אחד לאוכלו, ועל דעת זה בירך, ואחר כך נתאוה לאכול עוד ושולח לקנות עוד, צריך לברך שנית 'המוציא'. אבל אם יש לו בבית לחם, וכלה מה שלפניו ומביא עוד, אין זה נמלך, שדרך אדם הוא כך (ט"ז שם ס"ק ו). ויש אומרים שאין צריך לברך על פת אפילו נמלך גמור, כל שלא אמר 'הב לן ונבריך'.
‏[ג] אין לברך ברכה אחרונה על יין של קידוש, או ששותה לפני הסעודה, אפילו אינו שותה בתוך הסעודה, ברכת המזון פוטרתו (שם סעי' ו).‏
 אבל על כיסנין שאכל קודם הסעודה, יברך 'מעין שלוש' קודם נטילת ידים. ואם לא נזכר עד שבירך 'המוציא', שוב לא יברך 'מעין שלוש' על הכיסנין, רק יכוין לפוטרו בברכת המזון, אם הם מאותם כיסנין דאיכא למאן דאמר דלא חשיב כיסנין אלא פת.‏ אבל אם אכל פירות או שתה משקין קודם הסעודה, ושכח ולא בירך ברכה אחרונה, יברך אפילו באמצע הסעודה, שאין ברכת המזון פוטרת כי אם מידי דזיין ודברים הבאים בתוך הסעודה.‏
[ד] אם אין לו יין ושותה מים או שאר משקין, יש אומרים דאין לברך עליהם, דחשיבי כבאים מחמת הסעודה, ויש אומרים שצריך לברך עליהם, וגם בכל פעם, דמסתמא נמלך הוא בכל פעם. והרוצה להסתלק מן הספק, ישב קודם נטילה במקום סעודה, וישתה פחות מרביעית, ויברך עליו על דעת לפטור  כל מה שישתה בתוך סעודתו (שם סעי' ז ומג"א שם ס"ק יד וט"ז שם ס"ק ט). ואם אירע שלא עשה כן, יטול מעט צוק"ר וכדומה ויברך 'שהכל', או יהרהר בלבו, או יאמר: בריך רחמנא שהכל נהיה בדברו, או יתן לאחר שאינו אוכל לברך ויכוין לפוטרו.‏
 וביין שרף, יש אומרים דנפטר על ידי שיטבול תחילה מעט פת לתוכו (באר היטב שם ס"ק ח בשם העטרת זקנים).
‏[ה] יש מי שאומר, דהא דיין פוטר שאר משקין [בתוך הסעודה], דוקא אם קבע לשתות יין, ורוצה אחר כך לשתות גם שאר משקין, אבל אם קבע לשתות שאר משקין, ושותה תחילה מעט יין לאיזה צורך, אינו פוטר שאר משקין.‏
 וכן יש מי שאומר, שיין שלפני המזון אינו פוטר יין שבתוך המזון, כי אם הקידוש שהוא במקום סעודה, אבל הקידוש של שחרית שבת קודש שאינו במקום קביעות סעודה, וכן ברכת כוס ברכת המזון, אינו פוטר המשקין הבאים אחריו, כגון הקאו"י ויין שרף, אפילו היו לפניו וכיון לפטור, מאחר שלא  קבע לשתות.‏
 וכן יש מי שאומר, שברכת היין אינה פוטרת אם אירע שהביאו להם קאב"י בתוך הסעודה, מאחר שאין רגילות בכך (ועיין שו"ת בתי כהונה חלק ב' סימן א'). ויש אומרים שיברך ברכה אחרונה על היין של קידוש ושל ברכת המזון, כדי להתחייב לברך 'שהכל' על המשקה, או יברך 'שהכל' על צוקא"ר  או מרקחת או ביצה לצאת ידי ספק וידי כל הדיעות.‏
<h2>סימן קעה</h2>
﻿ דיני ברכת הטוב והמטיב על היין:‏
[א] הביאו לו יין אחר, אינו מברך עליו 'בורא פרי הגפן', כי אם 'הטוב והמטיב'. ויש אומרים דאינו מברך 'הטוב והמטיב' כי אם ביש עדיין מן הראשון, וגם שבשעה שבירך 'בורא פרי הגפן' לא היה שם לפניהם היין השני. אבל אם הביאו לפניהם שני מיני יינות, מברך 'בורא פרי הגפן' (מחבר ורמ"א סי'  קעה סעי' א) על המשובח, ופוטר את הגרוע, ואפילו באו זה אחר זה.‏
 אם ידוע לו שהשני גרוע מן הראשון, אינו מברך 'הטוב והמטיב', אבל מן הסתם מברכים על שינוי יין ואין צריך לטועמן תחילה (מחבר שם סעי' ב). אפילו אם טועמו, יוכל שוב לברך 'הטוב והמטיב'. אבל אם שתה תחילה יין לבן שהוא בריא לגוף, ואחר כך הביאו לו אדום, אינו מברך 'הטוב והמטיב'  אלא אם כן יודע שהוא משובח.‏
 ואין לברך 'הטוב והמטיב' אלא כשיש אחר עמו (שם סעי' ד) מיסב בשולחן, ששתו שניהם משני היינות, אז יברך כל אחד מהם 'בורא פרי הגפן' ו'הטוב והמטיב'.‏ יין של שתי חביות והכל ממין אחד, אם בתוך ארבעים יום לבצירתם שמוהו בשני כלים - חשיבי כשני מינין ומברכין עליו 'הטוב והמטיב', ואם לאחר ארבעים יום חלקוהו - חשיב מין אחד (שם סעי' ו).‏
[ב] אם הביאו להם שלוש או ארבע מיני יינות שונים, מברך על כל אחד 'הטוב והמטיב' כדין יין השני.
‏[ג] אם בירך על הכוס אחד 'בורא פרי הגפן' על דעת שלא לשתות עוד, ונמלך ובא לשתות מין יין אחר, יש אומרים דאינו מברך 'הטוב והמטיב' אלא 'בורא פרי הגפן'. ומטעם זה אם קדשו על יין ואחר כך בא להם יין [אחר], צריך לברך 'בורא פרי הגפן', דהוי נמלך גמור.‏
[ד] זה כלל גדול לענין נמלך, שכל שהוא מנהג ודרכן של בני אדם בכך, ומילתא דשכיחא, לא חשיב נמלך ואינו צריך לחזור ולברך (ועיין לקמן סימן ר"ו סעי' ז'). ונפקא מינה, שאם קנה יין אחד ובירך עליו 'בורא פרי הגפן', ולא ישר בעיניו, ושלח ליקח מין יותר טוב, אינו צריך לחזור ולברך 'בורא פרי  הגפן', אלא מברך 'הטוב והמטיב'. ואם אירע זה בליל פסח, מברך על כוס שני 'הטוב והמטיב'. ויש אומרים שאין לברך 'הטוב והמטיב' על כוסות של חיוב, כי אם על שתיה של רשות.‏
 והוא הדין מי שיש לו סעודת שמחה, והמנהג להביא לו יין בני אדם הבאים על השולחן, אין מברכין 'בורא פרי הגפן' כי אם 'הטוב והמטיב'. אבל אם שלחו או הביאו לו יין מבית אחר בזמן שאינו מנהג, ובאופן דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה כלל, יש להסתפק אי מברך 'בורא פרי הגפן' כדין נמלך, או  דילמא דעתו של אדם על כל מה שיביאו לו ומברך 'הטוב והמטיב'. וכל כי הא, הצנועים מושכים את ידיהם.‏
[ה] אם עירב היין הבא מחדש בתוך יינו, אם הרוב מהיין הבא מחדש - יברך 'הטוב והמטיב'.‏ אם שתה יין ישן תחילה, אינו מברך 'הטוב והמטיב' על החדש, אלא אם כן יודע שהוא טוב כמו הישן. וחדש נקרא כל ארבעים יום.‏
[ו] אומרים 'הטוב והמטיב' בבית האבל, אבל בין המצרים הנוהגים שלא לומר 'שהחיינו' יש למנעם שלא ישנו ביין, כדי שלא יברכו 'הטוב והמטיב'.‏ יש מי שאומר שאם שתה בתוך שלושים יום ממנו, אינו מברך עליו 'הטוב והמטיב'. וטוב שאם יש שם אחד שלא שתה ממנו תוך שלושים יום, הוא יברך 'הטוב והמטיב'. ויאמר: סברי מורי, ויפטור את אשר שתו.‏
 וכן יש מי שאומר, שאין האורח מברך 'הטוב והמטיב'. ולכן טוב שאם בעל הבית מיסב עמהם, הוא יברך 'הטוב והמטיב' לפטור האורחים. ויש מי שאומר, שגם הבעל הבית אינו יכול לברך 'הטוב והמטיב', אלא אם כן מכוין שנותן במתנה חצי היין לאורחים, שאז יכולין לברך. וטוב לפרש כן, כדי  לצאת ידי כל הדיעות.‏
[ז] יש מי שאומר שאין לברך 'הטוב והמטיב' אלא אם כן יודע שהיין השני יותר משובח, ויש מי שאומר שמברך אפילו אם השני יותר גרוע, ומה גם אם השני לבן (רמ"א שם סעי' ב). ויש מי שאומר שאינו מברך אלא כשהם שני מינין לבן ואדום ושחור, או ישן וחדש, אבל אם הם מין אחד, אפילו האחד  משובח, אינו מברך.‏
 יש מי שאומר, שאין לברך 'הטוב והמטיב' כי אם כששותים בתוך הסעודה.‏ ובכל כי הא, הרוצה לחוש, לא יברך ברכת 'הטוב והמטיב' לעצמו, אלא יאמר להמיסב עמו שיכוין לפוטרו.‏
<h2>סימן קעז</h2>
﻿ דברים הבאים בתוך הסעודה מה דינם:‏
[א] דברים הבאים בתוך הסעודה, אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה, דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהן ללפת בהם את הפת, כגון. בשר ודגים וביצים וירקות וגבינה ודייסה ומיני מלוחים, אפילו אוכלם בלא פת, אין טעונין ברכה לפניהם - דברכת 'המוציא' פוטרתן, ולא לאחריהן - דברכת  המזון פוטרתן (מחבר סי' קעז סעי' א).‏
 ויש אומרים דאם אין חפץ לאכול פת, ואוכל מעט פת ומברך עליו 'המוציא', אינו פוטר המאכלים, אלא דוקא בקובע סעודתו על הפת, אז אומרים דכל המאכלים מחמת הפת הם באים, אבל כשאין חפץ לאכול פת אינו פוטר. ולכן יותר טוב שיברך עליהם ולא יאכל הפת, אם לא בשבת ויום טוב (מג"א  שם ס"ק א), או כשרוצה לאכול דברים שיש ספק בברכתן הראשונה או האחרונה, שאמרו שיאכלם בתוך הסעודה, כמבואר במקומו.‏
[ב] פירות הבאים בתוך הסעודה, אם אוכלם עם הפת אין צריך כלל ברכה עליהם, ואם אוכל ללא פת לקינוח בעלמא, צריך ברכה לפניהן, דהוי שלא מחמת הסעודה (שם).‏ אבל אם רוצה לאכול פירות, קצת עם פת וקצת בלא פת, בזה יש דעות חלוקות, על כן יש לנהוג שיאכל מעט תחילה בלא פת ויברך, ואחר כך יאכלם בין בפת בין בלא פת. וזהו בקובע סעודתו גם על שאר דברים, אבל הקובע סעודתו על הפירות ללפת בהן את הפת, יאכל תחילה פת עם הפירות, ולא יברך על הפירות (שם סעי' ג).
‏[ג] דברים הבאים לאחר הסעודה קודם ברכת המזון, כגון בסעודות גדולות שלאחר גמר האכילה מושכין ידיהן מן הפת, ומסירין אותו מעל השולחן, ומנקין המפות, ועורכין השולחן בפירות ומיני מגדים, וקובעים עצמן לאכול פירות ולשתות, אז צריכין לברך על כל מה שמביאים, בין אם הוא מדברים הבאים מחמת סעודה כגון בשר ודגים, בין על מיני פירות, טעונים ברכה בין לפניהן בין לאחריהן, ואין לסמוך לא על ברכת 'המוציא' ולא על ברכת המזון (שם סעי' ב ומג"א שם ס"ק ה).‏ ומפני שאין העולם נזהרים בזה, על כן נתפשט המנהג, שלאחר שעורכים השולחן בפירות, מניחין על השולחן קצת מן הפרוסות של פת, כדי שיהא נראה שעדיין לא משכו ידיהם מן הפת, ולא יהיו נראין כמועלין בברכות. אבל אין זה מועיל.‏
 והאיש הירא והמדקדק, יזהר בזה בסעודות גדולות לברך ברכה אחרונה על הפירות אחר ברכת המזון, כי ודאי משכו ידיהם מן הפת, או יזהר שלא למשוך ידו מן הפת ויאכל ממנו עם הפירות. וזה עדיף, לפי שיש מי שאומר שאין לברך על היין אחריהן אפילו סילק הפת לגמרי, ועל כל פנים על היין  אין צריך לחזור ולברך.‏
 ותמרים וכל מידי דמיזן, אין צריך לברך אחריהן, דברכת המזון פוטרתן.
‏[ד] אם אחר שבירך על הפת שלחו לו מבית אחרים שאינו סמוך עליהם, ולא היה דעתו על הדורון, אפילו אם הוא מדברים שדרכן לבוא ללפת את הפת, אם אינו אוכלם עם פת צריך לברך עליהם כדין נמלך (שם סעי' ה). ויש אומרים שאין צריך לברך, דסתם דעת האדם על כל מה שמביאין לו בסעודה (רמ"א שם).‏ ואם אירע כן בפירות, ילפת בהן את הפת. וירא שמים יזהר להיות דעתו בשעה שמברך על הפת ועל היין ועל הפירות, על כל שיבוא לו אפילו בדרך רחוקה דלאו אורחא דמילתא, או ימשוך ידו ויניחם לאחר ברכת המזון, או יאכלם עם פת (ועיין לעיל סימן קמ"ה סעי' ה').‏
[ה] על פירות מבושלים בעינייהו, אפילו עם הבשר, אם אין התחלת קביעות סעודתו עליהם, יש מי שאומר שצריך לברך עליהם, וכן בקישואים כבושים וכדומה. ויש מי שאומר דאפילו אוכלם עם הפת צריך לברך, ויש מי שאומר שאין לברך, כיון שבאים לצורך סעודה ולא לקינוח. ולכן יש אומרים  שישב קודם סעודה ויברך על מין אותו פרי, ויאכל פחות מכשיעור, ויכוין לפטור.‏
[ו] אף על פי שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת, כיון דללפת הם באים, שאין לו לפתן אחר, ואוכל מהם תחילה עם פת, אינם טעונים ברכה (מחבר שם סעי' ד ומג"א שם ס"ק ט וט"ז שם ס"ק ד). אך צריך שיהא דעתו עליהן מעיקרא, כדי שיהא פטור מה שאוכל מהן בלא פת. ויש מי שאומר  שצריך שיהיו לפניו בשעת ברכת 'המוציא'.‏
[ז] מי שאוכל פת וגבינה עם פירות יחד, כגון אגוזים או קישואים, רבו הדיעות. ולצאת ידי ספק, יכוין בברכת 'המוציא' שלא לפוטרן, ויברך עליהן. וגם בזה יש פקפוק, ויותר טוב שיאכל עם פת תחילה ולא יברך. והיותר נכון, שיאכל קודם נטילת ידים מעט, ויברך עליו על דעת לאכול בתוך הסעודה,  ויוצא מכל הפקפוקים.‏
[ח] אם אכל תבשיל או כבוש של חזרת או קישואין בתוך הסעודה, והביאו אחר כך חיין לפירות, יש אומרים שצריך לברך עליהן, ויש אומרים שאין צריך לברך עליהן. וירא שמים יאכל מין אחר תחילה שברכתו שוה לאותן הפירות, או יאכל מהן קודם נטילת ידים לסעודה.
‏[ט] יש מי שאומר שמיני דייסא הבאים בתוך הסעודה ואינו מלפת בהם פת, טעונין ברכה לפניהן. ועל הפירות, שצריכין ברכה לפניהן ולאחריהן. וטוב לחוש ולאכול פת עם הדייסא בתחילה ובסוף, וכן יש ליזהר בפירות הבאים בתוך הסעודה לאכול פת עמהן.‏
<h2>סימן קעח</h2>
﻿ איזה דברים קרוים הפסק בסעודה:‏
[א] אם היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל יחידי וקראו חבירו לדבר עמו, ויצא חוץ לפתח ביתו וחזר, לכתחילה צריך לברך ברכת המזון קודם שיעקר ממקומו, ואם לא בירך קודם שעקר, צריך לחזור למקומו ולברך ברכת המזון, ואחר כך יאכל במקום שירצה, רק שיברך  'המוציא' תחילה (מחבר סי' קעח סעי' א ומג"א שם ס"ק א).‏
 וכן חברים שהיו יושבין לאכול ויצאו לקראת חתן או לשום עסק, אם הניחו שם מקצת אנשים או נשים, ויש אומרים דסגי אפילו מאותם שאינן מסובין על השולחן, וחוזרין למקומן וגומרין סעודתן, אין צריכין לברך שנית. ואם לא הניחו שם אדם כשהן יוצאין, צריכין ברכה למפרע, וכשחוזרין צריכין  ברכה לכתחילה (שם סעי' ב).‏
 והוא הדין אם היו מסובין לשתות או לאכול פירות. שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו, ומברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך על מה שרוצה לאכול (שם), אפילו היה דעתו מתחילה לשנות. ויש אומרים, דלפירות לא מהני הניחו שם מקצת חברים.‏ ובהיסח הדעת ונמלך צריך גם כן לחזור ליטול ידיו, אך לא יברך. ויש חולקין בכל זה.‏
 ופסקן של דברים לפי הדיעות חלוקות שיש בעניינים אלו, ולפום מאי דקיימא לן ספק ברכות להקל: דבשינה מקומו תוך סעודתו, אפילו הלך לחצר אחרת, ואפילו לא הניח שום אדם בשולחן, ואפילו לא חזר כלל למקומו, בכל גווני אין צריך לברך, לא ברכת המזון ולא ברכה שלפניו כלל, זולת אם הסיח  דעתו, ואף בזה אין צורך לברך אלא אם אוכל דברים מחמת הסעודה.‏
 וכל זה בתוך הסעודה, שאם לא הסיח דעתו אין צריך לברך, אבל שלא בתוך הסעודה, כגון שקבע לאכול או לשתות שאר דברים שאין צריכין ברכה במקומן כמו שיתבאר, אז צריך לברך על מה שרוצה לאכול אחרי ששינה מקומו לפניו דוקא, אבל לא על מה שכבר אכל.‏ וזו שצריך לברך לפניו בשאר דברים, היינו דוקא כשלא הניח מקצת חברים, או אפילו שהניח אך לא חזר למקומו, אבל אם מניח וחוזר למקומו, אף בשאר דברים אין צריך לברך, אפילו לפניו כלל, זולת אם הסיח דעתו.‏
 וכל זה אם הוא עבר ושינה מקומו, אמנם לכתחילה כשעוקר ממקומו, אי צריך לברך במקומו ברכת המזון קודם שיעקור, תלוי במחלוקת, ושב ואל תעשה עדיף, שלא ליכנס בספק ברכה שאינה צריכה.‏ ואם לא היה דעתו כשבירך 'המוציא' לעקור ולגמור סעודתו במקום אחר, יברך ברכת המזון קודם שיעקור, כדי שלא יכנס בספק נמלך.‏
[ב] גם על פירות ודברים שאין צריך ברכה במקומן, יש דעות חלוקות. ופסקן של דברים: שאם שינה מבית לבית, אפילו אם היה דעתו מעיקרא לאכול בבית השני, הוי שינוי מקום, וצריך לחזור ולברך, אפילו חזר למקום הראשון. או אפילו כשיהיה השינוי בבית אחד מחדר לחדר, ואין דעתו מעיקרא  לאכול בחדר השני, אלא דאחר כך נמלך והלך, צריך לחזור ולברך. אמנם בבית אחד מחדר לחדר, והיה דעתו מעיקרא לאכול בחדר השני, אין צריך לחזור ולברך. ואפלו לא היה דעתו, אם רואה מקום הראשון אין צריך לחזור ולברך. ובחדר אחד מפינה לפינה לא חשיב שינוי כלל, ואין צריך לחזור ולברך (מחבר שם ומג"א שם ס"ק ד) אפילו לא היה דעתו. ויש מי שאומר דחשיב שינוי אפילו מפינה לפינה אם לא היה דעתו לכך, ומה גם אם אין רואה מקום הראשון. לכן טוב ליזהר שלא לשנות.‏ ובמשנה מקומו בין ברכה לאכילה, יש מי שאומר שצריך לחזור לברך אפילו מפינה לפינה, וטוב ליזהר לכתחילה.‏
 ומי שאוכל פחות מכזית פת ושינה מקומו, יש לו דין פירות, שאין צריכים ברכה במקומן.‏ כל זה הוא בפוסק מלאכול והולך למקום אחר, אמנם אם אוחז פרוסת לחם, או פרי בידו, ואוכל והולך, ליכא שינוי מקום ומברך ברכה אחרונה במקום סיום אכילתו, כמו שנהגו הולכי דרכים דרך הילוכם, ומברכים במקום סיום אכילתם (שם סעי' ד). ומותר לכתחילה לאכול דרך הילוכו, כיון שלא קבע מקום לאכילתו (מג"א שם ס"ק יא).
‏[ג] פת צריך ברכה במקומו, ויש אומרים שהוא הדין כל מיני דגן, ויש אומרים דכל שבעת המינין צריכים ברכה במקומן (מחבר ורמ"א שם סעי' ה), ולכתחילה יזהר בכל הני. וכן לענין שינוי מקום, חשיבי צריך ברכה במקומו כפת וכולהו הנך, וספק ברכות להקל (מג"א שם ס"ק יב).‏
[ד] הנצרך לנקביו בתוך הסעודה והוא יחיד, אף דכיון דלא סגי בלאו הכי, אפילו למצריכין לברך משנה מקומו מחדר לחדר, בזה יודו שאין צריכין לברך, וכן ראוי לנהוג, ולא חשיב הפסק (רמ"א שם סעי' ז).
‏[ה] מי שנזכר בתוך סעודתו שלא התפלל, ועמד והתפלל, לא הוי הפסק (מחבר שם סעי' ו), אפילו הלך לבית הכנסת. ויש מי שאומר, דהא דלא הוי הפסק, היינו כשהתפלל באותו חדר, או הניח שם מקצת חברים (ט"ז שם ס"ק י). וכן אם ישן בתוך סעודתו שינת עראי, לא חשיב הפסק (שם סעי' ז).‏
 ואם הפסיק בתוך סעודתו להתפלל, יחזור ויטול ידיו בלא ברכה, דהוי היסח הדעת.
‏[ו] אם אכל פירות בגן אחד, והלך לגן אחר, צריך לחזור ולברך, אפילו אם הם סמוכים, ואפילו אם כשבירך תחילה היה דעתו על הכל.‏
 והוא הדין בגן אחד, אם לא היה דעתו מתחילה, צריך לברך על כל אילן ואילן (שם סעי' ג). ואפילו אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה, צריך לחזור ולברך (שם סעי' ב), אם לא היה דעתו מתחילה לכך.‏ ולאו דוקא מפירות הגן, אלא כל שאוכל שם דברים שאין צריכים ברכה במקומן, דינא הכי. ובמקום שאין מוקף מחיצות, כל שאינו רואה מקומו הראשון מחמת ריחוק או מחמת הפסק, חשיב שינוי (ונראה דכל שהוא מבעל הבית אחד חשיב מחדר לחדר דמהני דעתו, וכל שהוא משני בעלי בתים חשיב מבית לבית דלא מהני דעתו, כן נראה לי). ויש מי שאומר, שאם אינו מוקף מחיצה, אפילו מאילן לאילן, ואפילו רואה, לא מהני דעתו, כיון שאוכל משני אילנות.
‏[ז] יש מי שאומר, שלא התירו לכתחילה לעקור מסעודתו, אפילו הניח שם מקצת חברים, אלא אם כן הולך לדבר מצוה עוברת (רמ"א שם), או שהיה דעתו מעיקרא כשבירך 'המוציא' לגמור סעודתו במקום אחר (מג"א שם ס"ק ח בשם הב"ח), או אצל אדם אחר.‏
<h2>סימן קעט</h2>
﻿ היסח הדעת בסעודה ודין נמלך:‏
[א] גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים, אינו יכול לאכול ולשתות עד שיברך ברכת המזון (מחבר סי' קעט סעי' א).‏ יש מי שאומר, שיכול לאכול ולשתות בברכה שלפניהם, וכשגומר מלאכול ובא לברך ברכת המזון יטול ידיו שנית, לקיים תיכף לנטילת ידים ברכה (מג"א שם ס"ק ב).‏
 ובעל נפש יחמיר לברך ברכת המזון תיכף אחר נטילת ידים (שם בשם הב"ח), ולא יחזור לאכול ולשתות אחר ברכת המזון תיכף דבר שצריך ברכה לאחריו, שלא ליכנס בספק ברכה שאינה צריכה, עד שיעבור זמן מה.
‏[ב] אם אמר 'הב לן ונבריך' יכול לשתות בברכה, ויש מי שאומר דגם בזה אסור לשתות אפילו בברכה עד שיברך ברכת המזון. ולענין אכילה, יש אומרים דצריך ברכה, ויש אומרים דאפילו ברכה בתחילה אינו צריך, דכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילה (מחבר שם). ונטילת הכוס בידו לברך הוי היסח הדעת כנטילת ידים (שם סעי' ג).
‏[ג] אם גמר בלבו שלא לאכול, או שסילק השולחן, או שאמרו תנו וניטול ידינו, ולא אמרו 'הב לן ונבריך', וגם לא נטל ידיו, לכולי עלמא מותר לאכול דברים הצריכים ברכה לפניהם שלא בירך עדיין עליהם, כגון להביא פירות ויין ולברך. ויש אומרים שמותר לאכול ולשתות אף מדברים שכבר בירך עליהם, ואין צריך לחזור ולברך. ויש מי שאומר שצריך לחזור ולברך תחילה. והמחמיר שלא לאכול תבוא עליו ברכה.‏ וכל זה בשגמר בדעתו שלא לאכול, אבל אם אמר 'הב לן ונבריך' ובדעתו להיות אוכל והולך עד שיביאו ליטול ידיו, נראה ברור דמותר לאכול לכולי עלמא.‏
 ואמירת ברכה אחרונה אפילו שלא במתכוין, הוי היסח הדעת, ולכן מי שבירך על מים על דעת לפטור קאו"י, ושכח ובירך ברכה אחרונה על המים, יש אומרים דצריך לחזור ולברך. ועיין סי' ק"ץ סעי' ב' (ועיין עיקרי הד"ט סי' יו"ד אות כ"ז).
‏[ד] מי שסומך על שולחן אחרים, אפילו אמר 'הב לן ונבריך' לא הוי היסח הדעת, אם לא רצה בעל הבית (שם סעי' ב), דמסתמא דעתו לאכול ולשתות עם בעל הבית. ולכן אם בשעת אמירתו הסיח דעתו בבירור, שאף שיאכל וישתה בעל הבית - הוא לא יאכל ולא ישתה עמו, ונמלך אחר כך לאכול, חייב לברך. וכל שכן כשנוטל ידיו מים אחרונים חייב לברך.‏ ואם אמר בעל הבית 'הב לן ונבריך', ושתקו והסכימו לדבריו, כולם אסורים (מג"א שם ס"ק ד).‏
[ה] לפי דברי המקובלים יש חיוב וסוד גדול לומר 'הב לן ונבריך' כשמקבל כוס ברכת המזון, או קודם נטילת ידים או קודם הזימון, שדבר שבקדושה צריך הזמנה כדי להבריח הקליפות שלא יאחזו. ישמע חכם ויוסיף לקח, לעשות הדין על כל מצוה ומצוה, ועל כל דבר קדושה. והדיבור הזה היא גופה מצוה,  ונוטל שכר.‏
[ו] כשאדם נכנס לבית חבירו ויש שם חבורה שאוכלים, וכל אחד מושיט לו כוס, יש מי שאומר שמברך על כל אחד 'בורא פרי הגפן', דבכל פעם הוא נמלך (מחבר שם סעי' ד). וכבר כתבתי בענין נמלך שתלוי במנהג, ולכן האידנא שיש מנהג כשאחד בא אצל אותם ששותים שמושיטין לו כוסות הרבה,  מסתמא כשבירך על הראשונה דעתו על כל מה שיתנו לו. והיותר טוב שיכוין בפירוש.‏
[ז] הקרואים בבית בעל הבית, ומביאים להם פירות זה אחר זה, אינם צריכים לברך אלא על הראשון (שם סעי' ה), דאתכא דבעל הבית הם סומכים, שיודעים שיתנו להם כל צרכם ורצונם (מג"א שם ס"ק ז). והיותר טוב לכוין בפירוש על כל מה שיביאו.
‏[ח] אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקה ולא שתה מים, ביום ידאג מפני ריח הפה, ובלילה מפני ריח הפה ומפני אסכרה. והאוכל מלח אחר אכילתו, לא יאכל בגודל - דקשה לקבור בנים, ולא בזרת - דקשה לעניות, ולא באצבע - דקשה לש"ר, אלא באמה ובקמיצה (מחבר שם סעי' ו).‏ ויש אומרים דדוקא שלא היה מלח בפה, או במאכלים שאכל, וכן שלא שתה משקה שיש בו מים. ויש אומרים שעכשיו נשתנו הטבעים (מג"א שם ס"ק ח), ולכן נוהגים שלא ליזהר באכילת מלח ושתיית מים אחר הסעודה. והרוצה לחוש ולקיים דברי חכמים, הרי זה זריז ונשכר.‏
<h2>סימן קף</h2>
﻿ דיני פירורי הפת:‏
[א] אין להסיר המפה והלחם עד לאחר ברכת המזון (מחבר סי' קף סעי' א). ויש מהקובלים שכתבו שאין להסיר כלום מעל השולחן, אפילו העצמות והקליפין, עד לאחר ברכת המזון, שניצוצות הקדושה הדבוקים בעצמות וקליפין הם יוצאים על ידי ברכת המזון.‏ ואזהרה שמענו, שלא להוציא מן השולחן שום דבר להאכיל לבהמה חיה ועוף טמאים, קודם ברכת המזון, חס ושלום (ועיין להרב זכור לאברהם חלק ג' דף מ"ח עמוד ג'). והעולם אין נזהרין בזה, ואדרבא מנקים השולחן קודם אכילת פירות. והיודע דברים הנוגעים לתיקון הניצוצות והנשמות המגולגלות, יחוס מאוד כי היכי דליחוסו עליה. ומה גם שעל ידי שמנקין השולחן ומסלקין ידיהם מן הפת, מתחייבים בברכה אחרונה על הפירות, ואין נזהרין, כמו שכתבתי לעיל סימן קע"ז סעי' ג', לכן ההעדר טוב.
‏[ב] כל מי שאינו משייר פת על שולחנו, אינו רואה סימן ברכה לעולם (שם סעי' ב). ובזוהר הקדוש (ח"ב פז, ב) החמירו, ואסמכוהו אקרא ד'לא תשא את שם אלהיך לשוא', שלא ישא את שם ה' על שפתיו לברך ברכת המזון על שולחן של שוא וריקם. והמדקדקים נזהרים שלא ישאר שום כלי ריקם על השולחן בשעת ברכת המזון, כגון הכפות והכוסות והקערות. והנזהר תבוא עליו ברכת טוב.
‏[ג] לא יביא פת שלימה ויתננה על השולחן בשעת ברכת המזון (שם ומג"א שם ס"ק ב), אלא פרוסה. ואם נמצאת כבר על השולחן, יש אומרים דשפיר דמי להניחה, שאין ראוי לבצעה, ויש מי שמחמיר גם בזה. והטוב טוב שיבצענה מקודם ויאכל ממנה, והיה הנשאר לברכה. ומיהו בזוהר הקדוש פרשת יתרו דף פ"ז ע"ב משמע, כי טוב להביא פת שלימה מתחילת הסעודה לצורך ברכת המזון, רק שלא יהיו פתיתין בהדיה. ועיין יד אהרן.
‏[ד] אסור לאבד ביד פירורין שיש בהם כזית. ולכן צריך ליזהר כשנוטל מים אחרונים, שיעשה באופן שלא ינתזו ניצוצי מים על פירורין שיש בהם כזית וימאסו (שם סעי' ג). ואף שהוא אינו מקפיד עליהם, והוא איסטניס שאינו אוכל פירורין, ורוצה להשליכם לעופות, מכל מקום אריא דאיסורא רביע עליה.‏
 והנה להשליך פירורין אפילו שיש בהם כזית, וכן כל מאכל אדם, לבהמה ולעופות, כבר יש מתירין, והכי נהוג. אבל להשליך אותם לאשפה כמו שנוהגים קצת עשירים, ודאי איסורא עבדי. ופתאים עברו ונענשו, שיורדים מנכסיהם, וזרעו מבקש לחם רחמנא ליצלן. והנזהר שלא לעבור על דברי חכמים,  יצו ה' איתו את הברכה.‏
[ה] אפילו פירורין שאין בהם כזית, שמותר לאבדם, מכל מקום קשה לעניות (שם סעי' ד) אם משליכם במקום שנדרסים (מג"א שם ס"ק ג). וצריך ליזהר הרבה, כי חסרון כיס קשה שמעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, והאלהים יביא במשפט אם הוא גרם לעצמו לבא לידי מידה זו. ואזהרה זו  מוטלת ביותר על הנשים, בפרט במקום שיש תינוקות שמפררין, כל כבודה שיהא תמיד המכבדת בידה, 'בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר' (משלי לא, יא).‏
 ויש אומרים דאם יש בפירורין בין כולם כזית, אסור לאבדם בידו.
‏[ו] נוהגים לכסות הסכין או להסירו מן השולחן בשעת ברכת המזון. והמדקדקים מסירים כל כלי ברזל, כגון המזלג והמספריים של נרות וכדומה.‏
 ואין מכסים אותם בשבת ויום טוב (מחבר שם סעי' ה), שהם רמז לעולם הבא, שבאותו זמן יתמתקו הדינים והקליפות, ובלע המות לנצח (ישעיה כה, ח).‏ אסור להרוג פרעוש או כינה על השולחן שאוכל, דחשיב כמזבח, וכתיב 'זה השולחן אשר לפני ה' (יחזקאל מא, כב).‏
 ומהאי טעמא צריך לישב בכבודו על השולחן הדור בלבושו, כמו שעומד בפני גדולים, ובפרט בשעה שמברך ברכת המזון. וידוע מעשה על הרב על רבי ישראל נאג'אר שהקפידו עליו מאוד מן השמים על שהיה יושב על השולחן בגילוי זרועות מחמת החום.‏ לכן הזהר מאוד לקיים מקרא דכתיב (שמות טו, ב) 'זה אלי' ואנוהו, שהוא ראשי תיבות: זה השולחן אשר לפני ה', 'ואנוהו' - אתנאה לפניו.‏
<h2>סימן קפא</h2>
﻿ דין מים אחרונים:‏
[א] מים אחרונים חובה (מחבר סי' קפא סעי' א), וישפיל ראשי אצבעותיו (שם סעי' ה). ויזהר שיהיו המים מעט, כי הם חלק הסטרא אחרא, ואם מוסיף מוסיפין לו להדבק בו.‏ ולא יעבור מליטול אפילו אכל פת לבד, כי יש טעם גדול על פי הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל. וצריך ליזהר בהם מאוד, ואין להקל בהם. והמיקל במים אחרונים מקילין ימיו ושנותיו, כך השיבו מן השמים על ידי שאלת חלום. מי האיש הירא את ה', יהא זריז וזהיר.‏
 ויהא מוכן אצלו כלי ליטול ממנו בשבתו בבית ובחנות ובלכתו בדרך, אבל עתה הן בעוון רבים מעמי הארץ בטלוה לנטילותא דא, ואין נוטלין מים אחרונים, כי אם באוכלים בסעודה בחבורת אנשים. וזה אחד מן הדברים שהפרוץ מרובה, ה' הטוב יכפר בעד, וינחנו במעגלי צדק למען שמו. וביותר צריך  ליזהר כשאין זימון, להעביר רעה מבשרו.‏
[ב] גם המודד מלח, וכל הנוגע במלח, חייב ליטול ידיו אף בלא סעודה. אמנם בסעודה אפילו לא נגע במלח כלל, חייב ליטול ליתן חלק אל הסטרא אחרא שיבדל ממנו. והטוב לומר: 'זה חלק אדם רשע מאלהים' (איוב כ, כט), ויכוין שבכח שם אהי"ה יפרד ממנו הקליפה.
‏[ג] מים אחרונים אין נוטלים על גבי קרקע, שיוכל להיות שיעברו דרך שם קודם שיתנגבו, אלא בכלי. ויש אומרים שאין לשפשף ידיו תוך הכלי, אלא שיערה עליהן תוך כלי, מפני רוח רעה ששורה עליהן. ואם אין לו כלי, נוטל על גבי עצים (שם סעי' ב), או על הרצפה, שאין רוח רעה שורה אלא על גבי הקרקע (מג"א שם ס"ק ב).
‏[ד] אין נוטלין בחמין שהיד נכוית בהן (מחבר שם סעי' ג), ויש אומרים שצריך דוקא צוננין (מג"א שם ס"ק ג בשם הרש"ל).‏
[ה] צריך ליטול עד פרק שני של אצבעות (שם סעי' ד).
‏[ו] אם המסובין רבים עד חמשה - מתחילין מן המברך, ואם הם יותר - מתחילין מן הקטן, נוטלין דרך ישיבתן, ואין מכבדים זה את זה ליטול עד שמגיעין לחמשה האחרונים, וכיון שלא נשארו אלא חמשה שלא נטלו - מתחילין מן המברך (שם סעי' ו). בזה ניכר אם השמש שימש תלמיד חכם, ויודע אם הוא עם הארץ, וכל כיוצא בזה.
‏[ז] יש מי שאומר שצריך לנגב ידיו, ואחר כך מברך (שם סעי' ח).‏
 יש מי שאומר, שצריך ליזהר במים אחרונים שיהיו ראויים לשתיה ולא יהיו מרים וסרוחים, וגם באים מכח גברא.
‏[ח] אין להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון אפילו בדברי תורה, רק יאמר מזמור 'למנצח בנגינות אלהים יחוננו' (תהלים פרק סז), 'אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי' (תהלים לד, ב), 'סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם' (קהלת יב, יג), 'תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד' (תהלים קמה, כא), 'ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה' (תהלים קטו, יח), 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' (יחזקאל מא, כב), לשם יחוד קודשא ברוך הוא ושכינתיה כו'. ואין להוסיף על זה לא בשבת ולא ביום טוב.‏ ורבים מעמי הארץ רוצים להתחסד, ואומרים כמה מזמורים ומשניות. וכל המוסיף גורע, ועובר על מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות מב, א): תיכף לנטילת ידים ברכה.‏
[ט] מצות מים אחרונים קודם ברכת המזון. ואם עבר ולא נטל, יטול לאחר ברכת המזון. ואם אין לו מים, יטול ביין ושאר משקין.
‏[י] יש מי שאומר, שאם אכל מאכל לח שהידים מזוהמות, מברך על מים אחרונים 'על רחיצת ידים'. וטוב לחוש ולברך בלי שם ומלכות, או בהרהור.‏
<h2>סימן קפב</h2>
﻿ הלכות ברכת המזון:‏
 דין כוס ברכת המזון ושלא יהיה פגום:
‏[א] יש אומרים שברכת המזון טעונה כוס, ושצריך לחזור עליו, ושלא יאכל אם אין לו כוס לברך עליו - אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו, אפילו אם צריך לעבור זמן אכילה אחת (מחבר סי' קפב סעי' א), ויש מקילין, ומכל מקום מצוה מן המובחר לברך על הכוס (רמ"א שם ומג"א שם ס"ק א).‏
 ומה גם בשבת ויום טוב לא יעבור מלברך על הכוס, אפילו אם אין שם זימון. ובחול, יש אומרים דצריך כוס, ועל פי הקבלה אין צריך כוס. אמנם בשבת אפילו ביחיד צריך כוס לברכת המזון כמו כשיש זימון.
‏[ב] צריך שלא יהיה פגום, שאם שתה ממנו - פגמו, ואפילו שתה מהכד או מהחבית קטנה הוי פגום, ואפילו מחבית גדולה יש ליזהר לכתחילה.‏
 ויש אומרים שאפילו מים פגומים פסולין למזוג בהן כוס של ברכה (מחבר שם סעי' ג ומג"א שם ס"ק ח).
‏[ג] לכתחילה לא יברך ברכת המזון, ולא יקדש ולא יבדיל, אלא על כוס שנתמלא כולו מחדש, כי יש מי שאומר דלא מהני תיקון להיות מוסיף עליו, דקמא קמא בטיל, וחשיב הכל פגום, ומה גם אם רוב הוא הפגום ומוסיף עליו מעט, וגם אם יחזירנו לצלוחית נעשה כל מה שבצלוחית פגום. ובשעת הדחק שאין לו יין חדש למלאות הכוס, או שאין לו כוס אחר, יוסיף מעט על הכוס מהיין שבצלוחית, ויחזיר הכוס אל הצלוחית בהורקה מעט מעט, ויחזור וימלא הכוס, ובזה יצא ידי כל הדיעות.
‏[ד] אפילו על ידי שיוסיפו מעט מים מתקן (שם סעי' ו), אבל צריך שלא יהיו המים פגומים, ושיוסיף יין או מים מתוך כלי שיש בו רביעית. וזה שיכול לתקן במים, הוא כשסובל מים ואיננו מתקלקל על ידי המים, שאז ההעדר טוב, שבשעת הדחק אף על כוס פגום יכול לברך ולקדש (שם סעי' ז).‏
<h2>סימן קפג</h2>
﻿ דיני כוס ברכת המזון:‏
[א] כוס ברכת המזון צריך ארבעה דברים לעיכובא: א. דהיינו הדחה מבפנים. ב. ושטיפה מבחוץ (מחבר סי' קפג סעי' א). ג. חי, דהיינו שימלאנו מן הצלוחית לשם ברכה. ולא משיורי כוסות. ויש מפרשים חי שלא ימזוג עד ברכת הארץ (מחבר ורמ"א שם סעי' ב). ד. ומלא, רק לא כל כך מלא עד  שישפך.‏
 ולמצוה מן המובחר צריך עוד ששה דברים: א. יקבלו בשתי ידיו, וגם הנותן יתננו בשתי ידיו. ב. כשמתחיל לברך נוטלו בימין ולא יסייע בשמאל כלל. ג. מגביהו מן הקרקע, או מעל גבי ירכו, או מעל גבי השולחן, אל המקום אשר יהיה שם ידו מגביהו טפח. ד. נותן עיניו בו כל זמן הברכה, שלא יסיח  דעתו ממנו. ה. משגרו לאשתו שתשתה ממנו (מחבר שם סעי' ד), אפילו לא אכלה עמהם. ו. ירא שמים יהא נזהר להתעטף במלבוש העליון, וגם להניח הכובע בראשו, ולא יברך במצנפת הקטנה של השינה. (מג"א שם ס"ק ה) ואף כשמברך ביחיד בלי כוס ינהוג כן.‏
[ב] אפילו אם הכוס נקי, טוב לקיים בו הדחה ושטיפה, כי כל דברי חכמים אינם רק משום פשטן של דברים, אלא ראשם מגיע השמימה, על כל קוץ וקוץ סודות עליונים, ועושה פרי למעלה. אמנם בשעת הדחק סגי לקנחו במפה.
‏[ג] יתן הכוס על כפו הימנית, ואיטר יד יטלנו בימינו שהוא שמאל כל אדם (שם סעי' ה). ויש מי שאומר שיניח תחתית הכוס על גבי החמש אצבעות, ואני אומר שיותר טוב ליתנו על הכף כדי שלא ילמדו ליתנו על האצבעות. ואפשר יש אדם שהוא מפחד שמא יפול, ולא יוכל לכוין בברכת המזון. אבל לא יאחז בדופני הכוס בידו.‏ כשמגיע 'לברכת הארץ', באומרו 'וברכת את', בתיבת 'את', ימזגנו (שם סעי' ב) במים שאינן פגומים. ואם היין חזק שצריך הרבה מים, וצריך שיהא הכוס מלא, ימזגנו קצת קודם ברכת המזון, ומוסיף 'בברכת הארץ'. ויכוין למתק הדינים. והדברים עתיקים.‏
[ד] כוס של ברכה ושל קידוש, צריך שיהא שלם (שם סעי' ג) בשפתיו ובבסיס, שלא יהא בו פגימה וחסרון כחגירת הצפורן. ובשעת הדחק מותר. ויש מי שפוסל אפילו בשעת הדחק. וסדק אפילו בלא חסרון פסול.
‏[ה] כל אחד מהמסובין יאמר עם המברך כל ברכת המזון (שם סעי' ז), ולא יסמוך לצאת ידי חובה בברכת המברך, כי מי זה ערב אל לבו להיות אזניו קשובות ולא יאבד אפילו תיבה אחת. ולכן נאה ויאה מנהג אנשי ספרד שכל המסובין מברכין ברכת המזון. ולא טוב מנהג קצת מקומות באשכנז שסומכין על המברך, וכבר צווחו עליו רבני אשכנז.
‏[ו] לענין לשאול בברכת המזון מפני היראה ומפני הכבוד, דינו כתפילה (שם סעי' ח).‏
 ומינה, שאין לענות אפילו קדיש וקדושה.
‏[ז] צריך לישב בשעה שמברך, ולא יברך עומד או מהלך אם אינו בדרך, וגם לא יהא מסב שהוא דרך גאוה, אלא ישב באימה (שם סעי' ט). ואסור לברך והוא עוסק במלאכתו (שם סעי' יב), אפילו תשמיש קל אסור (באר היטב שם ס"ק יב).‏
 וחיוב גדול הוא לברך בשמחה ובטוב לבב, ובכוונה בה. ובפרט כשמברך ברכת המזון יחידי, שאז ביותר צריך כוונה גדולה עד מאוד לסלק מעליו הסטרא אחרא. ואם לא יכוין בברכת המזון, אז יהא הסטרא אחרא בעלת הבית, מה שהיה אורח.‏ וצריך לומר ברכת המזון בשמחה גדולה, ולכוין לקיים מצוות עשה של ברכת המזון.‏
 וידקדק במילותיה, ויאמרה בקול רם ולא בלחש, ולכתחילה צריך להשמיע לאזנו.‏ ויאמר קודם: לשם יחוד קודשא ברוך הוא ושכינתיה כו'.‏
 וכשהוא יחידי שאינו מברך על הכוס, או שהוא ביד המסובין שאינו אוחז הכוס בידו, יהיו ידיו זקופות על לבו, הימנית על השמאלית, ויסגור עיניו.‏ ויברך בשפה ברורה אות באות, בדחילו ורחימו ושמחה רבה. וכבר סופר על איש חסיד שהיה מברך ברכת המזון בכוונה רבה, ונכנסו אצלו מגדולי העיר ולא הרגיש בביאתם מרוב הדבקות והכוונה, לאחר שסיים ברכת המזון וראה אותם, חרד כנגדם, ואמר להם: אל ירע בעיני מורי כי לא נשאתי פני לכם, כי באמת לא הרגשתי בביאתכם, בהיותי טרוד בחשק רב לקיים מצות עשה של ברכת המזון, כי אין בכל הברכות שבעולם ברכה שהיא מצות עשה דאורייתא כי אם ברכת המזון.‏ ובאמת שכאשר יעמיק האיש הנלבב בזה, וכאשר ישים לבבו אל דברי הברכות, על כל תיבה ותיבה ימצא התעוררות, רשפי אש שלהבת אהבת ה' יתברך, וישמח ישראל בעושיו, כי מה אנוש, מה אנו ומה חיינו, אדם להבל דמה, בפרט בהיותנו מכעיסים את בוראנו מה מאוד גדל שפלותינו, וכל כך גבר חסדו ואהבתו אותנו, שהוא משגיח עלינו להטיב לנו בכל מיני טובות, ולסייענו על דבר כבוד שמו, והגדולה שבטובות מה שעשה עמנו טובות הנפש, ונתן לנו תורת אמת, חוקים ומצוות טובים, כי יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות פ"ד משנה יז), וכמו  כן רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל עד שהרבה להם תורה ומצוות (מכות כג, ב), כגון שציונו שנברך אנחנו אנוש רימה למלך שוכן רומה על הארץ ועל המזון ועל הטובות שהטיב לנו, ובזה אנו בונים בשמים סודות עליונים ורזי דרזין.‏
 רק כללות הכוונה, שעל ידי ארבע ברכות של ברכת המזון, גורם תיקון ועליה ושפע וברכה לארבעה עולמות עליונים: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. והקב"ה קובע לנו שכר טוב על זה בעולם הבא, וגם בעולם הזה פרי מעלליו יאכל המכוין בברכת המזון, שכתבו שמובטח לו שלא יחסרו מזונותיו כל  ימי חייו בריוח וכבוד. ומה שכר גדול נבקש, מהיותנו זוכים שיחפוץ בנו מלך הכבוד שנברך אותו.‏
 וכבר פירש מוהר"ם אלשיך פסוק 'כי טוב חסדך מחיים' (תהלים סג, ד), ומה הוא החסד שהוא טוב מחיים, מה שנתת לי רשות ש'שפתי ישבחנוך' (שם), מה שאין זוכים כמה מלאכי רום. וזה אני זוכר באומרי בברכת המזון: על הכל אנחנו מודים לך, ומברכים את שמך, כאמור ואכלת ושבעת וברכת כו',  רצונו לומר: על הכל ויותר מהכל, אנחנו מברכים על מה שאמור 'ואכלת ושבעת וברכת', כי בזה הן הראנו ה' אלהינו גודל אהבתו וחיבתו שאוהב המלך לעם דל עני והלך, היש חיך מתוק מזה, אי אפשר שלא לשמוח.‏
 הראת לדעת גודל מעלת מצות ברכת המזון, מלבד מה שאין יד שכלנו מגעת מה רב טובה ואת יקר תפארת גדולתה, שהיא מהדברים שעומדים ברומו של עולם. והן בעוון, רבים מעמי הארץ מזלזלים בה, ומברכים אותה במהירות, ויש עוסק בעסקיו, רומז בעיניו, קורץ בשפתיו, מולל באצבעותיו,  עושה שחוק וקלות ראש, ומיסב על צידו וכדומה. אוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה לעולם הבא, ופרי מעלליהם יאכלו בעולם הזה, צדיק הוא ה' דיהיב עניותא לישראל, יגעים ועמלים הרבה ומשיגים קמעה, כאשר אין עושין הסגולה להשגת הפרנסה בריוח וכבוד, שהיא אמירת ברכת המזון בכוונה. והיותר רעה גדולה, שמרעה אל רעה יצאו, מאחר שנעשה הסטרא אחרא בעלת הבית, דין גרמא כי גבר עלינו יצרנו הרע ועשה בנו את אשר זמם.‏ הנה כי כן, עם ה' חזק ונתחזק בעד אלהינו, ונחוש על כבוד קוננו ועל נפשינו, ונתנה לב לברך ברכת המזון כתיקונה בכוונה, אולי יתעשת האלהים לנו ויעזרנו לגרש את הסטרא אחרא מעלינו, וללכת בדרך טובים, ונשבע לחם ונהיה טובים, אמן כן יהי רצון. ודי בזה, אם בעל נפש אתה.‏
[ח] מוזגין את הכוס תחילה ואחר כך נוטלין לידים, ובפרט הדחת הכוס צריך ליזהר שיהיה קודם נטילת ידים. ואם אירע שהדיחו הכוס אחר נטילת ידים, יזהר לנגב הכוס יפה יפה במפה, כי לא טוב להיות משיורי מים של מים אחרונים. וכיוצא בזה שצריך ליזהר שלא לשתות משיורי מים של שום רחיצה.
‏[ט] אין נותנין כוס של ברכה לקטוע אצבע, או למוכה שחין, ואין ליטול הכוס בבתי ידים. ואין נותנין כוס של ברכה אלא לטוב עין (רס"א שם סעיף ז), שהוא שונא בצע ועושה חסד בממונו (מג"א שם ס"ק יג). ונהי שהנותן צריך ליתן להגדול שבמסובין, אך המקבל יחוש אם רואה שיש בשולחן טוב עין יותר ממנו - יכבדנו, לקיים מה שנאמר 'טוב עין הוא יברך' (משלי כב, ט; סוטה לח, ב).
‏[י] יש אומרים שגם ברכת מעין שלוש צריך לאמרה מיושב (מחבר שם סעי' י). וטוב ליזהר בכל הברכות.‏ ועל כל פנים, אסור לברך כשהוא מיסב, או עוסק בשום עסק, אפילו תשמיש קל, כגון מנגב ידיו או לובש מלבושיו וכדומה, זה שוה בכל הברכות לכולי עלמא.‏
<h2>סימן קפד</h2>
﻿ לקבוע ברכה במקום סעודה, ועד כמה יכול לברך מי ששכח ולא בירך:‏
[א] מי שאכל במקום אחד, צריך לברך קודם שיעקור ממקומו (מחבר סי' קפד סעי' א). ואינו רשאי לכתחילה לילך ולגמור סעודתו במקום אחר, אפילו מחדר לחדר בבית אחד, אם לא היה דעתו בכך בשעה שבירך המוציא, כמו שכתבתי סימן קע"ח.‏ ואם יצא ממקומו ולא בירך, אם היה במזיד - יחזור למקומו ויברך (שם), אם אין המקום רחוק כל כך שעד שיחזור יתעכל המזון שבמעיו (מג"א שם ס"ק ב). ואם בירך במקום שנזכר, יש מי שאומר שלא יצא (רמ"א שם). ולכן אם יש פת יחזור ויאכל, ויכוין בברכת המזון לפטור גם אכילה ראשונה. ואם היה בשוגג, גם כן יש מי שאומר שיחזור למקומו ויברך (רמ"א שם). ולכן אם [יש לו פת] יש לו תקנה, בין לשוגג בין למזיד, שיאכל במקום השני כזית פת ויברך שם (שם סעי' ב). ואם אין לו פת, לכתחילה יחזור למקומו אפילו היה בשוגג, (שם סעי' א-ב) אם לא שהולך בדרך ואין ממתינין לו  בני החבורה, שאז אפילו במזיד אין צריך לחזור למקומו, שהרי בדיעבד אם בירך במקום שנזכר, קיימא לן דיצא בכל גוונא, ושעת הדחק כדיעבד דמי.‏
 וכן אם אין המקום נקי, ובלתי אפשרי לו לנקותו, יוכל לילך לחוץ ולברך, אף אם אין לו פת לאכול במקום השני.
‏[ב] יש אומרים שכל שבעת המינים טעונים ברכה שלאחריהם במקומן (שם סעי' ג), ואם יצאו ממקומן דינו כמו שכתבתי לעיל.‏
[ג] אם אכל פת כדי שביעה, ולא היה צמא למים, או שהיה צמא ושתה בתוך אכילתו, שאז הוא מחוייב בברכת המזון מן התורה, ונסתפק אם בירך אם לא בירך, חוזר ומברך. וכן אם טעה באמצע ברכת המזון ואינו יודע היכן טעה, או שנתנמנם ואינו יודע היכן עמד, חוזר לראש אותה ברכה, ואם אינו יודע  באיזו ברכה עומד חוזר לראש. ויש אומרים דלעולם חוזר לראש, דכל שלוש ברכות חדא חשיבי, אבל אם טעה ב'הטוב והמטיב' אינו חוזר לראש.‏
 אמנם אם לא אכל כדי שביעה, וכן האוכל פת הבאה בכיסנין ונסתפק אם בירך מעין שלוש, או שקבע סעודתו על כיסנין שנילושו בדבש ומי פירות ונסתפק אם בירך ברכת המזון, וכן אם ספק לו אם אכל כזית פת או פחות, וכן אשה שנסתפקה אם ברכה, הטוב והישר שיאכל עוד מאותו המין, או שיכוין  לצאת ידי חובה בברכת אחר. אמנם אם אינו יכול לאכול עוד, לא יחזור לברך, דבכולהו הנך איכא מחלוקת, וספק ברכות להקל. וכן כשחוזר מספק, לא יחזור ברכת 'הטוב והמטיב' שהיא מדרבנן. וגם לכתחילה לא יברך להוציא לאותם שודאי לא בירכו.‏
[ד] עד אימתי יכול לברך, עד שיתעכל המזון שבמעיו. ושיעור עיכול, באכילה מרובה עד שש שעות, ויש אומרים דבאכילה מועטת שיעור עיכול עד שעה ורביע, ויש אומרים דשיעור עיכול כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, ומשעה שהתחיל להיות רעב, אף על פי שלא נתעכל עדיין לגמרי, כנתעכל  לגמרי חשיב (שם סעי' ה). ואם היה רעב ואכל מעט, ישער אם חזר להיות רעב כמו מעיקרא.‏
 וכן לענין אכילת פירות ושתיית יין ומים, כיון שעבר זמן מה עד שחזר להיות צמא או רעב לשתות אותו משקה, או לאכול אותו פרי, לא יברך. ויש אומרים שאם רוצה לפטור שתי אכילות או שתי שתיות בברכה אחת, ושהה ביניהן כדי עיכול, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. ולכן יכוין שלא לפטור  אם דעתו לשהות, כגון השותה קאו"י אחר קאו"י.‏
<h2>סימנים קפה קפו</h2>
﻿ לברך ברכת המזון בקול רם, ויתר פרטים בברכת המזון:‏
[א] צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו (מחבר סי' קפה סעי' ב). ויש אומרים שאם לא השמיע לאזניו לא יצא. ולכן אם אירע שלא השמיע לאזניו, אם יש לו עוד פת - יחזור ויאכל ויחזור ויברך, כדי שלא ליכנס בספק ביטול מצות עשה של ברכת המזון, וכדי לצאת ידי כל הדיעות.‏ זה כלל גדול, האי דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דברכות (ב"ק ל. א), ובספק ברכות - יזהר מאוד שלא ליכשל בספק איסור ברכה לבטלה, ובספק נהנה מן העולם הזה בלא ברכה. וליעביד כל טצדקי, את אשר בכחו לעשות יעשה לצאת ידי כל הדעות. ובמקום שאי אפשר לתקן, נקוט כללא בידך: ספק ברכות להקל, חוץ מברכת המזון שהיא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא.
‏[ב] ירא שמים יברך ברכת המזון קודם שיבוא לידי שכרות שאינו יכול לדבר בפני המלך, ואם בירך בהיותו שיכור, או שמצא צואה במקום שהיה ראוי להסתפק והיה לו לבדוק ולא בדק, יש ספק אם צריך לחזור ולברך (שם סעי' ה), וספיקא דאורייתא לחומרא. אך אם יש לו פת בסלו, יחזור ויאכל.‏
[ג] נשים חייבות בברכת המזון (שם סי' קפו סעי' א). והן בעוון, עתה רבות בנות כנשים המצריות עבריות, שאוכלות בלי ברכה מחמת חסרון ידיעה, ועתידות הן ואביהן ובעליהן ליתן את הדין, כי האוכל בלא ברכה, והמאכיל, ומי שבידו למחות ואינו מוחה, כולם חטאם ישאו. וראוי לכל אב ללמד את בתו  בנעוריה בית אביה, נוסח תפילה קצרה, ונוסח ברכות הנהנין וברכת המזון, לפחות הנוסח קצרה שיש בספרים, ולהזכיר מעין המאורע בשבת ויום טוב וראש חודש. ואם לא למדה אביה, בעלה חייב ללמדה. ועל דבר זה יבוזו כסף עד שתלמוד, ואין כסף נחשב נגד אפרושי מאיסורא ועשות רצון אבינו שבשמים.‏ ומה טוב ומה נעים ללמד לאשה מלאכת הכתיבה, שאז בנקל תוכל ללמוד ספרי מוסר שיש ללועזים בלע"ז, ומתוך שלבה רך - פועל בה הדברי מוסר יותר מן האיש, ותהיה 'אשה יראת ה' היא תתהלל' (משלי לא, ל). ואם לא יוכל לבוז כסף, יעמול ללמדה הוא בעצמו, על כגון זה אמרו (עי' ברכות יז, א): אשרי מי שעמלו לעשות נחת רוח ליוצרו.‏ ואם ספק לה אם ברכה ברכת המזון, לא תחזור לברך.‏
[ד] קטן חייב מדרבנן כדי לחנכו (שם סעי' ב). וכבר מלתי אמורה לעיל סימן ע' וסימן ק"ו, שהרוצה לצאת ידי חובה שחייבוהו רבנן לחנך את בניו, חיובא רמיא עליו לעמוד על גבי בניו הקטנים שיברכו הברכות כתיקונן, ולא יסמוך על אמונם, כי הבנים לא אמון בם, וחזקתם שאין מברכין כתיקונה. ואולי  אין שם כי אם הזכרת שמות לבטלה, כאשר מחלה זו מצויה גם בגדולים רבים מעמי הארץ, שגרמו להם אביהם ורבניהם שלא למדום מקטנותם, ושבשתא כיון דעל על. וראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא, י), יותר טוב ללמדם ולהרגילם בתפילות וברכות שיאמרום כתיקונם - מללמדם שאר למודים.  וביותר החיוב מוטל על האב, שעל כל יום שאינו מתפלל כראוי, ועל כל ברכה שאינו מברך כראוי, אביו ענוש יענש, שקעבר אדרבנן שהטילו החיוב עליו עד 'אור לארבעה עשר', שאז אמור יאמר: ברוך שפטרני מעונשו של זה.‏
<h2>סימנים קפז קפח קפט</h2>
﻿ דיוקים בנוסח ברכת המזון, ודיני ברכת המזון בשבת, ודין הטועה בברכת המזון:‏
[א] לקטנים שלא הגיעו לחינוך, שאומרים להם 'בריך' במקום ברכת המזון, צריך לומר נוסח זה. וכן יברכו הנשים לפחות, כדי שלא לישאר בלא כלום: בריך רחמנא מרן מלכא דעלמא מריה דהאי פיתא, בריך רחמנא דזן לכולא. ואם יוסיף ויאמר עוד נוסח זה, יוצא ידי חובה בברכת המזון (מחבר סי' קפז  סעי' א) לשעת הדחק, וטוב לגבר שיאמר לאשתו ובניו ובנותיו נוסח זה הקצר, אם לא יוכל לבוא בארוכה: נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ונתת לנו (ברית ותורה), לחם לשובע, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון. רחם ה' אלהינו עלינו, ועל כל ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל מלכות בן דוד משיחך (ושמחנו ביום השבת הזה, וזכרנו לטובה ביום ראש החודש הזה, או ביום חג פלוני), ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, ברוך אתה ה' בונה ירושלים אמן. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו, המלך הטוב המטיב לכל, הוא מטיב הוא  יטיב לנו, הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים וכל טוב, הוא יזכנו לימות המשיח, עושה שלום כו'.‏
 ונוסח זה מועיל לכל מי שהוא דחוק וטרוד ונחוץ הרבה, והזריזים תהא זאת כתוב אצלם ומונחת באפונדתם לעת הצורך.‏ אך יש אומרים, ששלוש ברכות צריך לברך מדין תורה. לכן יזהיר את ביתו, אשה בנים ובנות, לברך כל ברכת המזון כתיקונה, אם לא בשעת דוחק גדול.‏
[ב] אם לא הזכיר בברכת הארץ 'ברית' או שלא הזכיר 'תורה', מחזירין אותו (שם סעי' ג). והנשים, יותר טוב שלא יזכרו 'ברית' ו'תורה' (רמ"א שם).
‏[ג] אם לא הזכיר ב'בונה ירושלים' מלכות בית דוד, מחזירין אותו (מחבר שם סעי' ד).‏
 ואומרים 'על הנסים' בחנוכה ופורים בברכת הארץ קודם 'ועל הכל', ואם לא אמרו לא יחזור, אלא יאמר בתוך שאר הרחמן: הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם כו' (רמ"א שם).‏ ואחר שחתם 'בונה ירושלים' יענה אמן אחר ברכת עצמו, מפני שהוא סיום ברכות דאורייתא, שברכת 'הטוב והמטיב' אינה מדאורייתא (מחבר סי' קפח סעי' א).‏
[ד] אין להזכיר בברכה שלישית מלכות שמים, כיון שנזכר בה מלכות בית דוד, ואין להשוות מלכותא דארעא עם מלכותא דשמיא. ולכן אין לומר בה 'אבינו מלכנו' (שם סעי' ג). ויש אומרים דאף כשאומר 'יעלה ויבוא' לא יסיים 'מלך חנון ורחום', אלא ידלג תיבת מלך (רמ"א שם).‏ ומזה תבין גנות הדבר, במאי דאמרי אינשי: מהאלקים והשכן אי אפשר לכסות דבר, וכל כיוצא בזה (ועיין חוקי חיים אות א' ס"ק מ"ו).‏
[ה] בשבת אומר בברכה שלישית 'רצה והחליצנו', ובראש חודש ויום טוב וחול המועד אומר 'יעלה ויבוא'. ואם חל אחד מהם בשבת, אומר 'רצה והחליצנו' ואחר כך 'יעלה ויבוא'. ואינו מזכיר של שבת ב'יעלה ויבוא', ולא של יום טוב וראש חודש וחול המועד ב'רצה' (מחבר שם סעי' ה).‏ וכן בברכה מעין שלוש, שמברך על פת כיסנין ועל יין ועל שבעת המינין, מזכיר מעין המאורע קודם 'כי אתה טוב ומטיב'. בשבת אומר: ורצה והחליצנו במצוותיך ובמצות יום השביעי השבת הגדול והקדוש הזה, ופירוש 'והחליצנו' הוא 'וזרזנו'. ובראש חודש ויום טוב וחול המועד אומר: וזכרנו לטובה, ופקדנו לברכה, ביום כו'. כי אתה טוב ומטיב וכו'.
‏[ו] טעה ולא הזכיר של שבת בסעודת הלילה, או בסעודה ראשונה של יום, אם נזכר באומרו ברוך אתה ה' קודם שיאמר 'בונה ירושלים', יסיים: למדני חוקיך, ויזכיר מעין המאורע במקומו. ואם נזכר אחר שאמר 'בונה ירושלים' קודם שיתחיל ברכת 'הטוב והמטיב', אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה, לאות ולברית, כרוך אתה ה' מקדש השבת (שם סעי' ו). ומי שאינו יודע נוסח ברכה זו, צריך לחזור לראש, כיון שאינו יודע לתקן החסרון. אלא דאם יודע ההתחלה והסיום סגי, אף שאינו יודע שאר הנוסח כראוי.‏ ואם טעה ולא הזכיר של יום טוב, אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לישראל, לששון ולשמחה, את יום חג פלוני הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ואם חל יום טוב בשבת, אומר: שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, וימים טובים לששון ולשמחה, את יום חג פלוני הזה, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים (שם).‏ והא דסגי בהך ברכה, דוקא כשזוכר קודם שהתחיל 'הטוב והמטיב', אבל אם לא נזכר עד שהתחיל 'הטוב והמטיב' אפילו לא אמר רק ברוך, חוזר לראש ברכת המזון (שם).‏
 אם טעה ולא הזכיר בה של ראש חודש, ונזכר קודם שהתחיל 'הטוב והמטיב', אומר: ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון, בלי הזכרת שם ומלכות, ואינו חותם. ואם לא נזכר עד שהתחיל 'הטוב והמטיב' אינו חוזר (שם סעי' ז).‏ וחול המועד וסעודה שלישית של שבת דינו כראש חודש (שם סעי' ז-ח). ויש מי שאומר דסעודה שלישית גם כן חוזר כשאר סעודות, ולכן טוב שיחזור לאכול ולברך.‏
 אם חל ראש חודש בשבת, והזכיר של שבת ולא הזכיר של ראש חודש, ולא נזכר עד שהתחיל 'הטוב והמטיב', אינו חוזר, ויש מי שאומר דחוזר. ואם שכח גם של שבת, ונזכר קודם שהתחיל 'הטוב והמטיב', כולל ראש חודש עם שבת, ואומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה  וראשי חדשים לזכרון. ואם שכח של שבת בלבד, אינו כולל ראש חודש בברכה. מיהו אם פתח ב'הטוב והמטיב' דחוזר לראש, חוזר ומזכיר גם של ראש חודש (שם סעי' ז), דקמא בטיל. וכשכולל שבת בראש חודש, חותם בשל שבת ובשל ראש חודש.‏
 וראש השנה, ויום הכיפורים לחולה האוכל, דינם כראש חודש, ואם נזכר קודם 'הטוב והמטיב' אומר: ברוך שנתן לעמו ישראל את יום הזכרון הזה, או: את יום הכפורים הזה, ותו לא.
‏[ז] היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, ומיהו ידלג תיבת 'הזה'. והוא הדין לראש חודש ופורים וחנוכה (שם סעי' י). ואם התפלל ערבית באמצע הסעודה, שוב אינו מזכיר מעין המאורע בברכת המזון (מג"א שם ס"ק יז).‏
 ואם ראש חודש במוצאי שבת וכדומה, אינו מזכיר רק של שבת, דהוו תרתי דסתרן.‏ ועד כדי שיתעכל המזון שאכל בשבת יוכל להזכיר של שבת, שאינו בדין שאם ישב לאכול כל הלילה שיזכיר של שבת. ויש מי שאומר דבתר השתא אזלינן, ולכן אם טעה ולא הזכיר אינו חוזר. ויש אומרים, דדוקא בשבת ויום טוב ופורים אזלינן בתר התחלת הסעודה, אבל לא בראש חודש וחנוכה. ושב ואל תעשה עדיף, שהרי אם לא הזכיר אין צריך לחזור.‏ ובברכה אחרונה שנתקנה על כוס ברכת המזון, פשוט שאין להזכיר מעין המאורע אפילו במוצאי שבת. ואם המשיכו סעודה בבית החתן עד ליל שמינית, אין לומר שבע ברכות.‏
[ח] באמת אמרו (ברכות נ, א): מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם עם הארץ. ואני אומר, בין לתלמיד חכם בין לעם הארץ, מברכותיו ומסדר מעשיו, בין בעשיית המצוות, בין בזהירות מכל נדנוד איסור, בין בהלכות דרך ארץ, ניכר אם הוא ירא את ה', ואם הוא לומד או שומע בלימודים על  מנת לשמור ולעשות ולקיים, כי זה כל האדם.‏
 ובפרט אכסנאי שבא לעיר, צריך ליזהר מאוד בכל עניניו, ולמיחש בעי לצאת ידי שמים ולצאת ידי בריות, כי המצא ימצא איזה אנשים שרוצים לתהות בקנקן של האורח, ואליו ישגיחו אליו יתבוננו בשבעה עינים, להכירו מתוך דבריו ומתוך מעשיו מה טיבו של עובר אורח, והנקדנים תופסין אותו על  דקה מן הדקה, לכן צריך ליזהר מאוד לדקדק במעשיו היטב הדק, כי לא ידעו תועי רוח שאין לדקדק כל כך, כי כל האדם כוזב, ואטו כל דלא ידע כל הנמצא כתוב בספר לאו גברא רבה הוא, ומשכחת לה דלאו אדעתיה, כי שכחה מצויה, על כל פנים חזותו ומעשיו מוכיח עליו.‏
 לכן שמע ואתה דע לך נוסח ברכות ותפילות, וכיצד סדר עבודת ה' יתברך, ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וארשום קצת דקדוקים בברכת המזון בסייעתא דשמיא, והיו לזכרון בין עיניך: ברכה א': יש נוהגין להתחיל 'ברוך הוא וברוך שמו' כו', ואין להתחיל כך רק כשמזמנים בשם, דהיינו  בעשרה, והעדר טוב אפילו בעשרה.‏
 וכן יש מתחילין: הזננו כו' המעדיף טובו עלינו. וזה התוספת - מגרעות נתן, שהרי אמרו שאין אות פ' (ארוכה) בברכת המזון להורות שכל המברך ברכת המזון בכוונה אין בו לא אף ולא שצף ולא קצף. ומטעם זה ראיתי נזהרים בנוסח 'רצה', שלא לומר: ואף על פי שאכלנו ושתינו, אלא: וגם שאכלנו  ושתינו. ולכן הטוב הוא להתחיל: ברוך אתה ה' הזן אותנו כו', לא חסר לנו ואל יחסר לנו (עיין לקמן סימן רט"ו סוף סעי' ג').‏
 ברכה ב' לא יתחיל: על ארצנו, אלא מתחיל: נודה לך.‏ 'ועל חיים שחוננתנו'; 'ועל המזון שאתה זן' וכו'; 'אנחנו מודים לך'; 'על הכל' בלא וא"ו.‏
 ברכה ג': 'עלינו ועל כל ישראל עמך'; 'רענו זוננו'; 'ואל תצריכנו לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלואתם אלא לידך' כו'; 'יהי רצון שלא נבוש'; רצה: 'נשבות בו וננוח בו ונתענג בו' וכו'.‏ אחר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' אומר 'ותבנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו ברוך אתה ה' בונה ירושלים', ולא יאמר 'בונה ברחמיו'.‏
 ברכה ד': 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אבינו מלכנו', ולא יאמר 'האל' אבינו; 'הטוב והמטיב לכל בכל יום', ולא יאמר 'שבכל' יום; הוא הטיב לנו הוא מטיב לנו הוא יטיב לנו, הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו כו' (שם סי' קפט סעי' א). וכל טוב.‏ יש אומרים שגם בבית האבל צריך לומר שלוש הטבות ושלוש גמולות, ובחלק יורה דעה הלכות אבל נכתוב נוסח ברכת אבל בסייעתא דשמיא.‏
 'הרחמן הוא יפרנסנו כו' בריוח ולא בצמצום'; 'הרחמן הוא יצליח את דרכנו'; 'הרחמן הוא יצליחנו בלימודינו'; 'הרחמן הוא ירפאנו רפואה שלימה רפואת הנפש ורפואת הגוף'.‏ אם יש גוים בבית, יאמר: הרחמן הוא יברך כל אחד ואחד ממנו בני ברית, כמו שנתברכו אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל' כו'.‏
 'הרחמן הוא יטע תורתו כו' ויהיו כל מעשינו לשם שמים'.‏ אורח מברך לבעל הבית, ואומר: הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה (ואם עשה הסעודה בבית אחר, אומר: את בעל הסעודה הזאת), הוא ובניו ואשתו וכל אשר לו, בבנים שלא ימותו, ובנכסיו שלא ימעטו, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, יהי שלום בחילו שלוה בארמונותיו, ולא ישלוט שטן במעשה ידיו, ולא יבוש בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא, ואל יזדקק לא לפניו ולא לפנינו שום מכשול והרהור עוון מעתה ועד עולם, אמן סלה.‏ ואם הם אחים שלא חלקו, יאמר בלשון רבים: הרחמן הוא יברך את בעלי הסעודה הזאת, הם ובניהם ונשיהם כו'.‏
 בליל ישוע הבן יוסיף ויאמר: הרחמן הוא יברך את הילד הנולד, ויזכה למילה ולתורה ולחופה ולמצוות ולמעשים טובים, בחיי אביו ואמו, ובחיי כל ישראל, ה' ישמרם ויחיים, וכן יהי רצון ונאמר אמן. בסעודת מילה יאמר: הרחמן הוא יברך את הילד הנולד, כשם שזכה לברית מילה כך יזכה להיות צדיק  וחסיד נאמן בבריתו, ויזכה לתורה כו'.‏
 בסעודת נשואין יוסיף ויאמר: הרחמן הוא יברך את החתן ואת הכלה, כשם שזכו ליכנס לחופה כך יזכו לזרע של קיימא ולקיים כל מצוות שבתורה. וכל כיוצא בזה, המברך מתברך. ישמע חכם ויוסיף לקח.‏ בשבת ויום טוב וראש חודש אומר 'מגדול', ויש אומרים שגם בסעודת מוצאי שבת אומר 'מגדול'.‏
<h2>סימן קצ</h2>
﻿ דיני שתיית היין אחר הברכה ודיניו:‏
[א] אחר שסיים ברכת המזון מברך 'בורא פרי הגפן', ויטעום המברך ואחר כך יטעמו האחרים (מחבר סי' קצ סעי' א) אם לא הפסיקו בדיבור, ואם הפסיקו בדיבור - יותר טוב שלא יטעמו. ועיין לעיל סימן קס"ז סעי' י'.‏ ומצוה לגמוע גמיעות גסות, משום חיבוב מצוה (מג"א שם סק"ב) ולהרבות ברכה לעצמו. רק יזהר שלא ישתה מלא לוגמיו, שאז נכנס בספק ברכה אחרונה. ואם שתה מלא לוגמיו יזהר לצאת ידי חובה בברכת המברך שמברך ברכה אחרונה, וצריך כוונת השומע ומשמיע, ושתהיינה אזניו קשובות כל הברכה.
‏[ב] אחר ששתה כוס של ברכת המזון, יברך ברכה אחרונה 'מעין שלוש' (שם סעי' ב). ואם דעתו לשתות עוד, לא יברך אחריו אלא לבסוף. ואם טעה ובירך אחריו, יש אומרים שאין צריך לחזור ולברך בתחילה, כיון שהיה בדעתו לשתות עוד (מג"א שם סק"ג). והוא הדין למי שבירך על המים על מנת לפטור הקאו"י, ושכח ובירך ברכה אחרונה על המים קודם שתית הקאו"י. ויש אומרים דצריך לחזור ולברך. לכן ירא שמים אם אירע לו כזה, יביא עצמו לידי חיוב לברך, כגון שיטול מעט סוקא"ר, או דבר אחר שלא היה דעתו עליו מעיקרא, או ימשוך ידו ולא ישתה עוד. עיין להרב נהר שלום, ועין  לעיל סימן קפ"ט סוף סעי' ג'.‏
[ג] שיעור שתיית יין להתחייב בברכה אחרונה, יש ספק אם בכזית או ברביעית, וכן יש להסתפק בשאר משקין, ולכן יזהר שלא לשתות אלא או פחות מכזית או רביעית שלם, כדי להסתלק מן הספק. ובכוס ברכת המזון או קידוש או הבדלה, אי אפשר לשתות פחות מכזית, שכל דבר שצריך כוס צריך  לשתות ממנו רוב רביעית, הלכך ישתה רביעית שלם (שם סעי' ג, מג"א שם ס"ק ד). ואם לא שתה רביעית שלם, לא יברך.‏
[ד] אם המברך אינו רוצה לטעום מכוס קידוש והבדלה וברכת המזון, יטעום אחד מבני הבית כשיעור, ואין שתיית השני מצטרף, ומכל מקום מצוה מן המובחר שיטעמו כולם (שם סעי' ד). רק בסעודה שלישית של שבת כשגומרין אותה סמוך לחשיכה, ראיתי נזהרין שאין טועמין המסובין, רק המברך  שותה כל הכוס, משום דמפורש בסימן רצ"ט שאסור לשתות יין משתחשך עד שיבדיל. ועם דאפשר דבטעימה כי האי, שומר מצוה לא ידע דבר רע.‏ ולעולם יזהר הטועם לקנח פה הכוס במקום שהניח פיו, כמפורש לעיל סימן ק"ע.‏
<h2>סימן קצא</h2>
﻿ דין פועלים:‏
[א] פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית, מקצרין בברכת המזון, שאין אומרים כי אם שני ברכות (מחבר סי' קצא סעי' א). והאידנא מברכין כל הארבע ברכות, שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך (שם סעי' ב).‏ רק דון מינה והבן, עד היכן צריך לדקדק שלא למעט במלאכת בעל הבית, שהרי פטרוהו אפילו ממצוות כדי שלא יבטל ממלאכת בעל הבית. וכל שכן וקל וחומר מי שעוסק במלאכת שמים, שהוא מלמד תינוקות, כמה וכמה צריך ליזהר שלא לאבד הזמן, ולא לבטל לימוד תינוקות של בית רבן. שכל כך גדול מעלת לימודם, עד שאמרו (שבת קיט, ב) שאין מבטלין אותם מלימודם אפילו לבנין בית המקדש. ועל שאינו נזהר, נאמר 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה' (ירמיה מח, י), על זה ידוו כל הדווים. והאיש הירא את ה' וירא לנפשו, את אשר בכוחו לעשות מלאכת שמים ומלאכת חבירו באמונה - יעשה,  וה' יהיה לו למחסה.‏
[ב] מדפטרו את הפועלים מקצת ברכות, ולא התירו שיאמרו אותם בהיותם עוסקים במלאכתם, למדנו שאסור לעשות מלאכה בעודו מברך (שם סעי' ג), וצא ולמד חומר שבו, שהרי מצינו שיותר טוב שלא יברך - משיברך בהיותו עוסק במלאכה. ואפילו תשמיש קל אסור, וכמו שכתבתי לעיל סימן ה'.  ופירשנו שעל זה נאמר (ויקרא כו, כא): 'אם תלכו עמי קרי', שרצונו לומר: אם תעשו המצוות דרך מקרה ועראי. ובכלל איסור זה, שלא לעסוק בתורה באותה שעה.‏
<h2>סימן קצב</h2>
﻿ דיני ברכת זימון:‏
[א] היו המסובין שלושה חייבין בזימון, שאומר אחד מהם 'נברך שאכלנו משלו', והם עונים ואומרים 'ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו', והוא חוזר ואומר 'ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו' (מחבר סי' קצב סעי' א).‏ ויש אומרים שאם [היו] עשרה שהזכירו את ה', אומר 'ברוך הוא וברוך שמו' ברוך אתה ה' הזן כו'. ויש אומרים דגם בשלושה אומר כן (מג"א בהקדמה לסי' קצב).‏
 ואם הם עשרה, אומר: נברך 'אלהינו', ואין לומר נברך 'לאלהינו' בלמ"ד (שם).
‏[ב] אם טעה המזמן בעשרה והעונים, ולא הזכירו אלהינו, אינם יכולין לחזור. אבל אם עדיין לא ענו אחריו, יחזור ויזמן בשם (שם סעי' ב).‏ ואם המזמן לא הזכיר ה', והעונים הזכירו, עונה הוא אחריהם ומזכיר 'אלהינו', ודי בזה, שכבר הזכירו כולם. ואם לא הזכירו גם העונים, יש אומרים שגם הוא לא יזכיר.‏
<h2>מסימן קצג עד סימן רב</h2>
﻿ שאר דיני זימון:‏
[א] מי שאכל בחבורה שנתחייב בזימון, אינו רשאי להקדים לברך לעצמו בלי זימון, שכבר נתחייב בזימון, ואפילו יש לו עסק רב, אם פורש עצמו מהם - איסורא קא עביד, אלא ימתין עליהם או יבקש מהם שיפסיקו לו ויזמנו עמו (מחבר סי' ר סעי' א).
‏[ב] שנים שאכלו, מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון (מחבר סי' קצג סעי' א), וכן מצוה לחזור אחר עשרה.‏
[ג] שלושה שישבו לאכול וברכו ברכת 'המוציא', אפילו כל אחד אוכל מככרו, ואפילו לא אכל עדיין כזית פת, אינם רשאים ליחלק (שם סעי' ד).
‏[ד] אם קדם אחד מהשלושה ובירך לעצמו, השנים מזמנין עליו ויוצאין ידי חובה, אבל הוא אינו יוצא ידי חובת זימון (שם סי' קצד סעי' א). אבל אם האחד לא אכל פת, ובירך ברכה אחרונה, שוב אינם יכולים לזמן.‏
[ה] יש אומרים דשלושה שאכלו כאחד משבעת המינים חייבין לזמן, לכן טוב ליזהר שלא ישבו שלושה לאכול יחד שבעת המינין בלי פת.
‏[ו] אכל דבר איסור, ובמזיד שלא במקום סכנה, כגון שגזל או גנב שום מאכל, אין מזמנין עליו ואין עונין אחריו אמן - אם בירך. ויש אומרים דאפילו במקום סכנה לא יברך, ואין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף (מחבר סי' קצו סעי' א-ב). ויש אומרים בכל גוונא שמברך, כיון שנהנה.‏
 וזה מילתא דשכיחא בחברים הרעים, חברי הגנבים חטפנים וגזלנים וגונבי כרכשאו"ת, או בגוזל אביו ואמו, מרעה אל רעה יוצא אם מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, ונושא שם שמים לשוא. ואם לא יברך, נהנה מן העולם הזה בלא ברכה.‏ ועל אחת כמה וכמה אם עושה מצוה בדבר איסור, כגון שמקדש על סתם יינם וכדומה, הרי זה חושב לעשות מצוה ועושה חבילות של עבירות, אוי לו.‏
[ז] שלושה שאכלו כאחד, שנים אכלו בשר ואחד אכל גבינה, אם האוכל גבינה נזהר שאינו אוכל בשר אחר גבינה בסעודה אחת, יש אומרים שאינן מצטרפין לזימון, כיון שאינם יכולים לאכול יחד מאותו לחם המלוכלך בבשר או בגבינה. וזהו דוקא אם כבר היה הלחם מלוכלך קודם שיברכו 'המוציא' ובירך  כל אחד על ככרו. עיין נהר שלום.‏
[ח] שנים שאכלו כאחד וגמרו, ובא שלישי, כל שלא אמרו 'הב לן ונבריך', או לא נטלו מים אחרונים, חייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם. אבל אם אמרו 'הב לן ונבריך', או נטלו ידיהם, אינו מצטרף (מחבר ורמ"א סי' קצז סעי' א). ויש מי שכתב, דמצוה שיטלו ידיהם, ויברכו 'המוציא', ויאכלו מעט  משום זימון. צא ולמד כמה חביבה מצות זימון.‏
[ט] שבעה שאכלו פת, ושלושה אכלו ירק או פירות כזית, או רביעית מכל מין משקה חוץ מן המים, מצטרפין לזמן בשם. אבל ששה לא, דרובא דמינכר בעינן (שם סי' קצז סעי' ב).‏ והמצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ושחה, ואינו נפטר בברכת המזון של אלו (שם סעי' ג). ולכן עתה שרבים מעמי הארץ אינם בקיאים בברכת 'מעין שלוש', יש ליזהר שלא ליתן יין למי שאינו מברך עליו, דקעבר משום 'לפני עיור', וההעדר טוב.‏
[י] לשלושה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת, ויש אומרים דבכזית דגן מהני אפילו אינו פת, ויש אומרים דבכל מאכל וכל משקה מהני. הלכך שנים שאכלו ובא שלישי, אם יכולין להזקיקו שיאכל כזית פת - מוטב, ואם אינו רוצה - לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר. ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל  אחר, יזמנו עמו (שם). וכבר נהגו לצרף בכל דבר, וגדול כח המנהג.‏
[יא] יש אומרים שאינו חייב לברך מדאורייתא אם לא שתה והוא תאב לשתות (רמ"א שם סעי' ד). הנה כי כן, מי שהוא תאב לשתות, לא יעבור מלשתות, כדי לקיים מצוה דאורייתא. ואף דאיכא ספיקא בברכת המים בתוך הסעודה, אם לא עשה התיקון לשתות מעט קודם הסעודה, יעשה תיקון שיאכל מעט  צוקא"ר, או יברך בהרהור, או יאמר: בריך רחמנא, כמו שכתבתי לעיל (סי' קעד סעי' ד), ולא יאבד טובת מצוה דאורייתא, שזה דומה למי שיכול להרויח אלף דינרי זהב, לא יתרצה בשל כסף, והוי מחשב, כי זה כל האדם.‏
[יב] שלושה שאכלו והם מברכים, ונכנס אחד שלא אכל, אם נכנס כשאומר המברך 'נברך שאכלנו משלו', עונה אחריו 'ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד' (מחבר סי' קצח סעי' א). וסימנו: בוש"ת ל"ו (ב'רוך ו'מבורך ש'מו ת'מיד ל'עולם ו'עד), שמי שאינו יודע זה הוא בושת לו.‏ דון מינה ואוקי בכל כי האי גוונא שהוא בושת, ובפרט אם הוא בטכסיס תלמידי חכמים שאינו יודע דינים הנצרכין לכל אדם תמיד, אוי לה לאותה בושה, כי היא באמת בושה וכלימה, לא כבושה של הבל שחוששים הבריות על דברים של מה בכך, 'הבל המה מעשה תעתועים'.‏
[יג] ואם הם עשרה, עונה אחריהם 'ברוך אלהינו ומבורך שמו' כו'. ובבית חתנים אומר 'ברוך אלהינו שהשמחה במעונו ומבורך שמו' כו' ואם אוכלים בשולחן אחד והם באמצע הסעודה, נראה דאף על פי דשייך גבייהו לומר 'ברוך שאכלנו', מכל מקום יש לחוש דפרח מנייהו חובת זימון, לכן יענו 'ברוך  ומבורך'. ואחר העונים 'ברוך שאכלנו משלו' יענה 'אמן' (שם).‏
[יד] יש אומרים שאין מצרפין קטן לזימון עד שיהא כבן תשע שנים, ויודע למי מברכין מעצמו. וכן ראוי לנהוג. ויש אומרים שאין מצרפין אותו כלל עד שיהא בן שלוש עשרה שנים (רמ"א סי' קצט סעי' י). ואפילו למאי דנהגו כמאן דאמר דמצרפין, דוקא אחד ולא שנים (מג"א שם ס"ק ו).
‏[טו] שלושה שאכלו כאחד, האחד מפסיק על כרחו לשנים, ועונה עמהם ברכת זימון (מחבר סי' ר סעי' א). ויש אומרים שצריך להפסיק עד שיאמר 'הזן את הכל' (רמ"א שם סעי' ב), ואחר כך חוזר לאכילתו. אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד (מחבר שם סעי' א), אלא אם הוא אביהם או רבם.‏
 ויש אומרים שהמפסיק לשנים, צריך לחזור ליטול ידיו ולברך 'המוציא', לכן יותר טוב שלא יביא עצמו לידי כך.
‏[טז] ואם הפסיקו שלושה או יותר בשביל אחד, אינם חוזרים לזמן אפילו אכלו אחר כך (עי' מחבר סי' קצג סעי' ה), שכבר פרח זימון מינייהו וכבר יצאו ידי חובתן. אבל אם הפסיקו שבעה בשביל שלושה, חוזרין השבעה לזמן על מה שיאכלו אחר כך, שהשלושה היו יכולים לזמן לעצמן, ולא נצטרפו כי אם בשביל הזכרת השם.
‏[יז] הגדול בוצע ומברך, ואם אכלו בבית בעל הבית - בעל הבית בוצע והאורח מברך, כדי שיברך לבעל הבית (שם סי' רא סעי' א).‏
 אם יש כהן מצוה להקדימו, אם אין שם תלמיד חכם. וכהן תלמיד חכם מצוה להקדימו לתלמיד חכם אחר, שנאמר 'וקדשתו' (ויקרא כא, ח), לפתוח ראשון ולברך ראשון (שם סעי' ב). רק אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר - רשאי, ויאמר: ברשות הכהן.‏ ויש אומרים שגם ללוי יש להקדימו לישראל.‏
[יח] מי שנותנים לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך, מקצרין ימיו (שם סעי' ג). דכתיב (בראשית יב, ג) 'ואברכה מברכך', והמברך ברכת המזון מברך לבעל הבית.‏ נמצא דלדידן שאין יוצאין בשמיעה, אלא כל אחד מברך לעצמו, ליכא קפידא, שהרי כל אחד צריך לברך לבעל הבית בברכות, ואפילו אוכל שם יחידי שלא בפני בעל הבית, שאין הדבר תלוי בכוס.‏
 אמנם דון מינה, והבן רעת העם הארץ שאינו יודע לברך לבעל הבית, שמלבד שאינו בכלל דרך ארץ, והרי זה בור, בושה לו כלימה לו, עוד בה דלטותא תנן שמקצרין ימיו, והאלהים יביא במשפט על אשר יכול ללמוד ולא למד, כדי לקיים מה שאמרה תורה (דברים ח, י) וברכת את ה', 'את' - לרבות  בעל הבית. לכן זאת תורת האדם, שישתדל בכל עוז להיות גבר בגוברין, גבר שלים בכולא, וזהו הוד והדר לפניו.‏
 וממוצא דבר אתה תשמע, אם על פת לחם יפשע גבר אם לא יברך לבעל הבית, על אחת כמה וכמה הנהנה מחבירו הנאות יותר גדולות, שחייב לברכו ולהתפלל בשלומו. ולמצוה תחשב לו, כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, וכל המברך מתברך, ישא ברכה מאת ה'.
‏[יט] יש אומרים שנשים חייבות לזמן לעצמן (מחבר שם סי' קצט סעי' ו), ויש אומרים שהוא רשות - אם רצו מזמנות (שם סעי' ז). הנה כי כן, ראוי שילמד איש ירא את ה' את בנות ביתו, שתהיינה מזמנות לעצמן כשהן אוכלות בשלשה גדולות. ומה גם כשאוכלות עם בני הבית - ראוי להן שתעננה גם הן,  שהרי יש אומרים שכשאוכלות עם האנשים חייבות (שם). אבל אינם יכולות לזמן בשם, אפילו הן מאה.‏
<h2>סימן רב</h2>
﻿ הקדמה לסימן רב:‏
 הלכות ברכות:‏ אמר הצעיר, בן להרב המחבר: בהיות שראיתי שהלכות ברכות הוא מקצוע גדול, והוא דבר רגיל והווה בכל עת וכל שעה, לכן אמר לי לבי להציע אלו הכללים תחילה להקל מעלי, וה' יעזור לי:‏
[א] לברך ברכת הפרי בעצמו - צריך ששה תנאים (ספר חיי אדם כלל נ"א סימן א'), ואלו הן: א. שיהא דרכו בכך, אם חי חי, ואם מבושל מבושל. ב. שיהיה פרי, לאפוקי תפוחי יער וכדומה. ולעניות דעתי נראה דאם בירך עליהם 'בורא פרי העץ' יצא (ועיין למטה אות ב'). ג. שיהיה עיקר הפרי, לאפוקי  שרביטין וכדומה. ד. שיהיה נגמר הפרי, לאפוקי אם לא בשלו כל צרכם. ה. במיני העשבים, שיהיו נזרעים על ידי אדם, לאפוקי שאינן נזרעים על ידי אדם (סימן ר"ד סעי' א'). ולעניות דעתי נראה דאם בירך 'בורא פרי האדמה' יצא ידי חובתו (ועיין למטה אות ג'). ו. שיהיה ניכר במקצת מהות הפרי, שלא רסקו, שאם רסקו מברך שהכל, כשאין רוב אכילתו במרוסקים, שאם רוב אכילתו במרוסקים אפילו אם מרוסקים לגמרי מברך ברכתן. ואם בירך ברכתן אפילו במרוסקים לגמרי, ואין דרך אכילתן בכך, פשוט הוא דיצא.
‏[ב] בלא נגמר הפרי, או שאינו עיקר הפרי, דמברך 'בורא פרי האדמה', אם בירך 'בורא פרי העץ' יצא. וספק ברכות להקל.‏
[ג] עיין לעיל [אות ב], ומזה הדין של הרב מגן אברהם, למד הרב פנים מאירות (חלק א' סימן נ"ח) דעל פירות האדמה שדינן לברך עליהם 'שהכל', כגון על היותן יותר טובים מבושלים מחיים, ואכלם חיים, אם בירך 'בורא פרי האדמה' יצא. עיין לעיל [אות א] סק"א. ולעניות דעתי נראה דסתמא קאמר,  דזה שפרט - לדוגמא בעלמא נקטיה, ונפקא מינה דהוא הדין אם בירך 'בורא פרי האדמה' על עשבים שאינן נזרעים על ידי אדם, שיצא ידי חובתו. ועיין לעיל [אות א] סק"ה.‏
[ד] פרי שיש מחלוקת בין הפוסקים, דרובא דרבוותא סברי לברך עליו 'בורא פרי העץ', ומיעוטא דרבוותא סברי לברך 'בורא פרי האדמה', דהא קיימא לן דאם בירך על פרי העץ 'בורא פרי האדמה' יצא, ולהיפך לא יצא. וראיה ממה שכתב מור"ם בסימן ר"ב סעי' ז' דבכוודיל"א מברכין 'בורא פרי  העץ', ויש אומרים 'שהכל', וטוב לחוש לכתחילה לברך 'שהכל', אבל אם בירך 'בורא פרי העץ' יצא, כי כן נראה עיקר. הרי דאף שנראה לו עיקר לברך 'בורא פרי העץ', עם כל זה כתב שטוב לחוש ולברך 'שהכל', ודלא כמי שרצה לחלק. עיין סימן ר"ב סעי' ד', וסעי' י"ח וסעי' י"ט. אלא שלפי מה שכתבנו בסעי' י"ט במחודש שם, נראה דלכתחילה יש לברך 'בורא פרי העץ'. ונראה לעניות דעתי, דזה דוקא כל שלא נתפשט המנהג, אבל בנתפשט המנהג הלך אחר המנהג, כי זה כלל גדול לדיני ברכות - פוק חזי מאי עמא דבר (ועיין למטה אות ז').
‏[ה] כל שבירך באופן שיש לו על מי לסמוך, אין מחזירין אותו. שכדאי הוא אותו פוסק לסמוך עליו, ואין למחות ביד העושה כאחד מהם (ועיין לקמן למטה אות ז').‏
[ז] על כל מי פירות מברך 'שהכל'. ואם בירך ברכת הפרי, נראה לעניות דעתי דיצא.
‏[ז] כלל גדול אמרו בברכות: כל שנתפשט המנהג במידי דתליא בפלוגתא, גדול כח המנהג, ופוק חזי מאי עמא דבר. ונראה לעניות דעתי, דאפילו במקום שנתפשט המנהג, אם טעה ובירך נגד המנהג, כל שיש לו על מי לסמוך אין צריך לחזור (ועיין לעיל אות ה').‏
[ח] בירך על הפירות האילן 'בורא פרי האדמה' יצא, ואם בירך על פירות האדמה 'בורא פרי העץ' לא יצא. ועל הכל אם בירך 'שהכל' יצא, ואפילו על פת ויין.
‏[ט] יין שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו מברך 'שהכל', ואם טעה ובירך 'בורא פרי הגפן' יצא.‏
[י] אם בירך על פרי העץ ברכה אחרונה 'מעין שלוש', יצא בדיעבד. יא) כל מחלוקת שיש בברכת הריח אי מברכין עליו או לא, כגון על הרוד"ה או נאנ"י, ואפשר אפילו בדבר מוסכם לברך, הכל לפי טבע המקום והמריח כו'.
‏[יב] אם במקום שהיה לו לברך ברכה אחרונה 'מעין שלוש' טעה ובירך 'בורא נפשות רבות', וכן במקום שהיה לו לברך ברכה אחרונה 'בורא נפשות רבות' וטעה ובירך 'מעין שלוש',‏



 דיני ברכת פירות האילן:‏
[א] על כל פירות האילן מברך בתחילה 'בורא פרי העץ' (מחבר סי' רב סעי' א).
‏[ב] הבוסר מברך עליו 'בורא פרי האדמה' (שם סעי' ב).‏
[ג] הטוב לברך על הפרי כשהוא שלם ואחר כך יחתכנו, אם לא שיש לחוש שמא התליע ולא יהא ראוי לטעום ממנו כלום - שאז יחתכנו תחילה.
‏[ד] גרעיני הפירות מברך עליהן 'בורא פרי העץ' (שם סעי' ג), ויש אומרים 'שהכל' (עי' שערי תשובה שם סק"ו). ולכן אם אוכל הפרי עם הגרעין - פוטר גם הגרעין בברכת הפרי, ואם אוכל הגרעין לבד - יברך 'שהכל' (עיין בשולחן ערוך סעי' ז' בהג"ה).‏
[ה] פרי גמור שהוא מר, ומתקנו על ידי האור או דבר אחר, מברך עליו 'בורא פרי העץ' (שם סעי' ה).
‏[ו] קליפת פרי שמרקחין אותה בדבש, כגון קליפת אתרוגים, יש אומרים לברך 'בורא פרי העץ', ויש אומרים 'בורא פרי האדמה', ויש אומרים 'שהכל'. והמנהג לברך 'בורא פרי האדמה'.‏
[ז] פרי שבישלו ונימוח לגמרי, כגון הבישטי"ל, יש אומרים שמברך 'בורא פרי העץ', ויש אומרים 'שהכל'. וכן על ארופ"י שהוא מי ענבים שנקפא, וכן על ענבים המבושלים הנקרא טראנקופי"ט, מברך 'שהכל'.‏ וכן כל פירות שכתשן בכלי ועשה מהן מתיקה, כגון בינבריאד"ה ולימונאד"ה וכדומה, מברך 'שהכל' לצאת ידי ספק. אבל אם מעכן קצת ביד, לא נשתנה ברכתו.‏
[ח] פירות ששראן או בשלן במים, אף על פי שנכנס טעם הפרי במים, אינו מברך על אותם המים אם שותה אותם בפני עצמן אלא 'שהכל'. והרא"ש כתב, שאם נכנס טעם הפרי במים, מברך 'בורא פרי העץ' (שם סעי' י).‏ ולכן מי שריית צמוקים או מי בשולם, מברך עליהם 'שהכל' ויוצא גם להרא"ש, דעל הכל אם אמר 'שהכל' יצא (מג"א שם ס"ק כד). אבל בברכה שלאחריהם יש להסתפק אם מברך 'בורא נפשות' או ברכה אחת מעין שלוש, ולא זו פוטרת זו, ולכן ירא שמים לא ישתה אלא בתוך הסעודה, או שיאכל פרי משבעת מינין וגם ישתה מים, כדי שיצטרך לברך ברכה מעין שלוש 'ובורא נפשות' (שם סעי' יא), או לא ישתה רביעית בבת אחת אלא מעט מעט.‏ ויש מי שאומר, שאפילו לא משך, כל ששותה המרק לבדו מברך 'בורא פרי הגפן'. ואם אוכל פרי ומרק, יש מי שנסתפק אם יברך על המרק או נפטר בברכת הפרי, ועל כל פנים אם שתאם לבדם ושתה רביעית מברך 'בורא נפשות רבות'.‏
[ט] אם משך המים והבדילם מן הצמוקים, הוי ליה יין ומברך עליו 'בורא פרי הגפן' וברכה אחת מעין שלוש. והוא שיהיו צמוקים שיהא בהם לחלוחית, שאם ידרוך אותם יצא מהן דבשן, אבל אם כשיעצרו אותם לא יצא מהם שום לחלוחית דבש, לא (שם סעי' יא). ורבים נכשלים שמקדשים על מי שריית  צמוקים, ואין משגיחין בזה.‏
[י] כל הפירות שטובים חיים ומבושלים, בין חיים בין מבושלים, מברך 'בורא פרי העץ'. ואם אין דרך לאוכלן חיים אלא מבושלים, אכלן חיים מברך 'שהכל', מבושלים 'בורא פרי העץ' (שם סעי' יב).‏ והוא הדין בפרי האדמה ובירקות, אם טובים חיים יותר, כגון שומים ובצלים לחים, מברך עליהם 'בורא פרי האדמה', מבושלים - 'שהכל'. ויש אומרים שעל שומין ובצלים מברך שהכל, בין חיים בין מבושלין.‏
[יא] פרי גמור המטוגן בדבש, מברך עליו ברכתו (שם סעי' יג). אבל אגוז רך שמבשלים בדבש בעודן ירוקים, דקודם הטיגון אינו ראוי לאכילה, דמר הוא, וגם לא נטעי אינשי אדעתא דהכי, מברך עליו 'שהכל' (מחבר ורמ"א שם סעי' יד, ובאר היטב שם ס"ק כג בשם הב"י). יב) על הסוקא"ר מברך  'שהכל', ויש אומרים 'בורא פרי העץ' (באר היטב שם ס"ק כד בשם הטור). וכן המוצץ קנים מתוקות מברך 'שהכל' (מחבר שם סעי' טו). יג) כל הפירות שיודע בהן שהן עיקר הפרי - מברך עליהן 'בורא פרי העץ', ושאינן עיקר הפרי - 'בורא פרי האדמה', ואם הוא מסופק בו אם הוא עיקר הפרי או לא - 'בורא פרי האדמה', ואם אינו יודע מה הוא - מברך 'שהכל' (רמ"א שם סעי' יח). והיינו אחר שלמד, אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם וילמדנו ברכה הראויה (מג"א שם ס"ק לו).
‏[יד] על כל מי פירות מברך 'שהכל', חוץ מן היוצא מן הזיתים ומן הענבים (מחבר שם סעי' ח).‏
 ומיהו אם מוצץ המשקה מן הפרי, חשוב אוכל ומברך ברכתו הראויה. ושיעורו בכזית לברך ברכה אחרונה.
‏[טו] אם שותה שמן לרפואה, על ידי יין, או שכר, או מים, או מי כבשים, כגון לשלשל את בני מיעיו, השמן עיקר ומברך 'בורא פרי העץ' (שם סעי' ד) אם החיך נהנה ממנו. ויש מי שאומר שמברך גם על מה שהוא הרוב ונהנה ממנו. וכן הוא הדין אם אוכל מואי"ז מושקא"ט עם משקה לרפואה.‏
[טז] על יין מבושל, יש מי שאומר שמברך 'שהכל' ושפסול לקידוש. וכן אם יש בו אפילו מעט דבש.
‏[יז] סופי ענבים שאין מתבשלים לעולם, דהיינו מה שאנו קורין אגרא"ס, וכן תמרים ששרפם החום ויבשו, מברך 'שהכל' (שם סעי' ט).‏
[יח] על פלפל וזנגיבי"ל - כשהם רטובים 'בורא פרי האדמה' (שם סעי' יח), ויש אומרים 'בורא פרי העץ'. ועל קאנילה 'בורא פרי האדמה'. ואם הפלפל והזנגיבי"ל יבשים, וקלאוו וכל כיוצא בזה, שאין דרך לאכלן אלא על ידי תערובת ליתן טעם ותבלין במאכל, אין מברך עליהם כלום (שם סעי' טז).
‏[יט] על קאפ"י קלוי - 'בורא פרי העץ', ואף אם הוא מעורב עם סוקא"ר הרבה - הקאפ"י עיקר. ויש אומרים שמברך 'בורא פרי האדמה'.‏
[כ] כל דבר שיש בו מחלוקת אם מברך 'בורא פרי העץ' או 'בורא פרי האדמה' או 'שהכל', ירא שמים יוצא ידי כולם, ויאכל דבר שברכתו 'בורא פרי העץ', ודבר שברכתו 'בורא פרי האדמה', ודבר שברכתו 'שהכל', ויכוין לפטור. ואם אי אפשר לעשות זאת, יברך 'בורא פרי האדמה' או 'שהכל'.‏ ועל כל פנים, כל שבירך באופן שיש לו על מי לסמוך - אין מחזירין אותו, שכדאי הוא אותו פוסק לסמוך עליו, ואין למחות ביד העושה כאחד מהם.‏ ועוד כלל אחר אמרו בכל מידי דתליא בפלוגתא: אם הלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר, וגדול כח המנהג.‏
<h2>סימן רג</h2>
﻿ דין ברכת פירות הארץ:‏
[א] על פירות הארץ מברך 'בורא פרי האדמה' (מחבר סי' רג סעי' א). ולא מקרי עץ אלא מה שמוציא עליו ממנו, אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ. ולכן תותים הגדלים בשדה, הואיל וכלה עליו לגמרי בחורף, והדר פרח משרשיו, מברך 'בורא פרי האדמה'. וכל כיוצא בזה (רמ"א שם סעי'  ב).‏
[ב] אם מרקחים זנגביל בדבש מברך 'בורא פרי האדמה', דזנגביל עיקר (מחבר שם סעי' ו). וכל כיוצא בזה.‏ על שומשומין שמטגנים בדבש - 'בורא פרי האדמה'.‏
[ג] בשמים שחוקים ומעורבים עם הצוקא"ר, הבשמים עיקר, ומברך עליהם כדין ברכת אותם בשמים (שם סעי' ז).‏ וכן כשעושים עיסה של שקדים ומניחים אותה תוך צוקא"ר, או על גבי רקיק דק של קמח, השקדים עיקר, ומברך 'בורא פרי העץ'.‏
[ד] דבר הגדל באילן שאינו עיקר הפרי, וגם לא נטעי ליה אדעתא דהכי, ולא ניחא ליה לאוכלו כך אלא עד שיתגדל, כגון קורא של דקל ולולב של גפנים, מברך 'שהכל' (מחבר סי' רד סעי' א).
‏[ה] על ירקות חיים שטובים יותר מבושלים, מברך 'שהכל'. ואם הם כבושים או מבושלים, מברך 'בורא פרי האדמה'. ואם הם טובים יותר חיים, אף שכשמבשלים על ידי דבר אחר הם טובים יותר, כיון דאילו היה מבשלם לבדם הוו גרעי, אין מברך במבושל כי אם 'שהכל נהיה בדברו'.‏ וזה דוקא בפרי האדמה, אבל פרי העץ אף אי מתקן על ידי דבר אחר, דאי לאו דבר אחר כשהן חיים טובים יותר, כגון אגוז המטוגן בדבש וכדומה, מברך בכהאי גונא ברכתן, דהיינו 'בורא פרי העץ'.‏
<h2>סימנים רד רה</h2>
﻿ דיני ברכות יתר המאכלים:‏
[א] על דבר שאין גידולו מן הארץ, מברך 'שהכל' (מחבר סי' רד סעי' א). וכל הגדל בארץ דלא נטעי ליה אדעתא דהכי לאוכלו כמות שהוא, מברך 'שהכל'.‏ ואינו מברך 'בורא פרי האדמה', אלא באוכלו באופן דעיקר מאי דנטעי ליה הוא אדעתא דהכי.‏
 ועל עשבי דדברא שאינם נזרעים, מברך 'שהכל' (שם). ועל חלב שקדים, 'שהכל'.
‏[ב] חומץ חזק שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ, אינו מברך כלום, מפני שהוא מזיקו (שם סעי' ב). אבל אם אינו חזק כל כך, ודאי אית ליה הנאה מיניה ומברך 'שהכל'.‏
 וכן על לימונים חמוצים, מברך 'שהכל'.
‏[ג] כל שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו, אין מברכין עליו 'בורא פרי הגפן' אלא 'שהכל' (מחבר ורמ"א שם סעי' ד). ואם טעה ובירך 'בורא פרי הגפן', יצא.‏
[ד] השותה מים לצמאו, מברך 'שהכל', ולאחריו 'בורא נפשות רבות'. אבל אם חנקתיה אומצא, ושתה מים להעביר האומצא, אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו (שם סעי' ז), דלית ליה הנאה מיניה. אבל השותה שאר משקין להעביר האומצא, מברך (מג"א שם ס"ק יח).‏ ומאומרם: השותה מים 'לצמאו', יש מסתפקים בשותה מים קרים בימות הקיץ שלא לצמאו, אלא מפני כי יחם לבבו, שאין ראוי לברך.‏
[ה] כל האוכלים והמשקים שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם - מברך עליהם תחילה וסוף (שם סעי' ח). ואפילו אם האוכל בפני עצמו אינו טוב, רק מתקנו על ידי תערובת דבר אחר, מברך ברכה הראויה לאותו דבר המועיל לרפואה, דדעתיה עילויה, והוא העיקר. כמו  שכתבתי לעיל (סי' רב סעי' טו) גבי שמן ואגוז מוסק"ט.‏
[ו] אם אנסוהו לאכול או לשתות, אף על גב דהחיך נהנה ממנו, אינו מברך עליו, הואיל ונאנס על כך (רמ"א שם).‏ ואני מסתפק, באוכל דבר מחמת סרבנות נגד רצונו, או שהוא מתענה ואוכל באמצע תעניתו כדי שלא לגלות, אם נכנס בכלל זה.‏
[ז] פירות ועשבים שמרקחים בדבש, הפירות והעשבים הם עיקר והדבש טפל, אפילו הם כתושים ביותר (מחבר שם סעי' יא), אם ניכר מהותו ותארו - מברך ברכתו, ואם נפסדה צורתו העצמית - מברך 'שהכל' (מג"א שם ס"ק כב). ואם מבשל דבש עם בשמים כתושים, מברך 'שהכל'. ויש אומרים דכל  שדרכו בכך, אפילו נפסדה צורתו, מברך ברכתו.‏
[ח] על מרקחת של ורדים, שהזרע שלו הוא העיקר והעלים הם הפרחים, מברך 'בורא פרי האדמה' (שם ובאר היטב שם ס"ק טז בשם הב"י). ויש אומרים 'שהכל', וכן נוהגין.‏ אבל על מרקחת של קאלביינ"ה וכדומה, מברך 'בורא פרי העץ', כיון שהוא עיקר הפרי.‏
[ט] כל מרקחת שאין בריאים רגילים בו אלא לרפואה, מברך עליו 'שהכל' (רמ"א שם סעי' יא).
‏[י] כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה.‏
 וכל שמעורב בו אחד מחמשת מיני דגן כדי ליתן טעם בתערובת, מברך עליו 'מזונות'. ולכן אותם לביבות של בשר שקורין אלבונדיגא"ש וכדומה, שנותנין בתוכן לחם שרוי אפילו מעט, מברך 'מזונות'. ואם הוא לדבק בעלמא, הרי זה טפל (שם סעי' יב). ואם עירב שאר מינין זה בזה, הולכין אחר הרוב.
‏[יא] כל דבר שהוא מסופק בברכתו - יברך 'שהכל' (שם סעי' יג), או יאכלנו עם פת.‏
[יב] על המים שבשלו בהם ירקות, מברך הברכה עצמה שמברך על הירקות עצמן, אף על פי שאין בהם אלא טעם הירק. והני מילי כשמבשלם בלא בשר, אבל בשלם עם בשר, מברך עליו 'שהכל' (שם סי' רה סעי' ב). ואם סחטן אינו מברך אלא 'שהכל' (שם סעי' ג).
‏[יג] יש אומרים שאם אכל או שתה דבר שברכתו 'שהכל', אין ברכת האכילה פוטרת השתיה, ולא ברכת השתיה פוטרת האכילה, אלא אם כן היה לפניו והיה דעתו עליו בפירוש, אבל אם לא היה בפניו, אפילו שתה שכר והביאו לו דגים למתק השתיה, אם לא כיון עליהם בפירוש צריך לחזור ולברך 'שהכל'.  ואפשר דכולי עלמא מודו בזה.‏
<h2>סימן רו</h2>
﻿ דיני הפסק וטעות בברכת הפירות:‏
[א] בירך על פירות האילן 'בורא פרי האדמה', יצא. אבל אם בירך על פירות האדמה 'בורא פרי העץ', לא יצא. הלכך אם הוא מסופק בפרי אם הוא פרי העץ או פרי האדמה, מברך 'בורא פרי האדמה'. ועל הכל אם אמר 'שהכל' יצא, אפילו על פת ויין (מחבר סי' רו סעי' א).
‏[ב] יש אומרים דפירות הגדלים באילן, ומברך 'בורא פרי האדמה' מחמת שלא נגמר הפרי או שאינו עיקר הפרי, אם בירך 'בורא פרי העץ' יצא (מג"א שם ס"ק א).‏
[ג] כל הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה יותר מכדי דיבור (מחבר ורמ"א שם סעי' ג). דהיינו כדי אמירת 'שלום עליך רבי' (מג"א שם סק"ג). ולכן יש ליזהר כשבוצע, שלא יבצע אלא פרוסה קטנה שאוכלה מיד, ולא פרוסה גדולה שיצטרך לחזור ולבצוע ממנה. שהרי הצריכו להתחיל לבצוע  הלחם קודם ברכה, כדי שלא ישהה בין ברכה לאכילה. אם לא כשאוכל עם אחרים, שאז צריך לבצוע פרוסה גדולה כדי ליתן ממנה לכל המסובין.‏
[ד] צריך להשמיע הברכה לאזניו (שם).
‏[ה] ולא יברך ערום עד שיכסה ערוותו. ואפילו אם אינו ערום, אם לבו רואה את הערוה, שאין לו אזור או כסות דחוק על מתניו, או שראשו מגולה, אסור לברך (שם).‏
 וצריכות ליזהר בזה הנשים המברכות בבית הטבילה.
‏[ו] כל דבר שמברך עליו לאכלו, או להריח בו, צריך לאחוז בימינו כשהוא מברך (שם סעי' ד). ואל יתחוב בסכין או במזלג בעודו מברך (באר היטב שם סק"ג).‏
[ז] נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו, ונפל מידו ונאבד או נמאס, צריך לחזור ולברך, אף על פי שהיה מאותו המין לפניו יותר כשבירך על הראשון, אם לא היה דעתו לאכלו (בחבר ורמ"א שם סעי' ו). ויש אומרים דצריך לחזור ולברך אפילו היה דעתו עליו. ולכן הטוב שיביא פרי אחר שלא היה דעתו עליו  בתחילה ויברך.‏
 וצריך לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' על שהוציא שם שמים לבטלה. ואם אמר כשנפל: ברוך אתה ה', ולא אמר 'אלהינו', יסיים ויאמר: למדני חוקיך, שיהא נראה כקורא פסוק (מחבר שם).‏ ואם נטל פרי בידו ובירך עליו, וראה אחר יותר יפה, לא יחליפנו, אפילו היה דעתו גם עליו.‏
[ח] מי שבירך על פירות שלפניו, ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין, או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון, אם היה דעתו מתחילה על כל מה שיביאו לו אין צריך לחזור ולברך (שם סעי' ה). ואם היה בדעתו שלא לאכול עוד, ונמלך ורוצה לאכול עוד, צריך לחזור ולברך. ובסתם, אם דרכו בכך שהוא  רגיל להמשך באכילת פירות יותר ממה שמונח לפניו, אין צריך לחזור ולברך.‏
 והוא הדין שאם היו פירות לפניו, ולקח מהם ונתן לחבירו, וסירב חבירו ולא רצה לקבל, ועיכבו לעצמו, לא חשיב נמלך, כיון שרגילות הוא שמסרב חבירו ומעכב לעצמו - מעיקרא כשהזמינו לו לא אסח דעתיה מיניה. אבל אם כבר קיבלו חבירו ואחר כך נמלך והחזירו לו, או שנותן לו אחד מהמסובין  ממנת חלקו אשר לפניו, נראה דחשיב נמלך.‏
 וכן הנכנס לבית חבירו, כל מה שהוא דרך רגילות ליתן, נפטר בברכה אחת, אפילו הביא וחזר והביא - אתכא דבעל הבית סמיך. ואם מרבים להביא לו ולכבדו, ובדבר שאינו רגילות בכך, צריך לחזור ולברך, דהוי ליה נמלך, אי לא אסיק אדעתיה ולא כיון לפטור. ויש אומרים דבסתם אם אין מונחים  לפניו מהראשונים צריך לחזור ולברך. ויש אומרים דאפילו מונחים לפניו מן הראשונים צריך לברך (ועיין לקמן סימן רי"א סעי' א', ועיין לעיל סימן קע"ה סעי' ה', ועיין לעיל סימן קע"ד סעי' ב').‏
 לכן יהא אדם ירא שמים וזריז לכוין בפירוש לפטור כל אשר יאכל ואשר ישתה בכל אופן אפילו על צד רחוק. ואי לא אסיק אדעתיה, או ימשוך ידו באותו פרק באותו מקום, או יבקש דבר שהוא נמלך גמור כדי שיברך בלי פקפוק. אשרי איש ירא את ה', וזהיר וזריז במילי דברכות, יחולו עליו ברכות  ושובע שמחות.‏
<h2>סימנים רז רח</h2>
﻿ דין ברכה אחרונה על הפירות:‏
[א] פירות האילן חוץ מחמשת המינין, וכל פירות האדמה וירקות, וכל דבר שאין גידולו מן הארץ, ברכה אחרונה שלהן אם אכל מכל מינין אלו כזית בכדי אכילת פרס, מברך ברכה אחרונה 'בורא נפשות רבות על כל מה שבראת' (מחבר סי' רז סעי' א).
‏[ב] על חמשת מיני פירות, שהם: ענבים תאנה ורמון זית ותמרים, אם אכל מהם כזית מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלוש (שם סי' רח סעי' א). ומזכיר בה מעין המאורע בשבת ויום טוב וראש חודש.‏
[ג] חמשת מיני דגן ששלקן עד שנתמעכו, או כתשן ועשה מהן תבשיל, אפילו עירב עמהן מינים אחרים הרבה יותר מהם, אם אכל כזית מן הדגן בכדי אכילת פרס, מברך לבסוף 'על המחיה'. ובתחילה לעולם מברך 'מזונות' אפילו יש דגן מועט, ואם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו, בטל  בתבשיל (שם סעי' ב).‏
 והוא הדין אם עשה פת מקמח חמשת המינין מעורב עם קמח קטניות - מברך 'המוציא', ואם אכל כזית בכדי אכילת פרס - מברך 'ברכת המזון' (שם סעי' ט).
‏[ד] כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושים כן כדי שיסעוד הלב - מברך 'בורא מיני מזונות' (שם סעי' ג), ואם לדבק לבד - מברך 'בורא פרי העץ'. ולפי שיש להסתפק אם מכוונים גם כן כדי שיסעוד, לכן טוב להחמיר לאכלו בתוך הסעודה (שם), או שיאכל גם כן פת כיסנין, או פרי עץ, וכל כיוצא בזה. ירא שמים יוצא ידי כולם.
‏[ה] אכל דגן חי, או עשוי קליות, או שלוק, והגרעינין שלמים, מברך 'בורא פרי האדמה', ולאחריו 'בורא נפשות רבות'. והתוספות (ברכות לז, א ד"ה הכוסס) נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה 'מעין שלוש', ולכן כתבו שנכון שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה (שם סעי' ד). ואם אירע שאכל כזית שלא בתוך הסעודה - יברך 'בורא נפשות רבות'. והיינו דוקא כשלא נדבקו על ידי בישול. ואם נתמעכו, מברך 'בורא מיני מזונות'.
‏[ו] קמח מברך עליו 'שהכל', ואחריו 'בורא נפשות רבות' (שם סעי' ה). ואם עירבו במים ובישלו, אם היא עבה כדי שיהא ראוי לאכילה - מברך 'בורא מיני מזונות' ואחריו מעין שלוש, ואם היא רכה כדי שיהא ראוי לשתיה - מברך 'שהכל' ואחריו 'בורא נפשות רבות' (שם סעי' ו).‏
[ז] על אורז מבושל מברך 'בורא מיני מזונות', ואחריו 'בורא נפשות רבות' (שם סעי' ז). ויש אומרים שאם לא נתמעך לגמרי עד שיהיו נדבקים זה בזה, מברך 'בורא פרי האדמה'. ויש אומרים שלא יאכל אורז אלא בתוך הסעודה. והמנהג לברך 'בורא מיני מזונות' כל שהוא מבושל (מג"א שם ס"ק י). ואם  עירב ממנו בתבשיל אחר, והתבשיל האחר הוא הרוב, מברך כברכת אותו תבשיל ופוטר את האורז.‏
 והוא הדין אם טחנו ועשה ממנו פת, מברך 'בורא מיני מזונות', ואחריו 'בורא נפשות רבות' (שם סעי' ז). אבל שאר מיני קטניות, אם עשה מהן פת או שבשלם עד שנתמעכו לגמרי, מברך עליהן 'שהכל' ו'בורא נפשות רבות' (מחבר ורמ"א שם סעי' ח). ואם עשאן קליות כמו שנוהגין בקוקורוזי"ש  וגרבאנסו"ש ופולין ועדשים וכדומה, מברך 'בורא פרי האדמה'.‏
[ח] בברכה אחת מעין שלוש של פירות חוצה לארץ, חותם 'על הארץ ועל הפירות', ובארץ ישראל חותם 'על הארץ ועל פירותיה' כל שאינו יודע בבירור שהובאו אותם פירות מחוץ לארץ (עי' באר היטב שם ס"ק יד). ואם בחוץ לארץ אוכלים מפירות שיודע שהם מהארץ, חותם גם כן 'על פירותיה' (שם  סעי' י).‏
 ואני שמעתי, שמנהג ארץ ישראל, שגם בברכת 'על המחיה' חותמין 'על הארץ ועל מחייתה ועל כלכלתה'. ולפי מה שפירשו ש'כלכלתה' הוא הודאה על שנתן לנו מעות לקנות מילי דמיזן, לא שייך לומר כלכלתה. ואם איתא למנהג זה, לא אדע שכול על מה אדניה הטבעו.
‏[ט] מזכירין מעין המאורע בשבת ויום טוב וראש חודש (שם סעי' יב). וכבר לעיל סימן קס"ח כתבתי ברכת 'מעין שלוש' בנוסחא דווקנית.‏
[י] אינו חותם 'על הגפן ועל פרי הגפן' אלא 'על הארץ ועל פרי הגפן', או 'על הארץ ועל הפירות' (שם סעי' יא).
‏[יא] מנהג העולם לחתום בברכת על המחיה: על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה, וכן היא הנוסחא בספרים וכמו שהעתקתי לעיל. אבל לפי פירוש מילת 'כלכלה', יראה לי שאין לחתום 'על הכלכלה', שהרי אמרו בש"ס (ברכות מט, א): אין חותמין בשתים, והקשו והרי חותמין על הארץ ועל הפירות, ותירצו דרצונו לומר ארץ דמפקא פירות. וזה לא שייך לתרץ גבי כלכלה, והוי ליה חותם בשתים. ושוב ראיתי הדבר מפורש בבית יוסף, שדעת גדולי הפוסקים שלא לחתום 'על הכלכלה'.
‏[יב] אם אכל פירות משבעת מינין, ואכל מיני מזונות, ושתה יין, יכלול הכל בברכה אחת. ויקדים 'המחיה' ואחר כך 'הגפן' ואחר כך 'העץ', ויאמר: על המחיה ועל הכלכלה, ועל הגפן ועל פרי הגפן, ועל העץ ועל פרי העץ, וחותם: על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות (שם סעי' יב).‏
[יג] אם אכל פירות משבעת המינין, ואכל תפוחים גם כן, אינו צריך לברך על התפוחים 'בורא נפשות רבות', שנפטרים בברכת 'על העץ', שגם הם פרי עץ הם (שם סעי' יג).
‏[יד] אם בא לשתות יין ולאכול ענבים, צריך לברך על כל אחד בפני עצמו, 'בורא פרי הגפן', ו'בורא פרי העץ'. וכן בברכה אחרונה צריך להזכיר 'על העץ' (שם סעי' יד). ואם טעה ובירך על היין 'בורא פרי העץ', יש אומרים דלא יצא (מג"א שם ס"ק כב).‏
[טו] אם בדיעבד בירך על הענבים בורא פרי הגפן או אחריהן על הגפן יצא (שם סעי' טו).
‏[טז] שתה יין ושאר משקין, אין לו לברך 'בורא נפשות רבות', שברכת 'על הגפן' פוטרתן, כשם שבברכה הראשונה יין פוטר כל מיני משקין (שם סעי' טו). ועיין לעיל סימן קע"ד.‏
[יז] לא יכלול על הספק שום תוספת בברכה 'מעין שלוש'. כגון: אם אכל כיסנין וספק לו אם אכל כשיעור ברכה אחרונה, ושתה יין או פירות משבעת המינין, לא יכלול על הספק. וכן על זה הדרך, אם שתה משקה והוא מסופק אם ברכתו 'על הגפן' - לא יכלול. וגם 'בורא נפשות רבות' לא יברך, שאינה  פוטרת 'מעין שלוש' (מחבר שם סעי' יח), אלא שב ואל תעשה עדיף. יח) אם אכל דבר שמעורב בו מחמשת המינין, ולא אכל כי אם בין הכל כזית, יש אומרים שמברך 'בורא נפשות רבות', ויש אומרים דמברך מעין שלוש. וכן אפילו אכל הרבה מהמין האחר, ולא אכל כזית מחמשת המינין המעורב, מברך מעין שלוש, ויש אומרים 'בורא נפשות רבות'. ויש אומרים לא יאכל כל כי האי כי אם תוך הסעודה. ועיין נהר שלום.
‏[יט] אם אכל כשיעור ברכה אחרונה, ותיכף הקיאם אינהו ואביזרייהו, אינו מברך ברכה אחרונה.‏
[כ] אם טעה ובירך על פירות העץ שאינן משבעת המינין, או על האורז, ברכה מעין שלוש, יצא. כא) אם בירך על דייסא או כיסנין ברכת המזון, יצא. וכן על היין ועל התמרים. והוא הדין אם בירך על יין ותמרים 'על המחיה', יצא.
‏[כב] ויש אומרים דברכת ג' (ברכת המזון) אינה פוטרת מעין שלוש (שם סעי' י), ואם אכל דבר שהוא כיסנין אליבא דכולי עלמא קודם אכילה, או לאחר אכילה קודם ברכת המזון, צריך לברך 'על המחיה' על הכיסנין. ואם כיון לפטור בברכת המזון, בדיעבד יצא. ואם יש לו כיסנין אחר, יחזור ויאכל לצאת ידי כל הדיעות.‏ וכן אם בירך על הפת 'מזונות' ומעין שלוש, יצא (ועיין לעיל סימן קס"ז סעי' י"ז).‏
<h2>סימן רט</h2>
﻿ דין טעות וספק בברכות:‏
[א] אם לקח כוס של שכר או מים וסבור שהוא יין, ופתח 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם' על דעת לומר בורא פרי הגפן, ונזכר וסיים 'שהכל נהיה בדברו' יצא (מחבר סי' רט סעי' א). ודעת הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ח הי"א) שלא יצא, כיון שבעיקר הברכה היה בדעתו לומר שלא כהוגן (מג"א שם  סק"ב). ולכן הטוב שיטעום מעט מהמים, ויקח שום דבר שברכתו 'שהכל נהיה בדברו' ויברך, ואחר כך ישתה.‏
 אבל אם היה בידו יין וסבור שהוא מים, והתחיל על דעת [לומר] 'שהכל נהיה בדברו', יצא, שגם אם סיים 'שהכל' יצא (רמ"א שם).
‏[ב] לקח כוס של מים וכדומה, וטעה ובירך 'בורא פרי הגפן', ותוך כדי דיבור נזכר שטעה ואמר 'שהכל', וכך היתה אמירתו: בורא פרי הגפן - שהכל נהיה בדברו, יצא (מחבר שם סעי' ב). ויש אומרים דדוקא אם ידע שהוא מים אלא שטעה בדיבורו, אבל אם סבור שהוא יין, והודיעוהו שהוא מים וסיים 'שהכל', לא יצא (מג"א שם סק"ג). ויש אומרים דבכל גוונא יצא, כל שחזר בו תוך כדי דיבור (ועיין טל אורות דף א').
‏[ג] אם לקח כוס של מים וסבור שהוא יין ובירך 'בורא פרי הגפן', אם היה דעתו לשתות עוד יין שלפניו, ולא הפסיק עד שטעם מאותו יין, או שהיו אחרים שיצאו בברכתו וטעמו תיכף, ברכתו ברכה (רמ"א שם). ויש חולקין ואומרים שלא יצא ידי חובה, לא הוא ולא האחרים (מג"א שם סק"ה).‏
[ד] מי שהיה לו לברך 'פוקח עורים', ובירך במקומה 'מלביש ערומים', תיכף שסיים הברכה יצא ידי חובת 'מלביש ערומים', אפילו שזכר ואמר תוך כדי דיבור 'פוקח עורים'. [ו]חוזר ומברך 'פוקח עורים', מאחר דכל הברכה אמרה על דעת 'מלביש ערומים', (לסדרא) [דסדרא] לא מעכבא ויצא ידי  'מלביש'. והוא הדין אם בירך בהבדלה 'בורא מאורי האש' קודם ברכת בשמים (מג"א שם).‏
 אבל אם היה בדעתו לברך 'פוקח עורים', וטעה בדיבורו ואמר 'מלביש ערומים פוקח עורים', יצא ידי 'פוקח עורים', וחוזר ומברך 'מלביש ערומים'. והיותר טוב שלא לחזור תוך כדי דיבור לומר 'פוקח עורים', ויצא ידי חובת 'מלביש', ואחר כך יברך 'פוקח'.
‏[ה] כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון לאיש שאכל כדי שביעה [מפני] שהיא של תורה (מחבר שם סעי' ג). ויש אומרים דגם ברכת 'מעין שלוש' דאורייתא (ט"ז שם סק"ג).‏ וראוי לכל ירא שמים על כל דבר שמסתפק, שיאכל עוד מאותו מין, ויברך אחריו, ויוצא גם על ספק שלו. ונראה שהוא הדין למי שישן באמצע שלש ברכות של ברכת המזון, שצריך לחזור לתחילת ברכה שאינו יודע בבירור שאמרה, אבל ברכה רביעית דרבנן.‏
<h2>סימן רי</h2>
﻿ דיני שיעור לברכה אחרונה, ודין טועם:‏
[א] האוכל פחות מכזית, והשותה פחות מרביעית, מברך תחילה ברכה הראויה לאותו מין, שברכה ראשונה נאמרה על כל שהוא, ולאחריו אינו מברך כלל (מחבר סי' רי סעי' א). וכזית הוא תשע דראמא"ס, ורביעית הוא כמו ז"ך דראמא"ס.
‏[ב] אם אכל חצי זית משבעת המינין וחצי זית ממין אחר, אם השני חצאים הם מפירות האילן, יברך 'על העץ'. ואם אינן מפירות האילן, או ששתה חצי רביעית יין וחצי רביעית משקין אחרים, יש אומרים שמברך 'בורא נפשות רבות', ויש אומרים שאינו מברך כלל. ושב ואל תעשה עדיף.‏
[ג] פת השרויה במשקה או ביין, מצטרף המשקה שבתוכו לשיעור כזית.
‏[ד] אם אכל מעט וחזר ואכל מעט, אם שהה יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף לברכה (באר היטב שם סק"א). וכן אם שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחילת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין לכשיעור, ואם לאו אין מצטרפין. ויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס, כמן צירוף אכילות.
‏[ה] אם אכל פחות מכשיעור והלך לחוץ וחזר למקומו, דצריך לברך שנית בתחילה, אפילו בפת, מצטרפין שתי האכילות לכשיעור (מג"א שם סק"א). אבל אם אכל חצי שיעור, ונמלך ואכל עוד חצי שיעור, יש ספק אי מצטרפין.‏
[ו] יש מסתפקים לומר שעל דבר שהוא כברייתו, כגון גרגיר של ענב או של רמון, שמברכין לאחריו אף על פי שאין בו כזית. לכך נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית (שם). ואם הוציא הגרעין, או הקליפה בדבר שדרך לאכלן כגון ענבים, לא מיקרי תו בריה (רמ"א שם). וקטנית אחת מיקרי  בריה.‏
[ז] המוצץ פירות - חשיב אכילה ומברך ברכתן, ושיעורו בכזית (ועיין לעיל סימן ר"ב סעי' י"ד). וכן הגומע ביצה חיה, מברך 'שהכל' ו'בורא נפשות רבות', דחשיב אוכל, ושיעורו כזית.
‏[ח] יש מסתפקים בברכה אחרונה של יין, אם מברכין אותה על כזית, לכן טוב ליזהר שלא לשתות כי אם פחות מכזית או רביעית (מחבר ורמ"א שם). ויש מי שאומר דלברכת 'בורא נפשות רבות' לא בעי שיעורא. וטוב ליזהר לאכול כשיעור, וישא ברכה.‏
[ט] הטועם את התבשיל, לידע אם צריך מלח או תבלין, אין צריך לברך עד רביעית, אפילו אם בולעו. ויש אומרים שאם בולע טעון ברכה, ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט (מחבר שם סעי' ב), דבעלמא כיון שמוצץ הטעם, אף על פי שפולט הממשות, טעון ברכה. וספק ברכות להקל (רמ"א  שם). וכדי לצאת ידי ספק, כשבא לטועם יברך, ולאחר שטעם יחזור ויאכל שנית לכוונת אכילה והנאה, ולא יפסיק בדיבור עד שנות"ו את טעמ"ו (ועיין ספר טל אורות דף ג' עמוד ד'. וצריך עיון).‏
[י] בשיעור כזית, כבר כתבתי לעיל דאם הוא דבר קל שנאפה יפה, לא משערינן במשקל, אלא בכמות חצי ביצה לאחר שימעט האוירים שבינתיים. ואם הוא פת סופגנין, שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים, האוכל כמות חצי ביצה ממנו אינו מברך, דלפי האמת לא יאכל כזית עד שימעך אותו ויהא בו  כחצי ביצה. ולעולם לא יברך ברכה אחרונה עד שיצא הספק מלבו, שידע בבירור שאכל כמות חצי ביצה בלי אויר. ואם הוא דבר כבד, משער במשקל ט' דרה"ם, ויש אומרים ו' דרה"ם. ויש מי שאומר, לא יאכל כי אם פחות מששה, או יותר על תשעה.‏
<h2>סימן ריא</h2>
﻿ דיני קדימה בברכת הפירות:‏
[א] היו לפניו מיני פירות הרבה, אם יש ביניהם מין שבעה, מקדים מין שבעה (מחבר סי' רי"א סעי' א), וכל הקודם בפסוק קודם לברכה, וכל הסמוך לתיבת ארץ קודם (שם סעי' ד). ואם אין שם מין שבעה, ברכת 'בורא פרי העץ' קודם לברכת 'בורא פרי האדמה', ו'בורא פרי האדמה' קודם ל'שהכל' (שם  סעי' ג). יש אומרים דזהו אם אין שם חביב, ואם יש שם חביב מקדים החביב (שם סעי' א), ויש אומרים דחביב קודם אפילו למין שבעה (שם סעי' ב). והא דחביב קודם, יש אומרים דנקרא חביב המין שרגיל להיות חביב עליו, אפילו אם עתה חפץ במין השני יותר (שם סעי' א), ויש אומרים דחביב היינו מה שחביב אצלו אז באותה שעה (שם סעי' ב).‏ וברכת 'בורא פרי הגפן' קודם 'לבורא פרי העץ' (רמ"א שם סעי' ד), אפילו זית שסמוך לארץ.‏
 ואם לא הביאוהו לפניו, אין צריך להמתין על מין שבעה או על החביב. ומאחר דיש סברות הכי והכי, איזה שירצה יקדים, או חביב או מין שבעה.
‏[ב] ואם עבר והקדים שאינו ממין שבעה ואינו חביב, יצא, ואין צריך לחזור ולברך על זה שהיה לו להקדים. ובלבד שיהא דעתו עליו בברכתו (שם סעי' ה) בפירוש לפוטרו, שאפילו שניהם לפניו - אינו בדין שיפטור שאינו חשוב את החשוב דרך גררא. ולכן מאן דעביד כמר ומברך על מין שבעה במקום חביב, או על חביב במקום מין שבעה, יכוין בפירוש לפטור את השני, כדי לצאת ידי כל הדעות.‏ ובשאין שני המינין לפניו, יש אומרים דאפילו בירך על החשוב - אינו פוטר שאינו חשוב, אלא אם כן היה דעתו עליו.‏
 ברכת 'בורא מיני מזונות' קודמת 'לבורא פרי הגפן' (שם סעי' ד), אפילו אם בא לברך על האורז שאינו ממין שבעה.‏ מין [שבעה] ושלם, מין שבעה עדיף. חביב ושלם, שלם עדיף.‏
<h2>סימן ריב</h2>
﻿ דין עיקר פוטר את הטפל:‏
[א] כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה. וכל שהוא הרוב - הוא העיקר, וכל שיש בו מחמשת מיני דגן - אזלינן בתרייהו. ולא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל, אלא אפילו כל אחד לבדו, ואפילו פת שהוא חשוב מכל, אם הוא  טפל שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו, שאין כוונתו ללפת את הפת עם הדג, אלא כוונתו לאכול דג לחוד, מברך על הדג ופוטר את הפת, כיון שהוא טפל (מחבר סי' ריב סעי' א), ונוטל ידיו בלא ברכה. ויש אומרים שאם הטפל חביב עליו, מברך עליו ואחר כך מברך על העיקר (רמ"א שם). וכן נכון לעשות. ובפרט בברכת 'בורא מיני מזונות', שיש מי שאומר שאינה פוטרת אפילו מה שמלפת עמה, אם הוא דבר שערב לחיך, דדעתיה גם עליו. ומה גם אם אוכל פת, שיותר טוב למנוע מלאכול פת למתק השתיה, כי מי יוכל להבחין אם אוכל משום מילוי כרס גם כן.
‏[ב] אם העיקר הוא דבר שברכתו שהכל, ואינו חביב עליו הטפל, והקדים לאכול הטפל, כגון שרוצה לאכול כדי שלא ישתה אליבא ריקניא, או למתק השתיה, יש אומרים דמברך על האוכל תחילה 'שהכל', הואיל והוא טפל לדבר אחר שברכתו 'שהכל' (שם). אבל אם אוכל קודם שתיית יין, מברך על האוכל ברכתו הראויה. ואם אוכל אחר השתיה לצורך ערבות ומיתוק השתיה, לא יברך על האוכל, ואם באמצע השתיה, חשיב כקודם, לפי שראוי למתק היין שישתה אחר כך, וצריך לברך.
‏[ג] מרקחת שמניחין על רקיקין דקים, אותם רקיקין הוו טפילה למרקחת, שהדבר ידוע שאין מתכוונין לאכול לחם (מחבר שם סעי' ב). ואם מניחים המרקחת על דובשנין שטובים למאכל גם כן, כוונתו גם כן לאכילת הדובשנין, ומברך עליהן.‏
 ואפילו על רקיקין דקים, הא דאינו מברך על הרקיק, הינו דווקא אם אוכל הרקיק עם המרקחת בבת אחת, אבל אם פירש הרקיק ואוכלו בפני עצמו, צריך לברך גם עליו, שהרי עשה ממנו גם כן עיקר.
‏[ד] זה שפוטר העיקר את הטפילה, היינו אם היה דעתו עליו, אבל אם לאחר שבירך על העיקר נמלך והביא טפילה, צריך לברך עליו. דדוקא בפת יש קבע לסעודה, ודעתו על כל מה שיביאו לו, אבל בשאר עיקר וטפילה, בעינן שיהא דעתו עליו, ואם לא היה דעתו עליו מברך.‏
 ואם היה הטפל לפניו, אף על פי שאינו יודע בבירור שיצטרך אליו, אמרינן דמסתמא דעתו עליו - שאם יצטרך יאכלנו. ואם שינה מקומו, צריך לברך על הטפילה.
‏[ה] אם שורה פת במשקה וכוונתו על המשקה, רק שכדי שלא יזיקנו אוכל פת שרוי, יש אומרים שמברך על המשקה, כגון שמן או יין שרף, ברכתן, ופוטר את הפת. ויש אומרים דמברך על הפת ופוטר את המשקה, כיון שהמשקה מובלע בתוכו.‏
<h2>סימן ריג</h2>
﻿ דין מוציא את אחרים:‏
[א] יש אומרים דבכל הדברים חוץ מפת ויין צריך לברך כל אחד ואחד לעצמו (רמ"א סי' ריג סעי' א). ואפילו למאן דאמר דאחד מברך לכולם בשאר דברים, הני מילי בברכה ראשונה, אבל בברכה אחרונה חוץ מהפת, צריכין ליחלק, וכל אחד מברך לעצמו, דאין זימון לפירות (מחבר שם).‏ ומה שנהגו עכשיו בחבורה, שאוכלין מזונות או שותים יין, ואחד מברך לכולם, אין למחות בידם, לפי שאין הכל בקיאים בברכת 'מעין שלוש', ומזלזלין בה לומר אותה שלא כתיקונה, לכן נכון הדבר שאחד יברך לכולם, דבדיעבד אם כיון לצאת יצא, ושעת הדחק כדיעבד דמי.‏
 אבל זה להמון העם שאינם יודעים ומזלזלים, אמנם ליראי ה' ומדקדקים במצוות, כל שיודעים שאכלו או שתו כשיעור, יברכו כל אחד ואחד בפרטות. ואפילו אם אינו בקי בה, יאמר בלחש עם המברך כל הברכה עם החתימה, דמן הדין הגמור אין זימון לפירות, וכל אחד צריך לברך בפני עצמו.
‏[ב] אם אחד אכל כיסנין, והוא מסופק אם אכל כשיעור, או אפילו אכל כשיעור ובא לצאת בברכת חבירו שמברך מעין שלוש על כיסנין ויין, יוצא ידי חובה.‏
[ג] אין יוצא ידי חובה בשמיעת הברכה אפילו יענה אמן, אלא אם שמעה מתחילתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובה, והמברך גם כן נתכוון להוציאו ידי חובה (שם סעי' ג). ולמאן דאמר מצות צריכות כוונה (ר"ה כח, ב; שו"ע או"ח סי' ס). צריך לכוין כן בפירוש.‏ ובזה הרבה כשלו רבים מעמי הארץ, שבהיותם שומעים קידוש והבדלה, וברכה מעין שלוש וכדומה, כדי לצאת ידי חובה, הם המדברים איש אל רעהו, ואין נותנין לב לשמוע כראוי, ונמצא שנשארים בלתי קידוש והבדלה ובלי ברכה. ה' הטוב יכפר בעדם, כי לכל העם בשגגה. וצריך להודיעם שיזהרו להיות אזניהם קשובות כל הקידוש וכל ההבדלה והברכה וכדומה, מראש ועד סוף הדק היטב, אות באות, תיבה בתיבה, ולהם דומיה, שהרי אפילו לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' נכון הדבר שלא לענות בברכה שמכוין לצאת בשמיעה, דיש אומרים דחשיב הפסק באמצע ברכה, מאחר דשומע כעונה  (סימן קס"ז סעי' ז'), וכן אם לא שמעה אזנו תיבה אחת לא יצא ידי חובה. הנה כי כן, הזהרו והשמרו לכם, וה' יברך אתכם.‏ ומאחר שצריך כוונת משמיע, טוב הדבר שיהא המברך זריז לכוין בפירוש להוציא ידי חובה לכל הרוצה לצאת בברכתו, שאם לא עלה על דעתו שרוצים לצאת בברכתו, ולא כיון להוציאם, לא יצאו ידי חובה.‏
<h2>סימנים ריד רטו</h2>
﻿ דין הזכרת שם ומלכות ועניית אמן:‏
[א] כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות, אינה ברכה. ואם דילג שם או מלכות, יחזור ויברך. ואפילו לא דילג אלא תיבת 'העולם' לבד, צריך לחזור לברך, ד'מלך' לבד אינה מלכות (מחבר סי' ריד סעי' א).‏ וחבל על דמשתכחין שאומרים הברכה חטופה וקטופה, ומזכירין שם ומלכות בלישנא קטיעא, שאומרין: ברכותיה אנאי לינו מליכולם, שזה ודאי יותר גרוע ורע מאילו לא היו מברכין כלל, שברכה כזו - קללה תחשב חס ושלום, 'כי דבר ה' בזה' (במדבר טו. לא) רחמנא ליצלן, והוא יותר גרוע ממברך ברכה לבטלה.‏ ויקצוף האלהים על קולו, ויאמר: ברכה כזו הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך (מלאכי א, ח), הלא יאמר: אין זה מברך אלא מנאץ, וכדי בזיון וקצף.‏
 הנה כי כן, אנשי לבב עם ה', חוסו על כבוד קונכם ועל נפשכם, וברכו את ה' כאשר יאות לברך למלך הכבוד, אות באות, תיבה בתיבה, בכוונת הלב. ולא תהיו גוזלין את אביכם שבשמים, שכאשר הברכה פסולה, הרי נהנה בלי ברכה (ברכות לה, א). אבל המברך כהלכה, ישא ברכה, וישיג ששון  ושמחה. ועל כל פנים אם זה שינה ממטבע הברכות בדבר שמעכב, אין עונין אחריו אמן.‏
[ב] אין עונה 'אמן' אחר ברכותיו, אלא אחר שתי ברכות או יותר, בסוף הברכות, עונין אמן (שם סי' רטו סעי' א). אבל העונה 'אמן' אחר ברכתו, כמו שנוהגים ההמונים לומר 'ברוך חי העולמים אמן', 'ומפליא לעשות אמן', הרי זה מגונה, וניכר שהוא עם הארץ. וכזאת וכזאת מברכותיו של אדם ניכר, ומאופן  וסדר קיום מצוותיו, אם הוא מהשומעים בלימודים, ומיראי ה' וחושבי שמו, כל רואיהם יכירום כי זרע ברך ה' (ישעיה סא, ט).‏
[ג] השומע אחד מישראל מברך אחד מכל הברכות, אף על פי שלא שמע כולה מתחילתה ועד סופה, חייב לענות אחריו 'אמן' (שם סעי' ב). ויכוין גם כן על המברך להוציאו ידי חובת עניית אמן. ולכן צריך לענות בקול, שישמע המברך ויכוין לצאת.‏ ותסמר שערת אנוש, מראות דברי הזוהר הקדוש בפרשת וילך (ח"ג רפה, ב), חומר וגודל העונש עד אין חקר לאותם שמזלזלים בעניית אמנים, הפלא ופלא. ולבבות יכאבו מראות ברע, כי רבים כשלו בזה. והן אמת, שלפי גודל השכר שיש להזהיר בעניית אמן כתיקונו, שמרובה מידה טובה כמפורש שם בזוהר הקדוש, ראוי לירא את ה' במצוותיו חפץ, להיות זהיר וזריז לברך ברכותיו בקול רם, כדי להיות זוכה ומזכה את אחרים עמו. אבל אם חושש שיש שם בני אדם שאינם מהוגנים, שאינם זהירין בעניית אמנים כראוי, אפשר שההעדר טוב, ויותר טוב שיברך בלחש. ואם יש שם מיראי ה'  שזהירים במצות, יעשה את שלו לברך בקול רם, השומע ישמע ויענה, ועליהם תבוא ברכת טוב.‏
 וסיום ברכה רביעית של ברכת המזון, הוא כשאומר: ריוח והצלה וכל טוב, השומע יענה שם 'אמן'.
‏[ד] כששומע אחד מתפלל על דבר, או מברך לישראל, אפילו בלא הזכרת השם, חייב לענות 'אמן'. ולכן צריך לענות אמן אחר 'הרחמן' בברכת המזון (מג"א שם סק"ג).‏
 ואם בירך גוי את ישראל בשם, אין עונין אחריו אמן, דמסתמא לבו לעבודה זרה. ואם ברכו בלא שם, יענה אחריו 'אמן'.‏ רק לא יפסיק בעניית 'אמן' בין ברכה לאכילה, או לקיום מצוה, עד שחיך יטעם, ועד שיעשה מצוה.‏
[ה] אין עונין 'אמן' אחר תינוק, בשעה שלומד הברכות לפני רבו, שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתיקונן, ואף על פי שהם מברכים לבטלה בשעת הלימוד. אבל בשעה שהם מברכים לפטור את עצמן, כיון דבני חינוך הם, עונין אחריהם 'אמן' (שם סעי' ג).‏ וכבר סופר מעשה מהרב בעל הלבוש, שהיה לומד אצל רבו, ובירך תינוק אחד ברכת 'המוציא', ובהיותו טרוד במחשבתו לא ענה אחריו 'אמן', ותיכף קצף עליו רבו, וגער בו והוציאו מלפניו בנזיפה. ולאחר שקיבל עליו את הדין, והתיר לו רבו את נידויו, שאל ממנו מה חרי האף הגדול הזה. והשיב לו: דע לך והודע לאחרים, אל כל המקום אשר תלך להיות מורה הוראות, חומר איסור מי שאינו עונה 'אמן'.‏ והבן זאת ממעשה שהיה, שאיש חסיד קרוב למלכות, וכמה פעמים היו גוזרין גירוש, והיה הולך החסיד אצל המלך, ותיכף כראות המלך את פניו היה מבטל הגזירה, ודברו לא היה משיב ריקם. ויהי היום גזרו גירוש, ותיכף הלכו אנשי הקהל אצל החסיד, לחלות פניו שילך אצל המלך, ואמר להם שימתינו עד שיתפלל, והפצירו בו שילך תיכף, וכן עשה. ובלכתו שם, תיכף כראות פניו המלך, שמח לקראתו וקבלו בסבר פנים יפות, ויהי הנקל בעיניו לבקש מלפניו על עמו, והתחיל לדבר עמו בדברים אחרים, ובתוך כך בא הגמון אחד והתחיל לברך את המלך ברכה ארוכה בלשונו, וחשש החסיד  פן יעבור זמן תפילת המנחה, והלך לזוית אחת להתפלל, ובתוך כך ציוה ההגמון שיענו אמן אחר ברכתו כדי שתתקיים, וענו כל העם ואמרו אמן. ושאל ההגמון אם ענה אמן גם אותו חסיד שהיה בקרן זוית, ואמרו לו שלא ענה, והתחיל למרט בשערו, ויצעק צעקה גדולה ומרה, שהיה גרמא בנזיקין שלא תתקיים הברכה. ואז המלך חמתו בערה בו, ונהפך לאויב, וציוה לעשות את החסיד חתיכות חתיכות, ועשה גירוש ליהודים רחמנא ליצלן. ואחר כך נתגלה החסיד בחלום לחסיד אחר, והגיד לו שסיבת מיתתו היה על כי נמצא בו עוון אחד, שפעם אחת שמע ברכת 'המוציא' מתינוק אחד ולא ענה  'אמן', והצור תמים פעלו, גמול ידיו עשה לו בעולם הזה, שמת מיתה משונה על שלא ענה אמן על ברכת ההגמון, וכיפר עליו, ותיכף הלך למנוחות שאננות.‏
 ובכן אנשי לבב, מעשה זה יהי לזכרון בין עיניכם, וחוסו על נפשכם, והוו זהירין בעניית אמן, ותשאו ברכות מהאל שומר אמונים.
‏[ו] כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן (שם סעי' ד). דאף על פי שאין איסור בהזכרת תיבת 'אמן' אפילו לבטלה, מכל מקום העונה על ברכה לבטלה, כיון דעונה הרי הוא כמברך - חשוב כאילו גם הוא בירך לבטלה, והרי הוא כאילו גם הוא מסכים הולך בהזכרת השם לבטלה שהזכיר חבירו.‏ וזו אחת מרעות עמי הארץ, שחושבים לעשות מצוה, ועבירה היא בידם, כהנה וכהנה כשלו ונפלו, שגיאות מי יבין, ולא ידעתי ספורות. פוק חזי במאי דקמן, כמה חושבים לעשות מצוה לברך את ה', ומלבד שיש שמברכין ברכה חטופה וקטופה, באופן שההעדר טוב ממציאות הרע, עוד שלפעמים מרבים העם להביא מיני פירות, ומברכין ברכות על כל מין אף על פי שברכותיהן שוות, וכהנה ברכות שאינן צריכות לפום דינא.‏ וצא ולמד עד היכן חשיב ברכה שאינה צריכה, שאפילו להניח פירות לאחר הסעודה כדי לברך עליהן תחילה וסוף, הוי ברכה שאינה צריכה. ואפילו בשבת יש אומרים שאסור להניח פירות לאחר הסעודה, כדי להיות מרבה בברכות, ואפילו אם מצוה שלא להביאם לפניו כדי להרבות בברכות - יש אומרים דאסור.‏ וגדולה מזאת אמרו, שאם יכול לפטור עצמו בברכת חבירו, ומברך בפני עצמו, יש אומרים דחשיב ברכה שאינה צריכה. והביטה וראה רעת העמי הארץ כי רבה, והרבה כושל, ומסור נפשך על התורה ללמוד וללמד לבניך ולשמוע בלימודים. עם ה' חוסו על כבוד קונכם, שמעו ותחי נפשכם (ישעיה נה, ג).
‏[ז] אם יש הזכרה באמצע מטבע ברכה הכתובה בש"ס, לא יזכיר השם בקריאה, אלא יאמר "השם". אבל בדרך לימודו, או שמביא פסוק בש"ס, מצוה להזכיר בפירוש ה', ולא לכנות לומר "השם" דאין דרך כבוד כלפי מעלה לכנות.‏
[ח] כשמזכיר שם הוי"ה במילואו, לא יאמר יו"ד ה"י, אלא יאמר: יו"ד אי ה"י - בוי"ו אי ה"י. וכן בשם 'אהיה' יאמר: אלף אי ה"י - ביו"ד אי ה"י, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צ, א) דההוגה את ה' באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא, [ו]היינו בין לקרות אותו ככתבו, בין להגות אותיותיו יוד  הי ויו הי בלי הפסק 'אי' בינתיים.‏
 גם שמות המלאכים אשר אין להם שמות כשמות בני אדם, אסור להזכירם בשמם, רק יזכיר שתי אותיות הראשונות, כגון משם מטטרו"ן יאמר מ"ט, ועל סמאל יאמר ס"מ, וכן אור"י, ברכ"י, וכדומה.
‏[ט] מעין דוגמא לאסור ברכה שאינה צריכה, אומר אני דהכי נמי צריך ליזהר שלא להזכיר שמות יתרים בתפילות ותחנונים, כל דסגי בלאו הכי, וכל אשר יכול למעט בהזכרת שם ה' - ימעט. והרי זה בכלל מצות 'ליראה את ה' הנכבד והנורא' (דברים כח, נח), כי מלאכי רום לא ניתן להם רשות להזכיר את ה' עד לאחר אמירת שלש תיבות קדוש קדוש קדוש, ורועדים ורועשים ויראה מתרוששים עד שמזכירים את ה', ומה אנוש כי יזכרנו לשם ה'. לכן כל אשר יכול למעט, ימעט.‏ ומכלל הדברים, על אחת כמה וכמה חובה כפולה ומכופלת, ליזהר מהאיסור החמור של הזכרת ה' לבטלה, בכל לשון שיהיה, שוו בשיעוריהן להזכרת שם השם בלשון הקודש. צא ולמד חומר שבו, שהרי אמרו (נדרים ז, ב) שהשומע לחבירו שמזכיר ה' לבטלה חייב לנדותו, ואם לא נידהו יש אומר שהשומע הוא בנידוי, ויש אומרים שהמזכיר חייב לנהוג נידוי בעצמו ולבקש התרה. לבבות יכאבו מראות חומר האיסור, ואיך פשתה המספחת ופשט זה האיסור כל כך להזכיר את ה' לבטלה, ובשבועות שוא ושקר בלשונות הגויים, וכל כך נשתרשו עד שנעשה כהיתר. וכבר כתבו שאם לא היה  בישראל כי אם עוון זה, היה די להאריך הגלות ולהוסיף מכאוב על מכאובינו (אבן עזרא שמות כ, ז). לכן מי האיש החפץ חיים, נצור לשונך מהזכיר ה' לבטלה.‏
 ומה טוב מנהג יראי ה' וחושבי שמו, ששם שמים שגור בפיהם, כאשר יאות להזכירו על כל דבר ודבר, רק לא בפירוש כי אם בכינוי, כגון לומר: ה' יתברך, או לומר: מי שאי אפשר להזכיר, וכדומה.‏ ומי שרגל על לשונו להזכיר ה', יגדור עצמו בקבלה בכל תוקף להזהר ולהשמר ולא יעבור, ואם יעבור - יקנוס עצמו באיזה קנס או סיגוף, ושב ורפא לו. זהו דרך ישרה לכל כיוצא בזה, אשרי אדם שומע לי, ישמע חכם ויוסיף לקח.‏
 לפי חומר איסור ברכה לבטלה, נקוט כללא בידך, ספק ברכות להקל. וכל מידי דתליא בפלוגתא, אפילו אם דעת מרן ורוב הפוסקים סבירא להו לברך, חיישינן למיעוטא ושב ואל תעשה עדיף, חוץ מאם פשט המנהג לברך - הלך אחר המנהג. והטוב והישר, אם יוכל לתקן כדי לצאת ידי כל הדיעות,  ואם לא יוכל לתקן, אי איכא ספיקא אם צריך לברך או אין צריך לברך - אז הטוב להניח ברכה, וליכא איסורא משום נהנה בלא ברכה, מאחר שהם אמרו שלא לברך בכהאי גוונא. ואי איכא ספיקא אי ברכתו 'בורא פרי העץ' או 'בורא פרי האדמה' יברך 'בורא פרי האדמה', ואי איכא ספיקא אי ברכתו 'שהכל' יברך 'שהכל', וכל כיוצא בזה.‏ ואי מספקא ליה, אי צריך לברך 'המוציא' וברכת המזון, או 'בורא מיני מזונות' ומעין שלוש, יברך 'בורא מיני מזונות' ומעין שלוש.‏ וכן לענין ברכה אחרונה, אי מספקא ליה אם אכל כשיעור, או מספקא ליה אי ברכתו מעין שלוש או 'בורא נפשות רבות', הטוב לגבר שישתדל שלא יבוא לידי ספק, אבל אם בא לידי ספק לא יברך, ותבוא עליו ברכת טוב.‏
<h2>סימנים ריו ריז</h2>
﻿ הלכות ברכות הריח:‏
[א] אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח (מחבר סי' רטז סעי' א).‏ ונראה שדקדקו לומר אסור 'ליהנות', ולא אמרו אסור 'להריח ריח טוב', לרמוז דאינו אסור להריח אלא כשמתכוין ליהנות, אבל במתכוין להגן מריח רע, או שמריח כדי לידע אם יש ריח לברך עליו, אין צריך לברך.‏
 והכי צריך למיעבד, אי מספקא ליה באותו דבר אי ריחו נודף, ואינו יודע אם הוא ירגיש הריח, יריח מקודם, ואחר כך יברך, ויחזור ויריח, כדי שלא יהא נכשל באיסור ברכה לבטלה.
‏[ב] אם זה שיוצא ממנו הריח עץ, או מין עץ, מברך 'בורא עצי בשמים'. ואם הוא עשב, מברך 'בורא עשבי בשמים'. ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב, מברך 'בורא מיני בשמים'. ואם הוא פרי הראוי לאכילה, מברך 'הנותן ריח טוב בפירות'. והני מילי כשנטלו להריח בו, או לאוכלו ולהריח בו, אבל אם נטלו לאוכלו ולא נתכוין להריח בו, אף על פי שהוא מעלה ריח טוב, אינו מברך (שם סעי' ב). ומהיות טוב, שיתכוין להריח, ויברך על הריח, וירויח.
‏[ג] אלו דברים שנמצא מפורש בספרים שמברך עליהם 'בורא עצי בשמים': הדס, אוד אאג'י, איזהר - שהוא פרחי אילן הנאראנג'ה, אלמאסטיגה, ורדים, זנבול הנדי, לבונה, קלאביאינ"ה (ועיין לעיל סימן ר"ד סעי' ב'), רושמארין, מי איזהר שמוציאין בלאנביק, ג'ינג'יברי, שמן ורד (שם סעי' ג).‏
[ד] ואלו דברים שמברך עליהם 'בורא עשבי בשמים': מינטה, רודה, זינבוליש שעץ שלהם רך, מינקש"י, בהאר.‏ זה הכלל, כל שהקלח שלו קשה, ונשאר הקלח משנה לשנה, ואין עליו יוצאין משרשיו אלא מגזעו, וכל שכן מעצו, צריך לברך 'עצי'. וכל שהקלח שלו רך כירק, או שאינו נשאר הקלח משנה לשנה, מברך 'עשבי'. ויש אומרים, דאפילו אם הקלח רך, כיון שנשאר משנה לשנה, מברך 'עצי'.‏
[ה] אם בירך על של 'עצי' - 'עשבי', או איפכא, לא יצא. ועל כולם אם אמר 'בורא מיני בשמים' יצא. הלכך על כל דבר שהוא מסופק בו, מברך 'בורא מיני בשמים' (שם סעי' ב).
‏[ו] ואלו דברים שמברכים עליהם 'בורא מיני בשמים', אי משום שאינם לא מין עץ ולא מין עשב, ואי משום שנפל מחלוקת ומספק מברך בורא מיני בשמים: האלמירקלי, קלאב"ו, זירני קאדי אלחאבאקה, ליריו, אגואה, רוזאדה, קליפי לימון, ונאראנג'ה, יאנסאמין, אנביר, קאנילה, נירג'יש.‏
 ויראה לי, שכל דבר הגדל בארץ, ופליגי בה אי מברך עצי או עשבי, נהי דמדינא ראוי לברך 'מיני' כדי לצאת ידי ספק, מכל מקום אם בירך 'עצי' או 'עשבי' לא יחזור לברך, מאחר שיש לו על מי לסמוך, ואם יחזור לברך איכא חשש ברכה לבטלה לדעת האומר דיצא ידי חובה, לכן שב ואל תעשה  עדיף.‏
[ז] על כל השמנים המבושמים, מברך כמו הדבר שיצא ממנו השמן, אם מעצים - מברך 'עצי', ואם מעשבים - מברך 'עשבי'. ואם היו בו עצים ועשבים, מברך 'בורא מיני בשמים'. ואם סננו והוציא ממנו הבשמים, יש אומרים דאינו מברך עליו כלל, דהוי ליה ריח שאין לו עיקר. ונכון ליזהר שלא להריח  (שם סעי' ו), ואם מריח לא יברך.‏
 וכן אין לברך על עפר הטובא"ק שקלט ריח טוב.‏ וכן אם שלק הבשמים והוציא מהן השמן בלאנביק, מברך על השמן כברכת הדבר שיצא ממנו השמן, חוץ משמן אפרסמון, שמפני שגדל בארץ ישראל קבעו לו ברכה בפני עצמה שמברך 'בורא שמן ערב'.‏
[ח] היו לפניו עצי בשמים ועשבי ומיני, מברך על כל אחת ברכה הראויה לו (שם סעי' י), ואם בירך על כולם 'בורא מיני בשמים' יצא (רמ"א שם).
‏[ט] מברכים על המוגמר, דהיינו בשמים שמשים על הגחלים להריח בהם, משיעלה קיטור עשנו, קודם שיגיע לו הריח, אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן (מחבר ורמ"א שם סעי' יב). ויברך כפי הדבר שהשליך לאור, אם עצי 'עצי', ואם עשב 'עשבי'. ואם שניהם יחד, מברך 'בורא מיני בשמים' (מחבר שם סעי' יג). אבל על בגדים מוגמרים, יש אומרים שאין לברך.
‏[י] נכון שלא להריח באתרוג והדס של מצוה, ואם הריח בהם בחג אינו מברך (שם סעי' יד). ואם התנה שאינו בודל מהן כל בין השמשות, ושרוצה ליהנות מהם ולהריח בהם, מברך.‏
[יא] הנכנס לחנותו של בשם, שיש בו מיני בשמים, ונתכוין להריח, מברך 'בורא מיני בשמים' (שם סי' ריז סעי' א). אבל אם לא נתכוין להריח, ואתי ליה הריח ממילא, אינו מברך (ט"ז שם סק"א).‏ ודוקא בחנות, אבל אם הבשם יש לו בשמים בבית, אפילו נתכוין להריח אינו מברך, שלא ניתנו שם הבשמים להריח כמו בחנות, דניחא ליה דיריחו אינשי וניתו ונזבין מיניה.‏
 ויש אומרים דאפילו דאתי הריח ממילא, חייב לברך. ולכן נכון שיתכוין להריח, ויברך.‏ ואם יצא מחנות זה, ונכנס לחנות בשם אחר, חוזר ומברך, ולא מהני שינוי דעת. אבל אם חזר לאותו חנות לאלתר, אינו מברך.‏
[יב] אין מברכים על הריח אלא אם כן נעשה להריח, הלכך אין מברכין על בשמים שהובאו להעביר סרחון המת (שם סעי' ב), או שום סרחון אחר, או להעביר זוהמת הידים. ואין מברכים על בשמים המיוחדים לבית הכסא (שם), אפילו כשהם בבית. וכן אין מברכים על מוגמר שמגמרין בו הכלים, לפי  שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר, אלא כדי ליתן ריח בכלים (שם סעי' ג). וכן אם עושים מוגמר מבשמים לרפואה, אינו מברך.‏
[יג] בשמים של ערוה, אפילו הסירתם מעליה ומונחין שם, אסור לברך עליהן (שם סעי' ד), הואיל ועשויין לדבר ערוה, ועוד שיבוא לידי הרהור ביודעה ומכירה. ויש מקילין בשאינם עליה. ויש להחמיר שלא להריח, ואפילו של פנויה, ואפילו של אשתו נדה בפניה.
‏[יד] בשמים של עבודה זרה, אין מברכין עליהן, לפי שאסור להריח בהן (שם סעי' ה). ומסיבה של גויים עובדי עבודה זרה, אין מברכין על בשמים שלהם, דסתם מסיבתן לעבודה זרה (שם סעי' ו). ואם נתערב ריח שמברכין עליו עם ריח שאין מברכין, הלך אחר הרוב (שם סעי' ח).‏
<h2>סימן ריח ריט</h2>
﻿ דיני ברכות על הניסים והודאת יחיד:‏
[א] הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, כגון מעברות הים ומעברות הירדן וכדומה, מקומות שניכר הנס מתוך המקום, מברך 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה' (מחבר סי' ריח סעי' א).‏ ודוקא כשרואה אותם משלושים יום לשלושים יום (שם סעי' ג), חוץ מיום שראה ויום שעומד בו, כגון אם ראה ביום ראשון צריך שיראה ביום רביעי (מג"א שם סק"ד). והוא הדין לכל ברכות הראיה.‏
[ב] הרואה מקום שנעשה לו נס, אומר 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה'. וכל יוצאי יריכו מברכין 'ברוך אתה ה' וכו' שעשה נס לאבי במקום הזה' (שם סעי' ד). ויש מי שאומר, שהנולדים קודם הנס אין חייבים לברך. וטוב שיאמר כקורא דין: הרואה מקום כו' אומר ברוך אתה ה'  וכו'.‏
 וטוב שישתטח ויפול על פניו באותו מקום, ויאמר 'ברוך שעשה לי נס' כו'.
‏[ג] מי שנעשה לו נס בעליה, והוא דר למטה ואינו עולה בעליה, אם אחר שלושים יום עלה לעליה - צריך לברך, דמקום מיוחד בעינן, אף שגוף העליה היה רואה בהיותו דר למטה.‏
[ד] מי שנעשו לו ניסים הרבה, בהגיעו לאחד מכל המקומות יכלול כולם בברכה אחת (שם סעי' ה). שיאמר: ברוך אתה ה' שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני. אבל יוצאי יריכו, אינם צריכים לכלול שאר המקומות (באר היטב שם סק"ה).
‏[ה] יש אומרים שאינו מברך על הנס, אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם, אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול, וכיוצא בזה, אין חייב לברך, ויש חולקים, וטוב לברך בלי שם ומלכות (שם סעי' ט).‏
[ו] הרואה גוב אריה של דניאל, וכבשן האש של חנניה מישאל ועזריה, מברך 'ברוך אתה ה' שעשה נס לצדיקים במקום הזה' (שם סעי' ז). הרואה אשתו של לוט, מברך עליה 'ברוך אתה ה' דיין האמת', ועל לוט אומר 'ברוך אתה ה' זוכר הצדיקים' (שם סעי' ח).
‏[ז] ארבעה צריכין להודות: יורדי הים כשעלו ממנה, והולכי מדברות כשהגיעו לישוב, ומי שהיה חולה בחולי שיש בו סכנה או שנפל למשכב שלושה ימים ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים אף על עסקי ממון ויצא. וסימנם: וכל החיי"ם יודוך סלה, (ח'ולה) [ח'בוש] י'סורים י'ם מ'דבר (שם סי' ריט סעי' א).‏ ומה מברך, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב (שם סעי' ב). וטוב להקדים ולומר פסוק 'אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה' (תהלים קיא, א).‏
 ורבים מעמי הארץ אומרים הגומל לחייבים 'טובים', והוה ליה משנה מטבע שטבעו חכמים, והוא ברכה לבטלה. והשומעים אומרים: מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה (שם).
‏[ח] צריך לברך ברכה זו בפני עשרה, ותרי מינייהו [רבנן] דתנו הלכתא. ונהגו לברך אחר קריאת התורה, לפי שיש שם עשרה, ואי לא שכיחי [רבנן] דתנו הלכתא לא יניח מלברך. ואם בירך בפחות מעשרה, יש אומרים שלא יצא, וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלי הזכרת שם ומלכות (שם סעי' ג). והמברך בלחש הוה ליה כאילו בירך שלא בפני עשרה. וטוב ליזהר שיהיו שתים עשרה עם המברך, ובהדי תרי רבנן.
‏[ט] הנכון שלא לברך לאחר שלושה ימים. ואם בא ביום שני, יברך בפני עשרה בתוך השלושה ימים, ולא ימתין עד יום חמישי שעובר משלושה ימים.‏
 ויש אומרים דעד חמשה ימים יכול לברך, ולא יותר. ויש אומרים, שאם איחר יש לו תשלומין כל זמן שירצה (שם סעי' ו).
‏[י] יש אומרים דקטן פחות משלוש עשרה לא יברך ברכה זו, ויש אומרים דמברך משהגיע לחינוך. וכן נוהגים.‏
 אבל מה שנוהגים בקצת מקומות, שכשגדל הילד והוא כבן שנה או יותר, מביאו אביו לבית הכנסת ומברך עליו 'הגומל', יש למנוע. והאיש הירא לא יזכיר שם ומלכות על בנו, או על אשתו, אפילו היה חולה, רק טוב להודות לה'.‏ וכן אשה יולדת וכדומה, אם אינה יכולה לברך בפני עשרה, תברך ותודה לה' בלי הזכרת שם ומלכות. וכן ההולך דרך קצרה בים או ביבשה, שנהגו שלא לברך, ולא יוכל לשנות המנהג, על כל פנים יודה לה' חסדו בינו לבין קונו, בלי הזכרת שם ומלכות.‏
 והמברך על דרך פרסה, בין בים בין ביבשה, לא הפסיד, והרי זה זריז ונשכר. ובפרט אם עבר בים צרה או שהדרך משובשת, והוא אתר דשכיח הזיקא, בחמלת ה' עליו לא כחטאיו עשה לו, עם היות שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, בודאי חיובי מחייב לאודויי אפילו על פחות מפרסה. ומה שמקיים  תקנת חכמים ומשלם תודות לה', ראויה היא שתגן שיראנו בישע אלהים ויגמלנו כל טוב נצח סלה ועד.‏
 ומה נואלו אותם הולכי דרכים, שכאשר הולכים לבטח דרכם אין שום פגע רע, חושבים שאין מקום להודות, ואין מברכין 'הגומל', ולו חכמו ישכילו שיותר ויותר יש להודות לעושה נפלאות גדולות לבדו שהנחהו לבטח, על דרך שפירשו המפרשים במאמר המשורר 'אתה סתר לי מצר תצרני' (תהלים לב,  ז), רוצה לומר: שלא ראתה עיני צרה, 'רני פלט תסובבני סלה' (שם). ומה טורח יש לברך לה' המשלם שכר טוב על אשר יודו לה' חסדו, ועל אשר מקיימים תקנת חכמים, היש חיך מתוק מזה. ומי שלא חפץ בברכה - ותרחק ממנו, והמברך כהוגן - יתברך, וכבר אמרו (ב"ק צא, ב) ששכר ברכה עשרה זהובים, כל כי הא עשה לך ואתה קח, ישמע חכם ויוסיף לקח.
‏[יא] מי שהולך ממקום למקום, ודרך הלוכו עבר בעיירות גדולות, לא יברך 'הגומל' עד שילך למחוז חפצו. וכן מי שחלה בחולי הקדחת, טירשייאנאש או קואטאנאש, לא יברך עד שיפסיק ממנו הצרה לגמרי, שעברו שלש עונות. ודוקא שנפל למשכב, כדלעיל סעי' ז'.‏
[יב] דוקא על הני ארבעה מברך, אבל אם נפל עליו כותל, או נפל מן הסולם, וכל שניצול מאיזו סכנה, לא יברך ברכה זו כתקונה, אלא יברך בלא שם ומלכות (שם סעי' ט).
‏[יג] המברך עומד, ומברך במושב זקנים, הואיל ובמקום קרבן תודה קאתי, צריך שיהא עומד - דוגמת המקריבים קרבן.‏
[יד] איתא בזוהר הקדוש (ח"ב מא, א): חובה איהו על בר נש לאשתעי תדיר קמי קודשא בריך הוא, ולפרסומי ניסא בכל אינון ניסין דעבד ליה, בגין דאינון מילין סלקין, וכל פמליא דלעילא אודאן לקודשא בריך הוא, ואיסתלק יקריה עילא ותתא, עיין שם פרשת בא, שהפליג בשבח המגיע לסיפור הנס,  ושוה לסיפור יציאת מצרים.‏ ומנהג אנשי מעשה, לעשות זכר לנס מידי שנה בשנה, להרבות בשמחה, ולהודות להלל לשבח. וטוב שיתקן איזה צרכי רבים בעיר, זכר לנס.‏
<h2>סימן רך</h2>
﻿ הטבת חלום ותעניתו:‏
[א] הרואה חלום ונפשו עגומה, תיכף בשחרית יחיש מפלט לו, ויעשה התיקון שלמדונו רבותינו הקדושים זכרונם לברכה, וילך אצל שלושה שאוהבים אותו, ויעשה הטבת חלום (מחבר סי' רכ סעי' א). ויזכור החלום במחשבתו בשעת ההטבה.‏ סדר הטבת חלום מבואר בכתבי האר"י על פי הסוד, ובעל נפש יחוס על נפשו להטיב על פי סדר זה: יאמר החולם: חלמא טבא חזאי, יענו המטיבים: חלמא טבא חזיתא, יחזור החולם ויאמר: חלמא טבא חזאי, יענו המטיבים: חלמא טבא חזיתא, יחזור החולם ויאמר: חלמא טבא חזאי, יענו המטיבים: חלמא טבא חזיתא, ויש אומרים לומר עוד ארבע פעמים, טבא הוא וטבא להוי (שם) רחמנא לישויה לטב, טבא הוא וטבא להוי רחמנא לישויה לטב, טבא הוא וטבא להוי רחמנא לישויה לטב, טבא הוא וטבא להוי רחמנא לישויה לטב.‏ טבא הוא וטבא להוי, רחמנא לישויה לטב. שבע זמנין ליגזרו עליה מן שמיא די להוי טבא, וטבא יהוי. טבא הוא וטבא להוי, רחמנא לישויה לטב. שבע זמנין ליגזרו עליה מן שמיא די להוי טבא, וטבא יהוי. טבא הוא וטבא להוי, רחמנא לישויה לטב. שבע זמנין ליגזרו עליה מן שמיא די להוי טבא, וטבא יהוי.‏ ויאמר החולם שבע פעמים: חטאתי, עויתי, פשעתי, עברתי על מצות עשה ולא תעשה התלויים בם נפשי רוחי ונשמתי, והריני מצדיק עלי דיני.‏
 ואחר כך יאמר: הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה (תהלים ל, יב). והמטיבים אומרים: אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם (ירמיה לא, יב), ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי  אהבך ה' אלהיך (דברים כג, ו).‏
 יאמר החולם: פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי (תהלים נה, יט). והמטיבים אומרים: ויאמר העם אל שאול היהונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל, חלילה חי ה' אם יפול משערות ראשו ארצה כי עם אלקים עשה היום הזה, ויפדו העם את יהונתן ולא מת (ש"א יד, מה),  ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיה לה, י).‏
 יאמר החולם: בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו (ישעיה נז, יט). ויאמרו המטיבים: ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דוד ועמך בן ישי שלום שלום לך ושלום לעוזריך כי עזרך אלקיך ויקבלם דוד ויתנם בראשי הגדוד (דהי"א יב, יט), ואמרתם כה לחי ואתה שלום  וביתך שלום וכל אשר לך שלום (ש"א כה, ו), ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא).‏
 יאמר החולם שלוש פעמים: ה' שמעתי שמעך יראתי (חבקוק ג, ב). ויענו המטיבים: ה' פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תודיע וכו' (שם).‏ יאמר החולם שלוש פעמים: שיר למעלות אשא עיני כו' - עד עושה שמים וארץ (תהלים קכא, א-ב). ויענו על כל פעם [הפרק]: אל יתן למוט רגליך, עד סוף (שם, ג-ח).‏
 יאמר החולם: תודיעני אורח חיים (תהלים טז, יא) ג' פעמים. ויענו המטיבים על כל פעם: שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח (שם).‏ יאמר החולם: וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו לאמר - עד אמור להם (במדבר ו, כב-ג). ויענו המטיבים: יברכך - עד וישם לך שלום (שם, כו).‏
 ואומרים המטיבים: לך בשמחה אכול לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך (קהלת ט, ז).
‏[ג] יפה תענית לבטל חלום רע - כאש לנעורת, ודוקא בו ביום, ואפילו בשבת (מחבר ורמ"א שם סעי' ב). ויתבאר לקמן סימן רפ"ח.‏
 ואם חלם עליו חבירו חלום קשה - יתענה, ואם לא ירצה להגיד לו - יתענה הוא. והעיקר תלוי בתשובה ותענית, ותפילה ותשובה וצדקה מבטלין. הגזירה.‏ ונהי שטוב לגבר שלא יפחד כי היכי דלא ליתרע מזליה, וכי חזי חלמא בישא לימא: חלומות שוא ידברו (זכריה י, ב), דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, כי כן הוא האמת על פי הרוב - לכגון אנן יתמי דיתמי שנפשנו לא מטוהרת והיא הולכת שבי בין הקליפות, ורוחין ושדין מחייכין בה ומודיעין לה מילין כדיבין כמפורש בזוהר הקדוש (ח"א פג, א; שם רלח, א; ח"ב רסז, א-ב; ח"ג כה, א), ומה גם שאין אתנו יודע פתרון חלומות מהו רע ומהו טוב.‏ מכל מקום למיחש מיהא בעי, אולי מן השמים ריחמו עליו ורצו להודיעו בשביל שיתקן ותהיה לו פליטה. לכן את אשר בכחו לעשות יעשה, וישתדל שיפתרוהו לו לטובה פתרון השייך ונאה לחלום, שהרי אמרו (ברכות נה, ב): כל החלומות הולכים אחר הפה. ואף על פי כן ירבה בתשובה וצדקה בלי צער ודאגה, רק על דרך דכתיב (משלי כח, יד) 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה', כי בלתי חלום נמי חיובא רמיא עלן לקיים מאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנג, א): שוב יום אחד לפני מיתתך - ושוב היום שמא ימות למחר, וכל המרבה לעשות תשובה הרי זה משובח זריז ונשכר.‏ ואחר עשותו את אשר בכחו לעשות, יבטח בשם ה' וישען באלהיו, שאפילו אם נגזר עליו גזירה רעה - נתבטלה הגזירה, כי לו חפץ ה' להמיתו, לא הודיעו ולא השמיעו כזאת. לכן יהיה נכון לבו בטוח בה', סמוך לבו לא ירא, כי חפץ ה' להצילו ולא תאונה אליו רעה. ומה גם כי לפי הדעת הישר אין מקום להפחד וליחרד מחרדת מות, כי מה יועיל, וסוף אדם למות, והכל הבל, רק יעשה מה שמוטל עליו לעשות, וישפוך שיחה ידרוש סליחה, ויבקש חיים לעבודתו יתברך שמו. וסוף דבר אמור יאמר העבד: ה', הטוב בעיניו, לנחת רוח לפני כסא כבודו, הוא יעשה. ובצל שדי יחסה.
‏[ג] עוברות ומניקות, אם באו לשאול אם יתענו תענית חלום, יאמר להן שיעשו מה שלבן חפץ, ולא יפסוק להן לא שיתענו ולא שלא יתענו, שאם יארע תקלה לה או לולד יתלה הסרחון בחכם.‏
 זה כלל גדול לכל ערום - שיעשה בדעת, ובבואו לדבר דבר, או לעשות מעשה, בדברים שבינו לבריות, מאוד מאוד ישקול בפלס, ויחשוב אחרית דבר מראשיתו, ויפנה לכל הצדדים שלא תוכל לצאת תקלה לחבירו מאותו דבור או אותו מעשה מעשות אותו, או מהיותו מעכבו מלעשותו. ולפעמים נגזרה  גזירה מן השמים שתבא רעה על שום אדם, אבל תולה הקלקלה והסרחון ביועץ וכדומה. והן אמת כי לא טוב הדבר להיות תולה קלקלה באדם, ולהתקוטט עמו על לא חמס בכפיו - רק שעשה ודבר דבר לפי תומו. ואם אדם היה יודע במה יכשל, ועל ידי מה תצא תקלה מתחת ידו, היה בורח כמטחוי קשת, ועוונתיו גרמו לו שגלגלו חובה על ידי חייב. באופן שחיובא רמיא עלינו לשפוך נפשינו לפני ה' יתברך, ורחמים למיבעי, שלא תצא תקלה מתחת ידינו, ולא יתגלגל חובה על ידינו, ולא שום דבר שאינו מתוקן. אבל על כל פנים צריך דעת לחשוב מחשבות, ומשכיל על דבר ימצא טוב, ולא תצא  מתחת ידו כי אם רק טוב. ובמקום חששא, שתיקה יפה, ושב ואל תעשה עדיף.‏
<h2>סימן רכא עד רל</h2>
﻿ דיני ברכת הודאות מינים ממינים שונים:‏
[א] אם היו בצער מחמת עצירת גשמים, וירדו גשמים, מברכין עליהם משירדו כל כך שרבו על הארץ - כדי שיעלו אבעבועות מן המטר וילכו זה לקראת זה (מחבר סי' רכא סעי' א). ומה מברך אם אין לו שדה, אומר: מודים אנחנו לך ה' אלהינו, על כל טפה וטפה שהורדת לנו, ואילו פינו מלא שירה כים  כו' עד הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו, ברוך אתה ה' אל רוב ההודאות. ואם יש לו שדה או גינה בשותפות עם ישראל אחר, מברך 'הטוב והמטיב'. ואם אין שותף ישראל בשדה, מברך 'שהחיינו' (שם סעי' ב), ואפילו יש לו שותף גוי.‏
[ב] על שמועות שהם טובות לו לבדו - מברך 'שהחיינו', ואם הם טובות לו ולאחרים - מברך 'הטוב והמטיב' (שם סי' רכב סעי' א). ועל שמועות רעות, מברך 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם דיין האמת' (שם סעי' ב).‏ ואינו מברך על שמועה, אלא אם כן שמע מאדם נאמן, וברור הדבר בלי שום ספק. וכן אם שמע שנתפס הגנב, לא יברך עד שישיב לו הגזילה.‏
[ג] חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלימה ובנפש חפיצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי ה' - הוא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו ה' יתברך, נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ה' ועושה רצונו, והוא שמחה לו (שם סעי' ג).‏ וגם ישמח ישראל בעושיו, ביודעו כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, ועל ידי היסורין יתרצה עבד אל אדניו, ויתקן את אשר עיות, וכהנה וכהנה טעמים נכונים למבין - יש לשמוח ביסורין, כי יתן האיש את רוחו עליהן.‏
[ד] ילדה אשתו זכר מברך 'הטוב והמטיב', ואין חילוק בין רואה לשומע, וגם היא צריכה לברך כן (שם סי' רכג סעי' א, ומג"א שם ס"ק א). ואין נוהגין לברך, רק 'שהחיינו' בשעת המילה, או בשעה שבא אבי הבן מן הדרך - מברך אבי הבן 'שהחיינו'.‏ ובמה שנהגו להקל בברכת 'שהחיינו', יש להם על מה שיסמוכו, שאינה חובה אלא רשות (רמ"א שם). ועל כל פנים המברך לא הפסיד, והרי הוא זריז ונשכר.‏
 אבל בשאר ברכות שתיקנו חכמינו זכרונם לברכה - אין להקל, ואינו נכון מנהג העולם שהם מקילים בכל אלו הברכות, מגרעות עשו לנפשם, שעוברים על תקנת חכמים, ומפסידין ברכות. והאיש הירא יהיה חפץ בברכה, וישא ברכה.
‏[ה] מת לו מת שהוא מתאבל עליו, מברך 'דיין האמת' (שם סעי' ב). והוא הדין על אדם חשוב וכשר, ועל תלמיד חכם, חייב לברך בשם ומלכות (מג"א שם ס"ק ד). ועל שאר אדם אין צריך לברך, אלא אומר 'ברוך דיין האמת'. ואם באה לו ירושה מנכסים שלא היו ידועים לו, מברך גם כן 'הטוב והמטיב', אם יש לו אחים. ואם אין לו אחים אלא הוא לבדו היורש, מברך 'שהחיינו' (שם).
‏[ו] בנה בית חדש או קנה כלים, אפילו קנה וחזר וקנה, או שנתנו לו מתנה, מברך על כל פעם 'שהחיינו'. אבל אם מכרן וחזר וקנאן, אינו מברך (שם סעי' ג). ומחליף כלים, שניהם יברכו 'שהחיינו' (באר היטב שם ס"ק יא) אם הם מתוקנים וראוים להשתמש בהם.‏
 ומברך בשעת הקנין, אבל נהגו לברך בשעה שמשתמש (מג"א שם סק"ו). ואם הוא מלבוש, מברך תחילה 'מלביש ערומים' ואחר כך 'שהחיינו'. ואם קנה כלים שמשתמש הוא ובני ביתו, מברך 'הטוב והמטיב' (שם סעי' ה).
‏[ז] על דבר שאינו חשוב כל כך, כגון חלוק או מנעלים, אין לברך עליהם (שם סעי' ו), אפילו עני אינו מברך על אלו (רמ"א שם). וכן עשיר גדול שקנה כלים חשובים, וכאפס ותוהו נחשבו לו, ואינו שמח מהן כלל, לא יברך.‏
[ח] אלו דברים שיש עליהם מחלוקת אי מברך שהחיינו, וראוי לברך בלי הזכרת שם ומלכות, או שילבש בגד חדש באותו פרק ויברך על מנת לפטור גם אותו דבר: קהל שבנו בית הכנסת, או קנו חפצים של כסף להספר תורה, יעמוד שליח ציבור ויברך בקול רם 'הטוב והמטיב'.‏ המקדיש ספר תורה, והקונה ספרים, והגומר ספר שחיבר בחידושי תורה בכתיבה, וכל שכן בהדפסה, חייב להודות לה' על שזיכהו לכך.‏
 על האשה, אם היא הגונה וחביבה לו, ומה גם אם הגיע ליותר מעשרים שנה, וכמו הצער עלה לקיים מצוותו ואזהרת רבותינו זכרונם לברכה (קידושין כט, ב), ועלתה לו ליקח אשה הגונה, ודאי בעי אודויי ולשבוחי כשנגמרו השידוכין, ויאמר 'שהחיינו' ושבח לא-ל יתברך בלי הזכרת שם ומלכות.‏ אם עלה לגדולה, ונתמנה רב או פרנס על הציבור, בעי אודויי וליתן שבח לאל יתברך.‏
 וכן כשהגיע לששים שנה, ולשבעים שנה, ראוי להודות לה' ולברך 'שהחיינו' בלי הזכרת שם ומלכות. וגדולה מזאת אני אומר, שראוי לברך לה' מידי יום על שהחיינו והגיענו ליום חדש. וטוב להודות לה' על כל פרט ופרט, על כל הטובה, ויתן הודאה לשעבר, ויתפלל על העתיד שיוסיף להטיב עמו על כל  דבר לפי השייך, כגון: כשמודה על הבנים - יבקש רחמים שישמח בהם בראות אותם שלמים בכל ושבעים רצון ומלאים ברכת ה', וכשמודה על כתיבת והדפסת ספר - יבקש רחמים שיפוצו מעיינותיו חוצה וכדומה, וכשמודה על החיים - יבקש רחמים שיחיה עוד שנים רבות בשנים חיים של טובה וכדומה. וכן על זה הדרך, על כל פרט ופרט יהא מודה על העבר וצועק על העתיד, כי כגון אנן יתמי דיתמי, דלונו מאוד ואין כוחנו אלא בפינו, להודות לה' המשלם תודות, ולהתפלל אליו, כי הוא שומע תפילת כל פה, הוא יגמור בעדנו וימלא משאלותינו לעבודתו יתברך שמו.
‏[ט] הרואה עבודה זרה, אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שנתן ארך אפים לעוברי רצונו. ואם רואה אותה בתוך שלושים יום, אינו חוזר ומברך (מחבר סי' רכד סעי' א). ויש אומרים שלא אמרו לברך כי אם על מרקוליס. ואסור להזכיר עבודה זרה בשמה, ואסור לילך לראות שחוק של גוים, או מחולתם או שום דבר שמחתם. ואם תשמע קול גוים שמחים, האנח ותצטער על חורבן ירושלים, ותתפלל להקב"ה עליה. ואפילו ההולך לשחוק של ישראל - הרי זה מושב לצים. ואלו מן הדברים אשר ליבות יכאבו, איך נשתכח תורת איסורים מרבים מבני ישראל, ובפרט בערי אדום שיש שהולכים  לקינגנאות וטיטראות. האיש הירא את ה', שומר נפשו ירחק מהם, ולא ילך בדרך אתם אפילו פעם אחת, כי על הכל יביא אלהים במשפט. ויש אומרים שגם על בית עבודה זרה מברך. ויש אומרים שבערי אדום שמלאים גלולים, אין מברכין אפילו עברו שלושים יום שלא ראה עבודה זרה, ולכן יאמר בלי הזכרת שם ומלכות.
‏[י] הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אפילו על מנת ליתנה במקום אחר, אם הוא בארץ ישראל אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שעקר עבודה זרה מארצנו, ואם הוא בחוץ לארץ אומר: שעקר עבודה זרה מן המקום הזה. ואומר: כשם שעקרת אותה מהמקום הזה, כן תעקור אותה מכל המקומות, והשב לב עובדיהם לעובדך (שם סעי' ב).‏ וכזה צריך לברך על בית שיצא ממנו גוי עובד עבודה זרה, שהרי מנהגם שיש להם עבודה זרה בביתם.‏
[יא] על מלכי ישראל מברך: ברוך שחלק מכבודו ליראיו, ועל מלכי גוים מברך: שנתן מכבודו לבשר ודם (שם סעי' ח). ומצוה להשתדל לראות מלכים, אפילו מלכי אומות העולם (שם סעי' ט), אם אינם הולכים עם העבודה זרה. ועל השרים שממנה המלך בכל עיר ועיר, טוב לברך בלי הזכרת שם ומלכות  (באר היטב שם סק"ו).‏
 ואם ראה פעם אחת המלך, אל יבטל יותר מלימודו לראותו, אם לא שבא בחיל יותר ובכבוד גדול יותר.‏ וטעם המצוה לראות מלכי אומות, כדי שאם יזכה לראות מלך המשיח שיבא במהרה בימינו אמן, יבחין מה בין גדולתם לגדולת ישראל, וידע שכר עושה מצוות.‏
 ואם רואה המלך בספינה קטנה, והיא מכוסה בל יראה המלך עצמו, אך יודעים בבירור שהמלך שם, יכול לברך. ואם רואה את המלך בשנותו את טעמו שלא יכירוהו, שקורין טיפדיל, אינו מברך, שאין כאן כבוד ויקר וגדולה.
‏[יב] הרואה חכמי ישראל מברך. ברוך שחלק מחכמתו ליראיו (שם סעי' ו). ואפשר דכי היכי שאמרו שאין דין תלמיד חכם בזמן הזה לענינים אחרים (יו"ד סי' רמג סעי' ז-ח), הכי נמי לענין ברכה זו, אלא אומר בלי הזכרת שם ומלכות.‏
[יג] הרואה קברי ישראל אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין (שם סעי' יב), וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, והחיה אתכם בדין, ואסף אתכם בדין, ויודע מספר כולכם, ועתיד להחיותכם ולהקימכם בדין לחיי העולם הבא, ברוך אתה ה' מחיה המתים. 'יחיו מתיך' כו' (ישעיה כו,  יט).‏
 וכן כשישים ידו על הקבר, יאמר פסוק זה: 'ונחך ה' תמיד' וכו' (ישעיה נח, יא), ויאמר: תשכב בשלום ותישן בשלום עד בא מנחם משמיע שלום, ויאמר: יהי רצון שתהא מנוחתו של פלוני השוכב פה בכבוד, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, וזכותו עם זכות כל הצדיקים יעמוד לי כו'.‏ ולא ישים על הקבר, או על מת, כי אם יד שמאל דוקא, ולא יד ימין.‏
 ואין לילך על הקבר אחד שתי פעמים ביום אחד (באר היטב סי' תקפא ס"ק יז בשם האר"י).
‏[יד] כל דבר שמברכין על ראייתו, אם ראהו דרך החלון המכוסה בזכוכית הנקרא ג'אם, מברך ברכת הראיה.‏
 ואם בעד חלון ביתו רואה הקברות בכל יום, אינו מברך כשהולך לשם, כיון שלא עברו שלושים יום שלא ראה, שכל ברכות הראיה אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלושים יום אינו חוזר ומברך (שם סעי' יג). אבל אם ראה בית הקברות אחר, או מלך אחר, או חכמים אחרים, חוזר ומברך. וכן כל  כיוצא בזה (באר היטב שם ס"ק ט).‏
[טו] הרואה איש או אשה ששמח בראייתן, לאחר שלושים יום מברך 'שהחיינו', והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו (שם סי' רכה סעי' א). כגון מי שהיה בדרך וחזר לעירו ובא לביתו. (אבל על אחר, יותר טוב שלא ינהגו לברך בשם ומלכות, כי גברה חנופה, ויש שמראה כאוהב לפנים ובקרבו ישים  אורבו).‏
 ודי בברכה אחת שיכוין בה על כל רעים אהובים.‏ אבל מי שלא ראה את חבירו מעולם, ושלח לו כתבים, אף על פי שהוא נהנה בראייתו, אינו מברך על ראייתו (שם סעי' ב).‏
[טז] מי שנעשה בנו בר מצוה, ביום שמשלים שנת שלוש עשרה ונכנס יום אחד של ארבע עשרה, אומר בלי הזכרת שם ומלכות: ברוך שפטרני מעונשו של זה (רמ"א שם).‏ ומצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה, כיום שנכנס לחופה. ואם הנער דורש, הוי סעודת מצוה, אפילו אינו באותו היום (מג"א שם סק"ד).‏
[יז] על פרי חדש, המתחדש משנה לשנה, מברך 'שהחיינו' (מחבר שם סעי' ג). ואין חילוק בין פרי הנאכל חי לפרי שאינו נאכל כי אם מבושל, כמו שאמרו (עירובין מ, ב): אקרא חדתא אמרינן זמן. ויקדים ברכת הפרי לשהחיינו. ואם אוכל שני מיני פירות חדשים, יברך שהחיינו אחד על שתיהם. ואם אכל  ושכח ולא בירך, אינו חוזר ומברך, אפילו יחזור לאכול מאותו פרי.‏
[יח] ואינו מברך שהחיינו על הבוסר, אלא כשהבשילו האשכולות ענבים, וכן בכל פרי - אחר גמרו (שם סעי' ז). ויש אומרים דעל הבוסר משהגיע לפול הלבן מברך שהחיינו. ונראה דהוא הדין לשאר אילנות, משיוציאו מברך שהחיינו לדידיה.‏ הנה כי כן, יש ליזהר שלא לאכול פרי עד שיגמר בשולו, ואם אכל לא יברך עליו שהחיינו. וגם לאחר גומרה לא יברך עליו, אלא יברך על פרי אחר ויכוין לפטור. ועתיד אדם ליתן דין על שראה מיני פירות ולא אכל (ירושלמי שלהי קידושין), כי תאוה נפשו וידו משגת. וראוי להשתדל לקנות פרי חדש תיכף שבא לעיר.
‏[יט] נתפשט המנהג שלא לברך על שני מיני פירות 'שהחיינו' על כל אחד, כל שהם משם אחד, כגון מיני תפוחים ואגסים וענבים ותאנים וכדומה, אפילו חלוקים בטעמן וצורתן. אבל אם מתבשלים בזמנים שונים, זה בתחילת הקיץ וזה בסופו, יש לברך 'שהחיינו' על כל אחד לכולי עלמא.‏
[כ] אלו דברים שיש מחלוקת אם מברך 'שהחיינו', וספק ברכות להקל, וטוב לברך בלי הזכרת שם ומלכות, או להמתין לברך 'שהחיינו' על דבר שחייב לברך, לכוין ולפטור: האוכל פרי שלא נגמר בשולו, והאוכלו גם כן אחר גמר בשולו, שתי מינין שהם משם אחד, דבר שאינו גידולי קרקע כגון גדיים  וטלאים, ותירוש חדש, ריח פרי חדש, אכל ושכח ולא בירך שהחיינו.‏
[כא] על אתרוג ועל ירק חדש אינו מברך 'שהחיינו' (רמ"א שם סעי' ו).
‏[כב] הרואה כושי וגחור, דהיינו שהוא אדום הרבה, וכהנה בריות משונות, והפיל והקוף, מברך: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם משנה הבריות (מחבר שם סעי' ח). וכן על החיגר, ועל הקיטע והסומא, אם הם ממעי אמן, מברך: 'משנה הבריות'. ואם נשתנה אחר כך ומצטער עליו, מברך עליו בפעם ראשונה שרואהו 'דיין האמת' (שם סעי' ט). והא דמברך 'משנה הבריות', אם לא ראה כיוצא בו תוך שלושים יום (רמ"א שם).
‏[כג] הרואה אילנות טובות ובריות נאות, אפילו גוי (שרואהו בעלמא דמותר, אבל להסתכל בו ביותר אסור, ואסור לומר כמה נאה כותי זה), או בהמה, אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שככה לו בעולמו. ואינו מברך עליהם אלא פעם ראשונה ולא יותר, לא עליהם ולא על אחרים, אלא אם כן היו נאים מהם (מחבר סעי' י).
‏[כד] היוצא בימי ניסן וראה שתי אילנות שמוציאין פרח, אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, להנות בהם בני אדם (שם סי' רכו סעי' א). וטוב שיהא שם מנין. ויקדים לומר מזמור 'הללויה הללו את ה' מן השמים כו' עד עץ פרי וכל ארזים' (תהלים פרק קמח), ויאמרו קדיש, ויתעצם בכוונתו בברכה זו שהיא לתיקון הנשמות שהם מגולגלות בעצי השדה והעשבים, ויבקש עליהם רחמים. ויש להקפיד שיהא בניסן דוקא, או אפילו ביום ראשון של ראש חודש אייר.
‏[כה] על הזיקים, והוא כמין כוכב היורה כחץ באורך השמים ממקום למקום, ונמשך אורו כשבט, ועל כוכב שיש לו זנב גם כן. מברך אחת לשלושים יום. ועל הזיקים, פעם אחת בכל לילה. ועל רעדת הארץ, ועל הברקים, ועל הרעמים, אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית' (שם סי' רכו סעי' א). ועל הרעם שהוא מה שאנו קורין טרואינו, יכול לברך במקום 'עושה מעשה בראשית' - 'ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם', שהקול נשמע בכל העולם.
‏[כו] כל זמן שלא נתפזרו העבים, נפטר בברכה אחת. נתפזרו בין ברק לברק, ובין רעם לרעם, צריך לחזור ולברך (שם סעי' ב).‏
[כז] על הים, אם ראה אותו אחת לשלושים, מברך: עושה מעשה בראשית (שם סי' רכח סעי' א). וכן על רוחות חזקים שנעשין בחורף, מברך כן.
‏[כח] הרואה הקשת, אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם זוכר הברית, נאמן בבריתו, וקיים במאמרו. ואסור להסתכל בו ביותר (שם סי' רכט סעי' א).‏
[כט] הרואה חמה בתקופתה, והוא מעשרים ושמונה לעשרים ושמונה שנה, והתקופה בתחילת ליל רביעי בחודש ניסן, כשרואה אותה ביום רביעי בבוקר מיד בהנץ החמה, מברך: ברוך עושה מעשה בראשית (שם סעי' ב).‏ וזהו הסדר שעשינו בשנת ה'תעק"ב: כי שמש ומגן ה' אלהים חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים (תהלים פד, יב), יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים (תהלים עב, ה), הודינו לך אלהים הודינו וקרוב שמך ספרו נפלאותיך (שם עה, ב), וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק (מלאכי ג, כ), הגידו השמים צדקו וראו כל העמים כבודו (תהלים צז, ו), הללויה הללו את ה' מן השמים כו' - עד חק נתן ולא יעבור (תהלים קמח א-ו), ברכה, למנצח מזמור לדוד השמים מספרים כבוד אל כו' (תהלים פרק יט), שיר למעלות (שם פרק קכא).‏ תנו רבנן, הרואה חמה בתקופתה, אומר: ברוך עושה מעשה בראשית. ואימת הוי, אמר אביי כל כ"ח שני והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלת נגהי ארבע (ברכות נט, ב). רבי חנניא (אבות פ"ו משנה יא), וקדיש.‏
 יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, כמו שהחייתנו וקיימתנו והגעתנו לזמן הזה לברך ברכת החמה, כן תחיינו ותקיימנו ותזכנו לברכה בתקופות החמה האחרות הבאות עלינו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ותזכנו לראות פני משיחך, ויתקיים בנו מקרא שכתוב על ידי נביאך  (ישעיה ל, כו) 'והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא'. כן יהי רצון, במהרה בימינו אמן.‏
[ל] הסומא לא יברך ברכת החמה. ונהגו לברך ברכה זו, אגב אסיפה בצאת ישראל מתפילת השחר, וזריזין מקדימין עדיף מברוב עם. ומיהו הזריז לברך כשרואה הנץ החמה, שפיר דמי לברך ביחיד, מלאחר עד אחר התפילה ולברך בעשרה. דאין זה אלא מנהג משום ברוב עם, ואין זה דבר שטעון  עשרה.‏
 ויכול לברכה עד חצות, ויש אומרים עד שלוש שעות. ואם הענן מכסה השמש, מברך בלא שם ומלכות. ואם היו שלוש ימים דעלמא מעונן, ולא נראה שמש וכוכבים, אומר בלי שם [ומלכות] 'ברוך עושה מעשה בראשית'.
‏[לא] לעולם יתפלל אדם על העתיד לבוא, ויתן הודאה על העבר, כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתכניסני לכרך זה לשלום ותוציאנו לשלום. יצא בשלום, אומר: מודה אני לפניך ה' אלקי שהוצאתני מכרך זה לשלום, וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום ותצעידני לשלום, ומסיים תפלת הדרך כמו שכתבתי לעיל סי' ק"י (שם סי' רל סעי' א). לב) הנכנס למוד את גורנו, או לעשות חשבון נכסיו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתשלח ברכה בנכסי לעבודתך.‏ מצא ברכה, אומר: ברוך השולח ברכה בנכסי (שם סעי' ב). לג) הנכנס להקיז דם, או לעסוק בכל מידי דרפואה, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי, שיהא עסק זה מועיל לי לרפואה (שם סעי' ד), ותרפאני רפואה שלימה בתוך כל חולי עמך ישראל, כי אל רופא רחמן ונאמן אתה, ברוך רופא חולי עמו ישראל.‏ וכזאת וכזאת ישמע חכם ויוסיף לקח, שיהא שם שמים שגור בפיו. ולעולם יהא רגיל לומר: כל דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס, ב) (מחבר שם סעי' ה), ויאמין בזה באמונה שלימה, ויהיו פיו ולבו שוין. והבוטח בה' חסד יסובבנו.‏
 ומי כה' אלהינו המשלם תודות, ושומע תפילת כל פה, ונותן שכר טוב להמודים ומברכים ומתפללים אליו, כי חפץ בנו ה', אשרינו מה טוב חלקנו, כי עושה אלה מקיים תקנת חכמינו זכרונם לברכה, ולמצוה תחשב לו.‏ הנה כי כן, אשר חננו ה' לשון למודים, יסדר שבח והודאה ותפילה על כל פרט ופרט כפי צחות לשונו, וללועזים בלע"ז, ככל היוצא מפיו יעשה תפילה והודאה, וגדול כוחה של תפילה, לב נשבר ונדכה עושה את שאינו זוכה כזוכה.‏
<h2>סימן רלא</h2>
﻿ שכל כוונותיו יהיו לשם שמים:‏
[א] אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים, ישן, ובלבד שלא יאריך בה, שאסור לישן ביום (מחבר סי' רלא סעי' א) בימות החול (למי שלא קדמו עיניו אשמורות או שאין בדעתו לקדם אשמורות) יותר משינת הסוס, דהיינו שתין נשמי (סוכה כו, ב). ואף בזה המעט לא תהא כוונתו להנאת גופו, אלא  להחזיק גופו לעבודתו יתברך שמו (שם).‏
[ב] אם ישן ביום יותר משיתין נשמי, צריך נטילת ידים, ועירוי שלוש פעמים על כל יד, וזהירות שלא ילך ארבע אמות בלא נטילה - כמו בנטילת שחרית. ויש אומרים שצריך גם כן לברך ברכת 'אלהי נשמה'. וטוב שיאמר בלי הזכרת שם ומלכות, להודות להלל למחזיר נשמתו.‏ וטוב שיקרא קודם שישן 'ויהי נועם' (תהלים פרק צא), ויקדים ויאמר: הריני שוכב לישן כדי שתהא דעתי צלולה ומיושבת עלי לעבודת הבורא יתברך שמו. ובשבת יוסיף: ומשום עונג שבת, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה שינה בשבת תענוג. ויהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי, שתזכני שארויח בשנתי ולא אפסיד בה, וברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו, ויהי נועם כו'.‏ אך יאנוס וידחוק עצמו שלא לישן כאשר יוכל, דאתו יומי דנינום טובא (עירובין סה, א), ויפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות פ"ד משנה יז), זה כלל גדול בתורה.‏
[ג] בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין אלא לעבודת הבורא יתברך שמו, כדכתיב (משלי ג, ה) 'בכל דרכיך דעהו'. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ב משנה יב): כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון: האכילה והשתיה, וההליכה והישיבה והקימה, והתשמיש והשיחה, וכל  צורכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב - אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל כפי חיותו לעבוד את בוראו וכן אפילו לישב בסוד ישרים, ולעמוד במקום צדיקים, ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאותו, ולירש טובה וברכה בעולם הזה ובעולם הבא, אין זה משובח, דנמצא שאין זה אוהב את ה', אלא אוהב את עצמו. ומה יתרון לאדם הישראל, הלא גם כל גויי הארץ מקיימים מצוות וחוקים לא טובים, ומוסרים עצמם למיתה להנאת עצמם, שסוברין להרויח, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע  (ירמיה ט, כג) שעבודת ה' יתברך צריך שתהיה לשם שמים (שם) לעשות נחת רוח לפניו דוקא, בלי שום פניה, ושלא על מנת לקבל פרס בשום צד, עד שאם היה נכנס תחת האפשר שבהיותו עושה רצון הבורא הוא יורש גיהנם ולא היה לו חלק לעולם הבא - היה מתרצה, נגד עשות נחת רוח ליוצרנו, שאינו חושש על עצמו כלל.‏ ונהי שבתחילת כניסת האדם לעבודת הבורא, מותר לכוין להנאתו, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (פסחים נ, ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה - שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל סוף סוף צריך שתהיה עבודת הבורא עבודה שלימה, עבודה תמה לשמה, כי זה כל האדם - איש אשר יעור ולא נרדם.
‏[ד] חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו, ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך שמו - יעשהו, ואם לאו - לא יעשהו, ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד (שם).‏
 ולזה כיון התנא רבי שמעון בן מנסיא שאמר בסיום פרקי אבות (פ"ו משנה יא): כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, כי זה כלל גדול לבל יחטא, כי בכל מה שירצה לדבר או לעשות, יעלה על לבו משנה זו, ואותה יזכור, ואם יהיה בזה כבוד שמים - יעשה או ידבר, ואם לאו - לא יעשהו  ולא ידבר, כי כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו, ובזה יהא נזהר מכל חטא.‏
 ואף אם יצטרך אדם לעבור על דעת קונו לצורך שעה, יכוין לעשות רצון אביו שבשמים, וזהו נקרא 'עבירה לשמה' (נזיר כג, ב; הוריות י, ב). ואף אם אין באותה עבירה נדנוד מצוה, לא מפני כן ישכח עושהו, ויהרהר איזה ענין שיהיה לשם שמים בעת ההיא, ואפילו בדרך רחוקה, ובזה עונשו יהיה  קל בעת משקל. וישוב מדרכו בקרב ימים, כי ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.‏
[ה] צריך שיאמר: דבר זה, או מצוה זו, אני עושה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ויכוין ליחד שתי שמות הוי"ה אדנו"ת כזה: יאהדונהי.‏ ואיתא בזוהר הקדוש פרשת תזריע (ח"ג נא, ב): אמר רבי אלעזר, בכל עובדוהי דבר נש מיבעי ליה דלהוון כולהון לשמא קדישא, לאדכרא בפומיה שמא קדישא, דכולא הוא לפולחניה, ולא לישריה עלוהי סטרא אחרא, בגין דאיהו זמין תדירא לגבי בני נשא ויכיל לאשראה על ההוא עבידתא, ובגין כך כתיב 'ונשמרת מכל דבר רע'.‏ ומה שכתב "בכל עובדוהי", לא מיבעיא בדברי קדושה שצריך להזכיר שמא קדישא, כי יותר הקליפה רוצה להאחז ברוחניות המצוה מבדברים הגשמיים, ואפשר שיהא במצוה זו איזו פניה, וכאשר בתחילת העשיה יאמר בפיו שהוא לעבודת ה' יתברך שמו - הרי בזה מסלק כל חיצוני שלא יסרך באותה מצוה. אלא אפילו בדברי העולם, יאמר: לשם ה', כדי שלא תשרה סטרא אחרא בשום מעשה ממעשיו הגשמיים. וביותר צריך ליזהר בענין היחוד והזיווג, כדי שלא ישלוט הסטרא אחרא בוולד, ויהא זרעו זרע קודש.‏ והתועלת שיבוא לו מזה הוא שיצליח באותו דבר שיעשה באומרו זה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש שם: ועל דא מאן דבני בניין, כשמתחיל לבנות בעי לאדכרא בפומיה דלפולחנא דקודשא בריך הוא הוא בני, וכדין סייעתא דשמיא שריא עלוהי, וקודשא בריך הוא זמין עליה קדושתא, וקרי עליה שלם, הדא הוא דכתיב (איוב ה, כד) 'וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך', דבעי לאפקא מילה בפומיה כד איהו בני, וכדין 'ולא תחטא'.‏ ולא סגי במחשבה לחוד, עד שיוציא מחשבתו בפיו, שאז על ידי זה הדיבור בורא מלאך קדוש, ואותו המלאך מסייעו להוציא מחשבתו לפועל, ואינו מניח את הסטרא אחרא להאחז באותו דבר. אף על פי שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, בעשיית אותו הטוב, בהיות לו איזה פניה שלא לשם שמים, ובאותה הפניה רוצה הסטרא אחרא להאחז, אבל צדיק הראשון, הוא המלאך הנברא בעקימת שפתיו, אינו מניח שיאחז, כי הכל הולך אחר הראשון, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (שם): מאן דאקדים ונטיל אתר - אחיד ביה, אי רוח מסאבא נטיל אתר - שמא קדישא לא שריא ביה, ואי  קדושתא נטיל אתר מקדמת דנא - כל רוחין וכל מזיקין לא יכלין לאתחזאה תמן. ומלבד שאותו המלאך ישמרהו מן החטא, גם בדרך הטבע ימנע מעצמו מהחטא, כי ישים על לבו איך אעשה דבר שהוא נגד רצון הבורא - ואני אמרתי שיהיו מעשי לשם שמים, ולהיות חס ושלום מאותם שנאמר עליהם (תהלים עח, לו) 'ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו'.‏ ועל זה נאמר (ישעיה סב, ו) 'המזכירים את ה' אל דמי לכם', רצונו לומר: שמזכיר הכוונה בפיו, וגם אז בכל מצוה מקיים מחשבה דיבור ומעשה.‏ כללו של דבר, שהזכרת שם שמים - שיהא שגור בפיו על כל דבר, הוא מעלה גדולה ונפלאה. אשרי אדם שומע, ואל יהי מונע מהיות שם שמים בכל דבר, ממילא חפץ ה' בידו יצלח.‏
<h2>סימן רלב</h2>
﻿ הלכות תפילת מנחה:‏
 דברים האסורים לעשות בשעת המנחה:
‏[א] כשיגיע זמן תפילת מנחה, יזהר מאוד להתפלל בזמנה עם הראשונים שמתפללים בציבור, כי באמת אמרו (פסחים ד, א): זריזין מקדימין למצוות, והזריזות היא גופה מצוה שנוטלים עליה שכר. צא ולמד מבנות לוט, שבשכר שהקדימה הבכירה אל הצעירה לילה אחד, זכתה והקדים זרעה ליכנס תחת כנפי השכינה ארבעה דורות (ב"ק לח, ב). והאדם אינו בטוח מרגע לרגע, כמה מניעות יכולות להזדמן לו, ולכן מי שהוא זריז - נשכר.‏ ואם הוא במקום שאין מנין, שהוא מוכרח להתפלל ביחיד, יתפלל תיכף בהגיע זמנה. ובפרט אם הוא בדרך, וחושש שמא לא יכנס למלון בכי טוב.‏
 אם נמצא במלון, או במקום חניה, אפילו בתחילת זמן מנחה גדולה, יזדרז ויקדים להתפלל, עד שלא יחזיק בדרך.‏ וצדיק יבחן, כמה וכמה פעמים העצל נפסד, והמקדים הוא זריז ונשכר. לכן בהגיע זמנה יפנה מכל עסקיו להתפלל אותה כראוי, ואפילו יראה לו שיגיע לו מזה הפסד ממון, נאמן הוא בעל מלאכתו שישלם לו שכר פעולתו, וחלילה לאל מרשע ושדי מעול, שבעבור שהוא עובד אותו יתמעט פרנסתו, והעובר רצונו ירבה הונו?, ועם כי היצר הרע מראה כך, אל תאמינו ברע, רק בטח בה' ועשה טוב וה' לא ימנע טוב.
‏[ב] יתפלל תפילת מנחה בכוונה יתירה, דאיתא בזוהר הקדוש (ח"א רל, א): בכולהו צלותי בעי בר נש לכוונא דעתיה, ובצלותא דמנחה יתיר מכולהו, בגין דדינא שריא על עלמא. והן אמת שנקל לכוין בתפילת שחרית יותר מתפילת מנחה, שאז הדעת יותר מבולבל מטרדות הזמן, אבל מיבעי ליה לאזור חיל וליתובי דעתיה, ולפום צערא אגרא (אבות פ"ה משנה כב). וכן המקדים לבית הכנסת במנחה ופוסק ממלאכתו, שכרו יותר גדול מהמשכים בבוקר.‏ ויזהר גם כן במנחה ומעריב להיות מעשרה ראשונים בבית הכנסת. ומי שלא יוכל להיזהר בזה בשחרית, יזהר על כל פנים במנחה.‏
[ג] יאמר בהליכתו לבית הכנסת: הריני הולך לבית הכנסת ליחדא שמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה בדרועא שמאלא, ויהי נועם וכו'.
‏[ד] יזהר מאוד בפירעון שכר שכיר ביומו קודם תפילת מנחה, והעידו על האר"י זכרונו לברכה שהיה זהיר מאוד בזה, והיה לוקח בהלואה כדי לפרוע, ואפילו אם היה מתאחר להתפלל עד אחר שקיעת החמה - לא היה מתפלל עד שהיה פורע, כי היה אומר: באיך אנפין אעמוד להתפלל לפני קוני מאחר שבאה מצותו לידי ולא קיימתיה.‏ ומזה יקיש האדם על כל תפילה, כל תחינה, שיקדים לקיים המצוות שנזדמנו לידו ולא יאחר, ואז יקרב להתפלל תפילתו, והמצוות שהקדים ימליצו בעדו למלאות את שאלתו ולעשות את בקשתו.‏
 וכן צריך ליזהר לשלם לכובסת.
‏[ה] יזהר להתפלל מנחה בזמנה בציבור, ויאמר השליח ציבור חזרת העמידה, כי עיקר שלימות התפילה היא בחזרת השליח ציבור, והיא מהדברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בה, מחמת שאחזתם בולמוס המהירות, וכמשא כבד יכבד עליהם ישיבת בית הכנסת ומעבודתו יתברך שמו, ומאבדים מעשות נחת רוח ליוצרם על ידי חזרת העמידה, ועניית אמנים וכדומה, וגם ה' ימנע טוב חס ושלום, ודורשי ועובדי ה' לא יחסרו כל טוב. אשרי מי שעמלו לעשות נחת רוח ליוצרו.‏ והאר"י זכרונו לברכה היה זהיר מאוד אפילו אחר שקיעת החמה, ואפילו בערב שבת, לא היה מניח לאומרם בקול רם, אלא בלחש ואחר כך בקול רם (באר היטב סי' רלב סק"א). וכן גזרו רבני צפת תוב"ב להתפלל לחש וחזרה, והטילו נידוי לעובר על גזירתם. לזאת יחרדו בנים.‏
[ו] אם השעה דחוקה ביותר, שהוא סמוך לערב, יאמר השליח ציבור בקול רם: אבות, אתה גיבור, אתה קדוש, ויענו קדושה, ויאמר השאר בלחש (מחבר שם סעי' א). והיותר טוב שיאמר השליח ציבור כל התפילה בקול רם (רמ"א שם) והקהל יאמרו עמו בלחש מילה במילה. וטוב שיהא אחד לכל  הפחות שיענה אמן אחר ברכות השליח ציבור.‏
[ז] לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה גדולה, חצי שעה קודם, דהיינו מתחילת שעה ששית עד שיתפלל תחילה (שבת ט, ב). ולא יכנס למרחץ, ולא לדין, ולא לאכול. ויש אוסרים אפילו סעודה קטנה קודם מנחה גדולה (שם סעי' ב). ואף שיש מקילין להסתפר אחר מנחה גדולה לדידן שיש אצל הספר  זוגות הרבה, אבל נכון ליזהר לקיים דברי חכמים. ומה גם שעל פי הסוד לא נכון להסתפר אחר חצות, אפילו בערב שבת. ולכן אם לא היה לו עסק שלא יכול להסתפר קודם חצות, יניח מלהסתפר בו ביום.‏
[ח] וכן אף שיש מתירין בסעודה קטנה סמוך למנחה גדולה, ואפילו סמוך למנחה קטנה, היכא דאיכא שמש קבוע שקורא לבית הכנסת, דלא חיישינן שמא יפשע (רמ"א שם), היינו ביחיד הסועד, אבל רבים שנכנסו לסעודת ברית מילה ונישואין, אפילו סמוך למנחה גדולה, איסורא עבדי. אפילו אם לא  איבדו תפילת מנחה, איסורא דעובר על דברי חכמים רביע עלייהו. וכל שכן כשהגיע זמן מנחה קטנה, שכשהיום שתים עשרה שעות הוא מתשעה ומחצה ומעלה. והמיקל בזה הוא נגד כל הגדולים האוסרים, ומנהג גרועים הוא שהקלו בזה. אבל מנהג יראי ה' הוא, להתפלל מנחה קודם שישבו לאכול בסעודת מילה או נישואין.‏ וכן האוכלים סעודת חתונה בשבת, אם אחרו עד אחר חצות, יתפללו מנחה קודם, דסעודת חתונה הוי סעודה גדולה. אבל סעודת שבת בביתו, לא מיקרי סעודה גדולה (באר היטב שם סק"ז).‏
 כל שכן שצריך שיהא נזהר משכרות, שאם אינו יכול לדבר בפני המלך, דהיינו שמגמגם בלשונו, תפילתו תועבה. ועיין לעיל סימן ק"ח סעי' א'. ויש מגדולי הפוסקים שסוברים, שאם התחילו לשתות אחר שהגיע זמן תפילה, דינו כהזיד, ואין לו תשלומין.‏ וכן הנכנסים למרחץ אחר חצות, אין להם על מה שיסמוכו. ואולי אפשר דבמקומינו שבהגיע שעה אחד עשרה בעל המרחץ מגרש את היושבים במרחץ, שרוצה לסגור, יהיה צד היתר.‏
 וכן לדון, אין צד היתר לישב בתחילת דין אחר חצות, אלא אם כן יש שמש קבוע שקורא לבית הכנסת.‏ וכן לא יקח ילד בחיקו סמוך לזמן תפילה, שמא יטנף בגדיו, ובעוד שיחזור אחר מים יעבור זמן תפילה או יתאחר לבוא לבית הכנסת.‏
 והוא הדין לכל מין עסק שיש לחוש שיבוא להתעכב בו ויעבור זמן תפלה, לא יתחיל בו עד שיתפלל תחילה. אשרי איש ירא ואוהב את ה', הוא זהיר וזריז ונשכר. ובדברים כאלה אדם ניכר.
‏[ט] אם התחיל באחד מכל אלו, בין בהיתר בין באיסור, אם אין שהות להתפלל אחר כך - צריך להפסיק מיד (מחבר שם). אפילו עוד היום גדול, כל שיודע שתמשך סעודתו או מלאכתו עד שתחשך, צריך להפסיק מיד בהגיע זמן מנחה קטנה (מג"א שם ס"ק יא).
‏[י] אפילו סעודת עראי אסור, ולא הותר לאכול משהגיע זמן מנחה כי אם פירות ופת כביצה, ולא יותר (מחבר שם סעי' ג). וכן שתיית יין יש אומרים דלא שרי יותר מכביצה. ודעת הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ו ה"ה) דלא שרי אפילו אכילת פירות עראי יותר מכביצה, אבל פת אפילו כזית אסור.‏
<h2>סימנים רלג רלד</h2>
﻿ זמן תפילת המנחה, ושאר פרטי דינים:‏
[א] זמן מנחה גדולה - משש שעות ומחצה ולמעלה, וזמן מנחה קטנה - מתשע שעות ומחצה ולמעלה (מחבר סי' רלג סעי' א). ואין להתפלל מנחה גדולה אלא מתוך הדחק, כגון דרוצה לאכול, או לצאת לדרך, או להתעסק בשום עסק, וחושש שיעבור זמנה, אז זריזין מקדימין להתפלל מנחה גדולה (והרב  האר"י זכרונו לברכה היה נזהר מאוד שלא להתפלל מנחה אלא עם שקיעת החמה, וערבית אחר שקיעתה קודם צאת הכוכבים, וכגון זאת אסור לאומרו בפני עמי הארץ).‏
[ב] זמן מנחה נמשך עד הלילה לדברי חכמים, ולרבי יהודה עד פלג המנחה, שהוא עד אחד עשרה שעות חסר רביע (ברכות כו, א). ולא נפסקה הלכה כחד מינייהו. ואסיקנא (שם כז, א): דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו, שאם עשה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה, שוב  אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה, דכיון דמחשב אותו יום לענין תפילת מנחה, אינו יכול לעשותו לילה לענין תפילת ערבית, וכן בהיפך אם עושה כרבי יהודה (שם סי' רלג סעי' א).‏
 ועכשיו נהגו העולם להקל בכך, ועבדי תרי קולי דסתרן אהדדי, ויש להם על מה שיסמוכו, דהא דיעבד יוצא ידי חובה, ושעת הדחק - דהיינו כדי להתפלל בצבור שקשה עליהם ליאסף בשני זמנים - כדיעבד דמי. אמנם מי שהוא מתפלל ביחיד, צריך ליזהר שלא לעשות תרי קולי דסתרן, ומה גם ביום  אחד, ואם התפלל מנחה אחר פלג המנחה לא יתפלל ערבית עד הלילה. ובערב שבת שצריך להקדים להתפלל תפילת ערבית, הכי נמי צריך להקדים להתפלל תפילת מנחה קודם פלג המנחה.‏
[ג] שעות אלו משערין לפי ענין היום, ואף אם היום ארוך משערין לשנים עשר חלקים, וכן אם היום קצר מחלקים לשנים עשר חלקים, והם נקראים 'שעות זמניות'. וכן כל מקום ששיערו חכמים בשעות, משערין בשעות אלו (רמ"א שם). ומשערין מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ויש אומרים דמשערין  מהנץ החמה עד שקיעתה, דהיינו רביע שעה קודם צאת הכוכבים.‏
[ד] בשעת הדחק, אם מתפלל מנחה בין השמשות סמוך לצאת הכוכבים, יצא ידי חובה (שם). (ולדידי חזי לי, דכיון שהוא ספק לילה, אין ראוי להתפלל מנחה, שאם הוא לילה הוו ברכות לבטלה, ושב ואל תעשה עדיף. ויותר טוב שיתפלל ערבית שתים, אם טעה או נאנס ולא התפלל עד אותה שעה. אבל  דעת רבוותא דמצי להתפלל, לכן תבחר ותקרב).‏
[ה] אם יש לו מים צריך ליטול ידיו כדי להתפלל, אף על פי שאינו יודע להם שום לכלוך. ואפילו עמד מלימודו או משולחנו צריך ליטול ידיו להתפלל. ויש אומרים שצריך להלך עד ארבע מילין לחזר אחר מים. ואם אין שם מים, ינקה ידיו בצרור או בעפר (מחבר ורמ"א שם סעי' ב), ויתפלל עם הציבור,  ולא יחזר אחר מים אם מתוך כך מאבד להתפלל עם הצבור.‏
 ורבים עברו, ואין חוששין ליטול ידיהם כלל, ועוברים על דברי חכמינו זכרונם לברכה בדברים קלים שבדמא"י, ולא ידעו כי אלהים יביא במשפט על כל.‏ והשמשים - עליהם המצוה הזאת, להביא כלי מלא מים ומטלית לניגוב בעזרת בית הכנסת. עושה זאת, זכות הרבים תלוי בו.‏
[ו] אם נטל ידיו להתפלל מנחה, אף על פי שהפסיק אחר כך בלימוד, אין צריך ליטול שנית. ומכל מקום בשבת שמפסיק במכירת המצוות, צריך ליטול שנית לתפילת מוסף, אלא אם כן לא הסיח דעתו ועמד על המשמר שלא לנגוע במקומות המכוסין, כגון תוך האף ותוך האוזן וכדומה.
‏[ז] מנהג טוב להולכין בתמים להניח תפילין במנחה. אם יש לו תפילין דרבינו תם יניחם, ויותר טוב אם יש לו תפילין דשמושא רבא יניחם במנחה ויברך עליהם.‏
 אמנם במנחה של ערב שבת יש אומרים שאין להניח.
‏[ח] אם השעה עוברת, או שבא לבית הכנסת והתחילו הציבור להתפלל, יתפלל עם הציבור, ואחר כך אומר 'אשרי' שלא אדעתא דחובה. ואין לומר 'אשרי' של קודם מנחה אלא אחר שיש מנין בבית הכנסת, כדי שיאמרו עליו קדיש (רמ"א סי' רלד סעי' א). והוא הדין כשלומדין ואין מנין, ואחר כך קוראים למנין, צריך לחזור וללמוד, דבעינן עשרה בעת הלימוד (מג"א שם סק"א).
‏[ט] אם נמשך באמירת תחנונים עד הלילה, אין לומר קדיש תתקבל, כיון שנתחדש יום אחר. וצריך ליזהר שלא יבואו לידי כך.‏
<h2>סימנים רלה רלו רלח רלט</h2>
﻿ הלכות קריאת שמע ותפילה של ערבית:‏
 דיני קריאת שמע של ערבית וברכותיה, וקריאת שמע שעל המיטה:
‏[א] זמן קריאת שמע בלילה, משעת יציאת שלושה כוכבים קטנים. ואם הוא יום מעונן, ימתין עד שיצא הספק מלבו. ואם הציבור מקדימין לקרות קריאת שמע מבעוד יום, יקרא קריאת שמע וברכותיה ויתפלל עמהם (מחבר סי' רלה סעי' א). ויכוין שאם ישכח, או יהיה לו שום אונס, ולא יחזור לקרות אחר צאת הכוכבים, שיצא ידי חובה בקריאה זו (ט"ז שם ס"ק ב). והוא סומך על דעת הסוברים שיוצא בקריאתה מפלג המנחה.‏ אבל מאחר שדעת גדולי הפוסקים הוא שאינו יוצא ידי חובה כי אם בקריאה שאחר צאת הכוכבים, לכן יזהר מאוד לקרותה כולה על מטתו. ויאמר קודם קריאתה: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני מוכן ומזומן לומר סדר קריאת שמע שעל המטה, ואני מכוין בה גם כן לצאת בה ידי חובה מה שציונו יוצרנו, אם לא יצאתי ידי חובה בקריאתי אותה בערבית, ויהי נועם כו'.
‏[ב] יש אומרים שאסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן קריאת שמע של ערבית (שם סעי' ב), והוא הדין לשאר מלאכות הנזכרות בסימן רל"ב.‏
 ואף שיש מתירין הואיל ויש לו זמן מוגבל לקרות על המטה, מכל מקום עין רואה שכמה פעמים אדם נשאר ישן על שולחנו, או סומך מעט אחר שעמד משולחנו, ואומר: עתה אקום ואקרא, ונשאר ישן כל הלילה, ומאבד טובה הרבה. וכמה גדולים דברי חכמים שאמרו (ברכות ד, ב): שלא יאמר אדם  אוכל קמעה ואשתה קמעה ואישן קמעה, ואחר כך אקרא, שמא תחטפנו שינה ונמצא ישן כל הלילה. ואף אם בריא לו שלא ישן כל הלילה, כגון בלילות הארוכות, הרי אמרו (שם) שזמנה עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה, והעובר על דברי חכמים חייב מיתה רחמנא ליצלן. לכן מנהג טוב ליראי ה' וחושבי שמו, לקרות קריאת שמע מיד בצאת הכוכבים, קודם שישב לאכול, או על שולחנו אם מתחיל לאכול מבעוד יום. ומה גם אם אין דעתו לישן עד אחר חצות, דהדר דינא שאסור לאכול ולעשות שום מלאכה, ואפילו ללמוד, עד שיקרא קריאת שמע.‏ ולכתחילה צריך לקרות קריאת שמע מיד בצאת הכוכבים (שם סעי' ג), דזריזין מקדימין למצוות, ומצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, כי לא תדע מה ילד מרגע לרגע, כמה מניעות יכולות להזדמן, לכן הוי זהיר וזריז במצוה לעשותה בחיבה ושמחה, ותירש טוב וברכה.‏
[ג] זמן קריאת שמע - עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר - יצא ידי חובתו (שם). ואם התחיל לאכול אחר שהגיע זמנה, יש אומרים שצריך להפסיק להיות קורא קריאת שמע בלא ברכותיה, וגומר סעודתו, ואחר כך קורא אותה בברכותיה ומתפלל (שם סעי' ב).
‏[ד] ואם לא התחיל לאכול, אף על פי שנטל ידיו, צריך להפסיק גם לתפילה. ואם יודע שתמשך סעודתו או מלאכתו לכל הלילה, או שישתה וישתכר באופן שלא יוכל להתפלל, חייב להפסיק ולהתפלל (רמ"א שם) תיכף בבוא זמנה, אפילו התחיל בהיתר. והחכם עיניו בראשו, יזכור צור קדושו, יפרע חובתו ואחר כך יעשה תאוותו, מאחר שעשה את שלו כאשר היא חובתו וכאשר נאה לו - אז באכלו יערב לו ויבוסם לו.
‏[ה] הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה, לא יצא ידי חובה, אלא אם כן היה אנוס, כגון שהיה שיכור או חולה מקודם התחלת זמן קריאת שמע. ואנוס שקרא אז, לא יאמר כי אם שתי ברכות שלפניה, וברכת 'אמת ואמונה', אבל לא 'השכיבנו' (מחבר ורמ"א שם סעי' ד).‏ (ונראה דלדידן שאנו מתפללים ערבית מבעוד יום, אם אירע שחטפתו שינה עד עלות השחר, טוב שיקראנה בעלות השחר, שאם לא יועיל לצאת ידי חובה - לא הפסיד כקורא בתורה).‏
 מנהג האר"י זכרונו לברכה, שלא לומר שום מזמור, ושום פסוק, קודם תפילת ערבית, כי אם שלוש פסוקים: ה' צבאות כו' - עד המלך יעננו ביום קראנו. ולסגור העיניים, ולחבק הידיים, מתחילת ברכת 'אשר בדברו', עד סוף העמידה.
‏[ו] באמירת ברכת 'מעריב ערבים', צריך לעשות הפסקים בזה האופן: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר בדברו מעריב ערבים בחכמה, פותח שערים בתבונה, משנה עיתים ומחליף את הזמנים, ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו, בורא יומם ולילה כו'.‏
 ורבים מעמי הארץ מערבבים הדברים, והמשנה ידו על התחתונה, והוא מעריב ערבים שלא בחכמה. ומברכותיו של אדם ניכר אם הוא מן הלומדים או שומע בלימודים. כי זאת תורת האדם להיות שומע, ויוסיף דעת, להיות ערום עושה בדעת.
‏[ז] אין להפסיק בין גאולה דערבית לתפילה (מחבר סי' רלו סעי' ב), כי אם באמירת 'השכיבנו' ועניית קדיש. ואפילו במה שהכריז החזן או השמש "ראש חודש" בין קדיש לתפילת ערבית, יש פקפוק. ולכן לא נכון מה שכל העם עונים "ראש חודש טוב לברכה".‏
[ח] מצא ציבור שקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפילה, יתפלל עמהם ואחר כך יקרא קריאת שמע עם ברכותיה (שם סעי' ג), אחר צאת הכוכבים. אבל אם הציבור מתפללים ערבית מבעוד יום, לא ימתין להתפלל הוא מנחה עמהם, דלא חשיבא תפילה עם הציבור, מאחר דסתרי אהדדי. ואם התפלל  עם הציבור, והניח לקרוא קריאת שמע וברכותיה אחר כך, יאמר גם כן שמונה עשרה פסוקים של 'ויראו עינינו' מעומד, שהם כנגד תפילת שמונה עשרה (רמ"א שם סעי' ב).‏
[ט] צריך ליזהר בלימוד הלילה יותר מבשל יום, כי אין רינה של תורה אלא בלילה (ויק"ר יט, א; רמב"ם הלכות ת"ת פ"ג הי"ג), ולא איברי לילה אלא לגירסא (עירובין סה, א), שאז האדם פנוי ויוכל ללמוד בנחת והשקט, ולכן המבטלו עונשו מרובה (מחבר סי' רלח סעי' א).‏ אבל לא ילמוד בתחילת הלילה כי אם מעט גירסא באשר תשיג ידו, ועיקר לימודו יקבע מחצות ואילך, ואז ימצא עזר כנגדו. וטוב ליזהר שלא לישן עד אחר שלוש שעות בלילה.‏
[י] ואין לקרוא מקרא בלילה (באר היטב שם סק"ב), וכגון זה אסור לאומרו בפני עם הארץ שאינו יודע כי אם מקרא. ואף בקריאת תהלים יש פקפוק (עיין בספר יוסף אומץ סימן ד"ש). ויותר טוב ללמוד זוהר ומשניות למי שיכול, ושאר לימודים. אבל בליל שישי אחר חצות, וליל שבת קודש, הכל שרי.  וכן אין לקרוא תרגום בלילה, ובליל שישי קורין הכ"ו פסוקים שנים מקרא בלי תרגום.‏
[יא] אם יש לו חק קבוע ללמוד כך וכך ליום, והיה טרוד ביום ולא השלימו, ישלימנו בלילה (שם סעי' ב), דהוי נדר. וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא (דברים כג, כג), ולכן יתנה בתחילה שלא יהיה עליו נדר (מג"א שם סק"א), אלא בכל עת שיהיה פנוי ילמוד.
‏[יב] קורא קריאת שמע על מיטתו, כל הסדר כמו שכתוב בסידורים, ובספר שערי ציון. וזו מצות הבן על האב להרגילו גם בזה מקטנות, חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה (משלי כב, ו).‏
 וזה אחד מן הדברים שיצרו של אדם מתגבר עליו, ומפיל חבלי שינה על עיניו, עד שכמשא כבד יכבד עליו אמירת כל סדר הקריאת שמע. ול'ו בכח יגבר איש, שלא לאבד טובה הרבה, כי אמירת הקריאת שמע הוא כאילו אוחז חרב פיפיות בידו להרוג המזיקין (ברכות ה, א), ילדי פשע שנבראו  בעוונותיו, ועל ידי אמירת הקריאת שמע, ופסוקי דרחמי המסודרים מרבותינו הקדושים, מזיקין בדילין הימינו, ולא תאונה אליו רעה. לכן צריך להתחזק מאוד באמירתה לאומרה כהוגן, ולפום צערא אגרא (אבות פ"ה משנה כב). יענך ה' ביום צרה וישמרך מאשה זרה.‏
[יג] ויאמר ברכת 'המפיל' בלשון רבים. וכבר בקונטרס 'בית תפילה' הבאתי מן ההדיוט, קצת תוספת דברים לומר אצל קריאת שמע שעל המיטה, וגם בספרים יש דברים הדברים. יאחז הצדיק דרכו, ברוך אומר ועושה, את אשר בכוחו לעשות יעשה. וטוב לומר פסוק ויאמר ה' אל השטן וכו' (שם סעי'  א), ומזמור 'ארוממך ה' כי דליתני' וכו' (תהלים פרק ל). אין אוכלים ושותים, ולא מדברים, אחר קריאת שמע שעל מטתו, אלא ישן מיד, שנאמר (תהלים ד, ה) 'אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה'. ואם קרא ולא יכול לישן, אם תלמיד חכם הוא - יעיין בתלמודו, ואם לאו בר הכי - יהא חוזר וקורא פסוקים (רמ"א סי' רלט סעי' א) או חושב בהם, באופן שישן מתוך דברי תורה.‏ וישכב על צד שמאל (באר היטב שם סק"ב) ולא על צד ימין בתחילת הלילה, כי לא טוב על פי הרפואה. ולפי סודן של דברים, אם שוכב על צד ימין - הוא מגביר הסטרא אחרא, צד שמאל, ועלול לבא לידי קרי חס ושלום.‏
[יד] ואם מפשיט חלוקו, יפשטנו בדרך שלא יהא גופו ערום, אלא יכסה גופו תחילה בסדינו ואחר כך יפשיט חלוקו (מחבר שם סעי' ב). ושכב וערבה שנתו.‏ ולא ישן בבית יחידי, משום דאחזתו לילית.‏
 ולא יניח שום מלבוש תחת מראשותיו, ויזהר מהיות ברזל עליו כשישן.‏ ולא ישכב עד שיפלו חבלי שינה על עיניו, וישביע עצמו מדברי תורה, ושבע ילין - בל יפקד רע (משלי יט, כג; ברכות יד, א), וה' לא ימנע טוב. ויפשפש במעשיו שעשה כל היום, ואם ימצא שעשה עבירה - יתוודה ויקבל שלא לעשות. ובפרט בעבירות המצויים כגון: חניפות, שקרים, ליצנות, לשון  הרע, ביטול תורה וכדומה, צריכין בדיקה יותר.‏
<h2>סימנים רמ רמא</h2>
﻿ איך יתנהג האדם בתשמיש מיטתו:‏
[א] אם היה נשוי, לא יהא רגיל ביותר עם אשתו (מחבר סי' רמ סעי' א). שהרי כתב הרמב"ם (הלכות דיעות פ"ד הי"ט): שכבת זרע היא כח הגוף, וח"ו ומאור העינים, וכל זמן שתצא ביותר - הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים, הוא שאמר שלמה בחכמתו (משלי לא, ג) 'אל תתן לנשים חילך'. כל השטוף  בבעילה, זקנה קופצת עליו, וכוחו תשש, ועיניו כהות, והרבה כאבים באים עליו. עד כדי שאמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת משאר חלאים, והאלף מרוב תשמיש. לכן צריך ליזהר (שם סעי' יד) אם רוצה בטובה.‏
 אבל צריך ליזהר שלא לגרוע עונה האמורה בתורה, והכל לפי מה שהוא אדם, ולפי אומנותו, ולפי כוחו, ולפי בריאותו. ולכן אם הוא מבני אדם הבריאים והמעונגים שעונתם בכל יום, או בפועל שעונתו שני פעמים בשבת, למיחש בעי שלא לעבור על 'עונתה לא יגרע' (שמות כא, י).‏ וצריך לפייסה שתמחול לו, בהוודע אותה שאין רצונו (שלא) להיות נענש בסיבתה, אם רוצה לעשות עצמו כתלמיד חכם שלא לשמש כי אם משבת לשבת וכדומה, וזה יועיל, אם בלבבו יבין שמוחלת בלב שלם, ולית לה צערא דגופא שלא ניתן לימחל, ולא עבדא משום כסופא, אלא שרוצה אשה בתקנת בעלה. כזאת וכזאת יש נקודות מיוחדות שצריך לדקדק המדקדק במעשיו.
‏[ב] עונת תלמידי חכמים, דהיינו מי שתורתו אומנותו, מליל שבת לליל שבת, וראש חודש, ויום טוב אחר חצות. וכל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה, ובשעה שיוצא לדרך. ואם הוא מכיר בה שהיא משתוקקת אליו, ומשתדלתו ומרצה אותו, ומקשטת עצמה לפניו כדי שיהא דעתו עליה, חייב לפוקדה (שם). וזוהי עיקר מצות עונה על פי הסוד. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (עירובין ק, ב) דהויין ליה בנים נבונים.
‏[ג] אין לשמש שתי לילות של ראש השנה, והנזהר בעשרת ימי תשובה תבוא עליו ברכה. ואין לשמש ליל שמיני עצרת, וליל ראשון של שבועות, וליל ראשון של פסח, אם לא בליל טבילה. וליל שביעי של פסח יש חיוב בזיווג (באר היטב שם ס"ק ד), ולא טוב מנהג קצת מקומות שקובעים מדרש כל הלילה ומבטלין את ישראל מפריה ורביה בליל שיש חיוב בזיווג על פי הסוד.
‏[ד] כל אזהרות הספרים שלא לשמש בקצת ימים, וקודם חצות, לא נאמרו אלא למי שאין תאוותו גוברת עליו. אבל אם תאוותו גוברת עליו, וחושש פן יבוא לידי קרי והוצאת שכבת זרע לבטלה, או לידי קישוי שלא מדעת, מצוה לשמש.‏
 וזה כלל גדול, טוב איש יכלכל דבריו במשפט, בפלס ומאזנים, לפי מה שהוא אדם, ולפי הענין. וכבר אמרו (נזיר כג, ב; הוריות י, ב): גדולה עבירה לשמה, ובלבד שיכוין לבו לשמים.
‏[ה] ולא יכוין להנאתו, אלא כאדם הפורע חובו, שהוא חייב בעונתה, וכך לו לקיים מצוה זו כמו למסור נפשו על קידוש ה', כי כוונתו לקיים מצות בוראו, ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצוות בישראל. וכן אם מכוין לתיקון הולד, שבששה חדשים אחרונים יפה לו, שמתוך כך יצא מלובן ומזורז, שפיר דמי (שם). ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה, כדי שלא יתאוה לעבירה, כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא, גם בזה יש קיבול שכר. אך יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו, כי אבר קטן יש באדם - מרעיבו שבע משביעו רעב (סוכה נב, ב). אבל מי שאינו צריך לדבר, לא  משום קיום מצות עונה, ולא שום כוונה טובה, אלא שמעורר תאוותו כדי למלאת תאוותו, זו היא עצת יצר הרע, ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור. ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה יג, ב): המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי (מחבר ורמ"א שם).‏
 ובשאר אזהרות ומחשבות טהורות שצריך להיות מחשב בשעת תשמיש, והנהגות שצריך לנהוג, כבר הארכתי בקונטרס 'פלא יועץ' ערך זיווג, וכהנה אזהרות וסדר קדושה יש בספרים. מי האיש החפץ חיים, שיהיה זרעו זרע קודש נטעיו, ולהתקדש בשעת תשמיש, הוא ואשתו ידבקו בקונם, דבר  בעתו, ויזהרו בכל מיני אזהרות, כל הנמצא כתוב בספרים, כי בזה תלוי חוסר הולד או כושר הולד, דין גרמא אבא ואימא.‏
[ו] לא יתן מחשבתו בשעת תשמיש באשה אחרת, אפילו שתיהן נשיו (מחבר שם סעי' ב), דזה חשוב מזנה, ובניו כממזרים, אף שהם מאשתו. ולכן אסור לספר עמה בדברים שאינן מעניני תשמיש, לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן, שלא יתן דעתו באשה אחרת. ואם סיפר עמה ושמש, אמרו עליו (חגיגה  ה, ב): 'מגיד לאדם מה שיחו', אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידים לו בשעת הדין (מחבר שם סעי' ט). ובזה נכשל אדם, אם הוא מטומטם בשינה, גם בלא דעת.‏
[ז] כתיב (יחזקאל כ, לח): וברותי מכם המורדים והפושעים בי, אלו בני תשעה מדות:
‏[א] בני אנוסה. ואפילו אינה אנוסה, רק שאינה מרוצה לכך. לכן יפייס ואחר כך יבעול.‏
[ב] בני שנואה, בשעת תשמיש.
‏[ג] בני נידוי, שהוא או היא בנדוי, שאסורים בתשמיש המיטה, אם החמירו עליהם לאוסרם. והוא הדין אם אחד מהם אבל. ויש גורסים: בני נדה.‏
[ד] בני תמורה, שהיה מתכוין לאחת ונזדמנה לו אחרת, ואפילו שתיהן נשיו.
‏[ה] בני מורדת, דאמרה לא בעינא לך, ואף על פי כן הוא משמש עמה, והרי היא אצלו כזונה, אפילו אם הוא מדעתה. ויש גורסין: בני מריבה, שהם מתקוטטין תמיד.‏
[ו] בני שכרות, שהוא או היא שיכורים.
‏[ז] בני גרושת הלב, שבלבו לגרשה.‏
[ח] בני ערבוביא, שמשמש עם אשתו ונותן דעתו על אחרת.
‏[ט] בני חצופה, שתובעת תשמיש בפה. בכל אלו המידות, פוגם הולד ונקרא פושע (שם סעי' ג).‏
 ויש בו דברים שפוגמין המעשה ומקלקלין אותו, והם מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים כ, א): חגרין מפני מה הויין - מפני שהופכין שולחנם, שנוהגין כמעשה בהמה פנים נגד אחור. סומים מפני מה הויין - מפני שמסתכלין באותו מקום. אילמים מפני מה הויין - מפני שנושקין באותו מקום.  חרשים מפני מה הויין - מפני שמספרין בשעת תשמיש.‏
[ח] ואסור לשמש בבית שיש אפילו תינוק שיודע לדבר, כשהוא ער (שם סעי' ו). וזה מהדברים שהקב"ה מואס אותם.
‏[ט] ולא ישמש בתחילת הלילה ולא בסופה, כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבוא לחשוב באשה אחרת, אלא באמצע הלילה (שם סעי' ז).‏
[י] וישמש בצניעות. ואסור לשמש לאור הנר, אף על פי שמאפיל בכסותו. והמשמש לאור הנר, אפילו בימי עיבורה, גורם לבניו שיהיו נכפין, וגדול עוונו. בבית אפל מותר לשמש ביום, או אם מאפיל בכסותו (שם סעי' יא) לצורך גדול - שיצרו מתגבר עליו. צא ולמד דרך ארץ, שצריך לבחור הרע  במיעוטו, שאף על פי שאמרו 'ובוזה דרכיו ימות' - זה המשמש ביום (נדה טז, ב), לצורך התירו.‏
[יא] והמשמש מיטתו על מטה שתינוק פחות מבן שנה ישן למרגלותיה, ולא מנח ידיה עילויה, אותו תינוק נכפה (שם סעי' טז).
‏[יב] ולא יבעול והוא שבע או רעב, שגורם לולד שיהא טפש או כחוש ומכוער, אלא כשיתעכל המזון שבמעיו. ולא ביום הקזה, ולא ביום יציאה לדרך, ולא ביום בואו מן הדרך אם הלך ברגליו (מחבר ורמ"א שם סעי' טו, ועי' עטרת זקנים שם), שכל אלו גורמים קלקול לולד במוחו, וטבעו, ותכונת גופו ואיבריו, וכדומה.‏ ויבדוק נקביו קודם תשמיש. וגם יטול ידיו אם הוא אחר שינה, שעל זה אמרו (נדה יג, ב): יד לאמה תקצץ.‏
 וגם לאור הלבנה אסור לשמש. ותחת אויר הרקיע אסור אפילו במקום הצל (באר היטב שם ס"ק כ), ויש אומרים אפילו תחת תקרה במקום הצל, אם הלבנה זורחת.‏ ואשר לא שת לבו לכל אלה, הרי זה פוגם ונפגם, וגורם רעה לעצמו ולבניו. וחבל על דמשתכחין שעוברין על כל אלה, כי לא ידעו מה הוא האיסור, ומתוך כך הן רבים עתה עם הארץ, ופרוץ מרובה, חוצפא יסגא, ומרשעים יצא רשע, היוצא מן הטמא טמא, מאב הטומאה יוצא ולד הטומאה, פריצי הדור, בנים לא אמון בם. ועל הכל יביא אלהים במשפט.‏ ודא עקא שהלכות אלו אין להם דורש, להיותם מילי דצניעותא, ועמי הארץ אין יודעים לקרות ספר, וימותו ולא בחכמה. וברם ראוי לתלמיד חכם להיות עז כנמר, ולשים פניו כחלמיש, להגיד לעם את חוקי האלהים ואת תורותיו גם בדברים שבין איש לאשתו, ואל יחוש לשום דבר. וכבר יש ספרים ללועזים בלע"ז, מי האיש החפץ חיים ירדוף אחריהם וילמוד בהם את הדרך הנעימה, דרך גבר בעלמא.
‏[יג] אם היה לו כעס עמה, אסור לשמש עד שיפייסנה. ויספר עמה קודם תשמיש כדי לפייסה (מחבר שם סעי' י). ובלאו הכי נמי טוב לספר עמה קודם תשמיש, כדי שלא יזדמן לו שדה.‏
[יד] יש אומרים שאסור לשמש בשני רעבון, או בשאר צרות שהם כרעבון, אם לא בליל טבילה, או לחשוכי בנים (מחבר ורמ"א שם סעי' יב).
‏[טו] ואכסנאי אסור לשמש, אם לא שיחדו בית לו ולאשתו, ובלבד שלא ישן בסדינו של בעל הבית (שם סעי' יג).‏
 ואשה מינקת לא תניק בנה אחר תשמיש עד שיעור הילוך שני מילין (באר היטב שם ס"ק כד). ואם הילד בוכה ביותר, ואינה יכולה להשתיקו, די במיל.‏ וכשיצא מבית הכסא קבוע, לא ישמש עד שיעור חצי מיל, משום שד של בית הכסא שמתדבק בו (שם).‏
 וכשמתעורר בקושי אבר בחלום, יזהר שלא לבעול אז, כי הבנים יהיו פגומים חס ושלום. ואף אם היא מעוברת, תלד רוחין בישין (שם).‏ ואשה שמאחרת טבילתה לצער בעלה, עבירה גדולה בידה, וגורמת כמה רעות (שם).‏
 וכשירצו להזדווג, יטלו ידיהם, ויאמר: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ויזכור הקדושים אשר בארץ (שם), ויתפלל לה' שיהיו בניו בעלי חכמה, בעלי עושר, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.
‏[טז] אסור לשמש בבית שיש בו ספר תורה, או מזוזה, או תפילין, וצריך לכסותם כלי תוך כלי, והוא שלא יהא השני מיוחד להם, שאם הוא מיוחד להם - אפילו מאה כחד חשיבי. וספרים שיש להם כריכה, חשיב כחד כיסוי, וצריך לכסותם בכיסוי אחר עליהם, כיסוי שאינו מיוחד להם, או שיתן מחיצה בפניהם (שם סעי' ו) גבוה עשרה, או שיתלה את המחיצה נגד כל גובה הספרים שאין מגולין כלל, שאז אין צריך גובה עשרה.‏ ואם יש נקבים וחלונות במחיצה, כעין סריגה, יש אומרים דאסור עד שיהיו הספרים מכוסין מן העין שאין נראין. ואם יש וילון סביב הספרים, או סביב המטה, לא מיקרי מחיצה, הואיל ונעים ונדים, אלא אם כן תקע שולי הסדין בענין שלא יהא ניטל ברוח. ואם אי אפשר בענין אחר, יש אומרים שמותר לשמש בחדר שבו הספרים, בזמן עונה, וליל טבילתה, וליל יציאתו וביאתו מן הדרך, על ידי שיאפיל בכסותו.
‏[יז] מטה שישן בה עם אשתו, צריך שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום (שם סעי' יז). ועל פי הסוד, צריך שיהא ראשה למזרח, והצדדים בין צפון לדרום.‏
[יח] מה מאוד הפליגו והחמירו בזוהר הקדוש (ח"ב רה, א), לאסור לתלמיד חכם לשמש חוץ מליל שבת ויום טוב אחר חצות. ולשאר עמא דשרי בימות החול, דוקא אחר חצות, כדי שיזכה להמשיך נשמה קדושה לולד, ולא נשמה מהסטרא אחרא. אבל צריך שיהא ער ממש, ולא יהא מטומטם בשינה, למען  יכונו מחשבותיו מחשבות טהורות וקדושות, כי בזה תלוי עיקר תיקון הולד. לכן אשרי השם אורחותיו (תהלים נ, כג; מו"ק ה, א), ועושה כל מעשיו לשם שמים, ה' לא ימנע טוב, כדכתיב (משלי ג, ו) 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'. יט) וצריך כל איש להזהיר לאשתו להיות זהירה מאוד במחשבות טהורות, ולשמור עצמה מאוד ממחשבות רעות, כי יש אומרים שהכל מוטל על האשה לשמור ולעשות כפליים יותר מאיש. וגם אם הוא יהיה זהיר בסדר קדושה, ואשתו מנגדתו, צדיק מה פעל. [לכן] יזהרו להיות שניהם כאחד טובים.
‏[כ] מהדברים שהקב"ה מואס, המשתין מים בפני מיטתו על גבי קרקע, והוא דבר שגורם עניות (שם סי' רמא סעי' א). וישמע חכם ויוסיף לקח ליזהר מכל מידי דמיאוס. וכל אשר ירבה בנקיות, בגופו ובגדיו וביתו, ירבה כבוד ביתו, הון ועושר בביתו, וה' אתו.‏ סליק סדר היום בעזרת צור נורא ואיום:‏
<h2>סימן רמב</h2>
﻿ הלכות שבת:‏
 להזהר בכבוד שבת:
‏[א] צריך לזרז עצמו בכבוד שבת, וצריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת (מחבר סי' רמב סעי' א).‏
 וילוה ברבית לצורך הוצאת שבת (באר היטב שם ס"ק א), שהרי אמר הקב"ה לוו עלי ואני פורע (ביצה טז, ב; מגן אברהם סק"ב).‏ ואמרו רז"ל (ביצה טז, א): כל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה, חוץ מהוצאת שבתות ויום טוב וכל הוצאות מצוה, שאם מוסיף מוסיפין לו. ומי פתי יצמצם להוציא מכיס הקב"ה המשלם הוצאתו ושכר טוב, אין זה כי אם רוע לב וכסות עינים. האל הפוקח עורים יאיר עינינו, וברוח נדיבה יסמכנו.
‏[ב] מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת, מפני כבוד השבת (שם). ומדלא קאמר שיהיו מכבסים קודם ערב שבת, איכא למשמע דשמא איזה טעם יש על פי הסוד לכבס דוקא בחמישי בשבת, ואם כן ראוי להקפיד אפילו מי שיש לו להחליף - לכבס שום דבר, כגון איזה מטפחת וכדומה בחמישי בשבת דוקא, כדי לקיים תקנת עזרא.
‏[ב] נוהגים ללוש כדי שיעור חלה בבית, לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויום טוב, והוא מכבוד שבת ויום טוב. ואין לשנות (רמ"א שם).‏
 (ואפשר שאם באיזה פעם יש לו שום אונס שלא יכול ללוש, או מחמת שום סיבה, צריך שיטול התרה, כדין כל מנהג טוב דחשיב נדר אם לא פירש).‏ ויש אומרים שאסור לאכול פת של גוי בשבת, אבל הן בעוון - עניות לא הניח מידה טובה לישראל.‏
<h2>סימנים רמג רמד</h2>
﻿ דין מלאכות שאין הגוי יכול לעשות בעד ישראל:‏
[א] הפוסק עם הגוי בקבלנות לבנות חצירו או ביתו, אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום - אסור לו להניחו לעשות לו מלאכה בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק (מחבר סי' רמד סעי' א).‏ וכל כי הא אין לגלות טעם האיסורים לעמי הארץ, רק צריך לומר להם סתם שהוא עוון פלילי, כולי האי ואולי ישמעו.‏
[ב] יש אומרים דלפסול האבנים ולתקן הקורות אפילו בביתו של גוי אסור, כיון דלצורך מחובר הוא, ואם עשו כן לא יתנם בבנין אלא ימכרם (שם סעי' ב).
‏[ג] וכן אם בנו לישראל גויים בית בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו (שם סעי' ג). ועליו נאמר (ירמיה כב, יג) 'הוי בונה ביתו בלא צדק', והיא לא תצלח. ואגיד לדור, שפעם אחת בנה עשיר אחד ירא ה' ביתו, ופיזר ממון הרבה כדי שלא להניח לגוי לבנות בשבת, ויהי היום שהיתה שריפה גדולה בעיר והגיע האש עד סמוך לביתו, ויהפוך ה' רוח וניצול ביתו. זהו שכרו בעולם הזה שהיה ביתו מוצל מאש, ולעולם הבא על אחת כמה וכמה.
‏[ד] ומלאכת פרהסיא, אפילו במטלטלין, כגון ספינה הידועה לישראל, דינה כמו מלאכת מחובר (שם סעי' ד). אפילו מלאכת תלוש ובקבלנות, אסור להניחו שיעשה בביתו של ישראל (שם סעי' ה).‏
 וגדולה מזו, שאפילו שיתפור הגוי כליו וכדומה, אסור להניחו לעשות בבית ישראל. ולכן השפחות והמשרתים גוים, אסור להניחם לעשות מלאכתן בבית ישראל בשבת מפני הרואים, שלא יאמרו מלאכה של ישראל עושה.‏ וכן אם שכר גוי לזמן, לעשות כל מלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות, אסור להניחו לעשות מלאכתו בשבת (רמ"א שם סעי' ה), אפילו בבית הגוי, שיצטרך למחר למלאכה אחרת, ואם כן מרויח הישראל במלאכת הגוי בשבת.‏
[ה] יהודי הקונה מכס, משום הפסד גדול התירו לו להשכיר גוי בקבולת לשבת, דהיינו שנותן לו כך וכך למאה ממה שיגבה, או למכור ריוח השבתות לגוי. אבל צריך ליזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו (מחבר ורמ"א שם סעי' ו). ואפילו אם אינו יושב רק לשמור שלא יגנוב, יש  אומרים דאסור.‏
[ו] שפר קדמי להחויא מעשה דמייתי בתשובת הרדב"ז, אשר נשאל בעשיר אחד זהיר במצוות ולא יצא עליו שם רע מימיו, דפסק עם הבנאים לבנות לו חצר בסך ידוע, ואם הפסידו הפסידו לעצמם, והתחילו במלאכה, והיו עושין המלאכה לעצמן בשבתות, ומתקנין האבנים בבתי הגוים רחוק מאותו חצר.  ובשבת אחת בנו בחצר והעלו האבנים בדימוס, וכשראה זה בעל החצר לא ידע אם מותר לעשותו בשבת או אסור, ואחר שהלך לביתו חשש לאיסור, ושלח ועיכב הבנאים וביטל המלאכה בשבת. וביום ראשון קראוהו ראשי הקהל ואמרו לו: מה זאת עשית, ונשבע שלא ידע שהיו עושים מלאכה, וקיבל מה שהדין נותן עליו, ועוד שיתן קנס על מה שאירע, ולא רצו אלא נדוהו, ועוד הטילו עליו קנס, וחרה לו עד מות על נידויו, וישב בנידוי חמשה ימים, ושאל האיש אם עשו כדין במה שנידוהו.‏ והשיב הרב, וזה לשונו: אילו פסק עמהם לבנות לו ביתו והם בונים בו בשבת - אסור, ואילו היו בונים מדעתו אפשר שיהיה בר נידוי, לפי שמזלזל באיסורין דרבנן, וכל המזלזל באיסורין דרבנן בר נידוי הוא, כדמוכח בש"ס (עירובין סג, א) כו'. אבל ראשי הקהל שנידוהו יש לדונם לכף זכות, כי מפני שרוב העולם עכשיו אינם בני תורה, קרוב הדבר לבוא לידי תקלה גדולה, ונמצא שם שמים מתחלל, וכל כיוצא בזה מצוה ומנהג טוב ותיקון, וגדולה מזו אמרו (יבמות צ, ב): מכין ועונשין שלא מן הדין כו'. ואין הנכבד ההוא נגרע מערכו בכך, מוטב שיתנדה זכאי ולא ראוי לכך - משיתנדה חייב וראוי  לכך, וצריך הוא ליישב דעתו ולשמוע מה שחביריו אומרים לו לגדור הדבר ולשם שמים. עד כאן דבריו.‏
 ומדברי הרב ונידון הזה הוכיח במישור הברכי יוסף, דהמזלזל בדברי תורה או בדברי סופרים, האיבר נידוי חרם ושמתא הוא בלי התראה. ואשרי הדור שעומדים בפרץ לגדור גדר בתוכחות על עוון, למוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב, ומקבל התוכחה בכלל הברכה.‏ ועוד אני אומר, שאפילו אם מנהיגי העיר או הרב מורה צדק עשו שלא כהוגן עם אחד, ויסרו אותו יותר מן הראוי, או שפטו אותו שלא כמשפט צדק וכדומה, ובא לקבול לפני חכם אחר, מי כהחכם היודע פשר דבר למצוא זכות לשתי הצדדים, ולתווך שלום ביניהם בנועם שיח, ולא להגיד את אשר לא  טוב עשה, פן יחרה אף שכנגדו, ואש להבת שלהבת המחלוקת עולה חס ושלום, אבל תלמידי חכמים מרבים שלום.‏
<h2>סימן רמה</h2>
﻿ ישראל וגוי שותפין איך יתנהגו בשבת:‏
[א] ישראל וגוי שיש להם שדה או תנור או מרחץ או ריחיים בשותפות, או שהם שותפים בחנות בסחורה ומתעסקים שניהם יחד, צריך שיתנו מתחילה בשעה שבאים להשתתף שיהא שכר השבת להגוי לבדו, אם מעט ואם הרבה, ושכר יום אחד כנגד השבת לישראל לבדו (מחבר סי' רמה סעי' א), אם  מעט ואם הרבה. אבל אסור לישראל לחלוק בשוה.‏
 ואם לא התנו בתחילה, יש אומרים דכשיבואו לחלוק נוטל הגוי שכר השבתות כולם, דהיינו שביעית השכר, וחולקין השאר בשוה (שם). ואם התנו ואחר כך נתרצה הגוי לחלוק הכל בשוה, אז מותר (שם סעי' ב).‏ ולא מהני תנאי זה אלא בתחילת השותפות, שלא חל עליו חובת עסק שבת. ואם לא התנו מתחילה, אין תקנה אלא על ידי שיחזיר המוכר להם דמי הקרקע, או ימכרוהו לאיש אחר ויקנוהו בשותפות, ויתנו בשעת הקניה. ואם נשתתפו בחנות ולא התנו, יחזור כל אחד ויטול חלקו ויבטלו השותפות, ואחר כך יחזרו להשתתף ויתנו בתחילה (שם סעי' ג).‏ אם לא התנו בתחילה, ובשעת חלוקה אומרים טול אתה בשבת ואני בחול, אסור. וביותר אסור אם כל אחד עובד ביומו, דכיון דהישראל עושה נגד מה שעשה הגוי בשבת (רמ"א שם סעי' ד), הוי ליה הגוי שלוחו בשבת. והוא הדין כשישראל מחוייב לעשות הכל, והגוי מתעסק, כגון שנתן מעות לישראל להתעסק בהן ועושה הגוי בשבת, הא ודאי אסור, דהרי הגוי שליחותיה קעביד.‏ ואפילו למכור לגוי חלק שבת, או לשכרו בקבולת, דהיינו ליתן לו כך וכך למאה, יש אומרים שאסור, שלא התירו אלא במכס ומטבע משום דאיכא פסידא גדולה (עי' רמ"א סעי' ג; מג"א שם סק"ח; וט"ז שם סק"ג).‏
[ב] אם אין לאופה חלק בגוף התנור, רק שישראל אומר לו מתחילה טול אתה לעצמך כך וכך ימי שבת - כדי שתסיקנו גם בחול, יש אומרים דאסור, אם לא שנותן לו שכר ב' ג' ימים, דהוי שכר שבת בהבלעה, או אם מתנה בפירוש שיהא קנוי לגמרי לגוי בשבת. אבל לומר טול אתה בשבת כדי שתסיקנו  בחול, אסור אפילו בהתנו, דהוי כמשכיר תנורו בשבת ונוטל שכר שבת, ומניחו לו לשיסיקנו בחול. דלא דמי כשיש לנכרי חלק בו, דהוי ליה שלו לגמרי בשבת.‏
[ג] ליתן סחורה לגוי למכור, או ליתן מעות לשיקנה לו, לא שרי, אלא אם קצץ לו שכר (מחבר שם סעי' ה). ודין קציצה יתבאר לקמן סימן רמ"ז.‏ דבלא קציצה לא סגי אפילו כשאינו מזכיר השבת, ואם מזכיר השבת אסור אפילו אם קצץ, ואפילו אם נתנו לו ביום ראשון אסור אם מזכיר לו השבת.‏
 ובמקום שיום השוק בשבת, ואינו בנמצא לקנות ולמכור כלל בשאר ימים, כי אם בו ביום, כגון בכפרים, יש אומרים שאסור אפילו אם קצץ, דחשיב כאילו מזכיר שבת בפירוש. ואף מאי דשרי לכולי עלמא באינו מזכיר שבת בפירוש, ויוכל לקנות ולמכור בשאר ימים וקצץ לו שכר, אין ראוי לגלות  היתר זה ולפרסמו בפני עם הארץ, דלא ידעי להבחין בין דין לדין, ומדמים מילתא למילתא, ויבואו להתיר אף בלתי קצוץ, וגם להזכיר שבת ויום טוב בפה מלא, ולא יזכרו ולא יעלו על לב דאין היתר כי אם בלא הזכרת שבת ויום טוב, ושיניחנו בידו מקודם או אחר כך, באופן שיהא לו שהות למכור שלא בשבת ויום טוב.‏ על כל פנים, כי חזינן לעמא דעבדי איסורא, כי לא יוכלו עמוד על נפשם, חיובא רמיא להורות להם אופן ההיתר ולהגיד להם את הדרך ילכו בה.
‏[ד] אם אפו גוים בתנורו של ישראל בשבת על כרחו, ונתנו לו שום שכר, אסור ליהנות ממנו (מחבר שם סעי' ו).‏
<h2>סימן רמו</h2>
﻿ דיני השאלה והשכרה לגוי בשבת:‏
[א] יש אומרים שכלים שעושים בהם מלאכה, כגון קרדום ומחרישה וכדומה, אסור להשכיר לגוי בערב שבת (מחבר סי' רמו סעי' א). ויש מי שאוסר אפילו בכלי שאין עושים בו מלאכה (מג"א שם ס"ק ג).‏ ואף בכלים שמותר להשכיר לא יטול שכר שבת אלא בהבלעה, כגון שישכיר לו לחודש או לשבוע (שם). אבל ליטול שכר שבת לחוד, אפילו בכלי שאין עושים בו מלאכה, אפילו בחדר לדור בו, אסור (מג"א שם ס"ק ג).‏
[ב] אסור להשאיל שום כלי לגוי בשבת בעיר שאינה מוקפת חומה, ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה - כל שאין שהות להוציאו מפתח ביתו של משאיל קודם חשיכה, מפני שהרואה סבור שישראל ציוה להוציאו (שם סעי' ב).
‏[ג] אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי כדי שיעשה בה מלאכה בשבת, שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת (שם סעי' ג). ויש אומרים גם ביום טוב (מג"א שם ס"ק יב). ולא מהני אם מתנה עם הגוי שתנוח בשבת, כי אין הגוי נאמן על כך (רמ"א שם סעי' ג).‏
 ואם השאילה או השכירה לגוי, והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת, ועיכבה בשבת, יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת, כדי שינצל מאיסורא דאורייתא (מחבר שם סעי' ג). אבל לכתחילה אסור להשכירה עד שיפקירנה בפני ג' קודם שבת, ולפחות בפני אחד מבני ביתו (רמ"א שם).
‏[ד] אם ישראל וגוי שותפין בבהמה, צריך שיתנה עם הגוי בתחילה כשקנו אותם שיטול הגוי בשבת וישראל ביום חול, ואם לא התנו בתחילה - אסור אף על פי שהתנו אחר כך (מחבר שם סעי' ה). ואפילו אם קיבל הגוי אחריות, או אפילו אם מוכר לו בדבר מועט, יש אומרים דאסור, דכל שאין הגוי יכול למוכרה אם ירצה - נקראת בהמת ישראל (עי' באר היטב שם ס"ק ט).
‏[ה] בירידים שמוציאין המשאות בשבת, צריך ליזהר שיוציאו סחורתם לחוץ, במקום שמשם נושאים את משאם, ולא יהיו שם הבעלים בעת שבאים הגויים ליקח את משאם. ומי שמכר סחורה לגוי בחול ובא הגוי לקחתה בשבת, אם אין העיר מוקפת חומה - אסור לכולי עלמא, ויש אוסרין אף במוקפת  חומה, מפני מראית העין שיאמרו שמכרו בשבת (ועיין עוד מזה בסימן ש"ז).‏
<h2>סימן רמז</h2>
﻿ דין גוים המביאים כתבים בשבת:‏
[א] לשלוח איגרת על ידי גוי, אם הוא בשכר, ולא התנה עמו שיתן לו שכרו, אלא שיש בדעתו שיתן לו שכר, ולא קביע בי דואר (פירוש: פושט"א) במתא, אסור לשלוח איגרת בערב שבת, ויש אוסרין לשלוח אפילו מיום ראשון (מחבר סי' רמז סעיף א-ב), כל שאינו יכול להגיע לשם בשבת. אם הוא  שולח רץ ולא התנה בפירוש ליתן לו שכר, ואפילו קצץ או קביע בי דואר דשרי, צריך שיצא מפתח ביתו של ישראל קודם חשיכה.‏
 ואסור לומר לו: ראה שתהא שם ביום ראשון או שני, וידוע שאי אפשר לו להיות שם אלא אם ילך בשבת. וכל שכן שאסור לומר לו שילך בשבת (שם ומג"א שם ס"ק ב).‏ ואפילו אם הגוי הולך מעצמו למקום אחר, וישראל נותן לו איגרת, יש אומרים דאסור לשלחו בידו בערב שבת - אם אין שהות מבעוד יום שיגיע לשם (עי' מחבר שם סעי' ה; ומג"א סק"ח). וכל שכן שאסור ליתנו בשבת.‏
 וכן אם יש לו שכיר גוי, אסור לשלחו ערב שבת באיגרת (מחבר שם סעי' ו), דיש אומרים דלא חשיב כקצץ; (עי' מג"א שם ס"ק ט).‏ והן רבים עתה עם הארץ, מוסרים איגרות ושולחין אותן בשבת, ה' הטוב יכפר. ומי שיש בידו למחות ימחה, אם דבריו נשמעים, ואם לא - הנח להם לישראל.‏
<h2>סימן רמח</h2>
﻿ דין המפליג בספינה וההולך בשיירה:‏
[א] ההולך לדבר הרשות, לא יפליג בספינה פחות מג' ימים קודם השבת, משום עונג שבת, שכל ג' ימים הראשונים יש להם צער ובלבול.‏ ודוקא למפליגים בימים המלוחים, אבל בנהרות אין שום צער, ולפיכך מותר להפליג בהם אפילו בערב שבת (מחבר סי' רמח סעי' א-ב). ויש מי שאוסר.‏
 והוא שלא ידוע לנו שאין בעומקם עשרה טפחים, אבל במקום שידוע לנו שמקרקע הספינה שמשוקעת במים לקרקע הנהר פחות מעשרה טפחים, אסור לצאת חוץ לתחום, משום איסור תחומין (שם סעי' ב).‏ וכן בספינה שיצטרך הישראל לבוא לידי מלאכה בשבת, אסור ליכנס בה ג' ימים קודם השבת, אפילו בנהרות ולמעלה מעשרה (רמ"א שם).‏
[ב] היכא דמותר להפליג מערב שבת, אם רוצה להפליג בשבת - צריך שיקנה בה שביתה מערב שבת, דהיינו שישב בה בין השמשות ויעשה שם קידוש לפירסומי מילתא. ויש אומרים שצריך שלא יצא מן הספינה מעת שקנה שביתה (מחבר ורמ"א סעי' ג). ואין להתיר כשהספינה הולכת בשביל  ישראל, דלכולי עלמא אסור (באר היטב שם ס"ק יא).‏
 ויש אומרים דאין ליכנס בה [אלא] עד יום שלישי (מחבר שם סעי' א), לא מרביעי ואילך. ודוקא לדבר מצוה (באר היטב שם ס"ק ו).‏ ואין לחלק באיסור זה בין יום טוב לשבת, אפילו ביום טוב שני ואפילו בצינעא אסור אם הולכת בשביל ישראל, או אם לא קנה שביתה. ואפילו כדי להשלים מנין ולהתפלל עם הציבור אסור, וצריך שישב שם לפחות כל בין השמשות.‏
[ג] היוצאים בשיירא בשבת, והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת, אפילו באיסור דרבנן, ג' ימים קודם שבת אסורים לצאת. ובראשון ושני ושלישי מותר לצאת, ואם אחר כך יארע לו סכנה, ויצטרך לחלל שבת מפני פיקוח נפש, מותר ואין כאן חילול (מחבר שם סעי' ד). אבל חייב אדם לפזר אפילו כל  ממונו, כדי שלא לעבור אפילו על איסור קל דרבנן.‏ ויש אוסרין לילך אפילו מיום ראשון, כיון שיודע בודאי שיחלל שבת. אם לא לדבר מצוה ממש, כגון לעלות לארץ ישראל (שם). אבל לסחורה, יש אומרים דלא חשיב דבר מצוה. וגם צריך שיפסוק עם הגוי על מנת שישבות.‏
<h2>סימן רמט</h2>
﻿ דינים השייכים לערב שבת:‏
[א] ההולך בדרך בערב שבת, יקדים לנוח בעוד היום גדול, כדי שיוכל להכין צרכי סעודה לשבת (מחבר סי' רמט סעי' א), וכדי שלא יארע לו שום אונס ויבוא לחלל שבת.‏ ורבים עברו ברצותם לדחוק עצמם לילך לכפר או מלון אחת, שעה אחת יותר, ובאים לידי חילול שבת. ומי שהוא זריז - נשכר. ואם בכל הימים אמרו רז"ל (פסחים ב, א): יכנס בכי טוב, על אחת כמה וכמה בערב שבת, וזריזות מביאה לידי זהירות. ויותר טוב שישבות בכפר, ולא ידחוק עצמו לבוא אל ביתו בדוחק, כי הרבה כשלו באיסור חילול שבת החמור.
‏[ב] אסור לקבוע בערב שבת סעודה, אפילו סעודת מצוה, אם לא אירע זמנה הקבוע בערב שבת. ומצוה להמנע מלקבוע סעודה שנוהג בה בכל יום מט' שעות ולמעלה, מפני כבוד השבת, שיכנס לו כשהוא תאב לאכול (מחבר ורמ"א שם סעי' ב). והכל לפי מה שהוא אדם, כל מה שמושך ידו מלאכול מפני כבוד שבת - הרי זה משובח.
‏[ג] דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת (מחבר שם סעי' ג). ויש אומרים שאסור להתענות (מג"א שם ס"ק ז). ואם קבל עליו להתענות בערב שבת, צריך להתענות עד צאת הכוכבים, אם לא שפירש בשעת קבלת התענית - עד שישלימו הציבור תפילתן, ויש אומרים דאסור להשלים. לכן בתענית יחיד לא ישלים, וטוב לפרש כן בשעת קבלת התענית. ובתענית צבור ישלים, דלא מהני תנאי. ותענית חלום צריך להשלים עד צאת הכוכבים (מחבר ורמ"א שם סעי' ד).‏ אם מתענה בכל ערב שבת והשלים פעם אחד, צריך לנהוג כן לעולם (מג"א שם ס"ק ח).‏ ולענין יארציי"ט, יש אומרים שאם חל פעם אחת ביום שישי, אם לא השלים אז - אין צריך להשלים כל ימיו כשחל ביום שישי. ואם השלים אז, או שחל פעם אחת באמצע שבוע דחייב להשלים מדינא, אז צריך להשלים כל פעם שחל יארציי"ט ביום שישי (עי' באר היטב שם ס"ק ח בשם הב"ח).‏
<h2>סימנים נר רנא</h2>
﻿ דיני הכנה ושלא לעשות מלאכה בערב שבת מן המנחה:‏
[א] ישכים בבוקר ביום השישי להכין צרכי שבת (מחבר סי' רנ סעי' א), שנאמר (שמות טז, ה) 'והיה ביום השישי והכינו', דרשו רז"ל (שבת קיז, ב): אין 'והיה' אלא מיד.‏ והזיעה שאדם מזיע לצרכי שבת, בה מוחק הקב"ה כל העוונות, כמו הדמעות, ולכן צריך לטרוח הרבה בשביל כבוד שבת.‏
 ואפילו אם הוא פרנס על הציבור ואדם חשוב, ויש לו כמה עבדים לשמשו, מצוה בו יותר מבשלוחו שיכין צרכי שבת (שם). והוא הדין לכל מצוה והכנה דמצוה, כגון לסעודת מילה וכדומה. וכבר סופר על אדם גדול בדורנו שהיה נושא משא תבן על כתפו, אמרו לו: מה זה שנגלה כהגלות אחד הריקים,  שאינו לפי כבודו, וכי לא היה לו שמש? אמר להם: שוטים, אני הולך לקיים מצוה רבה, ליתן מאכל לבהמה, ואני אבקש שמש.‏
 ואף אם אינו יכול להכין כל צרכי שבת, ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת, כדי לכבדו. כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעים העצים, ורבי זירא היה מדליק אש, ורבי אבהו היה נופח באש, ורב פפא היה גדיל פתילתא, ורב נחמן היה מתקן הבית, ומפנה כלי החול  ומכניס כלים הצריכים לשבת (טוב לקרות זה וכזה לעם, שמלבד שמועיל ללמד דעת את העם, עוד בה להזכיר זכות צדיקים זי"ע). ומהם ילמוד כל אדם, ולא יאמר לא אפגום כבודי, כי זהו כבודו שמכבד את השבת ועושה נחת רוח ליוצרו, אשרי ילוד אשה שזוכה לכך, מי גדול ממנו ומי מכובד ממנו (שם).
‏[ב] יש אומרים שגם הלל מודה במה שאמר [שמאי]: מחד שביך לשבתיך (ביצה טז, א), וכשיזדמן לו דבר טוב, וחושש שמא לא ימצא כן אחר כך יותר טוב - יקנהו, ואם יזדמן לו אחר כך יותר - יקנהו, ונמצא כל ימיו אוכל לכבוד שבת.‏
 ויש אומרים שכל צרכי שבת יקנה ביום השישי דוקא ולא קודם, כדי שתחול הארת קדושת שבת על כל מה שיקנה לכבודו, וגם עיקר מצות ההכנה ביום השישי, זולת אם הוא דבר שאולי לא ימצא ביום השישי, והדבר לצורך עונג שבת, שאז יותר טוב לקנותו קודם מלבטל המצוה.‏ ויאמר בפה מלא על כל דבר שקונה ושעושה: לכבוד שבת קודש, כי הוא טוב מאוד ומועיל הרבה.‏
[ג] אמרו רבותינו זכרונם לברכה (הובא במג"א סק"א): אף על פי שמוציא אדם הוצאות מערב שבת שחרית, מצוה שיוסיף עד בין השמשות, שנאמר (שמות טז, ה) 'והיה משנה'. וכל אדם יוכל לקיים בזה דברי רז"ל בנקל.
‏[ד] אמרו רבותינו זכרונם לברכה: שיש להשחיז הסכין בערב שבת, שנאמר (שמות טז, ה): והכינו 'את' אשר יביאו, מלשון איתים. וזהו מכבוד השבת, שמכין עצמו לאכילה (רמ"א שם). והמקובלים כתבו כי טוב להשחיזו עד שלא ישאר פגם. אשרי מי שיוכל עשוהו.‏
[ה] ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו (מחבר שם סעי' ב). וירבה לקנות מה שעונג הוא לו לשם שמים. אמנם אומר אני, שאם ירצה לצמצם מלהרבות בהוצאות שבת וכדומה הוצאות של מצות, ולהוציא אותם מעות ליתן לתלמידי חכמים, ולשמח לב עניים מרודים, ולהחיות לב נדכאים, הנה מה טוב ומה  נעים. וכבר אמרו במדרש (ילקוט שמעוני רות רמז תרג) שדוד המלך עליו השלום אצר אוצרות זהב וכסף לבנין בית המקדש, ולא חפץ בהם השי"ת, לפי שהיה רעב בימי דוד ולא בזבז האוצרות לעניים. וכן אמרו בירושלמי (שלהי פאה) שרבי חמא בר חנינא ורבי הושעיא הוו מטיילי (בבי כנישתא דטברייא) [באלין כנישתא דלוד], אמר חד לחבריה: כמה ממון שיקעו אבותי כאן, אמרו לו: כמה נפשות שיקעו, לא הוון בני נשא דילעון באורייתא? קרי עליה 'וישכחו את ה' ויבנו היכלות' (ע"פ הושע ח, יד).‏ זה כלל גדול למוציא הוצאות מממון שחננו ה', יבחר לו, ומי שיקרב להוציא מה שתאוה נפשו להוציא במילי דרשות, יחליפנו וימיר אותם הוצאה רע בטוב, וגם את הטוב ישקול בפלס ומאזני משפט בין טוב למוטב, כסוחר טוב וחריף שמחפש לישא וליתן במה שיש ריוח יותר. זהו דרך ישרה ליראי ה' וחושבי שמו ההולכים בתמים, אבל ראיתי בני עליה בענין זה והינם מועטים.
‏[ו] אבל טוב איש יכלכל דבריו במשפט, שלא יצמצם יותר מדאי, ולא ידחוק את ילדיו ובני ביתו כל כך כדי ליתן צדקה, שעל זה אמרו בירושלמי כי לא לרצון יהיה אותה צדקה. ודרשו רז"ל (ב"מ סב, א): חייך קודמים לחיי אנשי ביתך, וחיי אנשי ביתך קודמין לאחרים. ולפעמים אדם נותן צדקה לעני, ואותו עני מוציא אותם בתענוגי ילדיו לענגם יותר מילדי הנותן. ובאמת אמרו (ריש פאה): אלו דברים שאין להם שיעור.
‏[ז] העושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, אינו רואה סימן ברכה, ויש אומרים דאיסורא נמי איכא. יש מפרשין מנחה גדולה, דהיינו בשש ומחצה. ודוקא כשעושה מלאכה דרך קבע, אבל דרך ארעי או פרקמטיא, שרי (מחבר ורמ"א סי' רנא סעי' א ומג"א שם ס"ק ד ובאר היטב שם ס"ק א בשם המג"א).‏ ומיהו אומר אני, דלפום טעם שאסרו מלאכה כדי שלא ימשך וימנע מהכין צרכי שבת או יבוא לחלל שבת, הוא הדין והוא הטעם דאיסורא איכא למאחרים לישב בחנותם עד אשר פנה היום ויטו צללי ערב, ובודאי שאין רואים סימן ברכה.‏
[ח] ואם אמרו שראוי למעט בלימודו בערב שבת כדי שיכין צרכי שבת (רמ"א שם סעי' ב), ובודאי שכך היא המדה, שזמן תורה לחוד. וחיובא רמיא על התלמידי חכמים להקדים לקבל שבת בעוד היום גדול, כדי שמהם יראו וכן יעשו. ואם הם מאחרים, מקלקלתם ילפי, ואיכא חילול השם. וזהירות מביאה  לידי זריזות. על אחת כמה וכמה שראוי למעט בפרקמטיא.‏
 ומה טוב מנהג יראי ה' וחושבי שמו, שסוגרים חנותם מחצות היום, והולכים למרחץ, ומכינים צרכי שבת כראוי, ומסדרים את השולחן, ומטיבין את הנרות, ומקבלים שבת בנחת בשמחה ובטוב לבב. אשריהם מה טוב חלקם, יאכלו את חוקם בעולם הזה, ברכת ה' היא תעשיר, ולעולם הבא אז ישיר.
‏[ט] יש ליזהר שלא להסתפר אחר חצות, אפילו בערב שבת. ואם חל ראש חודש בערב שבת, יראי ה' אין מסתפרים בו, משום צוואת רבי יהודה החסיד (עי' שערי תשובה שם ס"ק ה ומג"א בהקדמה לסי' רס). וכן ראוי לחוש לצוואותיו - היודע אותם, כי מלבד שדבריו דברי אלהים חיים, ובהם גנוזים  צפוני סודות, והם עומדים ברומו של עולם, עוד בה שמי שאינו חושש לדבריו - הרי הוא מזלזל בכבוד הרב, ונפשו הוא חובל. לכן שומר נפשו ישמור דבריו לשם שמים, ולכבוד הרב - כי רב.‏
<h2>סימן רנב</h2>
﻿ מלאכות האסורים להתחיל בערב שבת:‏
[א] אסור ליתן בגדיו לכובס ערב שבת סמוך לחשיכה, אם לא קצץ לו דמים רק אמר לו לשלם ולא פירש כמה. ואפילו קצץ דשרי, צריך להיזהר שלא יאמר לו לעשות בשבת. וגם שיעשה הגוי המלאכה בביתו. ואם ראהו עושה מלאכתו בשבת, אם היה עושה בחינם בטובת הנאה - צריך לומר לו שלא  יעשה בשבת, ואפילו נתנם לו כמה ימים לפני שבת (מחבר ורמ"א סי' רנב סעי' ב).‏
 ואם היתה מלאכה מפורסמת, וידוע שהיא של ישראל, ועושה אותה במקום מפורסם, טוב להחמיר ולמחות בידו אם רואהו עושה בשבת (שם סעי' ג), אפילו קצץ.‏ ואם נותן סמוך לחשיכה ואומר לו ראה שאני צריך לבגד זה תיכף ליל מוצאי שבת - אסור, דהוה ליה כאומר בפירוש שיעשה בשבת.‏
[ב] אפילו קצץ דשרי לגוי לעשות בשבת, יש אוסרין ללובשו באותו שבת, כל שיודע שהגוי גמרו בשבת, וצריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשה. ואפילו אם יש לתלות שנגמר בערב שבת דשרי (ויש מי שאוסר אם לא ידע בבירור שנגמר בערב שבת), היינו דוקא אם שיגר לו הגוי לביתו מעצמו,  אבל אסור ליקח כלים מבית האומן בשבת ויום טוב (רמ"א שם סעי' ד).‏
 ואפילו לצורך שבת אסור, ואפילו על ידי גוי אסור להביאו. וכל שכן אותם שהולכין אצל האומן סמוך לחשיכה, ורואין שלא נגמר הבגד, ומצוים עליו להביאו יום שבת בבוקר, ודאי דאיסורא עבדי.
‏[ג] אפילו ליקח מנעלים עשוים, יש אומרים דאסור לכתחילה ליקח, אם לא מגוי חנוני שאינו אומן, והוא שלא יקצוץ עמו דמי המקח (שם).‏
[ד] בריחיים של מים של ישראל, יש אוסרין ליתן חיטים סמוך לחשיכה. וכל מקום שיש לחוש להשמעת קול, איכא זילותא דשבת, שיחשדו שהתחיל המלאכה בשבת (רמ"א שם סעי' ה ומג"א שם ס"ק כ).‏ ואפילו בריחיים דגוי דשרי כשמשליך מבעוד יום, או אם נותן החיטים לגוי מערב שבת דשרי אפילו אם הגוי טוחנו בשבת, אבל צריך ליזהר שלא יעמוד הישראלי אצלו, דאז מיחזי כשלוחו. רק אם השעה צריכה לכך, כגון חיטי דפסחא, שרשאי ישראל לשמור הריחיים שלא יתחמץ. ויש מי שאוסר אפילו ברחיים של גוי, וטוב ליזהר.
‏[ה] מצוה למשמש אדם בכליו בערב שבת, שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו (מחבר שם סעי' ז), או דבר המוקצה. אשרי אדם מפחד שלא יכשל, הוא זריז וזהיר, והיה איש צהי"ר.‏
<h2>סימנים רנג רנד רנז שיח</h2>
﻿ דיני שהיה על גבי כירה ותנור בערב שבת, ודיני הטמנה, והחמת חמין בשבת, בכל פרטיהן, הם מפורשים בסימן רנ"ג ורנ"ד ורנ"ה וסימן רנ"ט וסימן שי"ח. והואיל ואלו דברים הצריכים לכל אדם מידי שבת בשבתו, ויש בהם שהמיקל הוא יסקל, ויש שמחמיר והוא חומרא דנפיק לידי קולא שמבטל עונג שבת, ויש שהמחמיר תבא עליו ברכה למאן דאפשר ליה לצאת ידי כל הדיעות בנקל, על כן אמרתי אלקטה נא באומרים כל פרטי דינים אלו, ואחלקם לשלשה ראשים: החלק הראשון דברים המותרים לגמרי, והחלק השני דברים האסורים לגמרי, והחלק השלישי דברים שיש אוסרים והנוהגים  היתר יש להם על מה שיסמוכו והמחמיר תבוא עליו ברכת טוב.‏
<h2>סימן רנג</h2>
﻿ כחא דהיתרא בשהיה:‏
[א] כירה שהיא עשויה כקדרה, ושופתין על פיה קדירה למעלה, ויש בה מקום שפיתת שתי קדרות, וכן תנורים שלנו שפיהם מן הצד שדינם ככירה, אם הוסקו בקש או גבבא - מותר לשהות עליהם אפילו אינם לא גרופה ולא קטומה. ואם הוסקו בגפת, שהוא פסולת של זיתים, או בעצים, אם נתבשל כל  צרכו והוא מצטמק ורע לו, דליכא למיחש שמא יחתה, או שהיה חי שלא נתבשל כלל, ונותנו סמוך לחשיכה באופן שאין שהות שיתבשל קצת קודם חשיכה, דכיון שהוא חי מסיח דעתו ממנו עד למחר, ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי, מותר להשהות עליהן. ואפילו לא נתבשל כל צרכו, או שהוא מצטמק ויפה לו, מותר להשהות אם גרף - דהיינו שהוציא ממנה כל הגחלים, או קטם - דהיינו שכיסה הגחלים באפר למעט חומם. ואין צריך לקטום עד שאינו ניכר שם אש כלל, רק בקטימה כל דהוא סגי. ואפילו הובערה אחר כך שרי, כיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים - ליכא למיחש שמא יחתה.  ואם נתן בה חתיכה חיה מותר כאילו היתה כולה חיה, דעל ידי כך מסיח דעתו ממנה. ולסמוך לה קדירה בסמוך חוצה לה - מותר אפילו אינה גרופה (מחבר סי' רנג סעי' א).‏
[ב] אם שכח ושיהה במקום שאסור להשהות, אם הוא תבשיל שבישל כל צרכו - מותר אפילו הוא מצטמק ויפה לו, ואם הוא מצטמק ורע לו - מותר אפילו בעבר ושהה. ואם החזירם גוי בשבת לצורך ישראל דינו כשכח ושהה, שמותר אפילו מצטמק ויפה לו (מחבר ורמ"א סי' רנג סעי' א ומג"א שם ס"ק  יב).‏
[ג] כירה שהיא גרופה וקטומה, ונטל הקדירה מעליה אפילו בשבת, מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת, ועודה בידו, ולא הניחה על גבי קרקע, ודעתו להחזירה. ודוקא על גבה, ודוקא שהתבשיל מבושל כל צרכו, ואז מותר להחזיר ואפילו לכירה אחרת אם אין שם גחלים בוערות (מחבר ורמ"א שם סעי'  ב).‏
[ד] מותר לסמוך לאש סמוך לחשיכה, אפילו במקום שהיד סולדת בו (רמ"א שם ומג"א שם ס"ק כט), ואפילו נצטנן לגמרי.
‏[ה] המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו, וירא פן יקדיח יותר, יכול להסיר ולהניח קדירה ישנה ריקנית על פי הכירה, ואז ישים הקדירה שהתבשיל בתוכה על גבי הקדירה רקנית, אם לא הניחה על גבי קרקע, והיא רותחת (מחבר שם סעי' ג).‏
[ו] מותר לתת על פי קדירת חמין בשבת תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו, לפי שאין דרך בישול בכך (מחבר שם סעי' ה) אם אין הקדירה על גבי האש, והתבשיל מגולה למעלה, ואינו יכול להתחמם שם כל כך, עד שתהא היד סולדת בו. פירוש "מצטמק ויפה לו" - כל דבר שאדם שמח כשיבש  ומצטמק.‏ אשר מלך אלאס'ר (מליצה ע"פ בראשית יד, א):‏
 בענין שהיה והטמנה והחזרה בשבת:
‏[א] כירה שהוסקה בעצים או פחמין, אסור ליתן עליה תבשיל מבעוד יום להשהותו עליה, אם לא נתבשל כל צורכו, או שהוא מצטמק ויפה לו, ואין הכירה גרופה וקטומה (מחבר סי' רנג סעי' א). ואפילו (כבר) [הוא] חי, או שנתן לתוכו חתיכה חיה, דשרי להשהותו על גבי כירה או תנור שאינו גרוף וקטום, היינו בנותנו סמוך לחשיכה ממש, אבל אם נתנו מבעוד יום אסור, דכבר נתבשל קצת קודם שבת, וצריך לסלקו משחשיכה (מג"א שם ס"ק ב).
‏[ב] כופח שהוא מקום שפיתת קדירה אחת, אם הוסק בעצים או פחמין, אסור אפילו לסמוך לה קדירה בסמוך חוצה לה, כל זמן שהיד סולדת בו, ואפילו אם היא גרופה וקטומה, וכל שכן שאסור לשהות בתוכה או על גבה (שם). ואסור להחזיר לה בשבת (שם סעי' ב), אפילו באופן שמותר להחזיר על גבי כירה.
‏[ג] אם שכח ושהה תבשיל שלא נתבשל כל צורכו, אסור עד מוצאי שבת. ואם עבר ושהה במקום שאסור להשהות, אסור אפילו בישל כל צורכו, כל שהוא מצטמק ויפה לו, עד מוצאי שבת בכדי שיעשו. ואם החזיר גוי בשבת לצורך ישראל, דינו כשכח ושהה, דאם לא נתבשל כל צורכו אסור. ואם החזיר ישראל במקום שאסור אפילו בשוגג, דינו כעבר ושהה, ואסור אם מצטמק ויפה לו (מחבר ורמ"א שם סעי' א).
‏[ד] אף על פי שיש מתירין להשהות על גבי כירה אפילו אינה גרופה וקטומה כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, או שהוא מצטמק ויפה לו, שלא הזכירו גרופה וקטומה אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי. וכן לענין אם נטל הקדירה מעליה ובא להחזירה עליה בשבת. כל זה בענין שהיה - שהקדירה יושבת על כסא של ברזל או על גבי אבנים ואינה נוגעת בגחלים, אבל הטמנה על גבי גחלים לדברי הכל אסור אם הקדירה מכוסה למעלה (מחבר ורמ"א שם).
‏[ה] אחר דטעם גרופה דשרי, הוא משום גילוי דעתא דלא בעי לגחלים ולא יבא לחתות, נראה דלא סגי אם היא קטומה מעצמה, שהגחלים עוממות, אלא צריך לקטמה ביד. (מג"א שם ס"ק ג)‏
[ו] תבשיל שלא נתבשל כל צרכו והוציאו מעל גבי כירה, אסור להחזירה אפילו לאותה כירה בשבת, אפילו בעודה רותחת. ואף על פי שיש מתירין להחזיר בשבת על גבי כירה אם לקחו משחשכה, אפילו הניחו על גבי קרקע, מיהו אם נצטנן לגמרי, לכולי עלמא אסור להחזיר על גבי כירה (רמ"א שם  סעי' ב) אפילו גרופה וקטומה, וכל שכן לתוכה דאסור, ואפילו אם נתבשל כל צרכו. דלא התירו אלא לסמוך לאש על פי הדרכים שנתבארו, לא על גבי האש.‏
[ז] יש למחות ביד הנוהגין להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמין, ונותנין אותם לתוך הקדירה כשהתבשיל מצטמק (שם סעי' ד). ועל אחת כמה וכמה רעה כפולה לאותן שנותנין ביצה טרופה וחומץ לתוך התבשיל, ומחזירין אותו לתנור בשבת במקום שהיד סולדת בו לחממו, שהוא איסור גדול וחילול  שבת גמור, שומר נפשו ירחק מזה.‏
[ח] ליתן פאנאדיש ושאר תבשילין תחת הבגדים הנתונים על גבי המיחם, וכל שכן על גבי התנור, ודאי אסור (שם סעי' ה), דהוי ליה הטמנה בדבר המוסיף הבל דאסור אפילו מערב שבת (שם סעי' ה).
‏[ט] תנורים שלנו שהסיקום מבעוד יום, וכן כירה שהסיקוה מבעוד יום, ואחר כך גרפו האש, או נתנו אש יותר בצד אחד של התנור וקטמוהו, אסור ליתן תבשיל על גבי אותה כירה או תוך תנור בשבת, אם נצטנן לגמרי ויש בו מרק, אפילו אם נתבשל כל צרכו, שאפילו אם מצטמק ורע לו זה אסור לכולי עלמא. דאפילו מאן דשרי כנגד המדורה במקום שאין היד סולדת בו, היינו לסמוך במקום שאינו חם מחמת שהיו שם גחלים וגרפום, כגון שלא הבעירו התנור רק נתנו אש בקצה התנור, אבל היכא שהבעירו התנור או תנור בית החורף (הנקרא סובה) וגרפוהו, אסור ליתן דבר צונן שיש בו מרק לכולי  עלמא.‏
[י] וכל הדברים שאסור לעשות מדברים אלו, אסור לומר לגוי לעשות, לכן אסור לומר לגוי להחם הקדירה אם נצטנן, ואם עשה כן - אסור לאוכלו אפילו צונן (רמ"א שם סעי' ה). והן רבים עתה נכשלים בזה, וכזה וכזה רבה המכשלה, ודין גרמא דעציראה עקבות משיחא, עד אשר נשוב ונשמור שבת  כהלכתו, ה' יבנה ביתו.‏
[יא] אפילו אם ישראל הניח הקדירה צוננת אצל תנור בית החורף או עליו, ואחר כך בא הגוי ומבעיר את התנור אסור (שם). וכן אסור לישראל ליתן מים לתוך הקדירה הקבועה בתנור בית החורף, אפילו קודם שהוסק, אם יכולים לבא לידי חימום בכדי שהיד סולדת בו, דבכהאי גוונא אפילו לסמוך אצל  האש אסור בתבשיל צונן.‏
 וכן פירות שנאכלין חיים, כגון ערמונים או תפוחים, אסור להניחם בשבת סמוך לתנור בית החורף, אפילו קודם שהוסק.
‏[יב] אם נשאר הפת בתנור אחר שחשיכה, לא יוציא ברחת, משום דמחזי כעובדין דחול. וגם אסור להוציא לצורך חול, רק כשרוצה לאכול ממנו בשבת (מחבר סי' רנד סעי' ה-ז).‏
[יג] אין טומנין בשבת אפילו בדבר שאין מוסיף הבל, כי אם בספק חשיכה טומנין, אבל בדבר המוסיף - אפילו מבעוד יום אסור. ואם עבר והטמין בדבר המוסיף הבל, ונתחמם או נצטמק ויפה לו, התבשיל אסור אפילו בדיעבד (מחבר סי' רנז סעי' א).
‏[יד] אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו, אסור להטמין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל (שם סעי' ב). והטמנה הוא: כל שמכסה פי הקדירה כדי שישמור חומו או כדי שיוסיף חום (עי' רמ"א סי' רנג סעי' א), ולכן אף על פי שמותר להשהות קדירה על גבי כירה, או סמוך למדורה, על פי הדרכים שנתבארו, אם הוא מכוסה בבגדים, אף על פי שהבגדים אינן מוסיפין הבל מחמת עצמן, מכל מקום מחמת שתחתיהן מוסיף הבל - אסור (מחבר שם סעי' ח).‏ ולא יפה הם עושים אותם שבימות החורף לוקחין כלי עם משקה, ותוחבין אותו בשבת לתוך כלי מלא מים חמים עד שיפיג צינתו, אפילו כל שהוא אסור, שזהו דרך הטמנה ממש, כיון שכולו חמין בתוכו, והטמנה אסורה אפילו לזמן מועט אם אינו מגולה למעלה, ויש מתירין.‏
 והכי נמי נראה דלא יפה עושים המטמינים בערב שבת צלוחית של משקה הקאו"י, שנותנים אותה תוך קדירה מלאה סובין או אפר, ומכסין פי הצלוחית היטב, ונותנין הקדירה תוך התנור ומתחמם האפר או הסובין מחום התנור, ומוסיף הבל בקאו"י עד שהוא רותח ומצטמק ויפה לו, נראה דאיסורא  איכא, והעולם נהגו היתר.‏
 ואחר החקירה מצאתי טעם נכון למנהג, שמה שמכסין הצלוחית אינו בשביל שיתחמם, כי אם בשביל שלא ירתיח יותר מדאי ויתרוקן הצלוחית. וכן מטעם זה נהגו לכסות הקדירות שמשהין בתנור מערב שבת, שאין הכיסוי בשביל שיתחמם יותר, כי אם אדרבא כדי שלא יקדיח וישרף תבשילו. והרי זה  דומה למה שכתבנו לעיל, שמותר לשום כלי על הקדירה כדי לשומרה מן החתול ומן העפרוריות.‏
[טו] אם עשה הגוי אש בימות החורף בשביל לחמם הבית, מותר להניח לחמם כנגדם תבשיל שאינו חם, על דרך שנתבאר. אבל לומר לגוי לעשות אש בשביל לחמם התבשיל הוא איסור גמור, ויש אומרים שהתבשיל אסור לאותו שבת לאוכלו (רמ"א סי' רנג סעי' ה).
‏[טז] הא דשרי להשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה קדירה חיה, או שהניח לתוכה חתיכה חיה, היינו דוקא בשר חי, לא ירק וכדומה. וכן לא ימלא אדם קדירה קטניות ויתן לתוך התנור ערב שבת סמוך לחשכה, אם אינן צריכין בישול רב, שדעתו עליהן לאכלן לאלתר. ומפני כך אף על פי שלא נתבשלו כל עיקר, הרי הן כשאר תבשיל שהתחיל להתבשל ולא נתבשל כל צרכו, שאסור להשהותו כשאינה גרופה וקטומה (ואם פי התנור טוח בטיט הכל שרי). ואם עשה כן אפילו בשוגג, אסורין למוצאי שבת עד כדי שיעשו (מחבר סי' רנד סעי' ח, ורמ"א שם סעי' א). וכן לא ימלא קדירה של מים  ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה. ולפי זה אסור ליתן מים לתוך הקדירות שבתנורים סמוך לחשיכה, אף על פי שמתכוין שלא תבקע הקדרה, או בעי להו להדחה, חיישינן שמא יחתה, וצריך ליתנו מבעוד יום. ואם נתנן סמוך לחשיכה אסורים למוצאי שבת בכדי שיעשו (מחבר שם סעי' ט ומג"א שם ס"ק כו).‏ ובמקום שלא נהגו לטוח בטיט, אסור ליתן מיני קטנית או מיני בצק, אלא כדי שיתבשלו כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום.‏
[יז] המבשל בשבת במזיד אסור לו לעולם, ולאחרים אסור עד מוצאי שבת. ובשוגג אסור בו ביום לו ולאחרים (מחבר סי' שיח סעי' א).‏ ואפילו המבשל לחולה, אסור לבריא או לחולה שאין בו סכנה לאכול ממנו, דחיישינן שמא ירבה בשבילו. ואפילו בישל על ידי גוי, אסור בשבת (מחבר ורמ"א שם סעי' ב). וכן אם קצץ פירות מן המחובר בשבת לחולה, אסור לבריא בשבת (רמ"א שם). ושוכח חשוב שוגג. ולחולה עצמו, אם הבריא, לאכול המותר מן התבשיל, יש אוסרין ויש מתירין (מג"א שם ס"ק ז ובאר היטב שם ס"ק ה).
‏[יח] כשם שאסור לבשל באור, כן אסור לבשל בתולדת האור, כגון ליתן ביצה בצד קדירה, או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה. ואפילו בתולדת חמה, כגון בסודר שהוחם בחמה, או להטמין בחול או באבק דרכים, שהוחמה מכח חמה, אסור, אטו תולדת האור (מחבר שם סעי' ג).‏
[יט] תבשיל שנתבשל כל צרכו ויש בו מרק, והוא מצטמק ויפה לו, יש בו משום בישול אם נצטנן. ואם לא נתבשל כל צרכו, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח, אם יש בו מרק (מחבר ורמ"א שם סעי' ד).‏ וכל האסור משום בישול, אפילו ליתן על הכיריים או התנור קודם היסק - אסור (מג"א שם ס"ק יא).‏
[כ] דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת, אין שורין אותו בחמין בשבת. ואפילו הדחה בחמין דשריא - דהיינו שמערה עליו מכלי שני (מג"א שם ס"ק טו), אם הוא דבר שאין צריך בישול אלא מעט, והדחתו היא גמר מלאכתו, כגון דגים מלוחים קטנים, אסור להדיחן בחמין כי אם בצונן (מחבר שם).‏ והוא הדין כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל, וכל דבר מלוח שאין יכולין לאוכלו כלל, בלא הדחה, אסר להדיחו בחמין בשבת דהוי גמר מלאכה (רמ"א שם ומג"א שם ס"ק טז).‏
[כא] אין מניחים כלי שיש בו דבר שאינו חם כל כך, ויש בו מרק, על גבי קדירה שהיא חמה כל כך, שהעליון יכול להתחמם מחומה עד שתהא היד סולדת בו (מחבר שם סעי' ו).‏ ואם יש מיחם או ברזל על גבי האש ליתן על גביו תבשיל שיש בו רוטב, ומצטמק ויפה לו, אסור לכולי עלמא (מחבר שם סעי' ח).‏
[כב] כלי ראשון, אפילו לאחר שהעבירו מעל האש, מבשל כל זמן שהיד סולדת בו, לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין (מחבר שם סעי' ט). וכן אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליו מכלי ראשון (שם סעי' י). וכן אסור ליתן קיתון של מים, או שאר משקין, בכלי ראשון שיש בו מים חמים (שם סעי' יג).
‏[כג] אסור ליתן קיתון של מים או שאר משקין, כנגד האש להפיג צינתן, אם כל כך קרוב שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו. ואפילו להניח בו שעה קטנה שתפוג צינתן אסור, כיון שיכול להתבשל שם (שם סעי' יד). והוא הדין פירות ושאר דברים הנאכלין חיים, אסור ליתנם קרוב לאש (רמ"א שם).‏
 והוא הדין ליתן צונן על גבי מיחם שעל האש, אפילו להפשיר, כל שאילו היה מניחו שם הרבה היה בא לידי שתהא היד סולדת בו (מחבר שם סעי' יז).
‏[כד] קדירה שהעבירה רותחת מעל האור, אם לא נתבשל כל צרכו אין מוציאין בכף ממנה, שנמצא מגיס ואיכא משום מבשל (שם סעי' יח). ואם הקדירה על האש, חייב המגיס משום מבשל, אפילו אם היא מבושלת כל צרכה (באר היטב שם ס"ק ל בשם הב"י).‏
[כה] אסור לטוח שום ושמן על הצלי בעודו כנגד המדורה, אפילו נצלה הצלי מבעוד יום, דמכל מקום יתבשל השום והשמן (שם סעי' יט). והוא הדין במעבירו מהאש, כל זמן שהוא רותח שהיד סולדת בו, אסור לטוח עליו שום או שמן, דהא כלי ראשון הוא (באר היטב שם ס"ק מב).‏ הן אומר והן דברים, הללו אוסרים והללו מתירים:‏
[א] יש אומרים שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי דהיינו חצי בשולו, או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, מותר להשהותו על גבי כירה או על גבי תנור, אפילו הוסק בעצים ופחמים, אפילו אינה גרופה וקטומה. ולא הוזכרה גרופה וקטומה אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי, וכן לענין  אם נטל הקדירה מעליה ובא להחזירה עליה בשבת. ונהגו להקל (מחבר ורמ"א סי' רנג סעי' א).‏
[ב] כל מה שהתירו בענין שהיה, היינו כשהקדירה יושבת על כסא של ברזל או על גבי אבנים ואינה נוגעת בגחלים, אבל הטמנה על גבי גחלים אסור (מחבר שם). ויש אומרים דאפילו אם הקדירה עומדת על גבי האש ממש, כל זמן שהיא מגולה למעלה, לא מקרי הטמנה ושרי. רק שיזהר לנתקו קצת  קודם השבת מן האש, כדי שיוכל ישראל להסירו משם. ואם לא נתקו מעל האש ומצאו על גבי האש בשבת, יש להסירו משם על ידי גוי. ואי ליכא גוי מותר לישראל להסירו משם, ויזהר שיקחהו בנחת ולא ינענע הגחלים, ואז אף אם ינענע קצת, דבר שאין מתכוין שרי (רמ"א שם).‏
[ג] הא דשרי להחזיר קדירה רותחת על גבי כירה גרופה וקטומה על דרך שנתבאר, היינו דוקא כשהתבשיל מבושל כל צרכו, אבל אם לא נתבשל כל צרכו - אסור להחזיר. ויש אומרים דכל מה שאסור להחזיר אינו אלא כשנטלו מן הכירה מבעוד יום ולא החזירו עד שחשיכה, דאז בטלה הטמנה ראשונה  והוי כמטמין לכתחילה בשבת (באר היטב שם ס"ק טו), אבל אם לקחו משם משחשיכה - אפילו הניחו על גבי קרקע מותר. וכן נוהגים להקל בתנורים שלנו שיש להם דין כירה, וסומכים עצמם על דברי המקילין. וטוב להחמיר. מיהו אם נצטנן לגמרי, והוא דבר שיש בו מרק, ומניחו במקום שהיד סולדת בו, לכולי עלמא אסור (רמ"א שם סעי' ב ובאר היטב שם ס"ק טז).
‏[ד] יש אומרים שאם הוציא מאכל מן התנור, אסור להניחו בכרים וכסתות (שם), דגרע מלהחזיר לתנור, דהוי ליה כתחילת הטמנה אם אינו פתוח למעלה (ט"ז שם ס"ק יד).‏
[ה] יש אומרים דכל שהוא סמוך לחשיכה, או סמוך לברכו שהוא קבלת שבת לדידן, אם הוא סמוך כל כך שאם נצטנן הקדירה אי אפשר להרתיחם מבעוד יום - דינו כמו בשבת עצמו, שאם אינה מבושלת כל צורכה, או שהיא מצטמק ויפה לו, אסור להחזיר על גבי כירה סמוך לחשיכה אפילו אם היא  גרופה וקטומה אבל חי לגמרי שרי סמוך לחשיכה ממש, ואין ליטול הקדירה מהכירה וליתנה על גבי תנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה. ויש מקילין בזה, והמנהג להקל, אך טוב להחמיר (שם ומג"א שם ס"ק כז).‏
 ויזהרו הנשים להקדים להחם החמין, אם נותנין אותם על גבי האש או על גבי כירה, זמן מה קודם הדלקת נרות שבת, שהוא קבלת שבת לדידהו.
‏[ו] יש מתירין ליתן תבשיל בשבת לתוך תנור שאפו בו מבעוד יום, דמאחר שלא בשלו על גבי גחלים רק אפו בו מבעוד יום, לא נשאר בו כי אם הבל מועט, ואין לחוש לבישול, ובלבד שלא נצטנן התבשיל לגמרי. ויש מחמירין אף בזה. ואם החום כל כך בתנור שהיד סולדת בו, אסור (רמ"א שם סעי' ה).‏
[ז] נוהגים שהגוי מוציא הקדירות מן התנורים שמטמין בהם, ומושיב אותם אצל תנור בית החורף או עליו, ומבעיר אחר כך התנור ההוא, ועל ידי זה הקדירות חוזרין ונרתחין. ומיהו אם נתקרר לגמרי, יש אומרים שאין לבעל נפש לסמוך על היתר זה, כיון שאינה גרופה וקטומה (ט"ז שם ס"ק יח). אבל  אם הקדירות עדיין חמין, יש אומרים שמותר אפילו על ידי ישראל להעמידן אצל תנור בית החורף (שם).‏
[ח] ועל גבי התנורים שלנו, שרי ליתן אפילו אם האש בתוך התנור ואינו גרוף וקטום, כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש. וכן אם הונח עץ או דף על תנור, מותר להניח עליו קדירה של תבשיל חם (באר היטב שם ס"ק כו), מאחר שנתבאר דתנורים שלנו יש להם דין כירה, וסמיכה בכירה שאינה גרופה  וקטומה כדין גרופה וקטומה לענין נתינה עליה, וכבר נתבאר שנהגו להקל בחזרה בשבת אם הוציאו בשבת אפילו הניחה על גבי קרקע, והוא הדין לסמוך לתנור שאינו גרוף וקטום, הואיל והקדירה עדיין חם ומבושל כל צרכו (שם). ואפילו אם לא היה דעתו להחזירה יש אומרים דשרי, ואפילו אם אינה רותחת כל שלא נצטנן לגמרי.
‏[ט] יש מקילין ואומרים דכל שהוא חי לגמרי או שנתבשל כל צרכו מותר להטמינו מבעוד יום, כי היכי דשרי שיהוי. ובמקום שנהגו להקל על פי סברא זו, אין למחות בידם (רמ"א סי' רנז סעי' ז).‏
[י] תנור שמניחין בו החמין, וסותמין פיו בדף ושורקים אותו בטיט, מותר לסתור אותה סתימה כדי להוציא החמין ולחזור ולסותמו. ואם יש בו גחלים לוחשות, אין לפותחו כי אם על ידי גוי. ויש מחמירין שלא לסתור סתימת התנור הטוח בטיט על ידי ישראל, אם אפשר לעשות על ידי גוי, וכן אם אפשר  לעשותו על ידי ישראל קטן, ואם אי אפשר - יעשה גדול על ידי שינוי קצת. והא דמותר לחזור לסתום התנור, היינו ביום, שכבר כל הקדירות מבושלות כל צרכן, אבל בלילה סמוך להטמנתו, אם יש ספק שמא הקדירות עדיין אינם מבושלות כל צרכן, אסור לסתום התנור, דגורם בישול, ואפילו על ידי גוי אסור (מחבר ורמ"א סי' רנט סעי' ז). ויש מתירין לפתוח התנור בליל שבת והגוי חוזר וסותם, אם נתבשל המאכל כמאכל בן דרוסאי דהיינו חצי בישולו, אבל אסור לומר לו לטוח בטיט.
‏[יא] יש אומרים שתבשיל שנתבשל כל צרכו והוא מצטמק ורע לו, אין בו משום בישול, אפילו יש בו מרק ונצטנן (רמ"א סי' שיח סעי' טו).‏
[יב] יש מי שאומר דאף על גב דאין בישול אחר בישול, מכל מקום יש בישול אחר צלי וצלי אחר בישול (מחבר סי' שיח סעי' ה). ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש לתוך רוטב דכלי ראשון (מג"א שם ס"ק יז). ויש מחמירין ואוסרין ליתן פת אפילו בכלי שני, דפת דרכיך מתבשל אפילו בכלי שני, אם  היד סולדת בו. ויש מתירין אפילו בכלי ראשון. וטוב ליזהר לכתחילה שלא ליתן פת לתוך המרק, אפילו בכלי שני, כל זמן שהיד סולדת בו (מחבר ורמ"א שם סעי' ה). וכל שכן שיש ליזהר שלא ליתן בצלים חיים וכדומה, לתוך המרק, כל זמן שהיד סולדת בו (באר היטב שם ס"ק יז).‏
[יג] משקה הקאו"י שהוא רותח, אסור להוסיף וליתן משחיקת הקאו"י בכוסות כדי לבסמו ולתקנו, דחשיב מבשל. ויש מתירין (גינת ורדים כלל ג' מסימן ב' עד סימן ט').‏ וכן אסור ליתן שיורי יין וכדומה לתוך החומץ, דכבוש הרי הוא כמבושל.‏
[יד] להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו על גבי מיחם שעל האש, או על גבי ברזל שעל האש, יש אומרים שדינו כמניחו כנגד המדורה, וכל דבר המותר להניחו כנגד המדורה כגון שיבש, מותר להניחו על גבי מיחם שעל האש. ויש אומרים דהוי כמניח על גבי כירה לכתחילה, ואסור אפילו דבר יבש שנתבשל  כל צרכו ומצטמק ורע לו, ואפילו אם נותנו שם לשמור חומו (מחבר שם סעי' ח). והעיקר הוא דחשיב סמיכה, כיון שיש הפסק ואין הקדירה עומדת על גבי האש (באר היטב שם ס"ק כג).‏
[טו] יש אוסרין לתת מלח אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו, והמחמיר תבוא עליו ברכה. ואם עבר ונתן מלח אפילו בכלי ראשון, אפילו הוא על האש, דודאי אסור, מותר המאכל, דהמלח בטל לגבי המאכל (רמ"א שם סעי' ט). ויש מי שאוסר מאכל זה בשבת (ט"ז שם ס"ק טו).‏ ואף על גב דמותר ליתן מים חמין לתוך צונן אפילו מכלי ראשון, לפי שהם מתערבין ומתבטל חמימותן כיון שהצונן מרובין, אבל אסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן, כיון שאינו מתערב - מבשל כדי קליפה (מג"א שם ס"ק לה).‏
[טז] יש מקילין לומר דכל שאינו נותנו על גבי האש או הכירה ממש, רק סמוך לו, אפילו נצטנן מותר. ואפילו יד סולדת בו שרי, דסבירא להו דאין בישול אחר בישול אפילו ברוטב ונצטנן. ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי (רמ"א שם סעי' טו ומג"א שם ס"ק לט).‏ ולדיעה זו שרי אפילו בקדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין. ויש מחמירין (רמ"א שם סעי' טז), משום דהשומן צף למעלה, והוא בעין, והוי נולד, דדמי למשקין שזבו (מג"א שם ס"ק מב). ומשום הכי יש ליזהר שלא ליתן שומן בקדרה רותחת, כיון דצף למעלה.‏
 אבל מותר ליתן שומן על גבי מיני קמחים וקטניות, כגון לוקשי"ן ואורז, רק שלא ירסקנו בידים, רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאליו. וכגון דא אסור לאומרו ולעשותו בפני עם הארץ, כדי שלא יאמרו מחללי רבנן שבתא.
‏[יז] קאו"י שנתבשל כל צורכו מערב שבת, וצריכים לחממו ביום שבת, והשפחה מחממת אותו, אם משימה אותו על גבי האש ממש, אפילו היא עושה כן מעצמה, אסור לישראל לשתותו, וכל שכן אם אומר לה לחממו. ואם אינה משימה אותה על גבי האש ממש, אלא כנגד המדורה, אפילו ישראל מותר לו לעשותו, אפילו להניחו במקום שהיד סולדת בו. ולהניחו על גבי הפטפוט, אם רגלי הפטפוט אינן נוגעין באש - מותר אפילו הישראלי, ואם נוגעים - אסור.‏ ויש אוסרין על ידי ישראל, אף שכבר נתבשל כל צרכו. וכן אוסרין להניח ג'יקולאטי אצל האש במקום שהיד סולדת בו, דיש בישול אחר בישול בדבר לח, ובפרט בדבר שמצטמק ויפה, ואפילו על ידי גוי אסור. אמנם יש קצת פנים להקל על ידי גוי, דיש אומרים דמאחר דיש סברות גדולי הפוסקים דסברי דכשנתבשל כל צרכו מותר להחזיר אפילו נצטנן, על ידי גוי שרי לגמרי, כיון דאיכא מאן דשרי אף על ידי ישראל.‏ ולעולם ליכא מאן דשרי אלא כנגד המדורה, אפילו במקום שהיד סולדת בו, דאין דרך בישול בכך, אבל על גבי האש ממש אסור לכולי עלמא.‏
 וג'יקולאטי שנתבשל מערב שבת כל צרכו, והונח על ידי גוי ביום שבת קודש אצל האש, יש סמך להתיר להגיסו בעץ הפרור כדי שיערב הג'יקולאטי היטב, ואחר כך לתת בתוך הכוסות.‏ ולערות הקאו"י מכלי ראשון על הצוקא"ר שבכוסות - לא טוב, אלא טוב לערות הקאו"י קודם ואחר כך לתת בו הצוקא"ר.‏
<h2>סימן רנז</h2>
﻿ כחא דהיתרא בהטמנה:‏
[א] בספק חשיכה מותר להטמין בדבר שאין מוסיף הבל. ואף בדבר המוסיף הבל שאסור להטמין אפילו מבעוד יום, היינו דוקא בצונן, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה - מותר (מחבר סי' רנז סעי' א).
‏[ב] אפילו בשבת מותר לשום כלים על התבשיל כדי לשמרו מן החתול, או כדי שלא יתטנף בעפרורית, שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר ונותן כיסוי על הקדירה, ולכן מותר אפילו בשבת שאסור להטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. אחר כוונת הלב הן הדברים (שם סעי' ב).‏
[ג] דברים המוסיפים הבל הם פסולת של זיתים וזבל ומלח ודומיהן (שם סעי' ג). באופן דלא שכיח בינינו להטמין בדבר המוסיף הבל. וכסות הם מהדברים שאינם מוסיפים הבל (שם).
‏[ד] אף על פי שאין טומנין בשבת אפילו בדבר שאין מוסיף הבל, אם טמן בו מבעוד יום ונתגלה משחשיכה - מותר לחזור ולכסותו. וכן אם רצה להוסיף עליו בשבת - מוסיף. וכן אם רצה ליטלו כולו ולתת אחר במקומו, בין שהראשון חם יותר, בין שהשני חם יותר, אפילו לא היה מכוסה אלא בסדין, יכול ליטלו ולכסותו בגלופקרין, והוא שנתבשלה הקדירה כל צרכה (שם סעי' ד).
‏[ה] אם פינה התבשיל בשבת מקדירה שנתבשל בה לקדירה אחרת, מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל (שם סעי' ה). דלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל, אבל אם פינה, הוי ליה כמטמין את הצונן דמותר. ומטעם זה נראה דאפילו החזירו לכלי ראשון נמי שרי, דכבר אין לו דין כלי ראשון. ואפשר אפילו בכלי ראשון אם נתקרר קצת שרי להטמינו.
‏[ו] אף על פי שאסור להטמין בערב שבת בדבר המוסיף הבל, וגם אף על פי שמותר להשהות קדירה על גבי כירה שיש בה גחלים על פי הדרכים שנתבארו, אם היא מכוסה בבגדים, אף על פי שהבגדים אינם מוסיפין הבל מחמת עצמן, מכל מקום מחמת אש שתחתיהן מוסיף הבל, ואסור. מיהו כל שהוא בענין שאין הבגדים נוגעים בקדירה, אף על פי שיש אש תחתיה, כיון שאינו עושה דרך הטמנה שרי, אם אין שולי הקדירה נוגעים בגחלים. ואם נתן על הקדירה כלי רחב שאינו נוגע בצידי קדירה, ונתן בגדים על אותו כלי רחב מותר, דכיון שאין הבגדים נתונים אלא על אותו כלי רחב שאינו נוגע  בצידי קדירה, אין כאן הטמנה. וכן מותר להשהות הקדירה בתנורים שלנו על פי הדרכים שנתבארו, והוא שלא תהא הקדירה נוגעת בגחלים. ואף על פי שמכסה פי התנור בבגדים, כיון שאין הבגדים נוגעים בקדרה, לאו הטמנה היא ושרי (שם סעי' ח).‏
[ז] הטמנה שמטמינים בתנור וטחין פי התנור בטיט, שרי לכולי עלמא (רמ"א שם), אפילו בפשטידא או במיני קוטניות שממהרין להתבשל. אבל בשר חי או שיש בתוכו חתיכת בשר חי, אין צריך לטיחה.‏ וצריך ליזהר שלא יעמיד הקדירה אצל דופן התנור, דאז נראה כהטמנה, דהא עיקר ההיתר שיש הפסק אויר בין קדירה לדופן. וגם הדף הסותם את התנור לא יגע בקדירה מטעם זה.
‏[ח] מצוה להטמין ולהשהות בדרך היתר כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת (רמ"א שם).‏
<h2>סימן שיח</h2>
﻿ כחא דהיתרא להחם חמין בשבת:‏
[א] להחם בחמה עצמה, כגון ליתן ביצה בחמה, או ליתן מים בחמה כדי שיוחמו, מותר (מחבר סי' שיח סעי' ג).
‏[ב] דבר שנתבשל כבר והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת. ואפילו דבר יבש ולא נתבשל מלפני השבת, שאין שורין אותו בחמין, מדיחין אותו בחמין, דהיינו שמערה עליו מים מכלי שני. חוץ מן המליח הישן ודגים מלוחים קטנים וכדומה (שם סעי' ד ומג"א שם ס"ק טו), כל דבר מלוח שאינו ראוי לאוכלו מחמת מלחו, שאסור להדיחו בחמין, אבל מותר להדיחו בצונן.
‏[ג] כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו, מותר להניחו בשבת על גבי קדירה הטמונה, כדי שישמור חומו ולא יצטנן, אם אין הקדירה על האש, או שנטלו מעל גבי כירה משחשיכה. ויש מתירין בכהאי גונא אפילו אם כלי התחתון על האש (שם סעי' ו-ז).‏
[ד] דבר קר יבש מותר להניחו כנגד המדורה, אפילו במקום שהיד סולדת בו (שם סעי' ח). וכן שרי בתנור חם שאין בו אש כלל. ומותר גם כן לסתום התנור שלא יצטנן, אם נתבשל כל צורכו.
‏[ה] מותר ליתן מים חמין לתוך צונן (שם סעי' יא). ואפילו מכלי ראשון מותר לערות לתוך צוננין, דהתחתון גובר על העליון ומצננו (מג"א שם ס"ק לה).‏
[ו] מיחם שפינה ממנו מים חמין, מותר ליתן לתוכו מים צונן מרובים כדי להפשירן. ומותר ליצוק מים חמין לתוך צונן, או צונן לתוך חמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שמתחממין הרבה. ואם המים (רבים) [מרובים] שאי אפשר שיתבשלו רק שיפיגו צינתן, אפילו על ידי כלי ראשון שרי, רק שלא  יהיה על האש (מחבר ורמ"א שם סעי' יב). ויש אוסרין צונן לכלי ראשון של חמין (מחבר שם סעי' יג).‏
[ז] מותר ליתן קיתון של מים או של שאר משקין בכלי שני שיש בו מים חמין (שם), אם הוא מגולה למעלה (ט"ז שם ס"ק יט).
‏[ח] מותר ליתן קיתון של מים או של שאר משקין כנגד האש להפיג צינתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש בענין שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בו, דהיינו מקום שכרסו של תינוק נכוית בו. והוא הדין לפירות ושאר דברים הנאכלים כמו שהן חיים (מחבר ורמ"א שם סעי' יד).‏
[ט] דבר חם, אפילו יש בו מרק, מותר ליתנו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו. ודבר צונן שיש בו מרק, גם כן מותר להניחו במקום שאינו חם כל כך (רמ"א שם סעי' טו) שאילו מניחו שם הרבה לא היה בא לידי בישול, דהיינו שהיד סולדת בו.
‏[י] מותר ליתן אינפאנדא דהיינו פאסטיל, שנתבשל כבר, והוא יבש ואין בו משום בישול, כנגד האש במקום שהיד סולדת בו, ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח (מחבר שם סעי' טז).‏
[יא] האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור, אם נתבשל כל צרכו [מותר להגיס]. אף על פי שטוב ליזהר שלא להגיס ולא להפוך בקדירה (מחבר ורמ"א שם סעי' יח). אבל הוצאה בכף בעלמא בלי שום היפוך, מותר לגמרי.
‏[יב] תבשיל שלא נצטנן כל כך שעדיין ראוי לאכול, אם חממו הגוי מותר לאוכלו (רמ"א סי' רנג סעי' ה). ויש מתירין לכתחילה על ידי גוי. ומיהו יש מחמירין. ומכל מקום יש להקל בדיעבד ובמקום צורך.‏
 מותר ליתן הפאשטידה קודם שהוסק התנור לכולי עלמא, ומכל מקום אין להקל בפני עם הארץ, ויש לעשות על ידי גוי כשיש שומן.‏ ואפילו למאן דמחמיר, מותר להחם בשבת חתיכות בשר שמן, אף על פי שמקצתו זב, כיון דדבר מועט הוא הנפשר, לא חשיב, ושרי לכולי עלמא. ומותר להשים כד של יין שיש בו קרח על התנור, כדי לפשר הקרח. יג) כשעושין סעודות גדולות, שאוכלים ב' ג' שולחנות ביום שבת קודש זה אחר זה,  וחוששין שמא יצטנן המאכל, ולכן אין מורידין קדירת המאכל מעל הכירה אלא גורפין במגריפה, לכולי עלמא מותר, אף אם אין הגחלים עוממות. ואף דעל ידי המגריפה מתהפך מה (שלמטה למעלה) [שלמעלה למטה], ומתקרב אל חמימות הקדירה.‏
<h2>סימן רנה</h2>
﻿ דין הכנת האש קודם הכנסת שבת:‏
[א] אין עושין מדורה מעצים סמוך לחשיכה, עד שיצית בהן האור קודם שבת, בענין שהשלהבת עולה מאליה בלי סיוע עצים אחרים. ואם הוא עץ יחידי, צריך שיאחוז האור ברוב עוביו וברוב היקפו. ואם לא הודלקה כל כך, אסור ליהנות בה בשבת (מחבר סי' רנה סעי' א) להתחמם כנגדה ולהשתמש  לאורה, אפילו הודלקה אחר כך לגמרי, כיון שלא הודלקה כשיעור קודם שבת (מג"א שם ס"ק א-ב). ויש מי שאומר שגם בפחמין צריך שיאחוז האור ברובן.‏
<h2>סימן רנו</h2>
﻿[א] כשהיו ישראל בישובן, היו תוקעין בערב שבת ששה תקיעות, כדי להבדיל את העם מן המלאכה. ונהגו בקהילות הקדושות, שכל שהוא סמוך לשבת כחצי שעה או יותר, שמכריז השמש להכין עצמם לשבת ולהדליק הנרות. והוא במקום התקיעות בימיהם. וכן ראוי לנהוג בכל מקום (מחבר ורמ"א סי' רנו סעי' א), לשלוח איש לבטל הבעלי מלאכות ממלאכתן. וראוי לבעלי החנויות שיסגרו כמו שעה קודם שבת, כי רבה המכשלה בהרבה מקומות שיושבים בחנותם עד סמוך לחשיכה (מג"א שם ס"ק א), עוסקים במקח וממכר, וכותבים איגרות כדי לשלוח בפוסט"ה ההולכת בשבת, ואחר כך הולכים  להסתפר ולעשות שאר צורכי שבת אחר שחשיכה. חבל על דמשתכחים. ומי שיש בידו למחות - ימחה בחוזק יד, כי 'ואשמם בראשיכם' כתיב (דברים א, יג ורש"י שם), ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב.‏
<h2>סימן רס</h2>
﻿[א] מצוה לרחוץ כל גופו, ואם אי אפשר לו - לפחות ירחץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת (מחבר ורמ"א סי' רס סעי' א). וצריך להקפיד דוקא בסדר הזה: פניו תחילה, ואחר כך ידיו, ואחר כך רגליו. ודוקא בחמין, כי יש סוד גדול.‏
 ומה גם לטבול גופו במקוה טהרה יש צורך גדול, כי כתבו המקובלים כי לא יוכל אדם לזכות לתוספת נפש רוח נשמה הבאים בשבת, אם לא יטבול במקוה טהרה אחר חצות. ומי פתי יאבד טובה הרבה מחמת עצלות שלא לטבול, הלא לפי גודל הטובה לזכות לתוספת נפש רוח נשמה, ראוי ונכון למתבר  גזיזי דברדא ולמיטבל. ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, נאה ויאה.‏
 והן רבים עתה (עם הארץ) הולכים למרחץ, ומוציאין כמה ממון בתענוגות בני אדם, לרחוץ ולשפשף היטב, ורגליהם לנחושתים הוגשו מליכנס לבית הטבילה, וחושבין הטובל לבעל יוהרא, כאילו לא ניתנה טבילה כי אם לחכמים ולחסידים, כי לא ידעו מה טובה ומה רב תועלת הנמשך ממנה, שאם  ירחוץ בכל מימי עולם לא ישיג שום תועלת לנפשו כמו שמשיג מטבילה אחת בתוך מקוה של ארבעים סאה, אשר בה נפשו ל"ו מטוהרה.‏
 והדברים עתיקים רזי דרזין, ואף כי אין אתנו יודע בתעלומות חכמה, מעשה ידינו כוננה עלינו, והמצוות פועלים פעולתם ותועלתם אפילו בלי כוונה. ולו חכמו ישכילו, כי דלונו מאוד מאוד מלהשיג במושכלות וביראה ואהבה ודביקות באל יתברך שמו מחמת ביטול הטהרה, ואוי מי יחיה בלתי עזר משד"י,  כי לולא ה' עזרתה לנו שכנה דומה נפשנו, וחובה מוטלת עלינו לרדוף אחר הטהרה עד מקום שידינו מגעת, כולי האי ואולי אם בזה נשיג מעט מזעיר לעזר ולהועיל לעבודת ה' יתברך שמו. בפרט לפי האמור שעל ידי טבילת ערב שבת מוכן לקבל הארת תוספת נפש רוח נשמה הבאים בשבת, ומזיו שפעתם יומשך שפע קדושה וטהרה לימות החול, ראוי לרדוף אחריה בחיבה יתירה, כדי לזכות לטהרה, ולדבקה באל גדול ונורא.‏ וטוב לטבול טבילה אחת להעביר הזוהמא וטומאת קרי, ועוד טבילה אחת לשם תשובה ולטהר נפש רוח נשמה מחלאת טומאת זוהמת עוונותיו. ויטבול עוד ארבע טבילות ויקבל ארבע מיתות בית דין - לתקן מה שפגם בארבע אותיות משמות הוי"ה אהי"ה אדנ"י, ומה שפגם בעולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, ועל ידי קבלת ארבע מיתות והטבילות - יאירו ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן באצילות בריאה יצירה עשיה, ויתייחדו השמות הקדושים והעולמות. ויטבול עוד טבילה אחת לייחד הכל. ועוד יטבול טבילה אחת לתקן מה שפגם בכעס, בכח אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה גימטריא: מקוה. ועוד יטבול להפשיט  בגדי חול, ועוד שלוש טבילות לקבל הארה ותוספת נפש רוח נשמה. ואם יוכל לטבול ביום שבת שחרית כמנהג אנשי מעשה, יטבול עוד שלש טבילות לקבל תוספת נפש רוח נשמה בחינת יום השבת, כי יש חילוק ותוספת ביום יותר מבלילה. ועוד שלוש טבילות להמשיך מהארת נפש רוח נשמה הבאים בשבת לימות החול. ועוד טבילה אחת לקנות לב טהור ורוח נכון ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא ולדבקה בו. ואם יטבול טבילה אחת על כל יום מימות השבוע לכוונה זו, ועוד אחת כולל על הכל, יהיה סך הכל כ"ו כמספר הוי"ה, וטהרו וקדשו.‏ ואם ירצה להוסיף כזאת וכזאת טבילות וכוונות טובות, ומה גם אשר כח בהם לכוין ברזין עלאין, כל המוסיף מוסיפין לו, אדם מטהר עצמו מלמטה מטהרין אותו מלמעלה (יומא לט, א). ואם עיני בשר לך, הביטה וראה שאם יוכל אדם להשיג אחד מיני אלף מתועליות אלו, ומה גם בחושבו מה נעשה למעלה, ואולי יזכה לעשות קצת נחת רוח ליוצרו, ראוי לטרוח בכל כחו ובכל מאודו ובכל נפשו. זה כלל גדול לכל דבר הקשה מעבודת ה' יתברך ומילי דחסידותא, הכל יקל בעת משקל והערכה, מה רב טובך, לא יהיה לטרחא, כאשר וירא מנוחה.‏ הן אמת כי עיקר טהרת הנפש בתשובה תליא מילתא, כי אם לא ישוב - ויטבול בעודנו במעלו, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו (עי' תענית טז, א), ולא יוכל לזכות לתוספת נפש רוח נשמה, 'כי כל אשר בו מום לא יקרב' כתיב (ויקרא כא, יח). וכבר האריכו למעניתם בספרי המוסר בחיוב התשובה בערב שבת, הנה כי כן אשרי אנוש יעשה זאת להפריש לפחות שעה קטנה ביום השישי להיות רק עסוק בפשפוש מעשיו, ויודה ויתחרט, וישפוך שיחה ידרוש סליחה, כאשר כבר יש נוסח קול תחינה בסידורים, וגם אנכי עשיתי אר'ש וסמכתיה בבית תפילותי. ואז תהיינה רגליו קלות לילך לבית  הטבילה, ויהיה נכון לבו בטוח כי ה' משמים על הרעה נחם, ומודה ועוזב ירוחם, ונחה עליו רוח טהרה ורשפי אש שלהבת י"ה, מיח"ם על גבי מיח"ם.‏
[ב] מצוה לגלח הראש בערב שבת לכבוד שבת (רמ"א שם). וטוב לומר קודם הגילוח: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני מוכן לגלח שערות ראשי לכבוד שבת קודש, ואני מוכן ליזהר מלהקיף פיאות הראש ומלהשחית פיאות הזקן, כמו שכתוב בתורה (ויקרא יט, כז): לא תקיפו פאת ראשכם  ולא תשחית פאת זקנך, לעשות נחת רוח כו', ויהי נועם כו'.‏
 וכבר כתבתי לעיל סימן רנ"א צוואת רבי יהודה החסיד שלא לגלח בראש חודש (מג"א שם בהקדמה), וכתבנו גם כן משמו שלא ליטול הצפורניים בראש חודש.‏ וכן מצוה ליטול את הצפורניים של ידים ושל רגלים (מחבר שם), ואמרו רבותינו ז"ל על הצפורניים (מו"ק יח, א): זורקן רשע, קוברם צדיק, שורפם חסיד. ויש ליזהר שלא להניחם על שום בגד. ומלבד מצות הגילוח ונטילת הצפורניים לכבוד שבת קודש, עוד בה צורך גדול. והדברים עתיקים. ואמרו במדרש: שחסיד אחד ראו שהיה לו כתם במצחו אחר פטירתו, לפי שלא נזהר לקוץ הצפורניים בכל ערב שבת.
‏[ג] קודם שילך לבית הכנסת להתפלל תפילת מנחה של ערב שבת, ישאל לאנשי ביתו בלשון רכה (אם הוא נוהג לערב עירובי חצירות בכל שבת כמנהג אנשי מעשה, יאמר: עירוב כבר עשינו): הפרשתם חלה, הזהרו שתדליקו את הנר (מחבר שם סעי' ב) בזמנו, אל תאחרו. וזה מן הדברים שמצוה לשמוע דברי חכמים, שכן שנינו (שבת לד, א): שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר, ונהי דעיקר המצוה הוא עם חשיכה, שאם ימהר להזכירה מבעוד יום יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות.‏ אבל מה יעשה הרוצה להקדים לבית הכנסת, יקדים לזרז בזריזות יתירה בשפה ברורה (וכמה פעמים אירע לי, שכאשר שאלתי לאנשי ביתי: הפרשתם חלה, הוו יהבי דעתייהו ונזכרים שאירע ששכחו להפריש חלה, או היו נכנסים לבית הספק, והיו מתקנים. ואמרתי כמה גדולים דבר חכמינו זכרונם לברכה. אשרי אדם שומע).‏ ומה מאוד צריך לעמוד על המשמר ולזרז הנשים בענין הדלקת הנר מבעוד יום, כי לפעמים מחמת שהן עסקניות, ורוצה אשה להרבות בתקונים ויפוי ביתה, וכהנה דברים ריקים הבל הבלים, ומתוך כן מאחרת להדליק, שהכל נראה לה צורך גדול, ואומרת איך אפשר בלי זה ואיך אפשר בלי זה, עוד היום גדול, עוד יש שהות, עד שנמצא עולם חשך בעדה. וחיובא רמיא על הבעל להזכירה שתקדים להכין מיום חמישי, ותקום בעוד לילה, ותעשה בזריזות, באופן שתגמור כל עסקיה בעוד היום גדול, ולא תהיה רדופה ודחוקה לגמור עסקיה עם חשיכה.‏ ותגד לבית ישראל - אלו הנשים, דברים קשים כגידים, בענין חומר איסור חילול שבת קודש, ויאמר לה: שמעי נא אחותי רעיתי, יותר טוב שתניחי באמצע העסק, עד שאני מרוצה אפילו שלא תבשל לשבת, וטוב פת חרבה, כדי שלא תאחר ההדלקה ותכנס בחשש חילול שבת חס ושלום. ואם יארע לך שאיחרת עד שהוא ספק חשכה, חדל לך מלהדליק כלל, כי אז כי אשב בחושך - ה' אור לי (ע"פ מיכה ז, ח), שהרי אמרו (קידושין לט, ב): ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, ויהיה מרוצה בכך ברצון טוב.‏ ולא יטיל אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (גיטין ו, ב) שאחד מהדברים הרעים שגורם המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, הוא חילול שבת. ואם לעולם צריך אדם להתנהג בתוך ביתו בלשון רכה וניחותא וענוה צדק, כמנהג בני ישראל הכשרים, על אחת כמה וכמה בעת הכנסת שבת, השעה צריכה לפי סודן של דברים, בל יראה ובל ימצא קול מלחמה במחנה, כי שם יחנה הסטרא אחרא חס ושלום.‏ וכל קבל דנא, המרבה אהבה ואחוה ושלום וריעות וחיבה יתירה עם בני ביתו, יהיה ה' אתו, וירבה כבוד ביתו. וכבר הזהירו בפירוש רבותינו זכרונם לברכה (שבת לד, א) על אלו שלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, שצריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה.‏
 ובספר החסידים (אות קפב) איתא: שאשה אחת אחר פטירתה, היו שורפין עיניה באניצי פשתן, על שהיתה עוסקת בצמר וטוות פשתן בערב שבת, והיתה מאחרת לקבל שבת. וכל הנשים תווסרנה בהודיע להן את זאת וכזאת וכזאת מידי שבת בשבתו, או לפחות פעם אחת בחודש, איש את ביתו  יביע דברי זרוזין, בודאי תוסיף ליזהר, ובכן איש ואשה יזהירו כזוהר הרקיע.‏
 וזאת תורת האדם, שיזהיר את אשתו על כל פרטי דינים, שתהא צופיה הליכות ביתה לפום דינא דאורייתא, כי אם לא יגיד - ונשא עוונו (ע"פ ויקרא ה, א), כמאמר רבותינו ז"ל (שבת נד, ב): כל שיש בידו למחות באנשי ביתו, הוא נתפס על אנשי ביתו.‏ ואשה שאין בעלה מלמדה דרכי היהדות, חיובא רמיא עלה לדרוש ולתור לדעת את אשר תעשה, מפי אשה חכמה אשת חבר, או תלך לשמוע בלימודים, תשגיח מן החלונות תציץ מן החרכים אל כל מקום אשר דורשים - לשמוע אל החוקים הנחמדים מזהב ומתוקים, זאת תורת ה'. יראת ה' היא תתהלל,  ונות בית תחלק שלל לה ולבעלה ולבניה מפרי ידיה.‏
<h2>סימן רסא</h2>
﻿ זמן הדלקת נרות לשבת:‏
[א] ספק חשיכה, שהוא בין השמשות, והיינו י"ג דקי"ם אחר שקיעת החמה, ואם נסתפק אם הוא בין השמשות, אסור משנכנס לבית הספק לעשר, ולהפריש חלה, ולטבול את הכלים אם יש לו אחר (מחבר סי' רסא סעי' א מג"א שם ס"ק ב וט"ז שם ס"ק א). אין מדליקין את הנרות כי אם על ידי גוי. וכן  אם קבל עליו שבת שעה או שתים קודם חשיכה, אסור לעשות שום מלאכה כי אם על ידי גוי (רמ"א שם). ויש אומרים, אפילו על ידי גוי אסור. עיין לקמן סימן שצ"ב.‏
[ב] מי שאינו בקי בשיעור בין השמשות - ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות, ואם הוא יום המעונן - ידליק כשהתרנגולין יושבין על הקורה מבעוד יום, ואם הוא בשדה שאין תרנגולין - ידליק כשהעורבים יושבים מבעוד יום (מחבר שם סעי' ג).
‏[ג] יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש, ושהוא מצות עשה דאורייתא (מג"א שם ס"ק ח). וזמן תוספת זה הוא מתחילת השקיעה, שאין השמש נראה על גבי הקרקע ממש, עד זמן בין השמשות שהוא י"ג דקי"ם אחר גמר שקיעת החמה. והזמן הזה, שהוא קרוב לשעה קודם בין השמשות, רצה לעשותו כולו תוספת עושה, רצה לעשות ממנו מקצת עושה, ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהא ודאי יום מחול על הקדש (מחבר שם סעי' ב).‏ ויש מי שאומר, שתיכף כשמתחלת החמה לשקוע הוי לילה גמור מדאורייתא מיד בתחילת שקיעה. ולפי זה, שעה ומחצה קודם גמר יציאת הכוכבים הוי לילה מדאורייתא, וקודם לו לערך שליש שעה הוי ליה בין השמשות בעוד היום גדול. וראוי להחמיר באיסורא דאורייתא. מיהו כבר נהגו העם להקל. אבל ודאי המחמיר לעצמו בהכנסת שבת כדעת המחמירין, למאן דאפשר ליה, ביום דאפשר ליה, תבוא עליו ברכה. וצריך לקבל שבת מיד בסוף שעה עשירית, שתי שעות קודם הלילה, משום חומרת איסור שבת ובין השמשות ותוספת שבת. ועיין לקמן סימן רס"ג סעי' ד'. וכבר העידו על רבים  מאנשי מעשה שנזהרו לקבל שבת משעה עשירית, ויקבל שכר על הפרישה.‏
 ויש אומרים שתיכף שנגמר שקיעת החמה מתחיל בין השמשות, וצריך ליזהר ולפרוש מעשיית מלאכה קודם עריבת השמש דבר מועט - כמו שנזהרים מאכילת חמץ בשעה שישית וכיוצא, וזהו אומרם: מוסיפין מחול על הקודש. ואחר עבור י"ג דקי"ם משנסתרה השמש מעין כל חי, הוא ודאי לילה.‏ ויש אומרים שהזמן שיש משקיעת החמה עד צאת הכוכבים, שמשתנה לפי אורך היום וקוצרו, לפי מצב כל מדינה ומדינה, יש לחלקו לששה עשר חלקים, הי"ג הם יום גמור, ואילו השלשה הם בין השמשות. לפי שאמרו (פסחים צד, א) שמשתשקע החמה עד צאת ג' כוכבים בינונים יש ד' מילין, הג' מילין ורביע הם ודאי יום, והג' רבעי מיל הם בין השמשות. וראוי להחמיר להחשיב בין השמשות ג' רבעי מיל קודם צאת הכוכבים אפילו ביום הקצר, ושלא להחשיב יום ודאי כי אם ג' מילין ורביע אחר השקיעה אפילו ביום היותר ארוך. וכל שנראים שני כוכבים בינונים, או שאינו יודע אם הם בינונים  או גדולים, הרי הוא זמן בין השמשות. ואם נראו ג' כוכבים בינוניים, או למי שאינו בקי בבינוניים שצריך להחמיר להמתין לראות ג' כוכבים קטנים, אז לכולי עלמא הוי לילה גמורה בין להקל בין להחמיר.‏
 ויש מי שאומר, דלעולם צריך שיעבור כמו שעה ורביע משקיעת החמה עד צאת הכוכבים, השעה הוא ודאי יום, והרביע הוא בין השמשות. ואפילו אם נראים כמה כוכבים קודם זה הזמן, אינם חשובים בינוניים אלא גדולים, באופן שאינו לילה ודאי עד שיעבור שעה ורביע משקיעת החמה.‏ והנה כל מחלוקיות אלו שייכי להכנסת שבת ויום טוב ויום הכיפורים וליציאתם, ולענין ספירת העומר, ולענין מילה, ולענין נדה וכדומה. וראוי לתפוס כסברות התרי יש אומרים שכתבתי, להחמיר לכאן ולכאן, שלא ליכנס בספק איסור חס ושלום, כי רבים אשר אתם מערכה לקראת מערכה. והמחמיר  יותר תבוא עליו ברכה. וטוב לגבר שיוסיף מחול על הקודש כל שיעור תוספת שבת, וכפי מה שמתנהג בעולם הזה, כך יתנהגו עם נפשו לאחר פטירתו, יוסיפו לו מנוחה ביום המנוחה. ואותה שעה של חול שעשה אותה קודש תחזיק לו טובה, והיא תהיה לו בעוזריו, וטהרו וקדשו, ותתענג בדשן נפשו.‏
<h2>סימן רסב</h2>
﻿ לקדש השבת בשולחן ערוך ובכסות נקיה:‏
[א] יסדר שלחנו ויתקן כל ענייני הבית כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבית הכנסת (מחבר סי' רסב סעי' א).‏ והאר"י ז"ל היה מקפיד מאוד לאכול על שולחן של ד' רגלים, אמתים ארכו כו', דוגמת שולחן המקדש. ולברך על שני אגודות הדס בכל שלש סעודות (מג"א שם בהקדמה).‏
 ויהיה שולחנו ערוך כל יום השבת (רמ"א שם). והאר"י ז"ל היה מניח על השולחן מסעודה לסעודה כוס של ברכת המזון עם מעט יין וקצת פתיתין, אבל לא לחם שלם (מג"א שם בהקדמה).‏ ויפנה קורי עכביש מהבית, וסימנך: ש'ממית ב'ידים ת'תפש (משלי ל, כח), ראשי תיבות: שבת.‏
 ובנשיקת ידי אמו בליל שבת יש סוד גדול, ולכן לא יתרשל מלילך אצלה לנשק ידיה בכל שבת, אפילו יושבת בבית אחר רחוק ממנו. לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולתקן הדברים בשרשם, הלוך ילך באשר היא שם.
‏[ב] יש מי שאומר, שצריך שהבעל הבית יסדר את השולחן. והנה אמת נכון הדבר משום הכנה, מצוה בו.‏
[ג] ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת (מחבר שם סעי' ב). ומה טוב אם יוכל ליחד לשבת כל מה שלובש, שלא יעלה עליו שום מלבוש של חול, אפילו חלוק ומכנסיים ומנעלים, ואפילו הכובע השוכב בו וכדומה, הכל כאשר לכל יחיה מיוחד לו לשבת בפני עצמו, אם אפשר לו. ועל כל פנים, לא יעבור  לפחות לשנות קצת את כסותו, לקיים מצות 'וכבדתו'.‏
 והאר"י ז"ל כתב שיש ללבוש בגדי לבן כנגד ד' אותיות הוי"ה. ובמקום שרובם לובשים שחורים וכדומה, אין ללבוש לבנים בפרהסיא, רק תחת המלבוש העליון הנקרא ביני"ש ילבש ד' בגדי לבן. וזה כלל גדול, מה יקר המערכת בהצנע לכת.
‏[ד] ילבש עצמו בבגדי שבת מיד אחרי שרחץ עצמו, וזהו כבוד השבת. ועל כן לא ירחץ לשבת אלא סמוך לערב, שילביש עצמו מיד (רמ"א שם סעי' ג). ולא טוב עשו אותם ההולכים אור שבת בבית הכנסת במלבושי חול, וכך יושבים על שולחנם באור שבת, ויהי בבוקר לובשים בגדי שבת, לא תהא כזאת בישראל, כי זה מחוקות הגוים. ואשר נגע יראת ה' בלבו, ילבש בערב לכבוד שבת, לקבל שבת בבגדים נאים.‏ וכן נכון שלא לאחר תיקון הבית והמצעות עד יום שבת כאשר נהגו רבות בנות, רק יתקן הכל ביום השישי. ולא בבוקר בבוקר, רק סמוך לערבית, לכבוד שבת, וירבה כבוד ביתו כפי יכולתו.‏
 וישמח בביאת שבת שמחה רבה. והן אמת, שאין שמחה אלא בלב טהור, אשר נפשו לו מטוהרה ועיניו תחזנה מישרים, ומה נעשה בשמים ממעל, ומה נעשה לנו יקר וגדולה, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, ואור הנשמה יתירה לבב אנוש ישמח, וכל אחד לפי השגתו ירבה שמחתו, וזו מתת אלהים  היא. אבל על כל פנים, חובה מוטלת עלינו לעורר את לבבנו במחשבות טהורות - עד מקום שידינו מגעת, לעורר את האהבה ואת השמחה, ולפי התעוררותו - הבא לטהר מסייעים אותו, מערכה לקראת מערכה.‏
 ואם בכל המצוות ועבודתו יתברך חיובא רמיא לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, כל שכן במצוות שעיקרן היא השמחה והעונג, כגון שבתות וימים טובים וכדומה, שצריך להגדיל השמחה.‏ ואין לשבח כל כך למי שחננו ה' ריוח והצלה וכל טוב, נקל לו לשמוח, וטוב לב משתה תמיד, אבל חובת גברא שאפילו אם רבות אנחותיו, ואפילו אם חס ושלום מתו מוטל לפניו, מיבעי ליה ליתובי דעתיה, ללכת בדרך אמת, מלפני הכלה מעבירין המת (ע"פ כתובות יז, א). וכלום יש צרה גדולה כצרת חורבן בית המקדש, וצרת העוונות ואשר גרמנו בהם, ואפילו הכי לא ניתנה רשות להצטער עליהם בשבת ויום טוב ועת עבודת ה' יתברך.‏ וזה כל האדם, ל'ו בכח יגבר איש, שיהא לבו מסור בידו, אל אשר יחפוץ יטנו, להיות מושך עצמו במחשבות טהורות לעשות רצון קונו, בעידן חדוה חדוה ובעידן עצבות עציבותא. ולעורר את האהבה ואת היראה, וענות צדק, וכהנה מידות טובות והנהגות ישרות, סמא דכולא: לבא בעי, לב טוב, וה' לא  ימנע טוב. ועל זאת וכזאת וכזאת יתפלל כל חסיד, ויקדים תפילה לצרתו לפני אב הרחמן, שיהיה בעזרתו לקיים מצוותו כדת מה לעשות, לא יחליפנו ולא ימיר אותו, ומצא כדי גאולתו, ולא יפר חק, עת לבכות ועת לשחוק, שלום שלום לקרוב ולרחוק.‏
<h2>סימן רסג</h2>
﻿ מי ומי המדליקין ושאר פרטי הדלקה:‏
[א] יהא זהיר לעשות נר יפה (מחבר סי' רסג סעי' א). וידליק בכל החדרים ובכל המקומות שהולך שם (מג"א שם ס"ק א).‏ וטוב להדליק בליל שבת שבע פתילות, ולפחות ידליק שתי נרות בין בשמן בין של חלב בין של שעוה בכל מקום שהוא מדליק. וביום טוב חמש. ובראש חודש ארבע כמנין העולים לספר תורה.‏
 ויזהר מאוד ביפוי הנר, והרבות נרות בשמן זית זך, כי הזהירות הזה היא סגולה נפלאה לזכות לבנים מאירים בתורה.‏ ואזהרה שמענו, שאף על פי שהדלקה עושה מצות האשה, הטבת הנר ותיקון הפתילות מוטלת על האיש (מג"א שם סק"ז), דליהוו תרוייהו כחדא טבי, וליפקו מינייהו גברי רברבי.‏
 ואני נהגתי לומר בשעת נתינת השמן בנר שבת, נוסח תפילה קצרה, וכה תוארה: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני נותן שמן לנר לכבוד שבת, לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולתקן הדברים בשורשם במקום עליון, ויהי נועם כו'. ויהי רצון מלפניך שתעלה עלינו כאילו כיוונו בכל הכוונות הראויות  לכוין, ובכח סגולת מצות הדלקת נרות שבת קודש תזכנו לנו ולזרענו לנר מצוה ותורה אור, ויאירו ויושלמו רמ"ח איברי נפש רוח נשמה, ותזכנו שנהיה אנחנו ובנינו וחתנינו ונכדינו וכל יוצאי חלצינו מאירים בתורה ובמצוות, וברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, כי עמך מקור חיים באורך נראה אור (תהלים לו, י), כי אתה תאיר נרי ה' אלהי יגיה חשכי (שם יח, כט). וזכנו לקיים מקרא שכתוב 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר' (קהלת ט, ח), ויקויים בנו מקרא שכתוב 'טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו' (שם ז, א). ותמהר ותחיש לגאלנו, ותבנה בית מקדשינו ותפארתינו,  ושם נדליק המנורה על ידי כהניך הקדושים. יהיו לרצון אמרי פי כו'.‏
 וכזאת תתפלל האשה בעת הדלקה על זרעה, שיהיו מאירים בתורה.
‏[ב] האשה ששכחה פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה נר נוסף (רמ"א שם). ואם שכחה כמה פעמים, צריכה להוסיף על כל פעם נר נוסף, כדי שתהא זהירה בכבוד שבת. ואם נאנסה ולא הדליקה, אין צריכה להוסיף (מג"א שם ס"ק ג).‏
 והאשה ששכחה ולא ברכה על ההדלקה, אם נזכרת קודם זמן איסור הדלקה - תברך עוד, אבל לאחר זמן איסור הדלקה לא תברך.‏ ובימי נידותה, האשה מברכת בעצמה (מג"א שם ס"ק ו). ואם אירע זמן טבילתה בליל שבת, טוב יותר שידליק בעלה ויברך, משידליק על ידי אחרת, אם לא תוכל היא לשוב לבית בין חפיפה לטבילה. וכן אם האשה סומא, בעלה ידליק ויברך.‏
[ג] אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל, וצריך לקנות במעות שבידו לחם לאכול, שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת הוא (מחבר שם סעי' ב).‏ צא ולמד גודל חיוב עונג שבת. וישמע חכם ויוסיף לקח עד היכן צריך לחזור אחר המצוות.‏
[ד] אף לפי מנהגנו שכשמדלקת מקבלת שבת, לא תקדים להדליק קודם פלג המנחה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה, כדי שיהא ניכר שמדליקה לכבוד שבת (מחבר שם סעי' ד).
‏[ה] המדליק יברך: אשר קדשנו במצוותיו וצונו להדליק נר של שבת, וביום טוב: להדליק נר של יום טוב. אבל אין לברך 'זמן' על הדלקת הנרות, ורבות בנות שגו בזה. וביום הכיפורים בלא שבת, יש אומרים שלא לברך (מחבר שם סעי' ה). ואם הוא שבת ויום טוב, מברך נר של שבת ושל יום טוב. ושבת ויום הכיפורים, תברך להדליק של שבת ושל יום הכיפורים (רמ"א סי' תרי סעי' א).
‏[ו] בשבת נוהגים לברך אחר ההדלקה, וכדי שיהא עובר לעשייתן לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה, ומשימין היד לפני הנר אחר הדלקה ומברכין, ואחר כך מסלקין את היד, וזה מיקרי עובר (רמ"א סי' רסג סעי' ה). שאם תברך תחילה, קיבלה שבת, ואסורה להדליק. ולכן ביום טוב תברך ואחר כך תדליק (מג"א שם ס"ק יב).
‏[ז] מי שהוא סמוך על שולחן אחר, צריך להדליק נר שבת בחדר ששוכב בו, ולברך עליו (מחבר שם סעי' ו). ואפשר שגם בן הסמוך על שולחן אביו, אם שוכב בחדר אחר - צריך הוא להדליק בחדרו ולברך. אבל מי שהוא אצל אשתו, אבל שוכב לבדו, נהי דצריך להדליק כדי שלא יכשל, אבל לא יברך, שאשתו מברכת בשבילו (שם ומג"א שם ס"ק יד).
‏[ח] ואורח שאין לו חדר מיוחד, וגם אין מדליקין עליו בביתו, צריך להשתתף בפריטי (שם סעי' ז). ושגו בזה רבים מהולכי דרכים ויושבי ירידים, או בעיר אחרת במלון, שאין מדליקין נר שבת, וכשמדליקין אין מברכין, כי לא ידעו שאחד האיש ואחד האשה חייבים.‏
[ט] שנים או שלשה בעלי בתים שאוכלים במקום אחד, יש אומרים שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר, ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד (שם סעי' ח). ומכל מקום יברכו שנים במנורה אחת שיש בה פתילות הרבה.‏ ולא טוב עשו קצת נשים, שמברכות אשה ורעותה, כלה וחמותה, על מנורה אחת, ועל הפרשת חלה מעיסה אחת.‏
[י] המדליק בחדר, צריך ליזהר שיהא דולק עד שיכנס לחדר וישתמש ויהנה מאורה, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה (שם סעי' ט).
‏[יא] יש אומרים, שלאשה המדלקת, כיון שהדליקה נר שבת, חל עליה שבת ונאסרת במלאכה. ועל פי זה נוהגות הנשים שאחר שברכו והדליקו הנרות, משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין (לכבות) [מכבות] אותה. ולאנשים לאנשי ספרד שאומרים 'מזמור שיר ליום השבת', כיון שהתחילו הציבור מזמור שיר ליום השבת - אז הוי קבלת שבת, ואפילו לאיש המדליק. וטוב שיתנה שאינו מקבל שבת בהדלקה. ולאנשי אשכנז קבלת שבת תלוי בעניית ברכו (מחבר ורמ"א שם סעי' י).
‏[יב] אף על פי שלא התפללו הקהל עדיין, אם קדם היחיד והתפלל של שבת מבעוד יום, חל עליו קבלת שבת, ואסור בעשיית מלאכה (שם סעי' יא) ואם רוב הקהל קיבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם על כרחם (שם סעי' יב), כל אותם שהם מאותו בבית הכנסת שהתפללו (מג"א שם ס"ק כד). ולכן אדם שבא לעיר בערב שבת, וכבר קיבלו אנשי העיר עליהם שבת, אף על פי שעדיין היום גדול, אם היו עליו מעות או שום חפץ שהוא מוקצה - נכנס לחדר ומניחו ליפול (שם סעי' יג ומג"א שם ס"ק כה).
‏[יג] מי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת עד שקיבלו הקהל שבת, לא יתפלל מנחה באותו בית הכנסת, אלא ילך חוץ לאותו בית הכנסת ויתפלל תפילה של חול. והוא שלא קבל שבת עמהם, אבל אם [ענה וקיבל שבת] - אמר 'מזמור שיר ליום השבת' או ענה 'ברכו' עמהם - אינו יכול להתפלל תפילת חול, אלא יתפלל ערבית שתים (שם סעי' טו ומג"א שם ס"ק כח).‏ ולכן אם בא לבית הכנסת סמוך לקבלת הציבור שבת, מתחיל להתפלל מנחה. ואף על פי שבעודו מתפלל יקבלו הציבור שבת, אין בכך כלום, הואיל והתחיל בהיתר (שם סעי' טז).
‏[יד] יש ליזהר שלא לשוח אם בירך קודם הדלקה, כגון ביום טוב, עד שיסיים להדליק כל הנרות.‏
<h2>סימן רסד</h2>
﻿ דיני הפתילה והשמן:‏
[א] אין עושין פתילה לנר שבת מדבר שהאור אינו נאחז בו, כגון צמר ושער וכיוצא בהן (מחבר סי' רסד סעי' א).
‏[ב] וכן אין מדליקין נר לשבת אלא משמן הנמשך אחר הפתילה, ולפיכך אין מדליקין בזפת ולא בשעוה שאינה עשויה נר, אלא מניחה תוך הנר ומניח הפתילה לתוכה, ולא בשמן העשוי מצמר גפן, ולא באליה, ולא בחלב (שם סעי' ג ומג"א שם ס"ק ז). ואפילו נתן מעט שמן זית בשמנים אלו שאינם נמשכים, ואז נמשכים, אין מדליקין בהם (שם סעי' ד), גזירה שמא ידליק בעינייהו (באר היטב שם ס"ק ו).‏ אבל חלב מהותך וקרבי דגים, אף על פי שאין מדליקין בהם, אם נתן בהם מעט שמן שמדליקין בו, מותר להדליק בהם (שם סעי' ה).‏
 ושאר כל השמנים חוץ מאלו - מדליקים בהם, ומכל מקום שמן זית מצוה מן המובחר (שם סעי' ו).‏ אבל אין מדליקין בשמרי שמן (מג"א שם ס"ק ז). וכמה פעמים אירע שמדליקים בשמן רע ועכור שאינו מאיר כלל אלא כבה והולכת, ובודאי דגרע אם הדמין יתעבד (כיון בדעתו) לאותם שמנים שאין מדליקים בהם, ונמצא ברכתו לבטלה. ולכן טוב ליזהר לכוין בשעת ברכה גם על שאר נרות של חלב שמדליק בבית, כדי שתחול הברכה עליהם אם יהיה השמן פסול. ויתן מעט מלח על גבי השמן בערב שבת, כדי שיהא דולק יפה (רמ"א שם סעי' ב).
‏[ג] אם אין שמן זית מצוי, מצוה בשאר שמנים. והם קודמין לנר שעוה, ונר שעוה קודם לנר של חלב. ויש מי שאוסר להדליק אפילו נר של שעוה ונר של חלב בכל מקום בבית.‏
[ד] המדליק צריך שידליק רוב מה שיוצא מן הפתילה מהנר (מחבר שם סעי' ח), ואז יסלק ידו, שאם לא ידליק כי אם ראש הפתילה - חשיב כאילו נדלקת מאליה ואינו מקיים מצוה בהדלקה. והוא הדין בנר שעוה ונר חלב צריך להדליק רוב היוצא (מג"א שם ס"ק יד). והוא הדין בהדלקת נרות חנוכה.  וצריך להודיע לעם זאת וכזאת, כי לא ידעו.‏ ויש מי שאומר שצריך לחתוך מעט הפתילה קודם הדלקה, כדי שיאחז בה הנר היטב. ומנהג יפה הוא.‏
<h2>סימן רסה</h2>
﻿ דין נתינת כלי ומים תחת הנר:‏
[א] אין נותנים כלי בשבת תחת הנר לקבל שמן הנוטף (מחבר סי' רסה סעי' ג), או אם ירא שמא תשבר העששית, מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו, שהיה ראוי לטלטלו, ובשבת עושהו מוקצה. לכן צריך ליתנו מבעוד יום, או יניח בגד בלוי. והשמן הנוטף אסור להסתפק ממנו (שם).‏ או שיהא בכלי דבר היתר שאי אפשר לנערו, שאז מותר להניחו תחת הנר לקבל בו שמן, דהא יכול לטלטלו אגב היתר.‏
 ואסור ליגע בעששית התלוי, אף על פי שאינו מטלטלו, פן יתנדנד קצת מנגיעתו ויטה (רמ"א שם).
‏[ב] אם נותן כלי תחת הנר לקבל ניצוצות שרי, מפני שאין בהם ממש, ואין כאן ביטול כלי מהיכנו. אבל לא יתן לתוכו מים אפילו מבעוד יום, מפני שמקרב זמן כיבוי הניצוצות. והא דשרי ליתן מים בעששית שמדליקין בערב שבת, הוא לפי שאינו מתכוין לכיבוי אלא להגביה השמן (מחבר שם סעי' ד).‏
 אבל אסור ליתן מים לתוך החור של הנר, שתוחב שם הנר של חלב או של שעוה, כדי שיכבה [כשיבוא] עד המים, דהא מתכוין לכיבוי דוקא (עיין אליה רבה ס"ק יו"ד).
‏[ג] במקום שמצוי שמן זית, צריך ליזהר בו, דהרגיל בנר שבת הויין ליה בנים רבנן (שבת כג, ב). ולכן צריך ליזהר בנר לעשותו בשלם שבפנים, כדי לזכות לבנים המאירים בתורה - שנמשלה לשמן זית.‏ ויהא זהיר לעשות נר יפה, דהדלקת הנר חובה. ועל כרחין הא דזוכה לבנין רבנן, היינו אם עושה יותר מחיובו לעשות נר יפה. וכן צריך ליזהר בשמן זית, לזכות לבנים מאירים בתורה, שנוחין בהלכה כשמן זית.‏
<h2>סימן רסו</h2>
﻿ דין מי שהחשיך לו בדרך:‏
[א] מי שהיה בא בדרך, וקדש עליו היום, והיו עמו מעות, ויש לו בהמתו, וגם יש עמו גוי, והוא מוכרח לילך בשבת מפני הסכנה, או במקום שהוא מותר להלוך, שהם ערים סמוכות זו לזו, לא יניח ממונו או חפציו על בהמתו, מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו, אלא נותן כיסו או חפציו לגוי להוליכו לו  (מחבר סי' רסו סעי' ד). שהתירו בדרך, לפי שאדם בהול על ממונו, ואי לא שרית ליה - מוליכו בעצמו (מג"א שם ס"ק ג). אבל אם מצא מציאה, אינו יכול ליתנה לגוי, אלא אם כן באה לידו מבעוד יום, דהשתא הויא ככיסו (שם).‏
 ואם שכר בהמה מן הגוי, יש אומרים דחשיבי כשלו אם הוא חייב בשכירותו ובמזונותיו, ומצווה על שביתתו. ואם הוא משא כבד, יתן הבהמה לגוי או יפקירנה (מג"א שם ס"ק ב).‏ ואם אין עמו גוי, מניחו על בהמתו. וכדי שלא יהא חייב משום מחמר, אי איכא עקירה והנחה - מניחו לאחר שעקרה יד ורגל, וכשהיא עומדת נוטלו הימנה, ולאחר שתחזור ותעקר רגלה יניחנו. ויש אומרים שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה (מחבר שם סעי' ב).‏
 והוא לא ירכב על הבהמה, אלא ילך ברגליו, אם לא שמתיירא מן הליסטים או שאר סכנה - שאז מותר לרכוב (רמ"א שם). וכל שכן אם צריך לצאת חוץ לתחום, דיש אומרים דאז אפילו בלא סכנה עדיף לרכוב, דליכא איסור תחומין. ויש אומרים דגם ברוכב איכא איסור תחומין. ולכן לעולם עדיף לילך  ברגליו אי ליכא סכנה (מג"א שם ס"ק ז).‏
[ב] אם אין עמו גוי או בהמה, אם יש עמו קטן - נותנו לקטן. ויש אומרים שאם נותנו לקטן משחשיכה, צריך להניחו עליו כשהוא מהלך, וליטלו כשהוא עומד (מחבר ורמ"א שם סעי' ו).
‏[ג] אם אין עמו שום אחד מכל אלו, שהתירו לטלטלו פחות פחות מארבע אמות, היינו דוקא כיסו או מציאה שבאה לידו מבעוד יום, אבל אם לא באה לידו - לא (מחבר שם סעי' ז). ואין זה מועיל אלא לטלטולי ברשות היחיד או בכרמלית, אבל מרשות לרשות שהאיסור משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפילו בחצי אמה, לא מועיל זה. ולכן במקומות שנוהגים להוליך תינוק למול לבית הכנסת פחות פחות מארבע אמות, על כל פנים ההוצאה מרשות לרשות צריך להיות על יד גוי.‏ ויש אומרים דהיתר זה של פחות מארבע אמות, אינו אלא כשיושב בכל פחות מארבע אמות, דאם לא כן אף על פי שעומד חייב, אם הנושא הוא אדם אחד, שלא יש מעשה חדש כמו שנושאים שנים כל אחד פחות מארבע אמות, שאז אין צריך לישב.‏
 ויש אומרים דדוקא מי שהחשיך לו בדרך, שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום. אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה או בשבת, ושכח והוציא לרשות הרבים, לא התירו לו שום אחד מהדרכים הללו (שם סעי' ח).
‏[ד] כשיגיע למחוז חפצו נוטל מעל הבהמה כלים הניטלים, ושאינם ניטלים מתיר את החבלים והשקים נופלין מאליהן, אבל לא יניח הבהמה טעונה - משום צער בעלי חיים (שם סעי' ט).‏
[ה] מי ששכח כיסו עליו בשבת, אם הוא בביתו - יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו שיפול שם להצניעו (רמ"א שם סעי' יב). ואם יש לו מוקצה בכיס הקבוע בכסותו (הנקרא אלדיקירה), מנער כסותו והוא נופל. אבל אסור ללבוש אותו מלבוש עם המוקצה בתוכו. ואם הוא בשוק - אסור להביאו לביתו,  רק מתיר חגורו בשוק והוא נופל, ואומר לגוי לשומרו, ואם מביאו אין לחוש (שם). או אומר לגוי להוציא מתוך כיס שבכסותו, או הולך פחות פחות מארבע אמות עד סמוך לרשות היחיד או עד שימצא גוי. ועל כגון זו נאמר ואהבת את ה' 'בכל מאדך' (דברים ו, ה; ברכות נד, א), 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה' כו' (שיר השירים ח, ז). אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ יותר מכל מאודו.
‏[ו] ואם מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו (מחבר שם סעי' יג), ואסור לומר לגוי שיטלנו בשבילו (מג"א שם ס"ק כא). ולא יאמר היאך אניח כל העושר הזה, ניחא לי דאעבוד איסורא זוטא כי היכי דאקיים מצות גדולות, שארבה בצדקות וגמילות חסדים. לא כן הוא, כי לא לרצון יהיה, ולא למצוה יחשב. אדרבא, המנחות שיתן מענין כזה היא מנחת זכרון מזכרת עוון, וה' שונא גזל בעולה. וכתיב: החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' הנה שמוע מזבח טוב (ש"א טו, כב). והעובר את פי ה' היא לא תצלח, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב.
‏[ז] לתפור זהובים תוך מלבוש שלו, מחמת שמתיירא למסרם לנכרי בדרך, יש אוסרין.‏
<h2>סימנים רסז רסח</h2>
﻿ דיני התפילה ודין הטועה בתפילת השבת:‏
[א] מקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול. ובפלג המנחה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה כשהיום י"ב שעות, יכול להדליק ולקבל שבת בתפילת ערבית, ולאכול מיד (מחבר סי' רסז סעי' ב).‏ אך אם הוא מתפלל ביחיד, צריך להקדים להתפלל מנחה קודם פלג המנחה, שלא הותר ביחיד למעבד תרתי דסתרן. וכבר כתבו משם האר"י ז"ל, שאף בליל שבת היה מתפלל ערבית בלילה. ודיו כאמור 'מזמור שיר ליום השבת' מבעוד יום, ויש אומרים שצריך לאכול כזית פת בלילה כדי לקיים שלוש סעודות בשבת.
‏[ב] כשאומר 'ופרוס עלינו סוכת שלומך', צריך לקום לקבל תוספת נשמה יתירה. וכן באמירת 'מזמור שיר ליום השבת' עד אחר עניית 'ברכו', צריך להיות מעומד, ופניו למערב, לקבל תוספת הרוח. וצריך לומר: ופרוס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים אמן (שם סעי' ג). אבל בקריאת שמע שעל המטה אינו אומר 'ופרוס', אלא כמעשהו בחול.
‏[ג] אם טעה והתחיל תפילת החול, גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה, ומתחיל של שבת. לא שנא נזכר בברכת אתה חונן, לא שנא נזכר בברכה אחרת משאר ברכות. בין בערבית, בין בשחרית ומנחה. אבל במוסף פוסק אפילו באמצע ברכה (מחבר סי' רסח סעי' ב). ומי שאירע לו כן, ידאג כל השבוע, דהא סימן רע לו, ויפשפש במעשיו ויהרהר בתשובה.‏ וכבר אמרו המקובלים שאין להתפלל בשבת בעינים סגורות, כי אם מתוך הספר, אבל טוב לגבר שיהא בידו סידור בכל תפילות שבת בבת אחת עם שלש אמצעיות ושלש אחרונות, כדי שלא יבא לטעות.‏
 ועל כל פנים, אם התחיל בברכת חול - צריך לגומרה, דיש מי שאומר שאם לא גמרה והלך לו לברכת שבת, צריך לחזור ולומר ברכת חול - ואחר כך לילך לברכת שבת.
‏[ד] אם היה סבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול, ומיד כשאמר תיבת 'אתה' נזכר, קודם שאמר 'חונן', הוי ליה התחיל בשל חול, אם הוא בתפילת שחרית שאינה מתחלת ב'אתה'. אבל אם היה יודע שהוא שבת, ושלא בכוונה התחיל תיבת 'אתה', אפילו אם הוא בתפילת שחרית שאינה פותחת ב'אתה', אינו גומר ברכת אתה חונן, דחשבינן ליה כטעה בתפילת שבת בין זו לזו, שהרי יכול לומר 'אתה קדשת' או 'אתה אחד', ולכן יאמר תיכף ישמח משה (מחבר ורמ"א שם סעי' ג). ושליח ציבור שטעה והתחיל בשל חול גומר אותה ברכה.
‏[ד] טעה והתפלל של חול בשבת, ולא הזכיר של שבת, אם הגיע לעושה שלום - אף על פי שלא עקר רגליו חוזר לראש, ואם לא הגיע לעושה שלום - אף על פי שסיים תפילתו אינו חוזר אלא לשל שבת (מחבר שם סעי' ה).‏
[ו] חוזרים לומר 'ויכולו' (שם סעי' ז). ואין להתחיל 'יום הששי' כמו שטועים המון העם, שלא נתקן להתחיל יום השישי כי אם בקידוש. ואומרים אותו בקול רם ומעומד (שם), לפי שאנו מעידים בו להקב"ה במעשה בראשית, ודין העדים בעמידה. ולכן יחיד המתפלל והוא באחד ואין שני, אין חוזר לומר  ויכולו, שאין עדות ליחיד, רק יאמר כקורא בתורה (ט"ז שם ס"ק ה).‏
[ז] אומר השליח ציבור ברכה אחת מעין שבע (שם סעי' ח). חוץ שאם חל ליל פסח בשבת, שאין אומרים אותה, כי אם תיכף אחר 'ויכולו' גומרים את ההלל.‏ ובשאר ימים טובים אין מזכירין בה של יום טוב (שם סעי' ט).‏
 ואין היחיד אומר אותה (שם סעי' ח). ואין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים וכדומה (שם סעי' י), כי אם במקום שיש ספר תורה ומתפללים שם בקבע, או בבית המדרש קבוע אף על פי שאין מתפללים בקבע, מפני קדושתו ניתן ליאמר ברכה מעין שבע. ויש אומרים דבחדא סגי, או  שיש שם ספר תורה או שמתפללים בקבע. ובכגון דא אין למחות לא ביד האומרים ולא ביד שאין אומרים.‏
[ח] אם ספק לו אם התפלל של חול במקום תפילת שבת, אינו חוזר.
‏[ט] אם במקום תפילת מוסף אמר תפילת שמונה עשרה, אינו חוזר, וטוב שיכוין לחזרת שליח ציבור. ויש אומרים דעל כל פנים צריך להזכיר מוסף, שיאמר: ונקריב לפניך תמידי יום וקרבן מוסף (רמ"א שם סעי' ד). ואם לא סיים תפילתו, יאמר זה במקום שנזכר.‏
 אבל אם במקום תפילת שחרית אמר תפילת מוסף, אם התפלל בכוונת מוסף אלא דחשב שתפילת מוסף קודמת - אין צריך לחזור ולהתפלל מוסף, וכן אם בא להתפלל תפילת השחר ובמקום תפילת השחר התחיל בשל מוסף - ונזכר והשלים לבסוף על דעת השחר, יצא. הכל הולך אחר החתימה.‏ וכן אם חשב שכבר התפלל שחרית, והתפלל עתה מוסף, ואחר שהתפלל נזכר שעדיין לא התפלל שחרית, אין צריך לחזור ולהתפלל מוסף. אבל אם התפלל בכוונת תפילת השחר, והתפלל תפילת מוסף, לא עלתה לו, וצריך לחזור ולהתפלל תפילת שחרית ומוסף.‏
 ומי שהוא מסופק אם התפלל מוסף בשבת ויום טוב, לית ליה תקנתא, שאין מתפלל בהם תפילת נדבה. אבל אם הוא בראש חודש וחול המועד, יחזור ויתפלל שמונה עשרה, ויזכיר מעין המאורע בעבודה, ויתנה ויאמר: אם לא התפללתי מוסף תהא זו למוסף, ואם כבר התפללתי - תהא נדבה, שהרי יש  אומרים שאף תפילת שמונה עשרה עולה במקום מוסף אם הזכיר מעין המאורע. ולכן אם התפלל שמונה עשרה, והזכיר מעין המאורע במקום מוסף, אינו חוזר, ואם ספק לו אם הזכיר מעין המאורע, חוזר ומתפלל שמונה עשרה ומתנה כאמור.‏
 ואם התפלל במוסף שבת וחול המועד או שבת וראש חודש, ולא הזכיר שבת כלל כי אם בחתימה, שאמר 'מקדש השבת וישראל' וכו', או שאמר מוסף שבת ואמר 'יעלה ויבוא' בעבודה, אינו חוזר.‏ ובספר חקרי לב סימן נ"ד מסיק, שאם התפלל שמונה עשרה של שבת ויום טוב במקום מוסף - דחוזר ומתפלל. וביום שיש שני סדרים של מוספין, אם לא הזכיר את שניהם לא יצא, ואפילו הזכיר בחתימה, דעיקר סדר מוסף צריך לומר 'ונקריב את מוספי יום פלוני ויום פלוני'. וכן אם התפלל מוסף שבת, והזכיר קדושת יום טוב ב'יעלה ויבוא', לא יצא.
‏[י] אם בליל שבת ויום טוב התפלל של שמונה עשרה לבד, ולא הזכיר שבת כלל, אם שמע משליח ציבור ברכה מעין שבע מראש ועד סוף - יצא (מחבר שם סעי' יג), ואם לאו - חוזר ומתפלל.‏ יש לומר בליל שבת: וינוחו 'בה', וביום שחרית ומוסף: וינוחו 'בו', ובמנחה יאמר: והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון 'שבתות' קדשך וינוחו 'בם' (מג"א שם ס"ק ג בשם העולת שבת).‏
<h2>סימן רעא</h2>
﻿ דיני קידוש על היין:‏
[א] אחר צאתו מבית הכנסת ימהר לביתו ויקדש מיד (מחבר סי' רעא סעי' א).‏ וכבר צווחו על הנוהגים בערי אדום, שאחר תפילת ערבית הולכים להיות יושבי קרנות עד כמה שעות, כי שלא כהוגן עושים, שהרי שלוש 'ויכולו' תיקנו, אחד בתפילה, ואחד אחר התפילה, ואחד בקידוש, וצריך להסמיכם זה לזה.‏
 ומיהו יש מי שאומר שצריך לקדש על היין בודאי לילה, וטוב להאריך בזמירות קודם הקידוש עד שיהא לילה.
‏[ב] נשים חייבות בקידוש מן התורה כאנשים (שם סעי' ב). ואף על פי כן, יש אומרים שאין מוציאות את האנשים.‏
[ג] קטן אינו מוציא את האשה, ואפילו בן שלש עשרה שנה, עד שיודע שהביא שני שערות. לכן תקדש האשה לעצמה (מג"א שם ס"ק ב), או תאמר מלה במלה עם הקטן.
‏[ד] יש אומרים, שמי שאינו מבין לשון הקודש אינו יוצא בשמיעה. ואף על גב דנהוג עלמא כמאן דאמר דיוצא אפילו אינו מבין, מכל מקום מהיות טוב שיאמרו מלה במלה בלחש עם המקדש או המברך.‏
 ואפילו מי שמבין, אי איכא למיחש שיפנה דעתו לבטלה, ולא תהיינה אזניו קשובות לדברי המקדש, שאם יאבד אפילו תיבה אחת אפשר שיש בה כדי לעכב שלא יצא ידי חובה. הנה כי כן, מה טוב להזהיר לנשים ולבתולות ולכל הנלוים אליו, שיאמרו אחריו מלה במלה בלחש, או במחשבת הלב, ולא  יאבד אפילו תיבה אחת.‏
 והן בעוון פשתה המספחת, שהשומעים קידוש והבדלה וכדומה, פונים אנה ואנה ומדברים, באופן שחושבים שיצאו ידי חובה, ומבטלין מצות קידוש והבדלה לגמרי, וצריך להודיעם ולהזהירם. ועיין לבוש אורח חיים סימן נ"ט סעי' ד'.
‏[ה] אסור לטעום כלום קודם שיקדש, אפילו מים (שם סעי' ד). וכיון שנכנס הלילה, אפילו לא התפלל ערבית עדיין, אסור לטעום, שהרי נתחייב בקידוש, שאין הקידוש תלוי בערבית, שאם ירצה - וכגון שהוא שיכור שאינו יכול להתפלל - רשאי לקדש על היין ולאכול, ולהתפלל ערבית אחר כך (מג"א שם ס"ק ה).‏ אבל בשחרית שאינו יכול לקדש קודם תפילה, מותר לשתות קאו"י ומים קודם תפילה. אמנם הנשים שאינן מוזהרות מלאכול קודם תפילה, שהרי יש אומרים דקיימי אדינא דאורייתא שאין להן נוסח ידוע ולא זמן קבוע, ובפעם אחת ביום שיאמרו איזה נוסח של תפילה יוצאות ידי חובה, הדר דינא לדידהו שאסורות לשתות קאו"י ומים מעלות השחר ביום שבת עד שיקדשו. והטוב טוב שתאמרנה איזה בקשה, כמו 'אנא בכח' וכדומה, ואחר כך תקדש ותשתה קאו"י.‏ וחבל על דמשתכחין, רבות בנות שאוכלות ביום שבת קודש בלי קידוש כלל, מחמת שאין להן מי שיקדש להן, והן אינן בקיאות באמירת 'ושמרו בני ישראל את השבת', וחושבות שהוא דבר המעכב, ולא יוכלו להתאפק מלאכול. ולא ידעו תועי, שדי באמירת ברכת 'בורא פרי הגפן', כי זה הוא קידוש היום. וצריך להודיע, למען לא תהא כזאת בישראל למיעבד איסורא רבה לבטל קידושא רבא, לפי קלותה וחיבתה יגדל עונשה אם תחסר קול בה.
‏[ו] אפילו אם התחיל מבעוד יום, ונמשכה סעודתו עד הלילה, צריך להפסיק, שפורס מפה ומקדש (שם). ואפילו מבעוד יום, אם היו שותים, ואמרו בואו ונקדש קידוש היום, נאסר עליהם לשתות עד שיקדשו (שם סעי' ה).‏
 ואם גמר סעודתו, ואמר: הב לן ונבריך, או נטל ידיו, אינו מברך ברכת המזון תחילה, אלא פורס מפה ומקדש, ומברך המוציא ואוכל, ואחר כך מברך ברכת המזון (שם סעי' ו). אבל קודם שגמר סעודתו, אינו חוזר לומר 'בורא פרי הגפן' בקידוש, ולא 'המוציא' אחר כך.
‏[ז] אף על פי שאסור לטעום קודם קידוש, אם טעם - מקדש (שם סעי' ז), כל אימת שנזכר בלילה (ט"ז שם ס"ק י).‏
[ח] ואם לא קידש בלילה, בין בשוגג בין במזיד, יש לו תשלומין למחר כל היום, ואומר כל הקידוש של לילה מלבד 'ויכולו (מחבר ורמ"א שם סעי' ח).
‏[ט] צריך שתהיה מפה על השולחן תחת הפת, ומפה אחרת פרוסה על גביו (מחבר שם סעי' ט), בין בלילה בין ביום. ויש מקומות שאין פורסין מפה תחת הפת. אבל חיובא רמיא עלן לדקדק ולקיים דברי חכמים, בכל מכל כל.‏
[י] מקדש על כוס מלא יין, שלא יהא פגום לא הכוס ולא היין. וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון וכו'. וכשאומר מעומד 'ויכולו' יתן עיניו בנרות, ובשעת אמירת ברכת הקידוש יתן עיניו בכוס (מחבר ורמ"א שם סעי' י).
‏[יא] אם אין לו כי אם כוס אחד, מקדש בו בלילה, ואינו טועם ממנו שלא יפגימנו, אלא שופך ממנו לכוס אחר וטועם יין של קדוש מהכוס השני, ולמחר יקדש במה דנשאר בכוס ראשון. ואם לא היה בו אלא רביעית בצמצום, ונחסר ממנו בלילה, מוזגו למחר להשלימו לרביעית. והיינו דוקא כשיש לו כוס אחר להבדלה, שאם לא כן מוטב שיניחנה להבדלה שאי אפשר בפת, משיקדש עליו ולא יהא לו יין להבדלה. ואם יש לו כדי שתי כוסות מצומצמים אחר מזיגה, יקדש בלילה באחד, ויבדיל על השני, דקידוש לילה עדיף (מחבר שם סעי' יא).
‏[יב] צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו, דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו, והוא רובו של רביעית (שם סעי' יג) באדם בינוני, והגדול צריך לשתות לפי גדלו עד רביעית.‏
 ואם לא טעם המקדש, יטעום אחד מהמסובין מלא לוגמיו. ואין שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמיו. ומצוה מן המובחר שיטעמו גם כולם (שם סעי' יד), לחיבוב מצוה, וגם שהרי אמרו (שבת קיג, ב): פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי,  ופירוש: דהיינו בטעימת הכוס. ויש שפירש דהיינו בתת ממנו על גבי עינים. וטוב למעבד בכולהו. ועיקר לטעום מכל כוסות של מצוה, משום חיבוב מצוה. והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש לא יצא, וראוי לחוש לדבריהם (שם).‏
[יג] קידש וקודם שיטעום הפסיק בדיבור שאינו שייך לקידוש או לסעודה, חוזר ומברך 'בורא פרי הגפן', ואין צריך לחזור ולקדש (שם סעי' טו).‏ וגם שאר המסובין לא יפסיקו בדיבור עד שיטעום. ואם הפסיקו בדיבור, ההעדר טוב, שלא יטעמו, או יכוין המברך שלא לפטור בברכת בורא פרי הגפן את המסיחין, ואם ירצו לטעום יחזרו לברך בורא פרי הגפן, כמו שכתבתי לענין כוס ברכת המזון עיין שם (עיין לעיל סימן קס"ז סעי' י' ובמחודש שם).
‏[יד] אם נשפך הכוס קודם שיטעום ממנו, יביא כוס אחר, ומברך עליו בורא פרי הגפן, ואין צריך לחזור ולקדש (שם). ודוקא כשלא הסיח דעתו בינתיים, אבל אי קם מההוא דוכתא קודם שטעם, צריך לחזור ולקדש.‏
 אבל אם לקח בידו כוס של מים, או שיכר, או חומץ, בחושבו שהוא יין, ובירך עליו בורא פרי הגפן וקידש, צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן ולקדש שנית על כוס של יין (מג"א שם ס"ק לב).‏ ומיהו אם שתה כשיעור מיין שרף, אין צריך לחזור ולקדש, דהא יש אומרים שכשר לקדש עליו (עי' מג"א סי' רעב ס"ק ו). אלא שאם הוא שיכר משאר מינים ולא משמרי יין, ברכת 'בורא פרי הגפן' שבירך היא לבטלה, ותיכף שטעמו צריך למשוך עצמו ולימנע משתייתו, וצריך ליטול כוס אחר ולברך 'בורא פרי הגפן', אבל אין צריך לחזור ולקדש.‏ וכן אם טעה וקידש על חומץ יין, אם אינו חזק כל כך, שאינו מבעבע על הארץ, יצא ידי חובה.‏
 ובכל גווני, אם בשעה שקידש היה לפניו יין עוד מוכן, ודעתו לשתות ממנו, או שהיו כוסות המסובין של יין והוא קידש להוציאם ידי חובה, כגון בפסח, אז אין צריך לחזור ולקדש ולא לברך 'בורא פרי הגפן', אלא ישתה תיכף מעט יין בלי שום ברכה (ועיין לעיל סימן רי"ג ובמחודש שם), והוא הדין  להבדלה.‏
 וכשצריך לחזור ולהבדיל, כגון שהבדיל על מים או על חומץ חזק, אינו חוזר כי אם בורא פרי הגפן והמבדיל.
‏[טו] טוב וישר לקדש על אשישית יין שיש בה שיעור שלש כוסות, לקידוש הלילה, וקידוש היום, והבדלה. משום מאי דאמרינן בפסחים (קיג, א) שמעלת המבדיל על היין הוא בדמשייר מקידושא לאבדלתא. וטוב שיברך גם כן ברכת המזון עליה.‏
 ולפחות יזהר שקודם שיוריק הצלוחית לגמרי, יוסיף עליה לשייר ממנה להבדלה.
‏[טז] בקשת 'רבון העולמים' הכתובה בסידורים קודם קידוש - ראוי שלא לאומרה, אי משום 'אל ישאל אדם צרכיו בשבת', ומשום כמה דברים שאומר ואינו עושה. וכן בפיוט 'אזמר בשבחין' ראוי לדלג 'אסדר לדרומא' כו' - עד 'שכינתא תתעטר' כו', כדי שלא יהא אומר ואינו עושה. וכן בקשת 'יהא רעוא'  טובה לאומרה קודם כל סעודה מסעודות שבת, אמנם בסיומא יש מפקפקין, ואין אומרים כי אם: ומשם ימשך על נפשנא רוחנא ונשמתנא, שפע חינא וחסדא ורחמי מן קודם אלהנא, מארי שמיא וארעא, ואמרו אמן.‏
<h2>סימן רבע</h2>
﻿ על איזה יין מקדשין:‏
[א] אין מקדשין על יין שריחו רע (מחבר סי' רבע סעי' א), ויש אוסרין לקדש על יין שמסריח קצת מן החבית.‏ וכן אין מקדשין על יין מגולה, אפילו האידנא דלא קפדינן אגילוי (שם), כל שעמד מגולה עד שנמר ריחו וטעמו (מג"א שם ס"ק א). וכן אין מקדשין ביין שיש עליו קרום לבן, ולא על יין דטעמיה חלא, אפילו ריחיה חמרא (רמ"א שם), כל שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו (מג"א שם ס"ק ב).‏
 וכל אלו צריך ליזהר בהם הרבה, כי יש לצדד שאם קידש על יינות אלו לא יצא. ורבים שגו ונכשלו, בפרט בענין יין מגולה, מחמת חסרון ידיעה, כי סוברין שאין צורך ליזהר לכסות כי אם בלילה אם יזכרו, וה' הטוב יכפר בעד.
‏[ב] יש אוסרין לקדש על יין שיש בו קמחין, אלא יסננו תחילה להעביר הקמחין (רמ"א סעי' ג). וכן יין לבן, הרמב"ן פוסלו לקידוש אפילו בדיעבד (מחבר שם סעי' ד). וכן יש אומרים שאין מקדשין על יין מבושל ויין שיש בו דבש (שם סעי' ח). וכל כי הא מיבעי למיחש טפי, כי שתים רעות עושה לדעת האוסרין, שמברך ברכת הקידוש לבטלה, ונשאר בלי קידוש.
‏[ג] אף על פי שמקדשין על יין מגיתו, ועל יין שיש בו שמרים, ועל יין שחור, ועל יין מתוק, ועל יין דריחיה חלא וטעמיה חמרא, מכל מקום מצוה לברור יין טוב וישן לקידוש, וטועמיה חיים זכו (שם סעי' ב-ג).‏
[ד] צימוקים שהם יבשין לגמרי, שאפילו על ידי דריכה אין יוצא מהם לחלוחית כלל, פסולים לקידוש (עי' מחבר ורמ"א שם סעי' ו).
‏[ה] יש אומרים, שאפילו במקום שאין יין מצוי, אין מקדשין על שיכר ושאר משקין (מחבר שם סעי' ט), כי אם על הפת. ואפילו מאן דשרי לקדש על שאר משקין, אינו אלא במקום שאין יין מצוי, או במקום שהיין ביוקר ורוב שתית ההמון הוא יין שרף, ודוקא ביום דקיל טפי. אבל במקום שהיין מצוי, אין לקדש כי אם על היין.‏ והן בעוון, מתוך שיש מתירין לקדש על שיכר ושאר משקין חוץ מן המים, ביום, במקום שאין יין מצוי, והוו חמר מדינה, פשתה המספחת לקדש על שיכר בקצת ערי אשכנז אפילו שיש יין הרבה. ונהי דאפשר שיוצאים ידי חובה בדיעבד, אבל דא עקא שמקדשין על כוס קטן שאינו מחזיק רביעית, שבודאי אינו יוצא ידי חובה.‏ ופשר דבר למקום שאין יין מצוי, שבלילה יקדש על הפת, שמברך ברכת 'המוציא' ואינו בוצע, וגומר הקידוש ובוצע, ואפילו במקום שהשיכר חמר מדינה לא יקדש כי אם על הפת. אבל בסעודת הבוקר יותר טוב לקדש על השיכר, שיברך 'שהכל נהיה בדברו' אחר 'על נטילת ידים' קודם לברכת המוציא, שאם יברך על הפת תחילה - אין כאן שום שינוי ואינו ניכר שמקדש (שם). רק יזהר שיקח כוס שמחזיק רביעית, וישתה מלא לוגמיו.
‏[ו] השירבי"ט שמשימים עפר ידוע למתקו, אינו ראוי לקידוש והבדלה, שברכתו שהכל ובורא נפשות רבות.‏
 דיני ברכת יין של קידוש שפוטרת שאר משקין, כתבתי לעיל סימן קפ"ד.
‏[ז] בקידוש הלילה יאמר: דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין, דזעיר אנפין ועתיקא קדישא אתיין לסעדא בהדיה. בשחרית יאמר: דא היא סעודתא דעתיקא קדישא, דזעיר אנפין וחקל תפוחין קדישין אתיין לסעדא בהדיה. בסעודה שלישית: דא היא סעודתא דזעיר אנפין, דעתיקא קדישא וחקל תפוחין קדישין אתיין לסעדא בהדיה.‏ ויאמר קודם כל קידוש 'מזמור לדוד ה' רועי' (תהלים פרק כג), ויקבל הכוס של קידוש מזולתו, משני ידיו אל שני ידיו, ואחר כך יחזיקהו בימין כנגד החזה.‏
<h2>סימן רעג</h2>
﻿ שיהיה הקידוש במקום סעודה:‏
[א] אין קידוש אלא במקום סעודה. ואפילו למאן דאמר שאם קידש במקום אחד על דעת לאכול במקום אחר שפיר דמי, היינו כששני המקומות בבית אחד, כגון מחדר לחדר או מאיגרא לארעא (מחבר סי' רעג סעי' א).‏ ואם קידש בבית אחד על מנת לאכול שם, ואחר כך נמלך לאכול במקום אחר, צריך לחזור ולקדש במקום שרוצה לאכול שם. אפילו מבית לחצר (שם סעי' ב).‏
 ואפילו מאן דשרי מבית לבית, דחשיב ליה כמפינה לפינה, היינו דוקא כשרואה מקומו (מחבר ורמ"א שם סעי' א).
‏[ב] צריך לאכול במקום קידוש לאלתר, אפילו לא היה כן דעתו בשעה שקידש - יוצא ידי חובה, (או שיהא) [ואם היה] בדעתו לאכול שם מיד, ואירעו אונס ולא אכל עד לאחר זמן, אבל על כל פנים היה נשאר במקום קידוש, יצא, ואין צריך לחזור ולקדש. אבל אם לא היה בדעתו לאכול מיד, שדעתו להפסיק בדברים אחרים, והפסיק, אפילו אכל אחר זמן במקום קידוש - אינו יוצא (רמ"א שם סעי' ג ובאר היטב שם ס"ק ב), ואין חילוק בין זמן קצר לארוך (מג"א שם ס"ק ה).‏ מי שאין לו פת לאכול בליל שבת, לא יקדש עד למחר.‏
[ג] המקדש לאחרים ואינו אוכל עמהם - דשרי הואיל דלידידהו הוי מקום סעודה, אם עדיין לא קידש לעצמו יזהר שלא יטעם עמהם, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו. או ישתה רביעית יין (מחבר שם סעי' ד).
‏[ד] כתבו הגאונים, שאם אכל כזית פת כיסנין, או מיני תרגימא מחמשת מינין, או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה דהיינו רביעית, יצא ידי קידוש במקום סעודה, וגומר סעודתו במקום אחר. ודוקא לחם או יין, אבל אכל פירות לא (שם סעי' ה ומג"א שם ס"ק ח). ואף ביין יש אומרים שצריך שישתה כוס אחר מלבד כוס של קידוש, והשתיה השניה נחשבת לסעודה. ולדידהו אסור למוהל לשתות מכוס של מילה בשבת בשחרית. ולכולי עלמא אסור לאחרים העומדים שם לטעום.‏ וכן המכשילה הזאת בקצת מקומות, שמקדשין בעזרת בית הכנסת בשחרית שבת, ונותנים רק להמקדש כזית פת כיסנין, ולשאר עמא מטעימין מעט פת כיסנין, נותנין ביצה לכל אחד, שאינם יוצאים ידי חובת קידוש, כיון שאין אוכלין כזית, ונמצאו אוכלין בלא קידוש. ורע עלי המעשה הזה לעשות איסור בציבור. לכן מי שיכול לתקן, יתקן שיתנו כזית פת כיסנין לכל אחד, או לא יקדשו ולא יאכלו שם כלל.‏ וכן ההולכין לבקר, ושומעין קידוש כדי לאכול כף מתיקה, אינם יוצאים ידי חובת קידוש, כיון שאינו במקום סעודה. ולא מהני שתיית המקדש רביעית לדידהו (ודלא כמו שכתב הרב 'מעם לועז' פרשת יתרו קאפיטלו ה' דף קצ"ז ע"ב), ואיסורא עבדי לטעום בלי קידוש. ולפחות לא יעבור מלשתות רביעית יין, שיחשב סעודה לדעת קצת פוסקים.‏ וכן הנשים שאומרות קידוש כדי לשתות קאו"י בבוקר, לא תעבור מלשתות רביעית שלם.‏
 ומכל מקום, אף אם שתה רביעית יין, ואפילו אכל כזית פת כיסנין בבוקר, הטוב טוב לחזור ולקדש על שולחנו, שיהא קידוש במקום סעודה העיקרית. ומנהג אנשי מעשה, שתיכף בצאתם מבית הכנסת, זריזין מקדימין למצוות, ומקדשין על שולחנם ואוכלין סעודת שחרית, ואין טועמין שום דבר מקודם.  זהו דרך ישרה.‏
 ובליל יום טוב, הרוצים לקדש ולהפסיק ולשתות קאו"י וטוטו"ן, צריכין כל בני הבית לשתות רביעית, או לאכול כזית.
‏[ה] יכול לקדש בביתו ויוצא שכינו השומע ושולחן ערוך לפניו, דשפיר הוי מקום סעודה. ודוקא שנתכוון שומע לצאת ומשמיע להוציא (שם סעי' ו).‏
[ו] יש אומרים שאין מקדשין אלא לאור הנר, ואם לא קידש ואכל אצל הנר הוי ברכתו לבטלה. ואפילו מאן דשרי לקדש בחצר אף על פי שאינו רואה הנר, היינו במצטער הרבה לאכול בבית מפני החום והזבובין, הא לאו הכי צריך לאכול במקום נר דוקא (שם סעי' ז ומג"א שם ס"ק טו).
‏[ז] יש אומרים שאין לקדש קידוש היום קודם תפילה לנשים, או ביום הכפורים לחולה, כיון דליכא אלא ברכת היין, והוא אינו טועם, אינו יכול לברך. ובפרט למי שהוא בקי, אינו מוציא לאחר אם אינו נהנה עמהם.‏
 ואני מסתפק גם בקידוש הלילה, אם אינו טועם, אם יוכל לברך גם ברכת היין, אם השומעים בקיאים בברכת היין, או יצטרכו הם לברך לעצמם ברכת היין, והוא יברך להם ברכת קידוש לחוד. ומסתברא שאחד אומר כל הקידוש. והיותר טוב שישתה שם רביעית.‏ וכן נשים ההולכות לחצר אחרת לשמוע קידוש, צריכות ליזהר לשתות רביעית, או לאכול שם כזית כיסנין.‏
<h2>סימן רעד</h2>
﻿ דיני בציעת הפת בשבת:‏
[א] בוצע על שתי ככרות שלימות, שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה. ודוקא בליל שבת, אבל ביום השבת או בליל יום טוב בוצעים על העליונה (מחבר ורמ"א סי' רעד סעי' א).‏ ומניח שתי ידיו, הימנית על לחם אחד והשמאלית על לחם אחד. ולעולם בוצע על הלחם שבצד יד ימין.‏
 וגם הנשים חייבות לבצוע לעצמן על שתי ככרות (באר היטב שם ס"ק א בשם המרדכי). וכשאוכלין כל בני הבית יחד, חייבים לצאת בברכתו של בעל הבית, כדי שיקיימו מצות לבצוע על לחם משנה. ואם אירע שלא הגיע לצאת ידי חובה עם ברכת בעל הבית, יברך לעצמו על לחם משנה.
‏[ב] ואין להתחיל לבצוע הלחם עד שיסיים ברכת המוציא, כדי שתהיה הברכה על שתי ככרות שלימות.‏
[ג] מצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה, שתספיק לו לכל הסעודה (מחבר שם סעי' ב). וגם לחתוך השתי ככרות של לחם משנה לחתיכות, שיאכלו כל המסובין מהם ל'המוציא' (מג"א שם ס"ק ב).
‏[ד] סעודה של לילה ושל שחרית אי אפשר לעשותה בלא פת (שם סעי' ד). ואם יש לו אונס שאינו יכול לאכול כזית פת בלילה, צריך להשלים בשני סעודות היום. ולא טוב לאכול פת כיסנין ולברך עליו המוציא, אלא יאכל פת גמור. וגם הפת השני של לחם משנה יהיה פת גמור, לא של כיסנין.‏
[ה] המיישרים אורחותם על פי הרב הקדוש האר"י ז"ל, מסדרים בשולחן שתים עשרה ככרות קטנים לכל סעודה (עי' באר היטב שם ס"ק ב), ששה על גבי ששה, אחוריהם ביתה ופניהם לחוץ, כמין סגול, כזה: ולוקחים שתי האמצעים ומחברים אותם, וידיהם נתונות על גבי שתים שתחתיהם, ומברכין  המוציא, ובוצעין מאחד. ולא יפחות מארבע, כדי שיהיו שתי לחמים של שתי פנים דוגמת לחם הפנים, וכנגד ארבע אותיות הוי"ה. ויקח שתי לחמים העליונים שבארבע האמצעים, ואל יגביהם למעלה ולא ירחיקם מהשתי ככרות התחתונים, ויהיו שולי הלחמים דבוקים זה בזה, ויבצע מן הככר הימני לפחות כשיעור כזית. ויטבול במלח שלש פעמים, ויאכלנו, ויכוין לשם מצות סעודת שבת. ויבצע כשיעור כביצה, ויתן לאשתו.
‏[ו] וישתדל מאוד לקיים תדיר כל ימיו שלוש סעודות שבת קודש, אף אם הוא קצת חולה או דכאיב ליה כאיבה, לא יעבור בשום סעודה שלא לעשותה, כי הסעודות של שבת דברים עליונים בשמים, והמבטל אחת מהן - עונשו גדול מאוד, כמבואר בזוהר הקדוש (ח"ב פח, א-ב), תסמר שערת אנוש.‏
 וזאת תורת האדם, שאפילו במידי דצריך לדחוק את עצמו עד דכדוכה של נפש, לא ישוב מפני כל, ולא יעבור על דעת קונו, כי עזה כמות אהבה, ואהבה מקלקלת השורה. זה כלל גדול בתורה. לכן יזדרז לקיימם בשמחה בלי שחוק וקלות ראש וליצנות ושאר דברים אסורים, כי הוא פגם גדול ומפגל  בקדשים (והוא הדין לכל סעודת מצוה, וכל עשיית מצוה יזהר מאוד שלא לערב קודש בחול וטמא בטהור חס ושלום, כי פיגול הוא לא ירצה). רק ישמח ישראל בעושיו במידה, וגילו ברעדה.‏
<h2>סימן ערה</h2>
﻿ דברים האסורים לעשות לאור הנר:‏
[א] אין מפלין כינים, ואין קורין בספר, לאור הנר, ואפילו אינו מוציא בפיו, שמא יטה (מחבר סי' ערה סעי' א). ואינו רשאי לומר אני אקרא ולא אטה, שאפילו אם לא יטה אין שכר בלימודו, אלא עבירה היא בידו, שעבר על לאו ד'לא תסור', ומי פתי יסור - ובמקום מצוה יעשה איסור. וכי תאוה נפשו  ללמוד, ילמוד בעל פה, אפילו בספר במה שרגיל ושגור בפיו, כגון מזמורי תהלים למי שרגיל בהם ויודעם בעל פה, או יושיב שומר אצלו ואומר לו תן דעתך עלי שלא אטה (שם סעי' ג).‏
[ב] אפילו שנים שהותר להם לקרות יחד, שאם בא האחד להטות יזכירנו חבירו, זהו דוקא כשקורין בענין אחד, אבל בשני ענינים לא. ויש אומרים דבשני ספרים אפילו בענין אחד אסור, ואפילו בתוך קהל בבית הכנסת (מחבר ורמ"א שם סעי' ב).‏ ובמדורה, אפילו עשרה אין קורין, דהואיל ויושבים רחוקים זה מזה, ועוד שזנבות האודים סמוכין להם, אין זה מכיר כשבא חבירו להבעיר ולחתות (מחבר שם סעי' ה). ולכן אין לישב להתחמם סמוך למדורה (באר היטב שם ס"ק ז).‏
[ג] כלים הדומין זה לזה וצריך עיון להבחין בהם, אסור לבדקן לאור הנר. ואפילו להבחין בין בגד לבגד אם הם דומין אסור לבדוק (שם סעי' יא). וכן אין לבדוק הציציות (מג"א שם ס"ק א ורמ"א סי' יג סעי' ב). ויש אוסרין אפילו בנרות הרבה שאורן רב, לבדוק לאורן.
‏[ד] אסור לקרות דבר שאינו רגיל ושגור בפיו לאור הנר, אפילו ביום במקום האפל (באר היטב סי' ערה ס"ק ב), ואפילו הוא גבוה עשר קומות, ואפילו הנר בעששית וסגור במפתח, דלא פלוג רבנן. ישמע חכם ויוסיף לקח, שכל גזירות חכמים כן. וכן בנר של שעוה ושל חלב אסור (מחבר שם סעי' א). ומיהו אין למחות בנר שעוה וחלב, דיש להם על מה שיסמוכו.
‏[ה] מכסים הקטנים שלא יהיו ערומים בפני הנרות, משום ביזוי מצוה (רמ"א שם סעי' יב). והוא סכנה גדולה לישב ערום בפני הנר, אפילו שאינו נר שבת (באר היטב שם ס"ק י).‏
<h2>סימן רעו</h2>
﻿ דין נר שהדליק גוי בשבת:‏
[א] נכרי שהדליק את הנר בשבת בשביל ישראל, אסור לכל, אפילו למי שלא הודלק בשבילו לראות שום דבר לאורה. ונהי שאם הדליק הגוי נר או מדורה מעצמו אין הישראל צריך לצאת מן הבית, אף על פי שיש לו נחת רוח מן הנר, או מן המדורה (מחבר ורמ"א סי' רעו סעי' א), אבל מחויב למחות  בידו שלא יעשה מכאן ולהבא, שאם רואה ושותק - אדעתא דישראל קא עביד. ואם הגוי עושה בעל כרחו, חייב לגרש הגוי מביתו, ועל כל פנים אסור להשתמש. ומידת חסידות שיצא או יהפוך פניו (מג"א שם ס"ק ה ובאר היטב שם ס"ק ב).‏
[ב] אף על פי שאם הדליק נר גוי לצרכו, או לצורך חולה שאין בו סכנה, או לצורך קטנים שהם כחולה, מותר ליהנות לאורה, במדורה יש אוסרין, אי שייך למיחש שהוא מכירו וירבה בשבילו (שם).
‏[ג] ישראל וגוים שהם בבית אחד, והדליק גוי נר, אם רוב ישראל או אפילו מחצה על מחצה - אסור להשתמש לאורה, אם לא שיש הוכחה שלצורך גוי מדליקה, כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה (מחבר שם סעי' ב). ויש אומרים דברוב ישראל לא מהני הוכחה.‏
[ד] דעת רב הפוסקים דאסור לומר לגוי להדליק נר לסעודת שבת, דאיסור אמירה לגוי במלאכה גמורה הוא אפילו במקום מצוה. ויש מחמירין אפילו במקום צורך גדול (רמ"א שם).
‏[ה] אם אומר אדם לגוי לילך עמו, או לעשות שום דבר, והדליק נר, אף על פי שגם הוא צריך לו, אין זה לצורך גוי, כיון שעיקר ההדלקה בשביל ישראל (מחבר שם סעי' ג), אם לא שמדליק הגוי מעצמו לעשות מלאכה המוטלת עליו, כגון להדיח כלי האכילה. ואפילו לומר לגוי ליטול נר דלוק לילך עמו דשרי, הואיל ואינו עושה כי אם טלטול הנר בעלמא (רמ"א שם), אין להתיר אלא לבני תורה, דילמא אתי למיסרך. ובנר שמן יש אוסרין (מג"א שם ס"ק י).
‏[ו] יש אומרים שאם יש נר בבית ישראל, ובא גוי והדליק נר אחר, לאחר שכבה הנר הראשון אסור להשתמש לאור השני. וכן אם הוסיף שמן בנר הדולק, אין מותר להשתמש כי אם עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר. ואין להקל אם לא במקום צורך גדול. ואסור לומר לגוי להדליק נר אחר במקום שיש נר כבר, רק אם הדליק מעצמו מותר ליהנות. אבל צריך למחות בידו (מחבר ורמ"א שם סעי' ד).
‏[ז] בארצות קרות שמותר [לומר] לגוי לעשות מדורה בשביל הקטנים, ומותרים הגדולים להתחמם בו, ואפילו בשביל הגדולים דשרי, היינו כשהקור גדול, שהכל חולים אצל הקור, ולא כאותם שנוהגים היתר אפילו אין הקור גדול (מחבר שם סעי' ה) ואפילו אין קטנים בבית.‏
 ואפילו כשהקור גדול אסור לחמם בית החורף שתי פעמים בשבת, כי די בפעם אחת, והכל לפי הקור ולפי בית החורף (באר היטב שם ס"ק ט). מי האיש הירא ורך הלבב יסבול קצת טורח קור, כדי שלא ליכנס בחשש איסור אמירה לגוי. ואף אם רוצה להקל כשהגוי בא ומסיק מעצמו, על כל פנים  יזהרו שלא לומר בשבת להסיק כשאין הקור כל כך שיהא חשוב כחולה אצל קרירות, ובפרט אם אין ילדים קטנים, חד כסו יתיר [ילבש עוד כסות ויתחמם].‏
<h2>סימן רעז</h2>
﻿ שלא לגרום כיבוי לנר:‏
[א] נר שמונח נגד פתיחת הדלת, וקרוב אל הדלת, אסור לפתוח הדלת, שמא יכבנה הרוח. והוא הדין בחלון שכנגד הנר שעל השולחן. ואם הוא קבוע בכותל שאחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת ולנעלו כדרכו, שמא תהא הדלת נוקשת עליו ותכבנו, אלא פותח ונועל בנחת (מחבר ורמ"א סי' רעז סעי' א).
‏[ב] אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה שהיא קרובה קצת אל הדלת, אפילו אין שם אלא רוח מצויה (מחבר שם סעי' ב), שגורם הבערה.‏
[ג] אם שכח נר של שמן על הטבלה, אסור לנער את הטבלה או לטלטלה, שאי אפשר שלא יקרבנו אל הפתילה, ונמצא מבעיר.‏ ואפילו בנר של שעוה, אם הניחו על מנת להניחו שם כל השבת, אסור לטלטל הטבלה, שנעשה בסיס לדבר האיסור. ואפילו אם לא הניחו על מנת להניחו כל השבת, ונפל הנר על השולחן, אם אפשר בנקל על ידי גוי, לא ינער ישראל את השולחן (מחבר ורמ"א שם סעי' ג).
‏[ד] נר שמן שהוא תלוי, אסור ליגע בו, שבקל ינענע, וגורם הבערה או כיבוי.‏
<h2>סימן רעט</h2>
﻿ דיני טלטול הנר בשבת:‏
[א] נר שהדליקו בו באותה שבת, אף על פי שכבה, אסור לטלטלו. וכן מותר השמן שהדליקו בו באותה שבת, אסור לטלטלו ולהסתפק ממנו באותו שבת (מחבר סי' רעט סעי' א). ואפילו לצורך גופו ולצורך מקומו אסור. ויש מי שאוסר אפילו אם הוא איסטניס והנר מאיס עליו (מחבר ורמ"א שם סעי'  ב).‏
 ויש אומרים שלא מהני תנאי כי אם להוציאו על ידי גוי, ושצריך שיתנה בפירוש בכל שבת שאינו בודל מהנר כי אם כל זמן שהוא דולק - ואז מותר על ידי גוי. (שם סעי' ד) ואם אין גוי, שיוציאנו בטלטול מן הצד כשצריך למקומה דוקא. ואף שנהגו היתר, המחמיר תבוא עליו ברכה.
‏[ב] מנורה או שאר כלים של פרקים, בין גדולים בין קטנים, אין מטלטלין אותם כל שאין דרכו להיות רפוי, דחיישינן שמא יפול ויתפרק ויחזור ויהדקנו, ונמצא עושה כלי. ואפילו אם אינה של פרקים, אם יש בה חריצים סביב ודומה לשל פרקים, אסור לטלטלה (שם סעי' ז ומג"א שם ס"ק יד), הואיל וביש בה פרקים רגילה להפרק מאליה. עיין מגן אברהם סימן שי"ג ס"ק י"ב.
‏[ג] אפילו מי שחש בעיניו, ויגדל הכאב, ואור הנר מזיק לו, אסור לו לטלטלו ולהוליכו לבית אחר. (ולגלגל) [ולטלטל] הסינ"י בעוד שהקאנדילאר עם הנר דולק בתוכו, אפילו נתנו פת בתוך הסינ"י מבעוד יום, לא שרי לטלטלו (מחבר שם סעי' ג), כי אם לצורך מקום הסינ"י שאין להם מקום לישב, או כדי  שלא יכבה הנר מחמת הרוח וישאר בחושך. אבל לטלטל הסינ"י דהיינו השולחן כדי שלא יהא הנר כנגדו, או כדי לישב במסיבה במושב הקיר, אסור. ואפילו לצורך מקומו, היכא דאיכא למיחש דילמא אתו לזלזולי באיסור שבת, ראוי להחמיר.‏
<h2>סימן רף</h2>
﻿ תשמיש המיטה בשבת:‏
[א] תשמיש המיטה מתענוגי שבת, לפיכך עונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת (מחבר סי' רפ סעי' א). ומאוד יזהר שלא לבטל מצות עונתו, אשר פריו יתן בעתו.
‏[ב] יש אוסרים לבעול לכתחילה בתולה בשבת. ואלמנה אסור אם לא נתייחד עמה מערב שבת כשיעור ביאה. ולכן אם היא נדה שחל טבילתה בליל שבת, אסור לינשא מקודם ולבעול בליל שבת, מאחר שאינו יכול להתייחד עמה.‏
<h2>סימן פאר</h2>
﻿ דין זמירות שבת ונוסחי דווקני בזמירות ובתפילה:‏
[א] אין לשחות ב'ולך לבדך אנחנו מודים', שאין לשחות בלשון הודאה, אלא במקום שאמרו חכמים דהיינו במודים שבתפילה (מחבר סי' רפא סעי' א).
‏[ב] נוהגין להרבות בזמירות של שבת, ובכל דבר אם לא אמרו אין מחזירין אותו, מלבד אם לא אמר 'לאל אשר שבת' וסיים 'יוצר המאורות', מחזירין אותו שיאמרנו אחר התפילה (רמ"א שם ומג"א שם ס"ק ג).‏
 ואם שכח לומר 'נשמת כל חי' ואמר 'ישתבח' כחול, יאמר 'נשמת' אחר 'ישתבח', ולא יניחנו לאומרו אחר התפילה.
‏[ג] יש להאריך ולהנעים בזמירות, ואין למחות במאריך בהם, אף על פי שהמוחה מכוין משום ביטול תורה (שם). וכבר היה מעשה ברב גדול ומובהק, שהיה גוער בבית הכנסת לפי שהיו מאריכין בזמירות, שהיה דעתו ללמוד, ונענש על זה. על אחת כמה וכמה ידוו וחטאם ישאו המוחים בשליח ציבור, ומכריחים אותו שירוץ וידלג כאיל פיסח, או שלא יאמר התפילה בחזרת שליח ציבור כדת מה לעשות. עושה אלה הוא חטא רבים נשא.‏ ומכל מקום בשבת ויום טוב לא יאריך יותר מדאי, כדי שיאכלו קודם שעה שישית, כדלקמן סימן רפ"ח (שם).‏
[ד] יותר טוב שלא לומר פסוקי מוסף שבת אצל פרשת התמיד.‏ אין לדלג פסוק 'והוא רחום' בזמירות שבת.‏
 לישרים 'נאוה' תהילה, הנו"ן קמוצ"ה והאל"ף נחה. אבל לביתך 'נאוה' קודש, הנו"ן בפת"ח והאל"ף נעה. כי נעים 'נאוה' תהלה.‏ 'יראו' את ה' קדושיו, הרי"ש בשור"ק והאל"ף נחה.‏
 לא יחסרו כל 'טוב', הטי"ת בחול"ם.‏ ולא 'יאשמו' כל החוסים בו, האל"ף נחה.‏
 כי גדול ה' 'ואדוננו', כל לשון אדנו"ת שלפניהם אותיות וכל"ב - האל"ף נחה, בר מן שבעה וזה אחד מהם. וכן בפסוק הודו 'לאדוני האדונים'.‏ הכה בכורי מצרים מאדם 'עד' בהמה, ולא 'ועד'.‏
 ונתן ארצם 'נחלה', ולא 'לנחלה'.‏ בנוסח 'נשמת כל חי' צריך לומר 'ובריותיו', הבי"ת בשו"א והרי"ש בחירי"ק, כמו שכתוב בנוסח 'ברוך שאמר'.‏
 קבלה בידינו מרבינו יהודה החסיד, ששבח 'נשמת כל חי' מסוגל על כל צרה, לקבל האדם על עצמו, שכשיהיה ניצול ממנה לומר 'נשמת כל חי' בתודה וקול זמרה בפני עשרה, ובו ניצולו רבים.‏ אם שהה לבוא לבית הכנסת, ואם רצה לומר 'נשמת' ואינו יכול להתפלל עם הציבור, מוטב שידלג 'נשמת', דתפילה עם הציבור עדיף. ויותר טוב לדלג 'נשמת' מלדלג פסוקי דזמרה שאחר 'ברוך שאמר', אבל לגבי המזמורים שמוסיפין בשבת קודם 'ברוך שאמר', 'נשמת כל חי' עדיף, שאמירתו הכרח ביותר מהמזמורים.‏ ולברך 'שמך' מלכנו, כן צריך לומר, ולא 'את שמך' לפי החשבון. 'והלבבות יראוך והקרב והכליות יזמרו לשמך', כן צריך לומר. גם תיבת 'וישוררו' צריך לדלגה לפי החשבון, כי כל המוסיף גורע. 'ורוב רבי רבבות', כך צריך לומר, הרי"ש בחירי"ק והבי"ת דגושה. 'ובשבע כלכלתנו ומחולאים רעים ונאמנים דליתנו'.‏ 'בפי ישרים' כו', רמז בכאן מוסר גדול, כי המטמא פיו ולשונו במאכלות אסורות, ודיבורים אסורים לשון הרע ושקר ונבלות וליצנות וכיוצא, וגם אשר בקרבו ישים ארבו ולבו הלך חשכים במחשבות רעות וגאוה ושנאה ודומיהן, אינו ראוי לברך ולשבח לה'. והחי יתן אל לבו, דהני מילי קורעין את הלב לי"ב קרעים, כי יתאמץ לב האיש הנלבב וכליותיו ישתונן, כי הלא הלשון הוא כלי שרת בין האדם ובין ה' יתברך כביכול, כי בלשונו יתפלל וילמוד ויברך לה', ורוב עבודת האיש הישראלי בגלות החיל הזה הוא בלשון, ואיך כל היום יטנפהו ברחובות קריה לדבר דברים האסורים מינים ממינים שונים, עד  שבמקום לשון, חתיכה נעשית נבילה, ואיך ישרת לה' בכלי מגואל הלז, לברך ולהתפלל, ודאי תפילתו קטורת תועבה, וכן ימהר לשוב ולהתוודות על מה שעבר, ויקבל עליו ליזהר מכאן ואילך, וירחץ לשונו בחרטה ובהכנעה גדולה, יתרפא בתורה, ואז יגש להקריב ולעבוד ה' בכלי טהור, כסף נבחר לשון צדיק.‏ ואם כל האמור הוא על יחיד, על אחת כמה וכמה למי שהוא שליח ציבור, אשר הוא סרסור בין ה' ובין ישראל, אשר אם יחטא בלשונו - חטאת הקהל הוא, שגוזל את נפשם ואת ממונם, כי תפילתו וקריאתו בלכתם ילכו אל הסטרא אחרא. וזהו רמז בפי ישרים, ובשפתי צדיקים, ובלשון חסידים, ובקרב קדושים תתהלל, ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול. מי חכם וישמור אלה. 'במקהלות', צריך לומר המ"ם בחירי"ק והה"א בפת"ח. על כל דברי שירות 'ותשבחות', צריך לומר הבי"ת בשו"א. דעת ותבונה סובבים 'הודו', ולא אותו.‏ 'שרפים וחיות ואופני הקודש' (וסימן: אז ימלא שחו"ק פינו, נוטריקון: ש'רפים וח'יות ו'אופני הק'ודש, הרמ"ז בתיקונין, עיין שם).‏
 'שבח נותנים לו'.‏ בעמידה של שחרית של שבת, ובמנחה, אין לומר 'זכר למעשה בראשית', כי אם בערבית ומוסף, לא זולת.‏ וזאת תורת האדם, ליזהר לומר התפילות על פי נוסחי דווקני, וירשום בספר ולא יעבור, כי הדברים עתיקים והם עומדים ברומו של עולם, ובאמירתם במידה במשקל ובמשורה - ליהודים היתה אורה.‏
<h2>סימן רפב</h2>
﻿ דין קריאת התורה והמפטיר בשבת:‏
[א] מוציאין ספר תורה, ואומרים 'בריך שמיה', שחרית ומנחה של שבת, וקורין בו שבע (מחבר סי' רפב סעי' א). ויש אומרים שאין להוסיף על שבע (מג"א שם ס"ק א). ואף שנהגו להוסיף, ראוי למנהיגי הערים לתקן וליתן קצבה שלא יעלו יותר מעשרה וכדומה, כי ראוי לחוש לטרוח ציבור, כי הרבה  חשו חכמים לזה עד שהותרו איזה איסורים מפני טורח צבור, וכדתנן (יומא סח, ב): ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. ומה גם כי בזמן הזה כולי עלמא אומרים לקוצרי"ם ה' עמכם, ואם יארע שמחה של עניים אומללים, ובימות החורף שהקור גדול, וירבו בקריאת עולים ובנגינות, כל העם יחרקו שן וכמשא כבד יכבד עליהם. ואם בשמחה של עשיר לבם יחרוק ולא יוכלו דבר, על כל פנים בשמחה של עני יהיו העם כמתאוננים וידברו תועה על טורח ציבור, ואז העני ידכה ישוח, נמצא דנפיק חורבה. הנה כי כן, טוב לתקן תקנה ולהדריך בדרך ישרה שהיא תפארת לעושיה.‏ ולפחות יזהרו שלא להרבות עולים כל כך, שקורא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך, כי יש אוסרין לעשות כן כי אם בשמחת תורה (רמ"א שם סעי' ב).‏
[ב] יש אומרים שאין קטן יכול להפטיר ולקרות בפרשת המוספין, או בארבע פרשיות שמוסיפין באדר (עי' רמ"א סי' רפב סעי' ד). ובפרט בפרשת זכור שהיא לכולי עלמא דאורייתא, שאין לקרוא קטן (ט"ז שם ס"ק ג).‏ ובכהאי גוונא נוהגים שעולה גדול וקורא בתורה, והקטן אומר ההפטרה. ומיהו זה אסור לכתחילה.‏
 ואין קטן עולה למנין ג', ולדעת האר"י ז"ל אין קטן עולה כי אם לשביעי.
‏[ג] בשבת שקורין שתי פרשיות, יש לקרות שלוש בפרשה אחת, והרביעי יקרא מקצת קריאה בפרשה ראשונה ומקצת בפרשה שניה, ושאר העולים קורים בפרשה שניה.
‏[ד] יש אומרים דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה (מג"א שם ס"ק ו).‏
<h2>סימן רפד</h2>
﻿ דיני ההפטרה וברכותיה ושאר פרטי דינים בקריאת ספר תורה:‏
[א] מפטירין בנביא מעניינה של פרשה (מחבר סי' רפד סעי' א).‏ וצריך לכוין לברכות הקורים בתורה ולברכות המפטיר, ויענה אחריהם אמן, ויעלו לו להשלים מנין מאה ברכות שחסר מנינם בשבת (שם סעי' ג). והאומרים הברכות בלחש, עליהם נאמר (קהלת ט, יח) 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה'.‏
 ואין לענות אמן אחר 'הנאמרים באמת', כי אם אחר 'ובנביאי האמת והצדק', שהכל ברכה אחת היא. ולכן אין לעשות הפסק באמירת 'הנאמרים באמת'.
‏[ב] ולא יאמרו שנים ההפטרה בפעם אחת, דתרי קלי לא משתמעי. אלא המפטיר יאמר בקול רם, והקהל אומרים אחריו בלחש (רמ"א שם סעי' ה ובאר היטב שם ס"ק ג).‏
 ואין המפטיר מפטיר עד שיגלול הספר תורה (מחבר שם סעי' ו).
‏[ג] בכל מקום שנמצא טעות בספר תורה, מוציאין ספר תורה אחר, אפילו לאחר שכבר קראו שבעה עולים.‏
[ד] אמרו ז"ל באגדה (מסכת כלה פ"ב), שמת אחד אמר, שאינו ניצול מעונשו הקשה, עד שבנו יאמר קדיש או יפטיר בנביא. והא פשיטא דלמאן דדחיקא ליה שעתא ואינו יכול לאחוז בזה וגם מזה, יבחר ויקרב ליתן אותם המעות שנותן בעד הקדיש או ההפטרה לעניים הגונים, ועביד ומהני טפי לנחת רוח  לנפש המת. ומה גם אם אין לו לשון לימודים לומר הקדיש וההפטרה, ואומר אותם בלעגי שפה, ההעדר טוב ממציאות הרע, שאפשר שבמקום 'עונג' לנפש הוריו - יגרום 'נגע' חס ושלום, באשר מברך ברכות לבטלה, ואין הקהל יוצאים ידי חובת הפטרה בציבור כשאינו יודע ההפטרה, ומאבד טובה הרבה. וכל כי הא, הטוב טוב שיתן צדקה לעניים טובים.
‏[ה] אין אדם רשאי ללמוד ולשנות בין תפילת יוצר לתפילת מוסף, אלא ילמוד בהרהור. וכל כי הא, אסור לאומרו בפני עם הארץ, (שכדי) [שבמקום] שיהיו יושבים ובטלים עד שמוכרין המצוות או עוסקין בשיחה בטילה - יותר טוב שילמדו.‏
 ובפרט תהלים שהם תחינה ודברי שבח, נראה דשרי.
‏[ו] מדרגת השבע עולים על פי הסוד, השישי אם קורין לו קריאה מחודשת הוא גדול שבכולן, והשלישי אחריו, והשביעי גרוע מכולן. ועל כל פנים אל יקפיד על מקום העליה שקראוהו, שאינו לפי מה שסובר שהוא כבודו, כי כל זה עצות היצר הרע להחטיאו ולטורדו מעבודת ה' יתברך, ואיש הישר בעיניו יעשה, והכל הבל ורעות רוח. וכבר כתבתי בזה סימן קל"ה, עיין שם.
‏[ז] גם לדידן שמוציאין ספר תורה בשביל דבוק, אם יש ספק אם הוא דבוק - לא יוציאו אחר, וכן אם נמצא הפסק בין תיבה לתיבה ריוח שלוש אותיות לא יוציאו ספר תורה אחר, אבל על כל פנים לא יוציאוהו במנחה.‏
[ח] אם קרא המפטיר שני פסוקים לבד, ובירך ברכה אחרונה, יקרא פסוק שלישי בלא ברכה.
‏[ט] אם טעה שליח ציבור וסיים הפרשה עם השישי ואמר קדיש, אין צריך לקרות עוד אחר, אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם השישי, דמפטיר עולה למנין שבע (מחבר סי' רפב סעי' ו). ואם יש ספר שני, ישלים המנין בספר שני.‏
[י] קרא הפרשה בתפילת שחרית בשבת, ודילג פסוק אחד, ואפילו אות אחת, חוזר וקורא הוא ושנים עמו. ואפילו יצאו מבית הכנסת - חוזרים כדי לקרות (שם סעי' ז).
‏[יא] אם נמצא הספר תורה פסול באמצע הקריאה, ולא יש ספר תורה אחר, וקראו עד גמר הפרשה בספר תורה פסול, לא יקראו ההפטרה בברכותיה.‏
<h2>סימן רפה</h2>
﻿ לקרות הפרשה שניים מקרא ואחת תרגום:‏
[א] חייב אדם לקרוא בכל שבוע פרשת אותו שבוע, שנים מקרא ואחת תרגום. ואפילו פסוק שאין בו תרגום (מחבר סי' רפה סעי' א), כגון ראובן שמעון כו', צריך לקרות שלוש פעמים (ט"ז שם ס"ק א ומג"א שם ס"ק ב).‏ וצריך לקרות כל פסוק ופסוק שנים מקרא ואחת תרגום, ולא שיקרא פרשה אחת שנים מקרא ויחזור ויקראנה תרגום.‏
 ביום הושענא רבה יקרא פרשת וזאת הברכה, או ביום שמיני עצרת. ואין לקרוא תרגום בלילה.
‏[ב] ירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש"י (שם סעי' ב). ומי שאינו בר הכי, לפחות יקרא בלע"ז בספרי הלועזים, דנהי דלפי סודן של דברים - קריאת הפרשה בתרגום אינו בשביל שיבין הפירוש אלא עושה רושם למעלה, והדברים עתיקים, מכל מקום לפי הפשט שטעם קריאתה הוא כדי להבין פירוש המקרא, ותיקנו בלשון תרגום שהיו מדברים אז, נמצא שעיקר החיוב להבין פירוש המקרא, הנה כי כן אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך.
‏[ב] מצוה מן המובחר שיקרא אותה ביום השישי בבוקר, ואם לא קרא אותה - יקראנה ביום שבת קודם אכילה, ואם לא קראה - יקראנה אחר האכילה, ואם היה לו אונס ולא קרא איזה פרשיות - ישלים אותם לעתות הפנאי עד שמחת התורה שאז משלימין הציבור (מחבר ורמ"א סי' רפה סעי' ד; ומג"א שם סק"ו).‏ וצריך לקרותה בדקדוקיה וטעמיה הדק היטב, אל השערה לא יחטיא. ורבים מעמי הארץ לא ניסו כאלה לקרות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ולו חכמו ישכילו, כמה היו רצים לקנות בזוזי אי הוה מאן דאמר: מאן בעי סם חיי, כל שכן שיש לרדוף אחר מצוה זו, אשר עליה אמרו רז"ל הקדושים אשר מפיהם אנו חיים (ברכות ח, ב): שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו, נמצא שהמתעצל וחדל מקרוא אותה - לא חפץ בחיים, והרי הוא כאילו מתחייב בנפשו.‏ הנה כי כן, מי האיש החפץ חיים, לא יעבור מלקרוא אותה שבוע בשבוע, לעשות נחת רוח ליוצרנו. כי מתוך השכר, ידוע נדע כמה נחת רוח עושה למעלה, וכמה פועלת למעלה, עד שפרי מעלליו יאכל שכר טוב, אורך ימים ושנות חיים. ואין לנו שכר טוב בעולם כעשות נחת רוח ליוצרנו, זה כל פרי  ידיעת שכר מצוה, וזה כל האדם.‏
<h2>סימן רפו</h2>
﻿ דין תפילת מוסף בשבת:‏
[א] זמן תפילת מוסף מיד אחר תפילת השחר, ואין לאחרה יותר מעד סוף שבע שעות. ואם התפלל אותה אחר שבע שעות - נקרא פושע, ואף על פי כן יצא ידי חובה, מפני שזמנה כל היום. ואם שכח ולא התפלל עד שעבר כל זמנה, אין לה תשלומין (מחבר סי' רפו סעי' א).‏ יש אומרים שאין להפסיק בין 'אשרי' למוסף, כי אם במזמור 'הבו' (תהלים פרק כט) שאומרים להולכת ספר תורה. ולכן זריזין מקדימין לומר תיקון הגשם והטל קודם 'אשרי', וכן ראוי.‏
[ב] אם איחר מלהתפלל מוסף עד שש שעות ומחצה שהוא זמן תפילת מנחה, יש אומרים שאפילו אינו רוצה לאכול, שאינו צריך עתה להקדים להתפלל מנחה, אפילו הכי צריך להקדים להתפלל מנחה תחילה ואחר כך מוסף, וכל שכן אם הגיע זמן מנחה קטנה שצריך שיתפלל מנחה תחילה (מחבר ורמ"א  שם סעי' ד). ואם אין שהות להתפלל שתיהן, יתפלל מוסף, דמנחה יש לה תשלומין (מג"א שם ס"ק ג).‏
[ג] לא יעבור מלומר תפילת מוסף בלחש וחזרה כשאר תפילות, דתרוייהו צריכי, והם דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים. בפרט בזמן הקור, וכשמאריכין בתפילה בשמחות בניגונים של הבל, ומחסרים העיקר, ומאבדים טובה הרבה, באומרם תפילת מוסף בחזרה לחוד. עליהם נאמר  (ישעיה מג, כב) 'ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל'. ומי שיש בידו למחות, ימחה שלא יעשה כן במקומו, ויהי אלהיו עמו.‏
[ד] יאמר במוסף 'תקנת שבת', ולא 'למשה צוית' שכתוב בסידורים. ויאמר 'וגם האוהבי דבריה', שהוא בסדר תשר"ק.‏ ובקדושת 'כתר', בשבת ויום טוב יאמר 'עם עמך ישראל', ובראשי חודשים יאמר 'ועמך ישראל קבוצי מטה'. ובאמירת פסוק 'שמע ישראל' שבקדושה - יכוין למסור נפשו על קדושת השם.‏
[ה] הנכון על פי הסוד לומר 'ברכו' אחר קדיש בתרא, אפילו בשבת ויום טוב. ולא יעבור מלומר פיטום הקטורת, ואגדת אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום, כי יש בהם צורך גדול.
‏[ו] יש אוסרים לקבוע סעודה קודם מוסף (מחבר שם סעי' ג). רק אי חליש ליביה, יקדש ויאכל כביצה, או יקדים להתפלל מוסף (עי' באר היטב שם ס"ק ד).‏
<h2>סימן רפז</h2>
﻿ ניחום אבלים וביקור חולים בשבת:‏
[א] בדוחק התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת (מחבר סי' רפז סעי' א). ולא יפה עושים אותם שכל ימות השבוע אין הולכין, רק בשבת (מג"א שם).‏ לא יאמר לו כדרך שאומר לו בחול, אלא אומר לו: שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא, ושבתו בשלום (מחבר שם). ולאבל יאמר: שבת היא מלנחם, ונחמה קרובה לבוא, ושבתו בשלום.
‏[ב] נוהגים לאכול ביצים צלויים מפני אבלו של משה רבינו עליו השלום שמת בשבת, ונכון הוא. אבל יש ליזהר מלאכול זוגות.‏
<h2>סימן רפח</h2>
﻿ דין תענית ודין תענית חלום בשבת:‏
[א] אסור להתענות בשבת עד שש שעות, ואפילו לומד ומתפלל אסור (מחבר סי' רפח סעי' א). ולשם תענית - אפילו שעה אחת אסור (מג"א שם ס"ק א), אלא אפילו שלא במתכוין - עד שש שעות אסור.‏ והמכשלה הזאת, כשמאריכין בניגונים בשמחות ובקריאת עולים לספר תורה, ובפרט בחורף, מלבד איסור טורח ציבור, אף זו מן התוכחות שמענין את הציבור על כרחם שלא בטובתם.‏
[ב] יש אומרים דאסור לבכות בשבת, אפילו אם עונג הוא לו כדי שיצא הצער מלבו, אלא מיבעי ליה ליתובי דעתיה אפילו אם מתו מוטל לפניו, מפני הכלה מעבירין המת >ע"פ כתובות יז, א). וטוב איש יכלכל דבריו במשפט, אשר פריו יתן בעתו, עת לבכות ועת לשחוק, כמשפטו לא יחליפנו ולא ימיר  אותו.‏
[א] מותר להתענות בשבת תענית חלום כדי שיקרע גזר דינו (שם סעי' ד). ודוקא שחלם הוא, ולא שחלם עליו חבירו (מג"א שם ס"ק ב). וצריך להתענות ביום ראשון, כדי שיתכפר לו מה שביטל עונג שבת (שם). והוא הדין למתענה ביום טוב וחול המועד, וראש חודש וחנוכה ופורים. ואם תשש כוחו ואינו  יכול להתענות שני ימים רצופים, יתענה אחר כך (שם). וכל שכן אם יום ראשון הוא יום שאין אומרים בו תחנון, שיתענה אחר כך. ואם ביום ראשון הוא תענית חובה, יש אומרים שאינו עולה לו בשביל תענית לתעניתו (באר היטב שם ס"ק ד).‏
[ד] יש אומרים שאין להתענות תענית חלום בשבת, אלא אם כן נפשו עגומה, וכשיתענה ימצא נחת רוח (ט"ז שם ס"ק ג).‏ ומי שחושש על כבוד עונג שבת קודש, ועל גודל מצות השלוש סעודות, ואינו מתענה, רק מקבל עליו להתענות שני ימים בחול, לא הפסיד. וראויה מצות עונג שבת שתגן עליו. ומה גם דהא יש אומרים שאין להתענות תענית חלום בשבת כי אם על חלום שראהו תלת זימני, ויש אומרים שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת, שאין אנו בקיאים בפתרון חלומות לידע איזה טוב ואיזה רע (שם סעי' ה).‏ והעיקר בענין זה, בין בחול בין בשבת, תלוי בבחירתו של אדם, יעשה מה שלבו חפץ, אם רצונו להתענות - יתענה, ואשרי אדם מפחד תמיד, והאלקים עשה שייראו מלפניו - זה חלום רע (ברכות נה, א), ולמיחש בעי, ויפה תענית ותשובה לחלום ובלתי חלום, ישוב היום שמא ימות למחר (שבת קנג, א). ובוטח בה' - אשריו, משמועה רעה לא ירא נכון לבו בטוח בה'. ומאוד צריך לאזור חיל להיות רק עסוק בדרכי התשובה, מבלי פחד ודאגה, כי היכי דלא ליתרע מזליה, כי גורם רעה לעצמו חס ושלום, רק את אשר בכחו לעשות יעשה, ויבטח בשם ה' וישען באלהיו שלא תאונה אליו רעה.‏ וכי יבוא איש לשאול לחכם על ענין תענית חלום בשבת, אני אומר שיותר טוב להיות מורה שלא יתענה בשבת, שאם יאמר לו שראוי להתענות, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, ואמור יאמר: אילו לא ידע החכם שזה חלום אשר יורה כי רעה נגד פניו - לא היה מתיר לי להתענות ביום שאין מתענין בו, ומתרע מזליה מפחד לבבו. לכן יחזקהו בדברים, שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, ויאמצהו באמרי נועם, דלמיחש בעי, ולעולם יפה תשובה, ושיקבל עליו לעשות בחול תענית ותשובה וצדקה, כל אשר בכחו, ולפני ה' ישפוך שיחו, ותנוח דעתו.
‏[ה] המתענה בשבת אומר 'עננו' אחר סיום תפילתו בלא חתימה, וכוללו ב'אלהי נצור'. ויאמר אחר תפילתו 'רבון העולמים' כמו בחול (מחבר ורמ"א שם סעי' ו).
‏[ו] אין מתענין על שום צרה מהצרות כלל (מחבר שם סעי' ח), ואין צועקין ולא מתריעין בו, רק על צרה שהיא סכנת היום זועקים ומתחננין בשבת. ואפילו על יחיד, כגון שהוא חולה ומסוכן סכנת היום (שם סעי' ט-י). אבל לא נהגו כן.‏
<h2>סימן רפט</h2>
﻿ סדר סעודת שחרית של שבת:‏
[א] יהא שולחנו ערוך, והבית מתוקן יפה, ומפה פרוסה, כמו בסעודת הלילה. ויברך על היין 'בורא פרי הגפן', והוא נקרא 'קדושא רבא' (מחבר סי' רפט סעי' א). ולכן יאמר: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני מוכן לקיים מצוה לקדש על היין 'קדושא רבא' וכו'.‏ ואחר כך יטול ידיו, ויבצע על לחם משנה, ויבצע על העליונה, ויסעוד (שם).‏
[ב] אם אין לו יין ולא פת ולא שיכר ושאר משקין, אוכל בלי קידוש (שם סעי' ב). וכן בלילה. ומכל מקום אם מצפה בודאי שיביאו לו, ימתין עד חצי הלילה. ויש אומרים שאם מצפה ימתין עד למחר אם אינו מצטער, אבל בקידוש היום אין צריך (מג"א שם ס"ק ד). מכל מקום ירא שמים לא יביא עצמו  לידי כך, וזריזות מביאה לידי זהירות.‏
<h2>סימן רצ</h2>
﻿ שישלים מאה ברכות בשבת:‏
[א] ירבה בפירות ומגדים ומיני ריח כדי להשלים מנין מאה ברכות (מחבר סי' רצ סעי' א). אך יזהר שלא יבוא לידי חשש ברכה שאינה צריכה, כגון להניח מקצת פרי לאחרי ברכת המזון בשביל לברך, כי לא לרצון יהיה. ועיין לעיל סימן רט"ו סעי' ו'.
‏[ב] אם רגיל בשינת צהרים - אל יבטלנו, כי עונג שבת הוא לו (רמ"א שם).‏
 אך לא ימשוך עצמו ולא יגרר בשינה הרבה, כי יפה שעה אחת של תורה מכל תענוגי העולם הזה.‏ ולא יאמר נלך ונישן כדי שנוכל לעמוד בליל מוצאי שבת לעשות מלאכתינו, שמראה שנח וישן בשביל ימות החול, והוי ליה שבת מכין לחול (באר היטב שם ס"ק א).‏
[ג] אחר סעודת שחרית קובעים מדרש, לקרות בתנ"ך ולדרוש בדברי אגדה. ואסור לקבוע סעודה באותה שעה (מחבר שם סעי' ב), שאמרו בגמרא (גיטין לח, ב) שמשפחה אחת היתה בירושלים שהיתה קובעת סעודה באותה שעה, וכלתה כל המשפחה רחמנא ליצלן. ובמדרש אמרו שעל דבר זה  יורדים מנכסיהם (שם). ולאו דוקא סעודה, אלא הוא הדין ישן או ישב בטל ואינו הולך לבית המדרש.‏
 והמצוה הזאת על יודעי דת ודין, לדרוש לעם את חוקי האלהים ואת תורותיו, ולהכניס יראת אלהים בלבם. ועל העם חיובא רמיא להיות הולכי בית המדרש, ושתהיינה אזניהם קשובות אל הדרשה בחיבה, ושתהיה כתובה על לוח לבם לשמור ולעשות.‏ ולא כל האדם שוים להמשיך עצמם באכילה ושתיה ושינה, כי הפועלים ובעלי בתים סוחרים שאינם עוסקין בתורה כל ימי השבוע, צריך שיעסקו יותר בתורה בשבת (רמ"א שם), שהרי אמרו רז"ל (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג): לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה. אשרי איש ירא את ה', במצוותיו חפץ ובתורתו יהגה.‏ וחבל על דמשתכחים אשר לא תאוה נפשם להיות בתורת ה' רוחשים, ולא ישמעו לקול מלחשים. ואשרי המדבר על אוזן שומעת, ואשרי אדם שומע ויראת ה' על פניו, הנה שכרו איתו ופעולתו לפניו.‏
 ואיתא במדרש תנחומא פרשת ויקהל (ילקוט שמעוני רמז תח): אמר הקב"ה למשה, רד ועשה לי קהלות גדולות בשבת, כדי שילמדו כל הדורות הבאים אחריך להקהיל קהלות בכל שבת, וליכנס בבתי כנסיות ובתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים. ואמר להם הקב"ה לישראל, אם אתם נקהלים בכל  שבת ושבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וקורין בתורה ובנביאים, מעלה אני עליכם כאלו המלכתם אותי בעולמי. מי ראה כזאת ושמע כאלה, יהא רץ כצבי וישמור אלה.‏
[ד] התלמידי חכמים יאזרו חיל לעסוק בתורה, כי נכון ביום קדוש לקדשו בלימוד תורה הקדושה, והערך בזמן הערך. ואשריו למי שזוכה לחדש איזה חידושים בתורה ביום שבת קודש, כי הפליא בשבחו בזוהר הקדוש (ח"ג קעד, א) והן בכלל, שמעטרין לאביו באותו עולם בכמה עטרין, ולכן נסמך: כבד  את אביך ואת אמך - זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ז-יא). ומאן דלאו בר הכי לחדש מעצמו, ילמוד איזה דברים שלא למדם עד הנה. ויש שכתבו שלימוד זוהר הקדוש חשוב כאילו חידש חדושים. ולעולם ילמוד אדם במה שבלבו חפץ (ע"ז יט, א), רק לא ישב בטל או במושב לצים חס ושלום.‏
<h2>סימן רצא</h2>
﻿ דין סעודה שלישית:‏
[א] יהא זהיר מאוד לקיים סעודה שלישית. ואף אם הוא שבע, יכול לקיים אותה בכביצה. והחכם עיניו בראשו שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר, כדי ליתן מקום לסעודה שלישית (מחבר סי' רצא סעי' א).‏ ומי שלא אכל בליל שבת, יאכל שלוש סעודות ביום השבת (רמ"א שם). והוא הדין מי שלא אכל בליל יום טוב, יאכל שני סעודות ביום. ואומר הקידוש של לילה (מג"א שם ס"ק ב), רק שלא יאמר 'ויכולו'.‏
[ב] זמנה משיגיע זמן המנחה, דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה. ואם עשאה קודם לכן, לא קיים מצות סעודת שלישית (מחבר שם סעי' ב).‏ ואם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה, יפסיק הסעודה, ויברך ברכת המזון, ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא, ויסעוד (שם סעי' ג).‏
 וימתין מעט ביניהם, שלא ליטול מיד אחר ברכת המזון, ויפסיק בדברי תורה או בטיול קצת (באר היטב שם ס"ק ג בשם הב"ח).‏ וזה שיכול לעשות סעודה שלישית קודם מנחה, היינו כשיש לו אונס שלא יוכל לעשותה אחר מנחה. אבל מי שאפשר לו לאכול אחר שיתפלל מנחה עם הציבור, לא יעשה סעודה שלישית קודם מנחה. מיהו אם עשאה יצא (רמ"א שם).‏
[ג] צריך לבצוע על שתי ככרות (מחבר שם סעי' ד). וצריך לשתות יין בסעודה זו (באר היטב שם ס"ק ו בשם ספר הכוונות), וטוב לומר על היין פיוט 'בני היכלא' שתיקן האר"י ז"ל, שדבריו כגחלי אש מלהיבין את הלב, רשפי אש שלהבת י-ה.‏ ישמח ישראל בעושיו במידה, ויגל ברעדה. ואם סועד הרבה פעמים בשבת, צריך לכל סעודה שתי ככרות (רמ"א שם).‏
[ד] צריך לעשותה בפת, ואף על פי שיש אומרים שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי באחד מחמשת מיני דגן, ויש אומרים שיכול לעשותה בדברים המלפתים בהם את הפת כבשר ודגים, ויש אומרים דאפילו בפירות יכול לעשותה (אם הם מבושלים דוקא). מכל מקום סברא ראשונה עיקר, שצריך בפת.  אלא אם כן הוא שבע ביותר, או בערב פסח שחל בשבת שאסור לאכול פת אחר מנחה (מחבר ורמ"א שם סעי' ה).‏
 ואשר לו שם לבו אל דבר ה', וכל ישעו לקיים המצוה, ישתדל לעשותה כתיקונה בלי פקפוק, ולמיחש בעי לדעת האומרים שלא יצא ידי חובה אם לא עשאה בפת.‏ וכל שכן שלא יעבור בשום סעודה שלא לעשותה, כי הסעודות של שבת דברים עליונים בשמים, והגורע אחד מהן - מגרעות נתן. והפליגו מאד בזוהר הקדוש (ח"ב פח, א) בשבח המגיע להמקיים אותם. וכל קבל דנא, תוקף הפגם למאן דפגים חד סעודתא מינייהו, וכמבואר במאמרי הזוהר אשר המה בסידור תפילה. על כן יזדרז מאוד לקיימם בשמחה בלי שחוק וקלות ראש חס ושלום, כי הוא פגם גדול.‏ וכל מגמתו תהיה לקיים מצוותו יתברך ולעשות נחת רוח ליוצרו, ובכן יתגדל גופו מקדושה, ויהיה כלי שרת לעבודה. ואף אם הוא חולה קצת, או דכאיב ליה כאיבה, או שהוא שבע ביותר, אין פוטר אותנו מלקיים מצות בוראנו, שלא ניתנו המצוות לרצון לנו בלבד, אלא אף בדבר או בשעה שאינו לרצון לנו צריך לקיים המצוה לרצון לה', וכתיב (שיר השירים א, ג): 'על כן עלמו"ת אהבוך'. ובאמת אמרו (ב"ר נה, ח): אהבה מקלקלת השורה.
‏[ה] יש אומרים שאסור לשתות מים בין מנחה למעריב בשבת (רמ"א שם סעי' ב), כי אם אם צריך לשתות בתוך הסעודה שלישית. ויש אומרים דאיסור זה של שתיית מים, אינו אלא בערב שבת בין מנחה למעריב (שם).
‏[ו] נשים חייבות בכל ג' הסעודות (מחבר שם סעי' ו), ולבצוע על שתי ככרות כאנשים. ורבות בנות אינן זהירות, כי לא ידעו.‏
<h2>סימן רצב</h2>
﻿ דין תפילת מנחה:‏
[א] בעת הוצאת ספר תורה, יאמר פסוק 'ואני תפילתי' (מחבר סי' רצב סעי' א) שני פעמים, וסודו רם ונשא. ויתעטף בציצית באותו עת רצון.‏ ואומרים 'צדקתך' (שם סעי' ב) מעומד, שהוא צידוק הדין על פטירת שלושה צדיקים: משה יוסף דוד, שמתו בשבת. ויש אומרים שהוא להצדיק הדין על הרשעים שחוזרין לגהינם. והחי יתן אל לבו, וחרדה ילבש, ויכוין מאוד באמירתו.‏
[ב] 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל', כן צריך לומר.‏ ובאומרו 'ועל מנוחתם יקדישו את שמך', יכוין למסור נפשו על קידוש ה'.‏
<h2>סימן רצג</h2>
﻿ דין ערבית במוצאי שבת:‏
[א] מאחרין תפילת ערבית, כדי להוסיף מחול על הקודש (מחבר סי' רצג סעי' א). ואפריון למטייה מהחול שעושהו קודש, ומן הרשעים שמאחר דינם, שאף על פי שאחרים עשו אותו חול, מכל מקום נראה שכל זמן שלא גמרו כל ישראל מהניח קדושת שבת - אין הדין חוזר עליהם בכל תוקף, וכל אחד  שמאחר - פועל טוב ופעולתו לפניו. שכפי מה שהתנהג להוסיף מחול על הקודש בחייו, (זכה) [ככה] מוסיפין לו במותו.‏
 וגם הצדיקים יש להם עליה בשבת ויורדים מעלייתם בחול. וכל כך גדל הנאת העליה בשבת, ותוקף דין הרשעים בגיהנם, שאפילו ריוח רגע כמימריה עולה לחשבון גדול. ולכן אזהרה שמענו להאריך בעניית 'ברכו'. והחי יתן אל לבו, ולא יפן אל רהבי"ם, להיות להוט אחר שתיית הקאו"י ומעלה עשן,  ולהיות מקדים וממהר באמירת ערבית, כי נפש הוא חובל. ואשר יתן מום באדם - כן יעשה לו (ע"פ ויקרא כד, כ). ולא לחינם אמר רבי יוסי (שבת קיח, ב): יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריה ומוציאי שבת בציפורי, שמע מינה שהמקדים בהכנסה ומאחר ביציאה - מה טוב חלקו.‏
 וכתב מורינו הרב רבי חיים ויטאל, בשם רב האי גאון ז"ל, שקבלה בידם ובדוק ומנוסה, שיש הצלחה כשמושך בנועם ומאריך באפוקי שבתא באומרו 'ברוך ה' המבורך'.
‏[ב] אסור בעשיית מלאכה עד שיראו שלושה כוכבים קטנים, ולא יהיו מפוזרים אלא רצופים (שם סעי' ב). והוא קרוב לחצי שעה אחר שתים עשרה שעות. ואם הוא יום מעונן, ימתין עד שיצא הספק מלבו (שם).‏
 ואפילו יצאו הכוכבים, לא ניתנה רשות להדליק נר, עד אחר שיאמרו הציבור קדושא דסדרא. ולהדליק אש אסור עד אחר הבדלה על הכוס. כך יוצא מבואר מדברי הזוהר הקדוש בהקדמה (ח"א יד, ב), עיין שם.‏ ורבות בנות שוגגות בזה מחמת חסרון ידיעה, ומחמת היותם להוטים אחר הקאו"י. ויותר מזה ראיתי רעה חולה, שמכינים אור מבערב על ידי השפחות לצורך הלילה, ומחלל שבתא בעשיית מלאכה על ידי גוי, ובהיותו מכין משבת לחול. ישתקע הדבר ולא יעשה כן.‏
<h2>סימנים רצד רצה</h2>
﻿ דיני הבדלה בתפילה וגמר תפילת ערבית:‏
[א] אומרים הבדלה בחונן הדעת. ואם טעה ולא הבדיל, משלים תפילתו ואינו חוזר (מחבר סי' רצד סעי' א). ועל כל פנים אסור במלאכה עד שיאמר 'המבדיל'. ואם שכח להתפלל, מתפלל שתים, ואינו מזכיר 'אתה חוננתנו' (באר היטב שם ס"ק א).‏ ואם טעם שום דבר קודם שהבדיל על הכוס, יחזור ויתפלל ויבדיל בתפילה (שם). וכן אם אין לו כוס בלילה, וסבור שאף למחר לא יהיה לו, צריך לחזור ולהתפלל (שם סעי' ב).‏
 ואפילו בתשעה באב שחל בראשון בשבת, ולא הבדיל בתפילתו, אינו חוזר ומתפלל, כיון שמבדיל על הכוס במוצאי תשעה באב (שם סעי' ג). רק שיאמר 'ברוך המבדיל בין קודש לחול' קודם עשיית מלאכה, כדלקמן סימן רצ"ט.
‏[ב] אומרים 'ויהי נועם' וסדר קדושה באריכות, כדי לאחר סדר קדושה, שאז חוזרים רשעים לגיהנם (רמ"א סי' רצה בהקדמה). וצריך לאומרו מעומד (באר היטב שם ס"ק א), וסדר קדושה מיושב. וכופלין פסוק 'אורך ימים אשביעהו', ומתחילין 'ואתה קדוש'.‏
 ויכוין מאוד באמירת 'ויהי נועם', שהנועם העליון יהיה לו בעוזריו, ויכונן מעשה ידיו, למען ינצל מדינה של גיהנם. וגם יכוין להמשיך נועם קדושת שבת לימות החול. ואם יתמיד לכוין היטב, מובטח לו שלא יקטרג בו היצר הרע ולא יחטיאנו כל אותו שבוע. והכל תלוי לפי תוקף כוונתו בקדושה ובטהרה.
‏[ג] נוהגים שאין אומרים 'ויהי נועם' כשחל יום טוב באותו שבוע (שם), אפילו ביום השישי (מג"א שם ס"ק ב). אמנם על פי הסוד ראוי לומר 'ויהי נועם' אפילו במוצאי שבת שחל בו חול המועד, וכן ראוי לעשות בהצנע לכת.‏
[ד] מבדיל שליח ציבור, כדי להוציא מי שאין לו יין (מחבר סי' רצה סעי' א). ומיהו ברכת 'בורא מאורי האש' אין ראוי לברך כדי להוציא אחרים אם כבר יצא ידי חובתו, ולכן אם חוזר להבדיל כדי להוציא בני ביתו - יעשה שהם יברכו בורא מאורי האש.‏ וטוב לחזור אחר מצוה זו, להביא יין להבדלה לזכות את הרבים. והרי הוא בכלל הזהיר בהבדלה שזוכה לבנים בעלי הוראה, דכתיב 'להבדיל ולהורות' (שבועות יח, ב).
‏[ה] טוב לומר הזמירות קודם הבדלה בנועם קול, ללוות את המלכה. וטוב לומר 'אליהו הנביא' מאה ושלושים פעמים, ויכוין בק"ך צירופים. ונהגו להזכיר שבחי אליהו הנביא במוצאי שבת קודש, ולהתפלל שיבוא ויבשרנו הגאולה במהרה בימינו אמן (רמ"א שם).‏
<h2>סימן רצו</h2>
﻿ דיני הבדלה על היין:‏
[א] סדר הבדלה. יין בשמים נר הבדלה, וסימנך יבנ"ה. וצריך ליזהר שלא יהא הכוס פגום (מחבר סי' רצו סעי' א), ושלא יהא מזוג.‏ ובשעת הבדלה יתנו עיניהם בכוס ובנר (רמ"א שם).‏
 ויותר טוב שלא לשפוך לארץ מכוס הבדלה (עי' באר היטב שם ס"ק ג).
‏[ב] אין מבדילין על שיכר ושאר משקין חוץ מן המים, אלא במקום שאין יין מצוי והוו שאר משקין חמר מדינה (מחבר שם סעי' ב; ומג"א סק"ו). ואם אין לו יין ולא שכר ולא שאר משקין, יש אומרים שאם מצפה שיהיה לו למחר - לא יאכל עד למחר (שם סעי' ג).‏
[ג] אוחז היין בימין וההדס בשמאל ומברך על היין, ושוב נוטל ההדס בימין והיין בשמאל ומברך על ההדס (שם סעי' ו). ואחר כך אוחז גם ההדס ביד שמאל, כשמברך 'בורא מאורי האש', להסתכל בכף יד ימין.‏ ומחזיר היין לימינו (שם), ומברך המבדיל. וכן כל דבר שמברך עליו, ראוי לאחוז הדבר בימין בשעת ברכה (באר היטב שם ס"ק י).
‏[ד] נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק, לכן לא יבדילו לעצמן אלא ישמעו מן האנשים (שם סעי' ח). וצריך שיהא גדול שהביא שתי שערות. ויש אומרים שאם כבר הבדילו האנשים - אסור להבדיל לנשים, רק יאמר להן התיבות, והן יבדילו לעצמן.‏
<h2>סימנים רצז רחצ</h2>
﻿[א] מברך על הבשמים אם יש לו (מחבר סי' רצז סעי' א). וטוב לברך על הדס כשר כל היכא דאפשר (שם סעי' ד).‏
[ב] אין מברכין על בשמים שהניחם בבית הכסא להעביר הסרחון, ולא על בשמים של מתים הנתונים למעלה ממיטתו של מת, ולא על בשמים שבמסיבת גויים - דסתם מסיבתם לעבודת אלילים. ואם בירך על בשמים אלו לא יצא, וצריך לחזור ולברך על אחרים (מחבר ורמ"א שם סעי' ב).
‏[ג] מי שאינו מריח, אינו מברך על בשמים (מחבר שם סעי' ה), רק בני ביתו יברכו ברכת הבשמים.‏
[ד] מברך על הנר 'בורא מאורי האש', אם יש לו (מחבר סי' רחצ סעי' א). ומצוה מן המובחר לברך על אבוקה של שעוה. ויש מי שאומר, שאם אין לו אבוקה, צריך להדליק נר לצורך הבדלה - חוץ מהנר המיוחד להאיר הבית. ואבוקה לא מקרי אלא כשיש לו שתי פתילות (מחבר ורמ"א שם סעי' ב),  או שהן שתי נרות קלועין יחד.‏
[ה] יש להסתכל בכף יד ימין, שיכופף האצבעות לתוך היד, והגודל יהיה תחת האצבעות ולא יראה החוצה, ואחר כך פושט ידו ורואה אחוריהן. ולא יסתכל אלא ביד ימין, לא כמו שנוהגים להסתכל בשתי הידים (מג"א שם ס"ק ה).‏ ולא יאמר המבדיל כמו שנוהגים לומר 'הוא ישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו', דחשיב הפסק בין ברכת היין לשתיה.‏
[ו] אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, דהיינו שיהא סמוך לו בכדי שיוכל להכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת (מחבר שם סעי' ד).‏ ויש אומרים שאין נאותין מן הנר במוצאי שבת, להסתכל בשום דבר לאורו, עד שיברכו עליו. ולכן כשחל פורים בליל מוצאי שבת, אומרים ברכת 'בורא מאורי האש' קודם קריאת המגילה, או קודם קריאת דברי הגדה. והוא שיש לו אנשים בני בית שיוכל לחזור לסדרה על הכוס בשבילם. ודוקא אנשים. ואם לא, יברך כל אחד על הכוס, ויכול ליהנות לאורה בלא ברכה.
‏[ז] אין מברכין על נר שהדליק גוי בשבת (שם סעי' ה). ואפילו אם הדליק גוי במוצאי שבת מנר שהדליק גוי בשבת, אין מברכין על אותו נר (שם סעי' ו), גזירה [שמא יבואו לברך על נר שהדליק] נכרי ראשון. אלא ידליק נר אחר ממנו.‏
[ח] אין מברכין על נר של מתים, שאינו עשוי להאיר אלא לכבוד (שם סעי' יב). וכן כיוצא בזה שמדליקין נר ביום לכבוד, אין מברכין על אותו נר בלילה.
‏[ט] סומא אינו מברך ברכת 'בורא מאורי האש', רק שאר ההבדלה אומר (שם סעי' יג; מג"א ס"ק י"ז).‏
[י] נר בתוך פנס (דהיינו פיני"ר), אם אינו של זכוכית, אין מברכין עליה עד שיהא רואה את השלהבת ומשתמש בה (שם סעי' טו; מג"א סק"כ).
‏[יא] צריך ליזהר לשתות רביעית מכוס הבדלה. ואיתא בפרקי רבי אליעזר: מצוה להטיל מעט מים בכוס ושותה - כדי לחבב המצוות. ומה שישאר בכוס מן היין - מעבירו על גבי עיניו, משום שאמרו חכמים (סוכה לח, א): שיורי מצוה מעכבין את הפורענות.‏
<h2>סימן רצט</h2>
﻿ שלא יעשה מלאכה ולא לאכול קודם שיבדיל:‏
[א] אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין, חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל (מחבר סי' רצט סעי' א). ואם התחיל מבעוד יום, והפסיק באמצע סעודתו והתפלל ערבית, אסור לאכול עד שיבדיל (מג"א שם ס"ק א). ויש אומרים, שאפילו התחיל מבעוד יום, כיון שחשיכה ודאי, פורס  מפה ומבדיל וגומר סעודתו (מחבר שם). ויש ליזהר שלא להבדיל באמצע סעודה, כי יש מחלוקת אם צריך לברך ברכת 'בורא פרי הגפן' על כוס של הבדלה או לא, וכן יש מחלוקת אם יברך אחר כך 'המוציא', לכן טוב טוב לברך ברכת המזון קודם חשיכה, ולומר ערבית והבדלה.‏
 ואם נמשכה סעודתו עד אחר שחשיכה, אם אינו נוהג בכל השנה ליזהר לברך ברכת המזון על הכוס, דסבירא ליה כמאן דאמר ברכת המזון אינה טעונה כוס, גם עתה אסור לשתות ממנו.
‏[ב] שכח ולא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל עד סוף יום שלישי. ודוקא 'בורא פרי הגפן' ו'המבדיל', אבל על הנר ובשמים אינו מברך אלא במוצאי שבת (שם סעי' ו). אבל אם לא הבדיל במוצאי יום טוב, יש אומרים שאין לו תשלומין.‏
[ג] אסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל, ואם הבדיל בתפילה מותר (שם סעי' י). ומכל מקום אין מדליקין עד אחר קדיש תתקבל. ואם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפילה, או ששכח להבדיל בתפילה וצריך לעשות מלאכה קודם הבדלה על הכוס, אומר: ברוך המבדיל בין קודש לחול, ועושה  מלאכה. וכן נשים, שאפילו אם אומרות ערבית אין מבדילות בתפילה, צריך ללמדן שיאמרו: ברוך המבדיל בין קודש לחול (מחבר ורמ"א שם סעי' י).‏
 ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת, יאמרו: ברוך המבדיל בין קודש לקודש.‏ ומכל מקום אסור לאכול עד שיבדיל על הכוס, וכן אין לעשות אש עד אחר הבדלה על הכוס.‏
 ואומרים פרשת 'ויתן לך' אחר ההבדלה.‏ ויש אומרים שאף שהבדיל בתפילה צריך לומר 'המבדיל בין קודש לחול' קודם שיעשה מלאכה. וטוב ליזהר למי שיכול, שלא לעשות שום מלאכה עד אחר הבדלה.‏
[ד] אין לומר שום פסוקים, ולא פרשת 'וישלח', ולא 'פיטום הקטורת', במוצאי שבת. רק אם יש לו דרך ליסע באותו שבוע, יאמר במוצאי שבת פרשת 'וישלח'.‏ וכדומה לי שראיתי, שבזמן מגיפה בר מינן אומרים 'פיטום הקטורת' במוצאי שבת. ונהרא נהרא ופשטיה.‏
<h2>סימן ש</h2>
﻿ שיסדר שולחן במוצאי שבת:‏
[א] לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת כדי ללות את השבת, אפילו אינו צריך אלא לכזית (מחבר סי' ש סעי' א). ויפרוס מפה על השולחן בעריכת השולחן, משום כבוד שבת. ויהדר לאכול מין מאכל שתאב עליו יותר, אף שהוא ביוקר (באר היטב שם ס"ק א).‏ ואיתא בזוהר הקדוש (עי' חסד לאברהם מעין ב נהר מט) שאם אינו מקיים סעודה רביעית, חשוב כאילו לא קיים סעודה שלישית. וגם אמרו במדרש (ב"ר כח, ג) שעצם אחד יש באדם שנקרא 'נסכוי', ואינו נהנה כי אם מסעודת ליל מוצאי שבת, והוא אינו מתרקב בקבר, וממנו חוזר הגוף ועומד בתחיית המתים. נמצא שהמגרע סעודה זו יאבד טובה הרבה, לכן יש לידחק מאוד ולא יעבור מלעשותה.‏ ונהי שהטוב טוב שתיכף שהבדיל לא יתעסק בשום מלאכה, ואפילו ללמוד לא ישב עד שיקיים מצות סעודה רביעית, אבל אם לא יוכל, יקיימנה כשיוכל. וכל הלילה זמנה הוא, וטוב שלא לאחרה משליש הלילה. ולפחות יקיימנה בפירות.‏
 ואין לומר וידוי במוצאי שבת עד אחר חצות.‏ ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל מוצאי שבת.‏
[ב] נהגו לדלות מים במוצאי שבת, דאיתא באגדה שבארה של מרים כל מוצאי שבת מחזרת על כל בארות ועל כל מעיינות, וכל שהוא חולה ויזדמן לו מאותם מים וישתה מיד נתרפא (רמ"א סי' רצט סעי' י). וידוע שגם מסגולתה שמחכימת פתי, לכן טוב לשאוב מים בכל מוצאי שבת, אולי יקרה ה' לקראתו  ומצא כדי גאולתו.‏
[ג] כתבו המקובלים (מגלה עמוקות אופן רטו) שיש נוהגים לומר במוצאי שבת מה שנדפס במעמדות ביום ראשון: 'ומשמע ודומא ומשא' כו', ועשרה פסוקים מהרמב"ן ז"ל 'בראשית ברא אלהים' כו'. ויש אומרים פסוקים המתחילין בנו"ן: 'נגע צרעת' כו', ושלוש פסוקים מרבי יהודה החסיד 'אתה סתר לי'  כו', ואחר כך חמשה פסוקים המתחילין בכ"ף: 'כי תעבור במים' כו', ואחר כך אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום כו' - עד בשלום.‏ ואם אומרים פסוקים אלו במוצאי שבת, אין צריך עוד לאמרן כל ימי השבוע אם הוא טרוד בלימודו ובעסקיו, כי פסוקים אלו סודן וסגולתם רב ורם, כידוע לבעלי הקבלה.‏
<h2>סימן שא</h2>
﻿ דין כלים שאסורים לצאת בשבת לאיש ולאשה, ודין שטיחת כלים:‏
[א] אין לרוץ בשבת אלא אם כן הוא לדבר מצוה, כגון לבית הכנסת או כיוצא בו. ואסור לפסוע פסיעה גסה יותר מאמה בפסיעה אחת, אם אפשר לו בפחות (מחבר ורמ"א סי' שא סעי' א). ועיין לקמן הלכות תחומין סעי' א' וסעי' ה'. ויש להסתפק אי שרי לרוץ לילך לבית מפני הקור וכדומה, עיין ט"ז  ס"ק א'. ויש לומר דמשום עונג שבת חשיב דבר מצוה, למעט בצער עדיף.‏
[ב] היה הולך והגיע לאמת המים, מוטב שידלג ממה שיקיפנה, מפני שמרבה בהילוך. ואסור לעבור בה, שלא יבוא לידי סחיטה (מחבר שם סעי' ג), אלא אם כן הולך לדבר מצוה (שם סעי' ד). ושמירת ממונו נמי קצת מצוה (באר היטב שם ס"ק ה), אלא שאם הולך לדבר מצוה מותר לעבור במים אף  בחזרה (שם סעי' ה), ואם הוא לשמור ממונו אינו מותר כי אם בהליכה לא בחזרה (שם סעי' ו).‏
 ואסור לעבור (במנעל) [בסנדל], דילמא נפיל ואתי [לאתויי] בידיה (שם סעי' ד).
‏[ג] כל היוצא בדבר שאינו תכשיט, ואינו דרך מלבוש שדרך ללובשו בחול (שערי תשובה שם), והוציאו לרשות הרבים כדרך שרגילין להוציא אותו דבר, חייב. וכל תכשיט שהוא רפוי, שאפשר לו בקל ליפול, אסור לצאת בו (שם סעי' ז).‏
[ד] לא יצא במחט התחובה לו בבגדו, בין נקובה בין שאינה נקובה (שם סעי' ח).‏ ולא יצא האיש בטבעת שאין עליה חותם, ולא מיקרי חותם אלא אם כן חקוקין בו אותיות או צורות שוקעות (שם סעי' ט-י). והמחמיר שלא לצאת בטבעת כלל, תבוא עליו ברכה.‏
[ה] חיגר שיכול לילך בלא מקל, ואינו נוטלו כי אם להחזיק עצמו, אסור (שם סעי' יז). וכן סומא אסור לו לצאת במקל (שם סעי' יח), ויש אוסרים אפילו בחצר המעורבת (באר היטב שם ס"ק יח) משום עובדין דחול. כללא דמילתא, כל שיכול לילך בלי מקל - אסור לילך במקל.
‏[ו] אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה אם אין שם רטיה, דכיון שאינם מרפאים הוא משאוי (שם סעי' כב). ואם נפלה לו הרטיה, אסור להחזירה.‏
[ז] הבנים שיוצאים בפעמונים קטנים, צריך שיהיו ארוגים או תפורים בכסותן, אבל אם אינם ארוגים - לא. ודוקא שאין בהם ענבל ואין משמיעין קול (מחבר ורמ"א שם סעי' כג).‏ וכן המטפחת שמנקחין בו האף, צריך שיהא מחובר לכסות בתפירה (רמ"א שם), או שיקשרנו בסוף החגור בקשר שאינו של קיימא ויהיה כחגורה ארוכה, ויחגור עצמו כל זמן שהולך ברחוב (ט"ז שם ס"ק יד). ואף על גב דלא מהני חיבור לכסות רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם, מכל מקום המטפחת אינו חשוב, ובטל לגבי כסות.
‏[ח] אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה (מחבר שם סעי' כה) לרשות הרבים, אם לא שתכשיטין הן לו.‏
[ט] היוצא בטלית מקופלת על כתיפיו לרשות הרבים, חייב חטאת. אלא צריך שתהא משולשלת ברחבה למטה מכתיפיו, ויתכסה בה כתיפו וגופו תחת הגלימה (שם סעי' כט). וגם להניחו כאזור אסור למאן דאוסר שתי חגורות זו על זו (באר היטב שם ס"ק כו). ויכול להתעטף בה כעין סודר, שמניח צד  ימין על כתיפו של שמאל (מחבר ורמ"א שם סעי' ל).‏
 ואם הטלית הוא גדול, וקפלה מכאן ומכאן על ידו או על כתיפו, אם נתכוון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו, או כדי שלא יתלכלכו, אסור בטלית שהיא יריעה אחת מרובעת ואינו מוציא ידיו מתוכה. ואם קבצם להתנאות בה כמנהג אנשי המקום במלבושן מותר, (מחבר שם סעי' לא).‏ וגם במלבושים דשרי להגביהם כדי שלא יתלכלכו או כדי שלא יעכבוהו לילך (שם), צריך ליזהר שלא יעשה כמין מרזב (באר היטב שם ס"ק כו). ולענין טלית וסודר, הכל כמנהג המדינה, כמעשהו בחול - חשיב דרך מלבוש.‏
[י] לצאת בשבת לשוק במעות של כסף או של זהב, צריך שיהיו שלוש תנאים הללו: האחד שיהיו תפורים בבגדו, השנית שמתיירא להניחם בבית פן יגנבום, השלישי שיש לו הכרח לצאת לשוק או לבית הכנסת אז מותר לצאת במעות, אבל אם חסר אחד מאלו השלש תנאים אסור (מחבר ורמ"א שם סעי'  לג).‏
 ולטלטל בבית אינו מותר כי אם במטבעות מנוקבים - דחזו לתכשיט, ובשעת הסכנה. ואפילו מי שמיקל להתיר במקום סכנה (הוא) [או] שמתיירא מגזילה אפילו באינם מנוקבים, ואף להוציא אותם חוץ לעירוב, היינו לשאת אצלו, דהוי טילטול כלאחר יד, לא לנוגעם בידו (מג"א שם ס"ק מה). ולא כמו  כמה בוערים בעם, שנושאים ונותנים במעות, ומורו היתרא לנפשייהו באומרם: זהב אני נוגע ולא מעות, כסף אני נוגע ולא מעות. ישתקע הדבר, ולא תהא כזאת בישראל.‏
 ואיתא בספר חסידים (אות קפא): אחד חילל שבת והיה נושא את כספו, בא לפני חכם להורות לו תשובה, אמר לו: הכסף או שוויו חלוק לעניים צנועים, ולא רצה לתת, וגם החכם לא אמר לו תשובה אחרת. וכל כי הא, החכם יעשה בדעת למיגדר מילתא לפי צורך השעה.
‏[יא] התולים סודר על כתפיהם לתכשיט, או מפני הצינה או מפני גשמים, אסור לצאת בו. אלא אם כן קשר שני ראשיו למטה מכתפיו זה עם זה, או יקשרו ראשי הסודר באזור, או שיהיה הסודר חופה ראשו ורובו (מחבר שם סעי' לד).‏
[יב] יש אוסרין לצאת בשתי חגורות זו על זו, אלא אם כן מלבוש מפסיק ביניהם (רמ"א שם סעי' לו). והכל כמנהג המדינה, כמעשהו בחול.
‏[יג] כל דבר המחובר לכסות בטל לגבי הכסות, הלכך מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט, דלא חשיבי, ובטלי לגבי האבנט. אבל אם הם של משי, חשיבי ולא בטלי, ואסור אם אין המנעלים קשורים בהם. והוא הדין לכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר, אם אינו חשוב - מותר לצאת בו, ואם הוא חשוב - אסור לצאת בו, וכל כיוצא בזה (מחבר שם סעי' לט).
‏[יד] כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח יש אומרים דאסור להניחו בראשו, אפילו בבית, משם אוהל (מחבר ורמ"א שם סעי' מ). וכל שכן שאסור לפתוח ולסתור האומברילה (מטריה), ולצאת בה להגן מפני החמה או מפני הגשמים.‏
[טו] מי שנשרו כליו במים, לא ישטחם לנגבם, מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שכבסן בשבת. וכיון שהוא מפני חשד איסור דאורייתא, אפילו בחדרי חדרים אסור לשטחם בשבת (מחבר שם סעי' מה ומג"א שם ס"ק נו). ואסור לנגבם סמוך לאש במקום שהיד סולדת בו (שם סעי' מו). ואסור לטלטלו אם  מקפיד על מימיו, שמא יבוא לידי סחיטה (רמ"א שם).‏
 ואסור לילך בשבת במקום שיכול להתחלק וליפול במים, שמא ישרו כליו ויבוא לידי סחיטה (שם). וזריזות מביאה לידי זהירות.‏ ולא ישטח אדם את כליו בשבת, אפילו מן הזיעה (מחבר שם סעי' מז).‏
[טז] הרוחץ ידיו בנהר בשבת, לא יוציאם עם המים שעליהם חוץ לנהר ארבע אמות (שם סעי' מט). והוא הדין לטובל בנהר.
‏[יז] אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה, אסורה לצאת בה, אם לא יהא הסינר העשוי כעין מלבוש מלפניה ומאחריה. אבל אם הוא מאחריה בלבד וקושרת ברצועות לפניה, אסור. אם לא שמכוונת שלא יפול הדם על בשרה ויתייבש עליה ומצערה (שם סעי' יג).‏
[יח] פשתן סרוק וצמר מנופץ שבראשי בעלי נגעים, אין יוצאין בהם אלא בזמן שצבען, או שיצא בהם שעה אחת מבעוד יום (שם סעי' נ).‏ וכן מצנפת שתולין בצואר [למי] שיש לו מכה בזרועו, יש אומרים שצריך שיצא בהם שעה אחת מבעוד יום.‏
[יט] לצאת בבתי ידים הנקראים מאנירא"ס, יש מי שמחמיר להצריך שיתפרם בבתי ידים של מלבושיו, או שיקשרם בקשר של קיימא יפה. וראוי לחוש לדבריו.
‏[כ] האר"י ז"ל ראה אדם אחד מכמה שנים שמת, שהיו מענישים אותו כשרצו להעלותו למחיצתו, על דבר שלא נזהר פעם אחת בשבת, שנכנס מעט עפר תוך מנעלו בלתי כוונה, ולא נזהר בו, ויצא לרשות הרבים, ונענש על זה כשרצו להעלותו למדריגה עליונה. ואחרי הודיע אלהים אותנו זאת, חיובא רמיא עלן ליזהר. ומה גם אם מרגיש באמצע השוק שנכנסו עפר או צרורות תוך המנעל או המיסט"ה, לא ילך אנא ואנא עד שיסירם.
‏[כא] לא תצא אשה במחט נקובה, ואם יצאה חייבת חטאת. ושאינה נקובה, אם מעמדת בה קשוריה - מותר, ואם אינה מעמדת בה קשוריה - אסור (מחבר סי' שג סעי' ט).‏
 וכן לא תצא בטבעת שיש עליה חותם, ואם יצאה חייבת חטאת. וכשאין עליה חותם לא תצא, ואם יצאה פטורה (שם סעי' י).‏ וכן לא תצא אשה בשום מין תכשיט, דאיכא למיחש דלמא שלפא ומחויא, ואתיא לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים (שם סעי' ב).‏
 וכל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת. ויש אומרים דאפילו להתקשט בו בבית אסור, וכל שכן לצאת בו לחצר המעורבת, אלא מכיון שלא ישמעו - מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות, ומה גם דיש מתירין לדידן דלית לן רשות הרבים אלא הכל כרמלית.  ועוד אמרו טעם להתיר, דעכשיו שכיחי תכשיטים ויוצאים בהם גם בחול, וליכא למיחש דלמא שלפא ומחויא (מחבר ורמ"א שם סעי' יח).‏
 מכל מקום בעל נפש יחוש לעצמו לאנשי ביתו, אם יודע בה שהיא יראת שמים ודבריו נשמעים - יזהיר, והמזהירים והנזהרים יזהירו. מאחר שיש גדולי הפוסקים שאוסרים, לפחות יזהרו שלא לצאת לכרמלית, כי בבית רבו המתירין, ובפרט בעיר שעירבו אותה נראה דשרי לכולי עלמא.‏ וביותר יש ליזהר בטבעת שאין עליה חותם לאיש, ושיש עליה חותם לאשה, גם שיש מתירין. ומכל מקום צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטין שהן צריכות להעמיד קשוריה ולא יותר, כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו (מחבר שם).‏
[כב] צריך להזהיר לנשים שלא יטלטלו מחט שניטל חודה או עוקצה לשום בצעיפים, אלא אם כן ניטל מערב שבת חודה או עוקצה, ויחדה לשם כך (שם סעי' יט).
‏[כג] אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע. ומטעם זה אסורה לכחול בשבת. ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק, שכשנוטלתו מאדים הבשר (שם סעי' כה).‏ ואסורה לקלוע האשה שערה בשבת, ולא להתיר קליעתה (שם סעי' כו). ואסור לסרוק במסרק בשבת (שם סעי' כז).‏
<h2>סימן שב</h2>
﻿ דיני נקוי וקפול הבגדים בשבת:‏
[א] המנער בגד חדש שחור מן הטל או מן המטר, חייב (מחבר ורמ"א סי' שב סעי' א). ויש אומרים שאם נשרה במטר או במים, אסור לנער אפילו אינו שחור, אם מקפיד עליו שלא ללבשו בלא ניעור, שהניעור יפה לה כמו כיבוס. ויש אומרים שאסור לנער בגד חדש מן האבק שעליו אם מקפיד עליו.  וטוב לחוש (רמ"א שם ומג"א שם ס"ק ג).‏
[ב] הלוקט יבולת שעל גבי בגדים, כגון היבלות שבכלי צמר הנשארים בהם מן האריגה, חייב משום מכה בפטיש, אם מסירם בכוונה כדי ליפות הבגד (מחבר שם סעי' ב). וקסמים הנשארים מהאריגה דינם כיבלת. ויש אומרים דאפילו אינו מקפיד, אסור (באר היטב שם ס"ק ה).
‏[ג] אין מקפלים בגדים בשבת כי אם לצורך השבת, ללבשם בו ביום. ודוקא באדם אחד, ושלא על גבי ספסל, ובחדשים שעדיין לא נתכבסו, ולבנים, ושאין לא להחליף. ואם חסר אחד מאלו התנאים, אסור (שם סעי' ג).‏
 ולכן אסור לקפל הטלית אחר מנחה של שבת, אף על פי שמצות ציצית כל היום ויכול להתעטף בו, מכל מקום כיון שאין בדעתו להתעטף בו - הוי כמי שיש לו להחליף (באר היטב ס"ק ו).‏ ואם הם כבר ישנים שנתכבסו - אסור אפילו בשחרית. ואם ירצה לקפלו משום ביזוי מצוה, לפחות יזהר לקפלו שלא כסדר קפולו הראשון, שיש מתירין (שם).‏
[ד] חלוק לאחר כביסה שהוא מתקשה ומשפשפין אותו, אם מתכוין לצחצחו הוי כמלבן וחייב. והוא הדין לכל כלי פשתן (מחבר ורמ"א שם סעי' ה).
‏[ה] טיט שעל רגלו או על מנעליו, מקנחו בכותל. אבל לא בקרקע, דילמא אתי לאשוויי גומות. ויש מי שאוסר גם בכותל (שם סעי' ו).‏
[ו] טיט שעל גבי בגדו, משפשפו מבפנים, אבל לא בחוץ, דדמי למלבן. ומגררו בציפורן או בסכין. ויש אומרים דהני מילי לח, אבל יבש אסור - אם יש ממשות טיט או צואה על הבגד, דהוי כטוחן (מחבר שם סעי' ז ובאר היטב שם ס"ק יא).
‏[ז] אין מגררין בסכין או בציפורן מנעל, בין חדש בין ישן, מפני שקולף העור והוי ממחק (מחבר ורמ"א שם סעי' ח).‏
[ח] בגד שיש עליו לכלוך או מי רגלים, אסור ליתן עליו מים, דשרייתו זהו כיבוסו, אלא מקנחו בסמרטוט בקל, ולא בדוחק, פן יסחוט (מחבר שם סעי' ט).‏ ואסור לתת מים מרובים אפילו על בגד שאין בו לכלוך, שמא יסחוט. ויש אוסרין אפילו מועטים, דסבירא להו דאמרינן שרייתו זהו כיבוסו אפילו שאין בו ליכלוך (רמ"א שם).‏
 אפילו הרוחץ ידיו, טוב לנגבם בכח זו בזו להסיר מהם המים כפי יכולתו קודם שיקנחם במפה (מחבר שם סעי' י).‏ ויש ליזהר שלא ליקח ילד בחיקו ושלא להניחו על הכר והכסת, כי אם בכר שלו (מג"א שם ס"ק כו).‏
[ט] מי שנתלכלכה ידו בטיט, לא יקנחנה במפה שמקנחים בה ידים, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לכבס המפה (שם סעי' יא).‏ ואסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין במפה, אם אינו סמרטוט המיוחד לכך, דכיון שהוא צר - אתי לידי סחיטה (שם סעי' יב ובאר היטב שם ס"ק יח).‏
<h2>סימן שה</h2>
﻿ דין בהמה אינה יוצאה ואיסור משתמש בבעל חי ודין חליבה בשבת:‏
[א] בהמה יוצאה במה שמשתמרת בו, אבל אם אינה משתמרת בו - הוי נטירותא יתירתא ביותר והוי משאוי. וכן כל דבר שהוא לנוי ולא לשמור, לא תצא בו (מחבר סי' שה סעי' א).‏ וחמור וסוס יוצאין באפסר, או ברסן שהוא פרינ"ו, אבל לא בשניהם. ונהי דמותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו, ומותר לטלטל האפסר וליתנו עליה, מכל מקום צריך ליזהר שלא ישען עליה (שם), דאסור להשתמש בבעלי חיים.‏
 ואם קשר חבל בפי הסוס, הרי זה משאוי, לפי שאינו משתמר בו (שם סעי' ב'), דנשמט מפיו. ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמט (ט"ז שם ס"ק ג).‏ ולצאת חמור בפרומבייא, שהוא רסן של ברזל, אסור (שם סעי' ג). אלא אם כן עסקיו רעים, שהוא צריך לשמירה יתירה (שם סעי' ד).‏
[ב] חמור יוצא במרדעת, שהוא כמין אוכף קטן שמניחין על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם. והוא שתהא קשורה לו מערב שבת. ושאר כל הבהמות אסורות. ולא יצא באוכף אף על פי שקשור לו מערב שבת (מחבר ורמ"א שם סעי' ז).‏ ואף על פי שמותר ליתן המרדעת על החמור מפני הצינה, מכל מקום לא יקשרם, מפני שכשקושר צריך ליקרב אליו ונמצא משתמש בבעלי חיים. אבל על הסוס, כיון דלית ליה צער צנה, אסור ליתן עליו מרדעת כלל. ולהסיר המרדעת בשבת, בין מן החמור ובין מן הסוס, אסור, כיון דלית ליה צער אם לא יסירנה. ואוכף אסור בין ליטול בין להניח בין לחמור בין לסוס (מחבר שם סעי' ח).‏ ובשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק להסוס, וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס, שמותר להציע המרדעת עליו, צריך ליזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי (ט"ז שם ס"ק ו).‏
[ג] אוכף שעל גבי החמור שבא מהדרך ונתייגע וצריך להסירו לצננו, לא יטלנו בידו, אלא מתיר החבל מתחתיו, ומוליכו ומביאו בחצר, והוא נופל מאליו (מחבר שם סעי' ט).
‏[ד] אין תולין לבהמה טרסקל בצוארה ליתן מאכל בתוכו שתאכל משם, כי אם לעגלים וסייחים שצוארם קטן ומצטערים לאכול על גבי הקרקע - שרי בחצר, אבל אין יוצאין בו (שם סעי' י). ואסור לשפוך מים קרים על גבי בהמה בשבת.‏
[ה] לא תצא הבהמה בדברים שתולים לה בין עיניה משום עין הרע או לנוי (שם סעי' יא).‏ ולא תצא בזוג, אף על פי שהוא פקוק, בין אם הוא בצוארה בין אם הוא בכסותה (שם).‏
 ולא תצא שום בהמה לא עקוד ולא רגול, פירוש 'עקוד' - שקושר ידה עם רגלה, ו'רגול' - היינו שקושר אחת מרגליה כלפי מעלה שלא תלך כי אם על שלש רגלים (שם סעי' יד).‏ ולא יקשור בהמות זו אחר זו, והוא תופס באפסר הראשון וכולם נמשכין על ידו. ויש מי שאוסר אפילו לתפוס כמה אפסרי בהמות בידו, ולא התיר אלא להוציא בהמה אחת לבדה והוא מושכה בחבל (שם סעי' טו).‏
 והמוציא בהמה והוא מושכה באפסר, צריך ליזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה, דדמי כמי שנושא בידו, ולא מתחזיא מאפסר הבהמה. וגם לא יניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה, כדי שלא יכביד ויגיע בטפח הסמוך לארץ. ואם הוא ארוך, יכרוך אותו סביב צוארה (שם סעי' טז).
‏[ו] אין התרנגולין יוצאין בחוטין שקושרין ברגליהם לסימן, ולא ברצועה שקושרין ברגליהן כדי שלא יברחו ושלא ישברו הכלים. ואין הפרה יוצאה ברצועה שבין קרניה, בין אם היא לשימור בין אם היא לנוי. ולא תצא פרה או שור בחבל שבצוארה, לפי שאינה צריכה שמירה. רק עגלים מותרים, לפי שהם מורדים בקל (שם סעי' יז).
‏[ז] אין רוכבין על גבי בהמה, ולא נתלין עליה, ואפילו בצידה אסור להשתמש. ואם עלה עליה, ירד, משום צער בעלי חיים (שם סעי' יח). ואסור לישב בקרון שהגוי מנהיגו בשבת, משום שמשתמש בבהמה (רמ"א שם).‏
[ח] אין היתר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת אם יש לה עגל שינק את חלבה, דליכא משום צער בעלי חיים שהחלב מצערה. ואפילו כשהחלב מצערה שמותר לומר לגוי לחלוב, החלב אסור בו ביום. ויש אומרים שלא יהנה מהחלב. ולפחות שצריך לקנותו מהגוי בדבר מועט, שלא יהא נראה כחולב  לצורך ישראל (מחבר שם סעי' כ), או שלא יאמר לו בשבת לחלוב. וטוב לחלוב לתוך המאכל. ומה גם ששכאשר יחלוב יותר מהצריך להפיג צערה - הדר איסור לאתריה, לכן צריך למיעבד תקנתא כדאמרן. ובעל נפש יקנהו בשיויו או יהיה לגוי לגמרי.‏
[ט] מי שיש לו נער גוי ומוליך הבהמה להשקות, צריך למונעו שלא יתן עליה בגדיו ולא שום דבר אחר (שם סעי' כב). ואם רואהו שמשתמש בה, צריך למחות בידו (עי' מחבר שם סעי' כג).‏ ויש מי שאומר, שאפילו אם יוצאת היא מעצמה ומשא עליה, אסור, וצריך למונעה.‏ וכל מה שאסור בבהמה משום משוי אינו אלא לרשות הרבים גמורה, אבל מאי דאסור משום דמיחזה כמאן דאזיל לחנגא, אסור אף בכרמלית.‏
<h2>סימן שו שז</h2>
﻿ אמר הצעיר, בן לאדוני אבי המחבר, בהיות כי בדין איסור אמירה לגוי רבו סעיפיה ורבה המכשלה, לכן אמר לי ליבי להעתיק פה קודם לסימן ש"ו ש"ז, זה כלל גדול, מספר 'תוספת שבת', בקיצור נמרץ.‏
[א] אסור לומר לגוי שיעשה לו מלאכה בשבת. ואפילו לומר לגוי משרת שלו שיעשה מלאכת עצמו בשבת אסור, שהרי נהנה שיהיה פנוי למלאכתו של ישראל לאחר השבת (שולחן עצי שיטים סימן א' סעי' ט"ו).
‏[ב] אפילו קודם שבת אסור לומר לגוי שיעשה מלאכתו בשבת.‏
[ג] ואפילו עשה הגוי מלאכה בשביל השכר שיתן לו הישראל, כל שלא קצץ עמו בפירוש, או שעושה בשביל טובת הנאה שקיבל מישראל או שיקבל, אפילו הכי אסור.
‏[ד] ואפילו קצץ עמו, אסור ליהנות מאותה מלאכה מיד, כגון שהדליק נר לצורך ישראל ואפילו בביתו של גוי, אסור ליהנות ממנה, משום דמיחזי כשלוחו, אם לא שיש שם נר אחרת מותרת.‏
[ה] ואפילו עשה הגוי לצורך עצמו, אם עשה משל ישראל, אסור. דהא צריך ליטול רשות מישראל, ואם כן כשישראל רואה ושותק, ודאי ניחא ליה בהכי, ואסור. ואפילו בביתו של גוי.
‏[ו] ואפילו קצץ, אסור להניח לגוי שיעשה מלאכתו של ישראל בביתו, או בשדהו, כל שהוא בתוך התחום.‏
[ז] ואסור להשכיר מרחץ לגוי, ואפילו אם מתנה עמו שיתן לו כך וכך בין יסיק ובין לא יסיק.
‏[ח] ואם נשתתפו ישראל וגוי במרחץ או בתנור, אסור לו לומר לו: עשה אתה בשבת ואני בחול, אם לא התנו כן קודם השותפות.‏
[ט] ואפילו לומר לגוי שיעשה לו מלאכה בין השמשות אסור, אם לא לצורך מצוה.
‏[י] ובשבת אסור לומר לגוי שיעשה לו מלאכה, אפילו שאינה אסורה אלא משום שבות (וזה לא הותר אלא במקום צערא דגופא, והוא שמצטער הרבה, או לצורך מצוה, או לצורך גדול ופסידא).‏
 ואסור להדיח על ידי גוי בשר ביום שלישי לשחיטתה שחל להיות בשבת, דלא חשיב פסידא, דאפשר בצלי.‏ ואם הדבר מחלוקת בין הפוסקים, שיש אומרים שדבר זה מותר ויש אומרים שאסור משום שבות, גם בזה מותר על ידי גוי.‏
 ומותר לטלטל על ידי גוי מנורה שהדליקו בה בשבת, כיון שנהגו כך הוי ליה כאילו התנו (שולחן עצי שיטים סימן א' סעי' ז').‏ ואפילו בין השמשות יש לאסור לומר לגוי שיעשה לו מלאכה שהיא משום שבות.‏
[יא] ואפילו לומר לגוי שיאמר לגוי אחר שיעשה לו מלאכה בשבת אסור, ואפילו אין הישראל צריך לזו המלאכה אלא לאחר השבת, ואפילו אין הגוי השני יודע שזו המלאכה היא לישראל, דאכתי הרי נאסר באמירה לראשון (שולחן עצי שיטים סימן א' סעי' ט"ו).
‏[יב] ואפילו לומר לגוי ביום השבת שיעשה לו מלאכה בחול אסור.‏
 ועיין 'עולת שבת' שהאריך בפרטי דיני איסור אמירה לגוי, וגם בספר 'שולחן עצי שיטים' סימן א' מסעיף ט"ו עד סעיף כ"ה שאסף וקיבץ כל פרטי דיני איסור אמירה לגוי. ואציב ציונים כל מקום שנמצא כתוב בספר הזה בדין אמירה לגוי, ואלו הם: סימן רמ"ד, רמ"ה, רמ"ו, רמ"ז, רנ"ב, רנ"ג בחלק  אל-אסר בדין שהיה והטמנה סעי' ט', סעי' י', סעי' י"ד, סעי' ט"ז, שם בחלק הללו אוסרים והללו מתירים סעי' ז', סעי' ט', רס"א סעי' א', רס"ו סעי' א', וסעי' ה', רע"ו, רע"ז סעי' ג', רצ"ג סעי' ב', ש"ו, ש"ז, ש"ח סעי' ה', סעי' ו', סעי' ל', סעי' ל"ו, סימן שי"ג סעי' ו', סעי' ז', שי"ו סעי' ג' וסעי' ח', שי"ז  סעי' א', שכ"א סעי' ג', שכ"ב סעי' ד', שכ"ד סעי' י', סימן שכ"ה, שכ"ח סעי' א', סעי' ג', סעי' ח', סעי' י"ב, סעי' י"ג, סעי' כ"ד, סעי' כ"ו, של"א סעי' ה', סעי' ו', של"ב סעי' א', של"ד סעי' ד', של"ז סעי' א, שמ"א סעי' ב', סעי' ג', מסימן שמ"ה דיני רשויות סעי' ו', סעי' ט', סעי' י"ב.‏
<h2>סימנים שו שז</h2>
﻿ דיני שבת התלויים בדבור שאסור לדבר ואיסור אמירה לגוי:‏
[א] כתיב 'וכבדתו כו' ודבר דבר' (ישעיה נח, יג), ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיג, ב): שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול. הלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר, כל שהוא דבר האסור לעשותו בשבת (אפילו דבר מצוה). וכן אסור לומר, סחורה פלונית אקנה למחר. אפילו בשיחת  דברים של חול אסור להרבות (מחבר סי' שז סעי' א).‏
 ובמדרש יש: שבדוחק ובקושי התירו שאלת שלום בשבת (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג: תוס' שבת קיג, ב ד"ה שלא). ובזוהר הקדוש (ח"ב מז, ב) החמירו מאוד מאוד באיסור זה, ואמרו כי 'מחלליה' נאמר על מי שמדבר דברים בטלים בשבת. וממקומו הוא מוכרח, שהרי כתיב 'וביום השביעי תשבות כי  ששת ימים כו' וביום השביעי שבת', נמצא שציונו יוצרינו לשבות כשביתתו, והוא שבת מדיבור, דכתיב (תהלים לג, ו) 'בדבר ה' שמים נעשו'.‏
 ואוי לדור שכך עלתה בימיו, שהרבה איסורים חמורים נעשו כהיתר גמור לרבים מעמי הארץ וגם איזה מהשרידים, ה' הטוב יכפר בעד, כי נשתכחה תורת איסורין מישראל, וגם זה כאחד מהן.‏ שומר נפשו ישמור פיו ולשונו מלדבר בשבת דברים יתרים, והמחמיר שלא לדבר אפילו ההכרחי כי אם בקיצור ובלשון הקודש ורמז לחכם - תבוא עליו ברכה. ונהי שעל פי הדין, בני אדם שסיפרו שמועות ודברי חידושים והוא עונג להם, יש אומרים שמותר לספרם, מכל מקום לא טוב הדיבור. ואם בחול גדל עוון איסור דברים בטלים, והרי זה מושב לצים, על אחת כמה וכמה בשבת קודש. אשרי האיש אשר במושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה. ועל כל פנים, מי שאינו מתענג, אסור לספר כדי שיתענג חבירו. ואסור לספר איזה דבר שמצטער בו או שמצער את חבירו.
‏[ב] אסור לשכור פועלים, ואסור לומר לגוי לשכור לו פועלים בשבת, אף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת. שכל מה שהוא אסור לעשותו, אסור לומר לגוי לעשותו, או לומר לגוי שיאמר לגוי אחר לעשותו. ואפילו לומר לו קודם השבת לעשותו בשבת, אסור (שם סעי' ב).‏
 ויש אוסרין לעכב הגוי בשביל החוב. ואסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון.
‏[ג] אסור ליתן מעות לגוי מערב שבת לקנות לו בשבת (שם סעי' ג). וכן אסור ליתן לו פרקמטיא למכור בשבת.‏
 ואפילו אם לא יאמר לו קנה בשבת או מכור בשבת דשרי, אם יום השוק בשבת ואינו בנמצא לקנות או למכור אלא בו ביום - אסור.‏ וכל שכן אם נותן לו סמוך לשבת, ומקבל ממנו תיכף במוצאי שבת, שפירש לו שיחזיר לו תיכף במוצאי שבת, שהוא אסור, דהוי ליה כמפרש שיעשה בשבת.‏
 ואף מה שהתירו אם לא זכר לו שיקנה בשבת, מכל מקום לא יהנה ישראל ממנו באותה שבת, דעל כל פנים עשה בשביל ישראל.
‏[ד] מי ששכר גוי להוליך סחורתו, ובא הגוי ולקחה מבית ישראל בשבת, אפילו יחד לו מקום וקצץ, אסור, וראוי לענוש העושה (רמ"א שם סעי' ד) בממון. ואם אין לו, בסיגוף. ואם טעה וסבר שמותר, אין עונשין אותו.‏
[ה] אפילו דבר שאינו מלאכה דאורייתא, ואינו אסור לעשותו אלא מדרבנן, אין היתר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, אם לא שיש שם מקצת חולי, או שיהיה צריך לדבר צורך הרבה, או משום הפסד גדול, או מפני מצוה. ויש שאוסרין גם בכהאי גונא, שאין לדמות בשבותין זו לזו (מחבר שם סעי' ה).
‏[ו] אסור לחשוב חשבונות, אפילו אם עברו, כגון כך וכך הוצאתי על דבר פלוני, אם עדיין שכר הפועלים אצלו (שם סעי' ו). אפילו אם מסופק אם יש להם עדיין אצלו. ויש אומרים אפילו פרע כבר. והן לו יהי דשרי, מזה יבוא הדבר הגורם לעתיד, על כן יסתום הפתח וטוב לו.‏
[ז] אסור לומר לחבירו או לגוי שרוצה לשוכרו, עמוד עמי לערב. רק ישאל לו בדרך שאלה, נראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לשוכרו (שם סעי' ז).
‏[ח] נהי שיכול לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, וכן מותר לומר לו לך עמי לכרך פלוני למחר, כיון שהיום היה יכול לילך אם היו בורגנין בדרך, וכן כל כיוצא בזה שיש בו צד היתר לעשותו היום יכול לומר לחבירו שיעשנו למחר. אבל צריך ליזהר שלא יזכיר לו שכירות, ושלא יזכיר שילך בקרון או בסוס, או בדבר שאין בו צד היתר לעשותו היום, אפילו אם אין בו אלא איסור דרבנן. כגון שיש לו פירות מוקצים, או טלאים קטנים שאין הולכין ברגל, כיון שאי אפשר לו להביאם היום - אסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר (שם סעי' ח).‏ וכן אסור לו להחשיך בסוף התחום, כדי שימהר הלילה לילך שם להביאם (שם).‏
 ורבים מעמי הארץ מרגלא בפומייהו לומר: "בלי אמירת שבת למחר אעשה דבר זה", וכסיל לא יבין את זאת שאומרו בשבת ואומר "בלי אמירת שבת", וחושב שבזה ינצל מן האיסור, היש סכלות גדול מזה. וכן על זה הדרך, יש שרוצים לדבר לשון הרע וכדומה, ומקדימין לומר: "לא יחשוב ה' לי  עוון", או: "ה' ימחול לי", ובודאי כי לא יאבה ה' סלוח לו, ותהי עוונותם על עצמותם, וחטאו ישא האיש ההוא שיודע רבונו ומורד בו. ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב, שכאשר ישמע כדברים האלה, יתן לפיו מחסום להאומר, ואמור יאמר לו: שתוק בני שתוק, לא תדבר ולא תחטא, וחטא לא תשא, וקבל שכר להפרישה.
‏[ט] אסור להחשיך בסוף התחום כדי למהר לעשות דבר האסור לעשות בשבת, דכיון דהולך בסוף התחום מינכרא מילתא. ואין היתר להחשיך בסוף התחום, כי אם כשהולך לשמור פירות וכדומה, שהוא דבר המותר לעשות בשבת (שם סעי' ח-ט).‏
[י] אסור לטייל למצוא סוס או ספינה או קרון (רמ"א סי' שו סעי' א), או לעיין נכסיו לראות מה צריך למחר, הכל אסור (מחבר שם) היכא דמינכרא מילתא (באר היטב שם ס"ק א).‏ ואין היתר להחשיך כי אם לצורך מצוה (מחבר שם סעי' ג).‏
[יא] אף על פי שמותר להחשיך על התחום להכין צרכי כלה או צורכי המת, ויכול לומר לחבירו לך למקום פלוני לא מצאת במנה טול במאתים, אבל לא יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו. וכן אם לקח ממנו בשמונה, לא יאמר לו: תן לי עוד בשנים ואהיה חייב לך עשרה (שם).
‏[יב] שכיר יום לשמור זרעים או ללמוד וכדומה, אינו נותן לו שכר שבת. ולא יאמר תן לי של שבת, אלא יאמר תן לי שכר השבוע או החודש (שם סעי' ד). וכשמשכיר, לא ישכיר בכך וכך ליום.‏
 והמלוים בריבית לגוים, אם פורע לו באמצע שבוע ומחשב לימים, לא יגבה שכר שבת, או יעשה חשבון לפחות לפי הימים החסרים (מג"א שם ס"ק ז).‏ ויש אומרים דאסור להשכיר חזנים וכדומה בשביל שבתות וימים טובים לחוד (שם סעי' ה). ועל כל פנים אינו רואה סימן ברכה.‏
[יג] אסור ליתן מתנה לחבירו ביום טוב ובשבת, אלא לצורך מצוה או לצורך שבת. ואפילו להתחייב ליתן כך וכך מעות אסור, דדוקא לגבוה שרי. ואסור ליתן משכון אם לא לצורך שבת (באר היטב שם ס"ק ו).‏ ויש מי שאומר שהקורא בתורה שאומרים לו 'מי שבירך' ונודר לצדקה או לחזן וכדומה, אסור בשבת לפסוק כמה יתן (רמ"א שם סעי' ו).‏
[יד] אף על פי שמותר לשדך התינוק ליארס, וללמדו ספר או אומנות, לא הותר כי אם לדבר אם רוצה להשתכר, אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור (מחבר שם).‏ ולהקדיש ספר תורה או חפץ לבית הכנסת, יש אומרים דאסור, אם לא היה בלבו קודם לכן (ט"ז שם ס"ק יב). ויש אומרים דלא סגי בלבו, אלא צריך שיקדישנו בפיו קודם שבת.‏
[טו] אף על פי שהרהור בעסקיו מותר, מכל מקום משום עונג שבת - מצוה שלא יחשוב בהם כלל, ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה (שם סעי' ח).‏ והשעה צריכה לדבק מחשבתו בקונו, ולעורר את האהבה והיראה ושמחה רבה. והחכם עיניו בראשו אל צור קדשו, וטהרו וקדשו, נזר אלהיו על ראשו. ומה גם אם יש לו מתוך ההרהור טרדת לב, או נדנוד דאגה, אסור, שצריך מנוחת שלום השקט ובטח וכו'.‏
[טז] הכרזת מצוה שמי שיתן יותר הוא יזכה בה, יש מי שקרא ערער, דדמי למקח וממכר. ומנהג חסידים ואנשי מעשה שכל מה שהוציא מפיו ליתן, נותן לצדקה, אפילו קנה חבירו המצוה. וכל ירא שמים יזהרו בזה. וכן אסור לקנות מקומות בית הכנסת, ואתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותם (מג"א שם ס"ק  טו). ולא טוב עשו מה שמוכרין האתרוג למזכה את הרבים מיום טוב ראשון ליום טוב שני. וכן לקנות שופר או אתרוג ביום טוב אסור.‏
[יז] יש אוסרין לקנות בית אפילו בארץ ישראל. ומאי דשרי בארץ ישראל, הוא שאם קנה בערב שבת מותר לומר לגוי לכתוב בשבת. ואסור להשכיר או לקנות בית.
‏[יח] אין מחרימין בשבת כי אם לצורך השבת (שם סעי' יב), או למי שחילל שבת. וכן אין להתיר החרם כי אם לצורך השבת.‏
[יט] ולהכריז בשבת על קרקע הנמכר, שכל מי שיש לו זכות עליו יבוא ויגיד, ואם לאו - יאבד זכותו, אסור, רק יכריז שיבוא ויגיד לחוד (שם סעי' יג). וכן אסור להכריז יין בשבת ולהזכיר סכום המקח (רמ"א שם).
‏[כ] כשלווה בשבת לצורך שבת, ואינו רוצה להאמינו, שמניח משכון אצלו, לא יאמר לו: הילך המשכון, דהוי כעובדין דחול (רמ"א סי' שז סעי' יא), אלא יאמר: החזק בזה הבטחון עד שאפרע לך.‏
[כא] ואסור למדוד בשבת מדידה שאינה של מצוה (מחבר סי' שו סעי' ז).
‏[כב] אם כתב בכתב כמה אורחים זימן, וכן אותם הרושמים בכתב השכבות ונדבות ומדליקין, אסור לקרותו בשבת (שם סי' שז סעי' יב). ואפשר דיש מקום להתיר בהשכבות ונדבות ולחיי, דבציבור ליכא למגזר, וגם שעושים להקל מטורח הציבור. ועיין בתשובת שדה הארץ סימן כ"א שהתיר.‏
 ושטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות, ויש אומרים שגם איגרות של שאלת שלום (אם אינן בלשון הקודש), אסור לקרותן. ואפילו לעיין בלא קריאה אסור (שם סעי' יג). ואין היתר לקרות כי אם באגרות השולח לו ואינו יודע מה כתוב בה, שאז מותר משום חשש שמא יש בה ענין של פיקוח  נפש. ולא יקרא בפיו, אלא יעיין בה (שם סעי' יד).‏
 ואם הוא חתום או קשור, יש מתירין לומר לגוי: איני יכול לקרותו כל זמן שאינו פתוח, אבל לא יאמר לפתחו (ועיין פרי חדש יורה דעה סימן קי"ח ס"ק י"ח. ועיין כסא אליהו סימן ש"ז סק"א). כג) צורות או דיוקנאות שכתוב תחתיהן זו צורה פלונית, וזה דיוקן פלוני, אסור לקרות בו בשבת (שם סעי'  טז). וכן מליצות ומשלים של שיחת חולין, ודברי חשק, וספרי מלחמות, אסור לקרות בהן בשבת. ואף בחול אסור משום מושב לצים, ועובר משום 'אל תפנו אל האלילים' (ויקרא יט, ד) - אל תפנו אל מדעתכם (שבת קטו, א) ובדברי חשק איכא תו משום מגרה יצר הרע (שם סעי' טז).‏
 ואסור ללמוד בשבת ויום טוב כי אם בדברי תורה, ואפילו בספרי שאר חכמות חיצוניות יש אומרים דאסור (שם סעי' יז).‏ כל שאסור לקרות אסור לטלטל. ועם שיש מתירין לקרות כל שכתוב בלשון הקודש, לאו משנת חסידים היא. ופוק חזי מאי דתני תנא (שבת קטו, א): כל כתבי הקודש כו' שאין קורין בהם, ומפני מה אין קורין בהם, מפני ביטול בית המדרש. ודון מינה, שישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ בשבת, יש בה איסור מוסיף. ועל אחת כמה וכמה בשעת בית המדרש, אם עוזבים מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים, אוי להם אכזרים שגומלים רעה לנפשם, ובמארה הם נארים. והמשכילים יזהירו את העם, ולמוכיחים ינעם, ולשומעים יטעם כצוף דבש אמרי נועם. אלו ואלו נצרפי"ן בבית הדש"ן, ואכל  ושבע ודש"ן.‏
[כד] לשאול מן השד משום רפואה מה שמותר בחול - מותר בשבת, אבל שלא משום רפואה - אסור (שם סעי' יח).
‏[כה] סחורה הנפסדת בשבת על ידי גשמים או דבר אחר, או אי אתי בידקא דמיא ומפסיד ממונו, או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד וכדומה, יש מי שאומר שאסור לומר לגוים כל המציל אינו מפסיד, שלא התירו כי אם בדליקה דוקא (שם סעי' יט).‏
[כו] ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו (שם סעי' כ). ויתבאר עוד לקמן סימן שכ"ה.
‏[כז] אסור לומר לגוי בשבת הילך בשר זה ובשל אותו לצורכך, ואפילו אין מזונותיו עליו (שם סעי' כא).‏
[כח] אפילו בין השמשות אסור אמירה לגוי, אם לא לצורך מצוה.‏ וכל דבר שאסור לומר לגוי לעשותו בשבת, אסור גם כן לרמוז לו לעשותו (מחבר ורמ"א שם סעי' כב). והוא הדין שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה, ולכן יש אוסרין לומר לגוי שיקנח חוטמו כדי שיבין ויסיר הפחם שבראש הנר, דדוקא לרמוז לו מלאכה שיעשה אחר שבת מותר (רמ"א שם ומג"א שם ס"ק לא), אבל כשעושה בשבת - אסור, דהא אפילו [אם] הגוי עשה מלאכה מעצמו לצורך ישראל - אסור ליהנות ממנו, כל שכן לרמוז לו.‏ ולפחות יש ליזהר שלא לומר לו דרך ציווי שיקנח חוטמו, אלא יאמר: הנר אינו מאיר יפה, וכדלעיל סעיף י"ט, דיש מתירין בזה באיסור דרבנן.‏
[כט] טוב שלא לטייל במקום קיבוץ הסוחרים בכל יום. ומי שהלך לשם לבקש בעל חוב גוי, ולחצו להעמיד ערב ובטחון, אף על פי שיש ללמוד עליו זכות, אם מחמת מעשה זה יצא תקלה וקצת חילול ה', אף אי לא עבד איסורא, רשאין לקונסו. ולהבטיח על ספינה שיש לו בה הון עתק, אף על ידי גוי אסור.
‏[ל] אף על פי שלפקח על עסקי רבים מותר לדבר עם הגוי, אבל אסור לעשות מלאכה על ידי גוי להצלת ממון.‏
 וכן יש אומרים שאסור אמירה לגוי במלאכה גמורה, אפילו במקום מצוה.‏ ומה שאין זהירים העולם, ושולחים ביום שבת קודש לקנות איזה פירות מן השוק לצורך שבת, וכן ההולכין לאכול בבית חבריהם ושולחין המאכל על ידי גוי וכדומה, לא אריך למעבד הכי, וירא שמים יחוש בדבר שלא לעשותו. לא מיבעיא למאן דאמר דרשויות שלנו דין רשות הרבים יש בהם, אלא אפילו למאן דאמר דין כרמלית יש להם, מכל מקום מאן דאוסר הוא אפילו בכרמלית. אבל אין למחות ביד הנוהגים היתר.‏ אמנם מה שנוהגים קצת, לשלוח גוי לקנות קאב"י וכדומה ביום שבת לעת ערב לצורך הלילה, זה ודאי איסור גמור הוא, ויש למחות בידם. דמלבד איסור האמירה לגוי דאינה לצורך שבת, עוד בה שמכין משבת לחול, ושומר נפשו ירחק מזה וכזה.
‏[לא] מי שקנה פרקמטיא בשבת, מכין אותו מכת מרדות. ואם יעלו דמי המכירה יותר על דמי לקיחתו, שקלינן ויהבינן לעניים, שלא יהא חוטא נשכר. ואם אותו מקום פרוץ לענין שבת, לפי מה שיראו - יחמירו בו יותר.‏
<h2>סימנים שו שח שט שי שיא</h2>
﻿ דיני דברים האסורים לטלטל בהם בכל אופן:‏
[א] מוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטל, כגון סכין של שחיטה או של מילה, ואיזמל של ספרים, וסכין של סופרים שמיוחד להם לתקן הקולמוסים, כיון שמקפידין שלא לעשות בהם תשמיש אחר - אסור לטלטלו בשבת. ואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו. ואפילו תחובים בנדן עם שאר סכינים, אסור  לטלטל הנדן (מחבר ורמ"א סי' שח סעי' א), אף על פי שהוא בסיס לאיסור והיתר.‏
 והוא הדין לקורנס של בשמים שמקפידין עליו שלא יתלכלך, והוא הדין כלים המיוחדים לסחורה ומקפיד עליהם (שם), אלא אם כן יחדו מבעוד יום למלאכת היתר. ויש מי שאוסר במיוחד לסחורה, אפילו אין מקפיד. ונייר חלק הוי מוקצה, כיון שעומד לכתיבה.
‏[ב] כלי שמלאכתו לאיסור, אינו מותר לטלטלו כי אם לצורך גופו - כגון קורנס לפצע בו אגוזים וקורדום לחתוך בו דבילה, או לצורך מקומו - דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, ואז מותר לו לטלטלו משם ולהניחו בכל מקום שירצה. אבל מחמה לצל, דהיינו שאינו צריך לטלטלו כלל כי אם מפני שירא שישבר או יגנב משם, אסור (מחבר שם סעי' ג).
‏[ג] אפילו כלי שמלאכתו להיתר, חוץ מכוסות וקערות וצלוחית וסכין קטן שעל גבי השולחן, וכתבי הקודש, ואוכלים, כל חוץ מאלו אסור לטלטלם שלא לצורך כלל (שם סעי' ד), אף על פי שמותר לטלטלם מחמה לצל (באר היטב שם ס"ק ז).‏
[ד] ותפילין ושופר אין לטלטל כי אם לצורך גופו ומקומו (רמ"א שם). וכן לולב ומגילה. ויש ליזהר לכתחילה להסיר הטלית מן הכיס מערב שבת, שלא יהא עם התפילין.
‏[ה] כל הכלים שנשברו בשבת, אם אין ראוים לשום מלאכה - אסור לטלטל השברים (מחבר שם סעי' ו). ויש אומרים שצריך שיהא ראוי למלאכתו ראשונה, כדי שלא יהא חשוב נולד (באר היטב שם ס"ק יג). ואם אינו ראוי אסור לטלטל, זולת אם נשברו במקום שיכולים להזיק, כגון זכוכית שנשברו על השולחן או במקום שהולכים, שמותר לטלטל השברים ולפנותם, כדי שלא יזוקו בהם (רמ"א שם). אבל של חרס אסור לפנות, אפילו דורס עליהן ומשברן - דבר שאין מתכוין הוא (מג"א שם ס"ק טז). ושיורי נרות ופתילות חשיב שבר כלי, ואסור לטלטל אפילו לצורך גופו ומקומו.
‏[ו] אף על פי שחתיכת חרס שנשברה וראויה לכסות בה כלי - מותר לטלטלה אפילו במקום שאין כלים מצוים לכסותם בה, אם זרקה לאשפה מבעוד יום - אסור לטלטלה, כיון שבטלה מהיות עוד כלי. ואפילו חזי לעני, הואיל והקצוהו הבעלים שלו, דמוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני. ודוקא חתיכת חרס חשיבה כלי משום דאתיא משברי כלים, אבל דבר שאין בו שייכות כלי, כגון צרורות או אבנים, אף על פי שראוים לכסות בהם כלי, אסור לטלטלם. דכל שאינו כלי כלל, אסור לטלטלו אפילו לצורף גופו, כל שכן לצורך מקומו (מחבר ורמ"א שם סעי' ז).
‏[ד] וכן חתיכות עץ שאינו כלי, אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו, כגון לתקוע במקום בריח לדלת, אם לא שעשה בו קצת תיקון מעשה קודם שבת. ורבים נכשלים בזה, דלא שרי טלטול מוקצה כי אם על ידי גוי (ט"ז שם ס"ק ז), או שחתכו מתחילה מן האילן לצורך, דכיון דלצורך חתכו עשאו כלי גמור.‏
[ז] דלת של שידה תיבה ומגדל, והוא מטלטל (דהיינו דולאף), מותר ליטלה מהם. ואסור להחזירה, גזירה שמא יתקע (מחבר שם סעי' ט).‏ ושל לול של תרנגולים, וכן החלונות, אסור בין ליטול בין להחזיר, דכיון דמחובר לקרקע - אית ביה בנין וסתירה (שם). ולכן אסור אפילו על ידי גוי.‏
[ח] כיסויי בור ודות אין ניטלין אלא אם כן יש להם בית אחיזה, דאז מוכח שהוא כלי. ושל כלים נמי, דאפילו אם הכלים מחוברים בטיט בקרקע, יכולים ליטלם אפילו אין להם בית אחיזה, אך הוא אם תיקנם ועשה בהם מעשה והכינם לכך או שנשתמש בהם מבעוד יום. וכיסוי חביות הקבורות בקרקע לגמרי,  צריכות בית אחיזה (שם סעי' י). ודלתות הבית שנתפרקו, בין בחול בין בשבת, אסור לטלטלם בשבת (באר היטב שם ס"ק יז בשם הרמב"ם).‏
[ט] מחט שלימה חשוב כלי שמלאכתו לאיסור, ומותר לטלטלה לצורך גופה, כגון ליטול את הקוץ או לחצוץ שיניו. ניטל חודה או חור שלה, אם לא יחדה מבעוד יום לאיזה תשמיש - אסור לטלטלה (שם סעי' יא ועי' ט"ז שם ס"ק יא).
‏[י] אף על פי ששיירי מחצלאות מותר לטלטלן, דחזי לכסות בהו טנופים, אם זרקן לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלן (שם סעי' יב).‏
[יא] ושיירי מטלניות שבלו, אם אין בהם שלוש אצבעות על שלוש אצבעות יש אוסרין לטלטלן. ובפרט בטליתות של מצוה, שאדם בודל מהם מלהשתמש בתשמיש מגונה, אסור לטלטלן (שם סעי' יג).
‏[יב] חלוק שכבסו ותחבו בו קנה שאינו מיוחד לכך לנגבו, צריך שישמטנו מעל הקנה. אבל ליקח הקנה מתוכו אסור, לפי שאינו כלי (שם סעי' טז).‏
[יג] כירה שנשמטה אפילו אחת מירכותיה, אסור לטלטלה. וכן ספסל שנשמט אחת מרגליו, וישנו לרגל, ודרכו להיות תקוע בחוזק, אפילו נשמטה מבעוד יום - אסור לטלטלה ולהניחה על גבי ספסל אחרת ולישב עליה, אלא אם כן ישב עליה כך פעם אחת קודם השבת (מחבר ורמ"א שם), גזירה שמא  יתקע הרגל (מג"א שם ס"ק לג). וגם אסור להכניס הרגל לשם משום בנין (רמ"א שם), אם אין דרכו להיות לעולם רפוי (עי' מג"א שם ס"ק לד).‏
[יד] לבנים העומדים לבנין, אסור לטלטלם (עי' מחבר שם סעי' יז).
‏[טו] עצים שקצצם לשריפה, מוקצים הם ואסור לטלטלם, אלא אם כן ישב עליהם מעט מבעוד יום, או חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם (שם סעי' כ), או להשתמש בהם תשמיש של היתר. אבל באבנים יש אומרים דלא סגי בחשב או ישב, עד שיעשה בהן מעשה ויסדרם לישיבה (שם סעי' כא).‏
[טז] אסור לכסות פי חבית באבן או בקעת, או לסגור בהן את הדלת, או להכות בהן הברזא, אף על פי שחשב עליהם מבעוד יום אסור, אלא אם כן יחדה לכך לעולם, אבל יחדה לשבת זו בלבד לא (שם סעי' כב).‏ וכן מוכין דהיינו צמר גפן, וצמר רך, שהם מוקצין למלאכה, אם טמן בהם התבשיל דרך מקרה - אסור לטלטלן, אלא מנער הכיסוי והן נופלות, וכגון שמקצת הכיסוי מגולה שהוא טלטול מן הצד, או שייחדם לכך לעולם (מחבר סי' רנט סעי' א).‏
 וכן הנותנים אבנים ולבנים או עצים העומדים להסקה סביב הקדירה, או לסתום פי התנור, צריך שייחדם לכך לעולם, שכל זמן שלא יחדן אינם חשובים לו ומשליכן, הלכך אסור לטלטלן אם לא הצניעם ויחדן לכך (שם סעי' ב).
‏[יז] טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם מקצת הקדירה מגולה - נוטל ומחזיר על ידי טלטול מן הצד, שאינו נוגע במוקצה, ואם לאו - אינו נוטל (שם סעי' ה).‏
 ויש מי שאומר דלא סגי ביחוד לכך, אלא צריך שיעשה שום מעשה של תיקון מבעוד יום (מחבר סי' שח סעי' כב).
‏[יח] פשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנים על המכה, אם חישב עליהם מבעוד יום לתתם על המכה, או שישב בהם שעה אחת מבעוד יום, או שצבען לשמן, דגלי דעתיה דקיימי למכה, תו ליכא משום מוקצה. ומשום רפואה נמי ליכא, שאינו אלא כמו מלבוש שלא יסרטו בגדיו במכה. ויש אומרים דלא סגי במחשבה לחוד (שם סעי' כד).
‏[יט] עורות שאין עומדים לישיבה, אסור לטלטלן, אלא אם כן חשב מבעוד יום לישב עליהן (רמ"א סי' שח סעי' כה). וכן נסרים העומדים לבנין אסור לטלטלם, אלא אם כן חשב עליהם מבעוד יום להשתמש בהם (מחבר שם סעי' ד).‏
[כ] עצמות וקליפין שאינם ראוים למאכל בהמה, אסור לטלטלם, אלא מנער את הטבלה והן נופלים. ואם יש פת על השלחן אז מותר להגביה הטבלה וליטלה עם הקליפין, שהם בטלים אגב הפת, או שיהא צריך למקום השולחן, שאז אפילו אין עליה כי אם דברים שאינם ראוים, מותר להגביהה ולטלטלה  (שם סעי' כז).‏
 כל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים - מטלטלין. ואם אינו ראוי כי אם למאכל חיה עוף שאינם מצוים, אם יש לו מאותו המין - מותר, ואם לאו - אסור (שם סעי' כט), בשר חי אסור לטלטלו, אלא אי חזי לאכול חי, או שהוא מסריח מאתמול, שמוכן לכלבים (שם סעי' לא). וכן דג שאינו מלוח אסור  לטלטלו מפני שאינו ראוי (שם סעי' לב). ולמאן דאמר נולד אסור, אפילו ראוי למאכל בהמה אסור.‏
[כא] כל דבר מטונף או מאוס, אם היו בחצר שאינו [דר] שם. ואינו במקום דריסת הרגל, אסור להוציאם. ואם ירא מפני התינוק שלא יתלכלך, יכפה עליה כלי (שם סעי' לד).‏ ואפילו היכא דמותר להוציא גרף של רעי ועביט של מי רגלים, אם הניחם מידו - אסור להחזירם, אלא אם כן נתן לתוכם מים (שם סעי' לה), שהם ראוים לשתיית בהמה כשהן בגרף, דאם לא כן אף המים גרף הם (באר היטב שם ס"ק מא בשם הב"י). ויש אומרים דאפילו הכי לא שרי אלא אם צריך לפנות, או כדי להוציא צואה.‏ ואסור לעשות גרף של רעי לכתחילה, דהיינו להביא דבר שעתיד לימאס כדי להוציאו לכשימאס, או להכניס מיטתו ולקבוע ישיבתו אצל גרף של רעי כדי להוציאו, אם לא במקום דאיכא פסידא (שם סעי' לו-לז).‏
[כב] עפר הבית מוקצה הוא ואסור לטלטלו, אלא מכניס קופת עפר מבעוד יום, ומיחד לו קרן זוית, ואז עושה בו כל צורכו, כגון לכסות צואה או רוק. אבל אם לא ייחד לו קרן זוית, בטל אגב עפר הבית, ואסור לטלטלו (שם סעי' לח).
‏[כג] אסור לטלטל בהמה חיה ועוף. ואף על פי שמותר לכפות את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו, בעודן עליו אסור לטלטלו (שם סעי' לט). וכן אם היו עליו בין השמשות, אסורין (באר היטב שם ס"ק מג בשם הלבוש).‏
 וכל בהמה חיה ועוף מדדים אותם בחצר, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדין ומוליכן אם צריכין הבעלי חיים לכך, ושרי משום צער בעלי חיים. ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, דמוקצין [הם], ואסור לטלטלן. חוץ מתרנגולת שאין מדדין אותה מפני שמגבהת עצמה מן הארץ, ונמצא  זה מטלטל (שם סעי' מ).‏
 האשה מדדה את בנה, אפילו ברשות הרבים, ובלבד שלא תגררהו, אלא יהא מגביה רגלו אחת ויניח השניה על הארץ וישען עליה (שם סעי' מא).‏ ואיסור טלטול בהמה חיה ועוף, הוא אפילו לצורך גופו ומקומו, שלא התירו לצורך כי אם בכלים לחוד.‏
[כד] אף על פי שמותר ליגע במוקצה, צריך ליזהר שלא יהא מנענע אפילו מקצתו (שם סעי' מב).
‏[כה] יש אוסרים לשחוק בשבת ויום טוב בכדור לטלטלו (שם סעי' מה). ויש אוסרין לטלטל בגד שעטנז אם לא לצורך גופו ומקומו (שם סעי' מז ובאר היטב שם ס"ק מז בשם הרש"ל).‏
 ספרי חכמות חיצוניות שאין קורין בהם, יש מי שאומר שאסור לטלטל.‏ וכן כלי שמורה השעות, יש אוסרים לטלטל (רמ"א שם סעי' נא).‏
[כו] מה שהוא ראוי לעניים, והוא בביתו של עני, הוי מוקצה לעשירים, כיון דלדידהו לא חזי. אלא דמי שהוא בביתו של עני, גריר בתר בעל הבית, אפילו עשיר. אבל מוקצה לעשיר, והוא בביתו, אסור לכל העניים (מחבר שם סעי' נב), כאילו זרקו כבר לאשפה (באר היטב שם ס"ק נ).
‏[כז] נוטל אדם את בנו והאבן בידו, ולא חשיב טלטול לאבן, והוא שיש לו געגועין על אביו שאם לא יטלנו יחלה, אבל אם אין לו געגועין עליו לא. ואפילו כשיש לו געגועין עליו, לא התירו אלא באבן, אבל אם דינר בידו אסור, דילמא נפיל ואתי אבוה לאתויי (מחבר סי' שט סעי' א).‏
[כח] כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה, אם הם פירות רטובים, כגון תאנים וענבים, יטול אותה כמות שהיא, שאם ינער הפירות מתוכה יפסדו. אבל אם הם פירות שאינם נפסדים, ינערם וינער גם האבן עמהם. ולא יטלנה עמהם אם אינו צריך למקום הכלכלה (שם סעי' ג).
‏[כט] שכח אבן על פי החבית, או מעות על הכר, מטה החבית על צידה והאבן נופלת, ומנער הכר והמעות נופלים (שם סעי' ד). ואם עשה כן לצורך המעות שלא יגנבו, אסור (באר היטב שם ס"ק ד בשם הב"י).‏
 ולא שרי כי אם להטות ולנער, אבל לא לטלטלם עם האבן ועם המעות שעליהם לפנותם ממקומם, אלא אם צריך למקום החבית והכר, ולא הספיק לו ההטייה והניעור (שם סעי' ה).‏ וכל זה בשוכח, אבל אם הניחם עליה מדעתו, על דעת שישארו שם כל השבת, לא. ויש אומרים דהוא הדין אפילו הניחם על דעת שישארו שם בכניסת שבת כדי שיטלם משם בשבת, אסור להטות ולנער.‏
 ואפילו נטל האיסור משם, אסור לטלטל הכלי, דמאחר שנעשה בסיס לדבר האסור למקצת השבת - אסור כל השבת כולה (מחבר ורמ"א שם סעי' ד).‏ ולדעת זו, כשמעמידין נר דולק על המפה שעל השולחן, יש לאסור לטלטל המפה ההיא בכל השבת, ואפילו לצורך גופו ומקומו (ט"ז שם ס"ק א). ולא דמי לעצמות וקליפין שעל הטבלה, [דכיון] דאינו חושש היכן יפלו, ולא איכפת ליה שיהיו מונחים שם דוקא, חשיב כשוכח.‏
[ל] אף על פי שאם אדם הניח דבר מוקצה על של חבירו, לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האסור, דאין אדם אוסר של חבירו שלא מדעתו (רמ"א שם), אם עושה בטובת חבירו - יש להסתפק דמסתמא ניחא ליה (מג"א שם ס"ק ח).
‏[לא] גרוגרות וצמוקים שמניחין אותם ליבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתיבשו, וכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם. וכיון דאיכא תרתי, דהניחו בידים, ולא חזו, הוי מקצה (מחבר סי' שי סעי' ב). דבמידי דאכילה בעינן תרתי. ואפילו הזמינם, כל זמן שאינם ראוים - הזמנה לאו מילתא היא.
‏[לב] כל דבר שאסור לטלטלו אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, מפני שאוסר הכלי בטלטול, ונמצא מבטל הכלי מהיכנו. ולכן אין להכין כלי ליתן לתוכו קליפי ביצים וכדומה (עיין לעיל בסעי' כ"ד). [ולכפות כלי מותר], וכשכופה עליו כלי צריך ליזהר שלא יגע בו וינענעו (שם סעי' ו). ולכן אין ליתן כלי שישבו עליו העופות סוף השבת.
‏[לג] תיבה המיוחדת למעות, וכן כיס המיוחד למעות, יש מי שאומר דאסור לטלטל אפילו סילק המעות מבעוד יום, אם לא לצורך גופו או מקומו, או שעשה בו מעשה וסלקו מן מן היחוד, או שהכיס תפור בבגדו. ואם שכח מעות בכיס התפור בבגדו, אף על פי שמותר לטלטל הבגד, אין ללובשו בשבת, דחיישינן שמא יצא בו (רמ"א שם סעי' ז).‏ ואם הניח בתוך הכיס מעות מדעת, אסור להכניס ידו בו, דהכיס נעשה בסיס (מג"א שם ס"ק ז). ואם כיס של מעות נתון תוך כיס של הבגד, אסור לטלטל הבגד, כיון דהכיס הוא כלי בפני עצמו (באר היטב שם ס"ק ט).‏
[לד] כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר, מותר לטלטלו, כגון מחתה שיש עליו מבעוד יום אפר (שאם הוא אפר שהוסק בשבת אסור, ואם נתערב באפר של אתמול בטל ברוב), ולא היה דולק בו אש בין השמשות, שמותר לטלטלו לכסות בו רוק או צואה, ויש עליו גם כן שברי עצים שהם אסורים  בטלטול, מותר לטלטל המחתה כמו שהיא. וכגון שדבר המותר חשוב לדידיה מדבר האסור, אבל אם דבר האסור חשוב אצלו יותר מדבר המותר - בטל אצלו ואסור לטלטלו.‏
 ודוקא אם צריך לאפרו או צריך למקום המחתה, אבל אם אינו צריך כי אם לגוף המחתה, ינער האפר ושברי העצים במקומם ויטול המחתה. וכן אם יוכל לנער האיסור לחודיה ינערנו, ולא יטלטלו עם ההיתר.‏ וכל זה אינו כי אם כשהיה ההיתר עם האיסור מבעוד יום, אבל אם היה האיסור עליו מבעוד יום לבדו, לא מהני מה שמניח ההיתר אצלו בשבת (מחבר ורמ"א שם סעי' ח), אם לא שגם האיסור הונח בשבת (ט"ז שם ס"ק ח).‏
 תיבה שיש בה דבר המותר לטלטלו ומעות, אם המעות אינם עיקר - מותר לטלטלה כמו שהיא, על פי התנאים שנתבארו במחתה (מחבר שם סעי' ט).
‏[לה] אפילו מת שירא עליו מפני הדליקה, צריך לחפש אחר ככר או תינוק כדי לטלטלו, או על ידי גוי. אלא שאם אינו מוצא ככר או תינוק או מלבוש, או שום דבר שמלאכתו להיתר, אז מותר לטלטלו. אבל לטלטלו מחמה לצל, לא שרי כי אם על ידי ככר או תינוק או על ידי גוי (מחבר ורמ"א סי' שיא סעי' א-ב-ג).‏ ואסור לטלטל מת על ידי ככר וכדומה לצורך כהנים או דבר אחר, כי אם על ידי גוי יש מתירין (רמ"א שם סעי' ב). ואין הכהנים יכולים לכוף לקרוביו שיוציאוהו, אפילו צריכים ליכנס לבית הכנסת דהוא מצוה. אם לא בנפל, או שיש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו, כופין את הקרובים להוציא המת מביתו, כדי שלא יעבור אדאורייתא (מג"א שם ס"ק יד).‏ ולא התירו לטלטל על ידי ככר או תינוק אלא במת, אבל לא בשאר דברים האסורים לטלטל (מחבר שם סעי' ה).‏
 ואין מזיזים אבר מן המת, לכן אין מעצמין עיניו בשבת (שם סעי' ז).
‏[לו] טלטול מן הצד או על ידי דבר אחר, שמיה טלטול (שם סעי' א). ואסור לדחוף בקנה דבר שהוא מוקצה (ט"ז שם ס"ק ב), וברגל לא שרי כי אם דרך הילוכו. ולא שרי טלטול מן הצד כי אם לצורך דבר המותר (שם סעי' ח), כגון מעות שעל הכר, שכשצריך לכר מנער את הכר והן נופלות (מחבר סי' שט סעי' ד). וכן קליפין שעל השולחן וצריך לשולחן, נוטל את הטבלה ומנערה (מחבר סי' שח סעי' כז). וכן אם צריך למקום המת או לדבר שהמת מוטל עליו, מותר לטלטלו מן הצד, דהיינו שהופכו ממיטה למיטה (מחבר סי' שיא סעי' ה), או שומט את הכר מתחתיו כדי שלא יסריח (שם סעי' ז).‏ וכן אם טמן צנון בארץ ומקצת עליו מגולין, ולא השריש, וגם לא נתכוין לזריעה, שנוטלו אף על פי שבנטילה מזיז עפר ממקומו (דבשדה לא אתי לאשוויי גומות, אבל בבית אסור ליטול הצנון מן הארץ, דאתי לאשוויי גומות). ולא חשיב בסיס לדבר האסור (רמ"א סי' שיא סעי' ח). שלא היתה כוונתו שיהא האוכל משמש לעפר, אדרבה העפר משמש לאוכל (באר היטב שם ס"ק יח).‏ אבל לצורך דבר האסור, אסור אפילו טלטול מן הצד בידו, ולא שרי כי אם בגופו (מחבר שם) שלא יגע ביד. ויש אומרים, דלא שרי כי אם בשוכח, או במניח על מנת ליטלו בשבת, אבל מניח ליטול אחר השבת - אסור (מחבר סי' שט סעי' ד). לז) לטלטל האיזמל אחר המילה, יש אוסרין אם הניחו מידו, רק עד שהיא בידו או ביד מי שנטלה בידו, מניחה במקום שירצה. ודוקא זה שנטל ברשות, אבל אם שכח ונטל מוקצה בידו, יש אומרים שמניחו תיכף במקומו, עיין בספר 'נהר שלום' ריש סימן ש"ח.
‏[לח] פירות שנשרו מן האילן בשבת, אסור לטלטלן (מחבר סי' שכב סעי' ג). וענפי אילן, אפילו אם נשברו מערב שבת, אסור לטלטל, אלא אם כן חתכן לצורך.‏
 וקיסם שאינו מאכל בהמה, אפילו ליטלו כדי לחצוץ בו שיניו - אסור (שם סעי' ד).‏ וביצה שנולדה בשבת אסור לטלטלה, ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות (שם סעי' א).‏
 וגוי שהביא דורון לישראל בשבת, אם יש במינו במחובר, או שמחוסר צידה, אסור לטלטלן, הואיל ויש ספק שליקטן בשבת (עי' מג"א סי' שכ"ה ס"ק יג).
‏[לט] כלל הדברים המוקצים שאסור לטלטל, מתחלקים לששה חלקים:‏
[א] כלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגם, כגון סכין של שחיטה ושל מילה ושל ספרים.
‏[ב] כלי שמלאכתו לאיסור.‏
[ג] כל דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון אבנים ומעות, ועצים וקורות, ועפר וחול, ומת ובעלי חיים, וגרוגרות וצימוקים שמונחים במקום שמתייבשים, וכל כיוצא בדברים אלו דלא חזו, וזהו מוקצה מחמת גופו.
‏[ד] כלי שמלאכתו להיתר, ומונח עליו אחד מהדברים המוקצים מחמת גופם, כגון חבית שיש עליה אבן, וכר שיש עליו מעות, ואפילו הוסרו אחר כך, כיון שהיו עליהם בין השמשות, כיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא.‏
[ה] דבר שהיה בין השמשות מחובר או מחוסר צידה.
‏[ו] דבר שמוקצה מחמת מצוותו, כגון עצי סוכה ונוייה.‏
[מ] כלל הדברים האסורים משום בנין: כיסוי בור ודות שאין להם בית אחיזה, ודלת לול של תרנגולים, דכיון דמחובר לקרקע ואינו עשוי לכניסה ויציאה - אית [ביה] בנין וסתירה (מחבר סי' ש"ח סעי' ט-י). וכן החלונות אסור להסירם ולהניחם, כיון שהן קבועות חשיב בנין וסתירה (מג"א שם ס"ק ג).
‏[מא] יש אוסרים לטלטל מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה, או ליסטים הבאים לגזלם. ואפילו המקילים, הוא דוקא מפני הליסטים, או מפני הדליקה, שהדבר בהול, וחיישינן דאי לא שרית ליה יבוא לידי איסורא דאורייתא. אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה, אסור לכולי עלמא לטלטל  על ידי ישראל. ואפילו על ידי גוי יש מי שאוסר (מחבר סי' שלד ומג"א שם ס"ק ג).‏
<h2>סימנים שיג שיד שטו</h2>
﻿ דיני בנין וסתירה ואוהל:‏
[א] פקק החלון, כגון לוחות המחוברין שסותמין בו החלון, וכל כיוצא בו דבר שאינו נד כגון וילון, צריך שיחשוב עליו מבעוד יום לסתמו בו.‏ וקנה שהתקינו להיות נועל בו, דמי לבנין יותר מפקק החלון, ולא סגי במחשבה שיחשוב עליו מאתמול, וצריך שיתקננו לכך. לרש"י: היינו שיתקננו לשם כלי, שיהא ראוי לשום תשמיש. ולרבינו תם: אין צריך שיהא ראוי לדבר אחר, אלא כיון שתיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך, סגי. ונגר שהוא יתד שנועלים בו, ותוחבים אותו באסקופה למטה, ודומה טפי לבנין, לא סגי בהכי. ואין נועלים בו אלא אם כן יהא קשור בדלת, או בבריח הדלת (מחבר סי' שיג סעי' א). או שיהא לו בית יד, כמו שעושין טבעת של ברזל באמצע הבריח, שאוחזים בו בשעת פתיחה ונעילה ומושכין את הבריח (ט"ז שם ס"ק  ב).‏
[ב] מקום שאין נכנסין ויוצאים בו תדיר, ועשה דלת לפתחה, אם יש לה ציר או שניכר שהיה לה ציר - מותר להוציא את הדלת ולהחזירה, ובלבד שלא יחזיר הציר למקומו. אבל אם אין להם ציר ולא היה להם ציר, אם הם חוץ למקומן - אין נועלים בהם (שם סעי' ג).‏ והוא הדין בפקק החלון, אם אינו עשוי לפתוח אלא לעיתים רחוקים, הוי כאוהל קבוע (באר היטב שם ס"ק ד' בשם הרא"ש). ויש מי שאומר, דאפילו בבית שמשתמשין בו תדיר, אם הדלת היא עראי, ואין חושש לקבוע אותה כראוי, אלא זקופה כנגד הפתח, מיחזי כבונה, ואסור אם היא בלי ציר (ט"ז שם ס"ק ג).
‏[ג] דלת העשוי מלוח אחד או אפילו מקרשים הרבה, שאין לה אסקופה התחתונה, יש אומרים דאפילו עשוי לכניסה ויציאה תדיר, אם כשפותחין שומטין אותה ועוקרין אותה - אין נועלין בה אפילו יש לה ציר (שם סעי' ד ומג"א שם ס"ק ח). דכיון דאין לה צורת פתח כמו שאר פתחים, נראה כבונה, כיון שהוא מדף אחד שרגילין לבנות כזה בכותל - לא מהני ציר.
‏[ד] כל דבר של פרקים שדרכו להיות מהודק, אסור לפרקו ולהחזירו, ואפילו אם הוא רפוי אסור (רמ"א שם סעי' ו), שמא יתקע בחוזק, כיון שאין דרכה להיות רפויה. והוא הדין בציר של פתח שידה תיבה ומגדל שיצא ממקומו.‏
 וכן ספסל שנשמט אחד מרגליו אסור להחזירו למקומו (מחבר שם סעי' ח).‏ וכן התוקע עץ בעץ, בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד, הרי זה תולדת בונה (שם סעי' ט). וכן התוקע העץ בתוך הקורדום, או הסכין והמזלג לתוך בית יד שלו, חייב.‏
[ה] חצר שנתקלקלה במימי גשמים, אין מותר (לזרוק) [לזרות] בה כי אם תבן, דכיון דלא מבטל ליה התם, דחזי למאכל בהמה או לטיט, לא חשיב כמוסיף על הבנין. אבל דבר דמבטל ליה התם אסור, דאיכא משום אשוויי גומות (מג"א שם ס"ק יז). ואפילו תבן צריך שישנה, שלא יזרה לא בסל ולא  בקופה, אלא בשולי הקופה, שיהפכנה ויביא תבן על שוליה, דהיינו על ידי שינוי, אבל ביד אסור (שם סעי' י).‏
[ו] אף על פי שאמרו אין בנין וסתירה בכלים, הנה מילי שאינו בנין ממש, כגון חבית (שאינה מחזקת ארבעים סאה דאילו מחזקת הוי ליה כאוהל ואפילו שאינו בנין גמור) שנשברה, ודבק שבריה בזפת, יכול לשברה ליקח מה שבתוכה (מחבר ורמ"א סי' שיד סעי' א), דמתוך גריעותא לא חיים עלה, וליכא  למיחש שמא יתכוין לעשות כלי. ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהא לה לפתח, דאם כן הוי ליה מתקן מנא. אבל אם היא שלימה, אסור לשברה אפילו בענין שאינו עושה כלי, ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש, ואפילו להרחיב הנקב אסור (מחבר שם).‏
 והעושה נקב בקרקע הבית כדי שיצאו המים, חייב משום בונה, ולכן אסור אפילו על ידי גוי (באר היטב שם ס"ק ב).
‏[ז] אסור להסיר הצירים שקורין גוזנוס שאחורי התיבה, אם נאבד המפתח (שם סעי' ז). וכן אסור לשבר החשוקים של חבית קטנה, או להסיר אותם. ולשבר הפותחת של ברזל, אפילו על ידי גוי אסור (עי' ט"ז שם ס"ק ח).‏
[ח] אסור ליתן שעוה בנקב החבית לסתמו, מפני שהוא ממרח. ואם היה [היין] יוצא דרך הנקב, אסור לסתמו (שם סעי' יא) אפילו בשאר דברים דלית בהו משום מירוח, כי אם בעץ שהוא דרך לסתום בו, אבל בשאר דברים מיחזי כמתקן (מג"א שם ס"ק טו).
‏[ט] סכין או מסמר שהוא תחוב בכותל של עץ מבעוד יום, אם לא דצה ושלפה מבעוד יום אסור להוציאו בשבת, כיון שהוא דבר מחובר (שם סעי' יב).‏
[י] אסור לעשות גג לאוהל בשבת ויום טוב, אפילו הוא עראי. וגם מחיצה, אם נעשית להתיר סוכה או להתיר טלטול, אסורה (מחבר סי' שטו סעי' א). וכן אסור לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים בפני אור הנר כדי שישמש מטתו, וכן לפני ספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו, אם לא שהיה מבעוד יום  טפח, שאז מותר להוסיף עליה בשבת (רמ"א שם). או אם היא מחיצה נעה ונדה, ותולה המחיצה נגד כל הספרים, דאין עשוי למחיצה אלא לכיסוי בעלמא ולצניעותא. והוא הדין בנר דכהאי גוונא שרי (באר היטב שם ס"ק ב).‏
 וכן לא שרי לעשות גג לאוהל, אלא אם כן יש בעץ שפורס עליו המחצלת וכדומה רוחב טפח, או שאין בין עץ לעץ שלוש טפחים (מחבר שם סעי' ב).
‏[יא] מיטה כשמעמידין אותה, אסור להניח הרגלים תחילה ולהניח עליהם הקרשים, אלא ישים הקרשים תחילה באויר, ואחר כך הרגלים תחתיהם, אם הרגלים הם דפים מחוברים כמו דופני התיבה, דחשיבי מחיצות, והוי ליה הקרשים אוהל (שם סעי' ג).‏
 והיכא שעיקר כוונתו לעשות אוהל לצל, אפילו בלא מחיצות אסור. ולכן יש אוסרין ללבוש הקאפילו אם מתפשט להלן מראשו טפח, משום אוהל (מחבר סי' שא סעי' מ).‏ וכן האומברילה (מטריה) העשויה להגן מפני החמה ומפני הגשמים, לא מיבעיא לפותחה דאסיר (שערי תשובה סי' שא ס"ק לב), אלא אף בפתוחה ועומדת מערב שבת, יש אוסרין לנושאה בידו ולהאהיל על ראשו בין בשבת בין ביום טוב. ישמעו העוברים ויפרשו מאיסורים.‏
[יב] יש מי שאוסר לעשות אוהל, אפילו אין צריך לאויר שתחתיו, אם יש מחיצות גמורות שנוגעות בארץ. ואם צריך לאויר שתחתיו, אסור לכולי עלמא. ולכן מיטה שהיא (נגררת) [נארגת] בחבלים, אם יש בין חבל לחבל שלוש טפחים - אסור לפרוס עליהן סדין, משום דעביד אוהלא, וכן אסור לסלק בגד  התחתון מעליה, משום דקא סתר אהלא אם לא שהיה מערב שבת פרוס עליה כשיעור טפח, שאז מותר לפרוס בשבת על כל המיטה (מחבר סי' שטו סעי' ד).‏
[יג] כל אוהל משופע שאין בגגו טפח, ולא בפחות משלוש סמוך לגגו רוחב טפח, הרי זה אוהל עראי, והעושה אותו לכתחילה בשבת פטור (שם סעי' ח) אבל אסור. ואם יש רוחב טפח בגגו, או תוך שלוש סמוך לגגו, חייב מדאורייתא. ולכן אסור לפרוס סדין על העץ שעל עריסת התינוק, אלא אם כן  מונח פרוס טפח מערב שבת. ואף על גב דדבר שאין מתכוין שרי, היינו כגון שגורר דבר ואין מתכוין לעשות חריץ, מה שאין כן כשמתכוין לעשות מה שהוא עושה. ואסרוהו משום דדמי לבנין.‏
[יד] משמרת שתולין אותה לתת בה שמרים לסננן, ומותחין פיה לכל צד, חשוב עשיית אוהל, כי הוא אוהל על חלל הכלי, ואסור לנטותה (שם סעי' ט). וכן בגד ששוטחין על פי החבית לכסות, לא ישטחנו על פני כולו, משום אוהל, אלא יניח קצת ממנו מגולה אם הכובא חסרה טפח (שם סעי' יג).‏ ואף על גב דהיכא שהמחיצות כבר עשויות ליכא משום אוהל, הכא יש אומרים הטעם הואיל והכובא רחבה יותר מדאי נעשה כאוהל. ונפקא מינה, דהוא הדין לתיבה רחבה שיש עליה כיסוי, אם אינה קבוע בצירים - אסור להניחה עליה בשבת, אף על גב דאינה קבועה כלל ואינה עשויה אלא לפתח בעלמא אסור. ויש אומרים הטעם כיון שבלתי הכיסוי אין ראוי להשתמש בכובא, כי יפול עפר אל המשקה, נמצא שבנתינת הכיסוי הוי ליה כאילו אז עשה גם המחיצות. וכפי זה, בכלי הצריך כיסוי שייך בו משום אוהל כשמכסין, אפילו הוא קטן, כל שיש חלל רוחב טפח, וכשמגלהו הוי סותר אוהל.  ומיהו אין איסור בכיסוי כלי משום אוהל אלא אם אינו מיוחד לכך, כגון שנוטל בגד מעלמא ומכסה על החבית, מה שאין כן בכיסוי המיוחד להם ודרכו בכך תמיד, לא מיחזי כעביד אוהלא, כיון שאין עושה מחיצות בשבת. ויש אומרים דבבגד אף על גב שעשוי לכך שייך אוהל. ויש אומרים שאם מטלטל הכלי ממקום למקום שייך אוהל בכיסוי (עי' ט"ז שם ס"ק יא ובאר היטב שם ס"ק כא).
‏[ז] הנאמוסיא"ה שעושין לישן בתוכה, אסור לנטותה ולפורסה ולקבצה בשבת, ולא מהני אם היא פרוסה קצת מבעוד יום. ויש מתירין בפרוסה טפח מבעוד יום. וירא שמים יזהר שתהיה לפחות פרוסה טפח מבעוד יום, ובשבת יגמור על ידי גוי.‏
<h2>סימן שיו</h2>
﻿ דיני צידה האסורה בשבת:‏
[א] הצד ציפור דרור למגדל שהוא ניצוד בו, ושאר צפרים וצבי לבית או לביבר שהם ניצודים בו, חייב. ואם אינו ניצוד בו, פטור אבל אסור (מחבר סי' שטז סעי' א).‏ הצד צבי ישן או סומא חייב, חיגר או חולה או זקן פטור (שם סעי' ב).‏
 המשסה כלב אחר חיה בשבת הוי צידה, ויש אומרים שאף בחול אסור לצוד בכלבים משום מושב לצים (רמ"א שם), ואינו זוכה לשמחת לויתן (הוי מחשב גודל הפסד עבירה של מושב לצים, הרחק מעליה דרכך) (מג"א שם ס"ק ה).
‏[ב] זבובין אסור לצודן, ולכן יש אומרים שצריך ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה, או לסתום כלי שזבובים בו בשבת, דהוי פסיק רישיה שיצודו שם (מחבר ורמ"א שם סעי' ג). ולפחות אם רואה בעיניו שיש שם זבובים, יפריח מה שנראה בעיניו (באר היטב שם ס"ק ד), או ישים נסר או סמרטוט בכיסוי שישאר קצת פתוח.‏ ואם פורס מחצלת על גבי הכוורת, צריך ליזהר שלא יכוין לצוד, וגם שהוא בענין שאינו מוכרח שיהיו נצודים, כי היכי דלא ליהוי פסיק רישיה (שם סעי' ד).‏
 ואסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים (מג"א שם ס"ק ט). ואסור לפתוח המצודה לפני החתול כדי שיאכל אותו. ואסור להעמיד סם המות לזבובים בשבת. והמצודה היא כלי שמלאכתו לאיסור.
‏[ג] חיה ועוף שנכנס לתוך הבית ונעל בפניו, חייב. ואם נעלו שנים, פטורים אבל אסור. ואם לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים, חייבים (שם סעי' ה).‏
 וכן אם נפתח פתח הלול, אסור לסוגרו, וכל כיוצא בזה. ולכן אין להאכיל לעופות אשר בלול, כי אם על ידי גוי. ואם מעצמו יסגר לית לן בה.
‏[ד] הצד נחשים בשבת, או שאר רמשים המזיקים, אם לרפואה חייב (שם סעי' ז).‏
[ה] שמונה שרצים האמורים בתורה, שהם החולד והעכבר והצב כו', הצדן חייב, והחובל בהם אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור - חייב. ושאר שרצים, אינו חייב החובל בהם אלא אם כן יצא מהם דם. והצדן לצורך - חייב, שלא לצורך או סתם - פטור אבל אסור, ולהרמב"ם (הלכות  שבת פ"י הכ"א) חייב (שם סעי' ח).‏
 וחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה, הרמב"ם (הלכות שבת פ"ח ה"ח) מחייב - שעושה נחת רוח ליצרו, והראב"ד (שם) סובר דפטור אבל אסור. וכהאי גוונא פליגי בקורע. וחובל לרפואה חייב לכולי עלמא.
‏[ו] פרעוש הנקרא פולגא, אסור לצודו, אלא אם כן הוא על בשרו ועוקצו. וכל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד, יש לעשות כן. ואסור להורגו, ואף לא ימללנו בידו שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו ויזרקנו (מחבר ורמ"א שם סעי' ט וט"ז שם ס"ק ח). ואסור לזורקו במים (עי' מג"א שם ס"ק כא). וההורג פרעוש או יתוש כהורג גמל (ט"ז שם ס"ק ט).
‏[ז] ואף על פי שכינה מותר להרגה, המפלה כליו מכנים לא יהרגם, אלא מוללן בידו וזורקן (מחבר שם). ובלילה שאינו יודע אם כינה או פרעוש, אל ימיתנה (באר היטב שם ס"ק יד).‏
 נחש ועקרב, מקום שאינן ממיתים, אם רצין אחריו - מותר להרגן, ואם לאו - אסור, אלא דורסו כדרכו (שם סעי' י). אבל לא ידרוס במקום שיש נמלים או שאר בריות.
‏[ח] לא ישפשף ברגליו רוק על גבי קרקע, משום משוה גומות. רק בליחה היוצאת מן הפה ומן החוטם, דכי לא מכוין למרח ולהשוות גומות - שרי משום מאיסותא לדרסו לפי תומו (שם סעי' יא). ועל גבי נסרים יש מי שאוסר לשפשף, משום מירוח.‏
[ט] חיה ועוף שברשותו, אם הם מורדין אסור לתפסם. ויש אומרים דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו, ואם צדן דהיינו שהכניסן לכלוב, פטור אבל אסור (מחבר ורמ"א שם סעי' יב). ואם יצאו מהבית ומתיירא שלא יאבדו, אם הורגלו בבית - דוחין אותן כדי להכניסן לבית משום פסידא, מכל מקום לטלטל  ולתפוס אותן אסור. אבל עופות שלא הורגלו, אסור לדחותן (מג"א שם ס"ק כו). רק אין מוחין ביד תינוקות קטנים או גוים אם באו לצודן (באר היטב שם ס"ק יח).‏
 ופרה וסוס, וכל שכן שאר חיה ועוף שמרדו, אם צדן חייב חטאת. וחתול דינה כשאר חיה ואסור לתפסה (רמ"א שם).‏ ויש מתירין בקצת דברים אלו, באופן שהעוברין עליו יש להם על מה שיסמוכו. ונפקא מינה, שהבא למחות ישקול בפלס, אם ישמעו - יאמר, ואם לא - הנח להם לישראל מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. זה כלל גדול במצות תוכחה לדבר שאינו מפורש בתורה, או שיש להם על מה שיסמוכו, עת  לחשות ועת לדבר.‏
<h2>סימן שיז</h2>
﻿ דין קשירה ועניבה בשבת:‏
[א] אסור לקשור קשר של קיימא. ויש אומרים דחייב עליו אם הוא של קיימא, אפילו הדיוט. ויש אומרים שכל קשר שאינו עשוי להתיר באותו יום עצמו, מיקרי של קיימא (מחבר ורמ"א סי' שיז סעי' א). ונהי שאינו חייב אלא אם כן עשוי להתקיים לעולם או זמן ארוך, מכל מקום באינו עשוי להתיר  באותו יום - פטור אבל אסור, (ט"ז שם ס"ק א) אפילו אם יכול להתירו באחת מידיו.‏
 ולענין התרתו דינו כמו לענין קשירתו (רמ"א שם). וקשר שאינו של קיימא, אם קשרו קשר אומן אסור. ויש מי שאומר דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה, (דאינן) [דאין אנו] בקיאים איזה מיקרי קשר של אומן, דאם הוא של אומן אפילו באינו של קיימא אסור לקשרו,  והוא הדין להתירו, ולכן חוששין, אם לא במקום צערא דלא גזרו (מחבר ורמ"א שם). ויש אוסרים (מג"א שם ס"ק ו) כי אם על ידי גוי.‏
 והא דבעינן שני קשרים זה על זה, היינו כשקושר שני דברים ביחד, אבל אם עשה קשר בחוט או משיחה - דינו כשני קשרים, דהוי קשר חזק (רמ"א שם).
‏[ב] בית הצואר שנפתח, וחזר האומן וקשרו או תפרו ביחד, וכן זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שהאומנין עושין, אסור לנתק או לחתוך, אף על גב דהתפירה אינה של קיימא, דיש אומרים דאין חילוק בתפירה בין של קיימא לשאינה של קיימא כשאינה במידי דאכילה (רמ"א שם סעי' ג).‏
 ואף על פי שיש מי שמתיר, אין להתיר בפני עם הארץ אפילו לדידיה, וכל כיוצא בזה (שם).
‏[ג] אין קושרין דלי בחבל אם הכלי קבוע בבור (מחבר שם סעי' ד), דמבטל ליה התם - והוי של קיימא. ואפילו חבל גרדי גזרינן אטו חבל דעלמא, הואיל ושם חבל הוא (באר היטב שם ס"ק יא).‏
[ד] יש אומרים דהא דשרי לעשות עניבה בקשר אחד למטה (מחבר ורמ"א שם סעי' ה), היינו דוקא כשעשוי להתיר בו ביום, דאינו מעשה אומן ואינם של קיימא. אבל אם הוא לקיימא, או שאין עשוי להתיר ביומו, כגון בלולב וכיוצא, אסור לעשות קשר למטה, אלא עניבה אחת או שתי עניבות, ולא קשר  כלל (באר היטב שם ס"ק יג).‏
[ה] אין קושרין [חבל] בפני פרה בשני ראשי הפתח בשביל שלא תצא, אם מבטל ראש אחד וחושב להניחו שם. ואין מטלטלין את החבל לקשרו באבוס ובפרה, אלא אם כן היה חבל של גרדי, או שהיה ראש האחד קשור באבוס או בפרה ובא לקשור ראש שני, דשרי [בכל חבל] (שם סעי' ז ומג"א שם  ס"ק טז), דסתמא אותו שהיה קשור כבר מבטל ליה.‏
 ויש אומרים דכל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם, אף על פי שתחילת עשייתו לא היתה על מנת להניח שם, אסור. הלכך אסור לקשור ראשי רצועות המכנסיים בשביל שלא ישמט הרצועה, שלפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם עד שיהא בלוי (באר היטב שם ס"ק יד).
‏[ו] הפותל חבלים מכל מין שיהיה, חייב משום קושר, ושיעורו - כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה, שנמצאת מלאכתו מתקיימת. וכן המפריד הפתיל חייב משום מתיר, אם אינו מתכוין לקלקל בלבד, ושיעורו כהפותל (שם). ולכן אם ציציות הטלית נסתבכו זה עם זה מרוב שזירתן, אסור להפרידם בשבת.
‏[ז] יש מי שאוסר להכניס רצועות המכנסיים וכדומה שנשמטו, אם הנקב צר וצריך טורח.‏
 וכן יש מי שאומר דלמאן דאמר (סוכה יא, ב) לולב צריך אגד, אסור לאגדו ביום טוב, כיון דבלאו הכי לא מתכשר, מתקן מנא. מהאי טעמא אסור לתלות ציצית בשבת.‏ וכן יש מי שאומר דבמכנסיים חדתי אסור להכניס רצועה, אם בדעתו לבטלה שם, דהוי ליה מתקן מנא.‏
<h2>סימן שיט</h2>
﻿ בורר בשבת:‏
[א] אסור לברור אפילו אוכל מתוך פסולת בכלי. וגם בידו לא שרי, כי אם לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד, אבל להניחו אפילו לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב (מחבר ורמ"א סי' שיט סעי' א-ב).‏ וכן אם היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים, בורר אחד מאחד כדי לאכול מיד, ומניח השני (שם סעי' ג), דאותו שרוצה לאכול עתה - חשוב כאוכל, והשני - חשוב פסולת, ואם כן צריך לברור זה שרוצה לאכול עתה דחשוב כאוכל, ולהניח את השני, אבל איפכא לא, דהוי פסולת מתוך אוכל (מג"א שם ס"ק ד).‏ ושני מיני דגים מיקרי שני מיני אוכלים, ואסור לברור אחד מחבירו, אלא בידו כדי לאכלן מיד (רמ"א שם). ויש מי שאומר דיש להחמיר אפילו במין אחד, ולא יברור אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, רק מה שהוא רוצה לאכול עתה, או שיקח סתם מן הבא בידו להניח לסעודה אחרת, לא דרך ברירה (ט"ז שם ס"ק ב).‏ ואם בירר והניח מסעודה לסעודה חייב (מחבר שם).‏
[ב] הבורר פסולת מתוך אוכל אפילו בידו אחת חייב, ואפילו האוכל מרובה ויש יותר טורח בברירת האוכל, אפילו הכי לא יברור הפסולת אפילו כדי לאכלו לאלתר (מחבר ורמ"א שם סעי' ד).‏ ולכן כשבודק הירק שקורין שאלאטה מן העלין המעופשין שבו, לאכול באותה סעודה, לא יברור כי אם דוקא אוכל מתוך פסולת. ואפילו אין העלין הללו פסולת גמור, שראויים לאכילה על ידי הדחק, אסור לברור הפסולת. אלא אם כן הם קלחים מחוברים, כגון חזרת, והעלים מבחוץ מעופש, יסיר המעופש, דהוי ליה כמסיר הקליפה לאכול מן התוך.‏ ולהסיר הצירעה מן הכוס בשבת, יש מתירין מטעם דאין ברירה בלח, וגם את הצירעה ישלח, דלא שייך ברירה אלא מה שצריך לפשפש ולברור, אבל דבר שצף למעלה כבר ברור הוא והוי ליה כמשחל ביניתא מחלבא דאין זה בורר. ויש אומרים דאין להסיר הצירעה והזבובים מן הכוס, דהוי ליה בורר פסולת מתוך אוכל, אלא יקח מן המשקה קצת עמהם (ט"ז שם ס"ק יג).‏ והבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהם חייב, מפני שהפסולת שלהם ממתקת אותם כשישלקו אותם עמהם, ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל וחייב (מחבר שם סעי' ה). אלא ילקט ויתן לתוך פיו אחת אחת.‏
 אם כמות הפסולת מרובה, אסור ואפילו לטלטל, שהאוכל בטל ברוב הפסולת, אם לא היכא דאורחיה בהכי.
‏[ג] אין מוללים מלילות, אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעות. ויש מחמירין וסוברים דחשיב מפרק, ולכן אוסרין לשפשף בידו ולפרק אגוזים ולוזים ושקדים מתוך קליפתן הדקה. וטוב להחמיר, מאחר דיכול לאכלן כך בלא פירוק (מחבר ורמ"א שם סעי' ו).‏
 ושרביטין של קטניות, יש אומרים שאסור לפרכן להוציא הקטניות אלא בעודן לחין, שאף השרביט אוכלים אותו, דאז לא הוי מפרק, רק שמפריד אוכל מאוכל, ולא שרי כי אם לאכול לאלתר (מג"א שם ס"ק ח). וכן אסור לקלוף שומים ובצלים ותפוחים וכדומה, כי אם לאכול לאלתר ולא להניח.
‏[ד] לא יטיל פירות למים כדי שהפסולת יציף על גביו, שגם זה נקרא בורר (מחבר שם סעי' ח). וכן לא ימלא את הצלוחית כדי שיצא הפסולת לחוץ (מג"א שם ס"ק ט).‏
 וכשמסנן חומץ או שאר משקין לא יעשה כמעשהו בחול, אלא צריך שיעשה שינוי, דהיינו שהסודר ישים בפי הכלי שבחומץ, וישפוך לכלי אחר. וזה דוקא למה שצריך לאותה סעודה. ואם עושה כמעשהו בחול שמשים הסודר בקערה ושופך מכלי של חומץ, אסור, וחייב משום בורר, אפילו שיהיה  לאותה סעודה. ויש אוסרין לסנן החומץ שיש בו יתושים ותולעים.‏
[ה] אסור לערות שומן מהמאכל לשמור את השומן, דחשיב בורר, ואפילו אם הוא לאותה סעודה - לא יקח השומן בכף, דכיון שרוצה להניחו לאחר כך - חשיב פסולת, והוי ליה בורר פסולת מתוך אוכל, אלא בקדירה עצמה ישפוך, באופן שהמרק והשומן יערה ביחד ולא יבדילם.
‏[ו] יין או מים שהם צלולים מותר לסננן במשמרת. הואיל וראוי לשתות בלאו הכי (מחבר ורמ"א שם סעי' י). אבל אסור ליתן שמרים במשמרת, אפילו אם תלויה מערב שבת, ואפילו מים צלולים (מחבר שם סעי' ט).‏
 ולא שרי לסנן בסודר, משום ליבון, כי אם במסננת שעשויה לכך ואינו חושש לליבונו (מג"א שם ס"ק יא), או יין ושאר משקין צלולים דשרי. ואם הם עכורים דלא אפשר למשתי הכי כלל, בין יין בין מים אסור לסנן (באר היטב שם ס"ק יב בשם הב"י). ולהרמב"ם (הלכות שבת פ"ח הי"ד) במשמרת  אסור אפילו מים ויין צלולים, ובסודרים לא התירו יין ושאר משקין כי אם בצלולין, אבל לא בעכורין (מחבר שם), אפילו ראויין על ידי הדחק, כל שרוב בני אדם אין שותים כך. ויש מי שאוסר בעכור אפילו רוב בני אדם שותים אותו כך (באר היטב שם ס"ק יג). ולפחות יזהר שיתן הסודר בפי הכד וישפוך על הכוס. וביותר צריך ליזהר בכך בחומץ שיש בו תולעים וכדומה, שלא יסנן כי אם על ידי שינוי כזה (שערי תשובה שם ס"ק טו בשם הגו"ר).‏ וכשמסנן היין בסודר, צריך ליזהר שלא יעשה גומא בסודר לקבל היין, משום שינוי (שם סעי' יא).‏
 ואם מכסה בסודר את כל הכלי, יזהר שלא יהא גבוה טפח משום אוהל (ט"ז שם ס"ק יא). ואם מסנן בכפיפה מצרית או בנפה וכברה וכדומה, יזהר שלא יגביה הכפיפה משולי הכלי טפח, משום שינוי (שם סעי' יב ומג"א שם ס"ק יג).‏ ואם מערה בנחת מכלי לחבירו, יזהר שכשישפוך הקילוח ומתחילין לירד ניצוצות קטנות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים, שאם לא יעשה כן - הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר (שם סעי' יד).‏ ומים שיש בהם תולעים אסור לסנן, רק שותה אותם על ידי מפה, דלא שייך בורר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה, לא במעכב את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו (שם סעי' טז). ויש אוסרין, דסבירא להו אפילו בבגד נקי, שרייתו זהו כיבוסו (מג"א שם ס"ק יז).‏
<h2>סימן שכ</h2>
﻿ דיני סחיטה בשבת:‏
[א] זיתים וענבים אסור לסחטן, כי אם לתוך קדירה שיש בה תבשיל כדי לתקן האוכל, דהוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי, אבל אם אין בה תבשיל, אסור. ואם יצאו מעצמן. אם לא נתרסקו מערב שבת, וגם אין יין בגיגית שהענבים בתוכה, משקין היוצאין מהן אסורים. ותותים ורמונין אסור לסחטן  (מחבר סי' שכ סעי' א-ד). ושאר כל הפירות, אם מכוין להוציא מהן משקה לצורך המשקה, וגילה דעתו שבשביל המשקין היוצא הוא סוחט, ולא בשביל לרכך או למתק את הפרי, אסור אף בשאר פירות (ט"ז שם ס"ק א).‏
 ויש מי שאוסר למצוץ משקה הנבלע בפת או בבשר, או למצוץ בפה מענבים המשקה בלבד (רמ"א שם סעי' א ומג"א שם ס"ק ג). ויש אומרים דבפירות שאין דרך לסחטן בשום (תקופה) [מקום], אין איסור סחיטה, דאמרינן בטלה דעתו. וטוב ליזהר.
‏[ב] אף על פי שמותר לסחוט פירות לתוך קדירה שיש בה תבשיל, הבוסר יש אומרים דאסור לסחטו לתוך האוכל, הואיל ואינו ראוי לאכול (מחבר ורמ"א שם סעי' ד-ה) הוי כבורר אוכל מתוך פסולת. והוא הדין בשאר פירות שאינן ראויין לאכילה (מג"א שם ס"ק ז).‏
 ואסור לסחוט לימונים לתוך קערה ריקנית וליתן מהם אחר כך לאוכלים. או מי שעושה לימונאדה, הנכון שיתן הסוקא"ר בכוס, ועל הסוקא"ר יתן הלימון, ואחר כך המים.
‏[ג] אם סוחט כבשים או פירות ואינו צריך למים, אלא לתקנם לאכילה, שרי. ואם צריך למימיהן, אין מותר לסחוט כי אם לתוך קדירה שיש בה אוכל, אבל לתוך משקה אסור (מג"א שם ס"ק י). ולרבינו תם ורבינו חננאל כל שהוא צריך למימיהן חייב חטאת, אפילו סחט לקדירה שיש בה אוכל. ולדבריו אסור אפילו לסחוט לימונים לתוך המאכל (מחבר ורמ"א שם סעי' ז). ועיין אליה רבא סק"ד.
‏[ד] צריך ליזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד, ואם יטול יזהר שלא ידחקם בין ידיו שלא יהא מרסק (מחבר שם סעי' יא). והרא"ש היה נזהר שלא להשתין בשלג (שם סעי' יד). וכל שכן שאסור לעשות פילוטא"ש.‏
[ה] אסור לפרוס סודר על פי החבית וליתן על גבי הכלי שדולין בו, שמא יבוא לידי סחיטה, אלא אם כן הוא בגד העשוי לפרוס עליו, שאינו חושש עליו לסוחטו (שם סעי' טו).‏ ואסור להדק מוכין בפי פך שיש בו משקין, דכשמהדק והוא לח הוא נסחט (שם סעי' טז).‏
 וספוג אין מקנחין בו, אלא אם כן יש לו בית אחיזה, גזירה שמא יסחוט (שם סעי' יז). וחבית שפוקקין בפקק של פשתן לסתום נקב שסביב הברזא, שאי אפשר שלא יסחוט, יש ליזהר שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקין הנקב, דכיון דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה, וגם שהמשקה היוצא  והולך לאיבוד, שרי (שם סעי' יח). וזה דוקא בסוחט פירות וכדומה, דלא אסיר אלא משום מפרק שהוא תולדה דדש (באר היטב שם ס"ק כא בשם הפוסקים), אבל בסוחט בגד מן המים דאיכא נמי משום מלבן - אסור, ואפילו אם המים הולכין לאיבוד אסור. ויין לבן, יש מי שאומר שהוא מכבס כמו מים (ט"ז שם ס"ק יב).‏ ואם נשפך שיכר או שאר משקין שאינם מלבנים על הבגד של צמר או פשתים, והוא רוצה לנקותו, על כל פנים לא ישאב משם בדוחק תוך כף אחת לשפוך לחוץ, דאף על גב דישליכנה לאיבוד, מכל מקום בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור, דהוי תולדה דמפרק, ולא יועיל מה שישפוך אחר כך הכף לחוץ, דזהו מעוות לא יוכל לתקון.‏ רק בסכין יש היתר לדחות מעל המפה, ולגרור על ידו המשקה שנשפך על המפה, ויזוב לאיבוד. אבל אם מים או יין לבן נשפך על המפה, אסור לגרור אפילו בסכין וכדומה, דהוי ליה מכבס (ט"ז שם), אלא מקנח בסמרטוט בקל, כדלעיל סימן ש"ב, או יניח שם הסמרטוט.‏
[ו] יש מי שאומר, שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום צובע (שם סעי' כ). וכל שכן בבגד אדום, דמתקן הוא (מג"א שם ס"ק כה).‏ ולדעת הרמב"ם (הלכות שבת פ"ט הי"ד), העושה עין הצבע במים, שנתן סם ונעשה שחור וכדומה, חייב. ואפשר דהכי נמי למיחש בעי שלא ליתן יין לתוך המים שמתאדמים, אלא יתן המים תחילה.
‏[ה] יש מי שאומר, דאסור ליתן הקרח בחמה או כנגד המדורה, משום נולד, אלא אם כן הוא מעורב במים. וכן בנהר אסור לשבר הקרח כדי ליטול מים מתחתיו, כי אם בכלי מותר.‏
<h2>סימן שכא</h2>
﻿ דיני תיקוני מאכל:‏
[א] אסור למלוח חתיכות צנון או בצלים ושומין וקישואין, וכיוצא בהן (ט"ז שם ס"ק ב) דברים שדרך לכבוש, אסור למלוח הרבה ביחד. ותרתי תנאי יש באיסור מליחה, [אחד] במה שדומה לעיבוד, דהיינו דבר שמועיל לו המלח ומתקנו, אי מטעם שהוא שוהה הרבה כדי שיצא מרירותו אחר שיזיע כדרכו,  ובזה אפילו כי מטבל חדא חדא ומניח קצת זמן אסור. שנית, מטעם שמולח הרבה ביחד, ואז אפילו שאינו שוהה אסור, דגם בזה דומה לעיבוד. ולכן צריך ליזהר שלא למלוח כלל, אלא מטבל כל אחד במלח ואוכל (מחבר סי' שכא סעי' ג וט"ז שם ס"ק א).‏
 וכשעושין ירק שקורין שאלאטה, או קערה של צנון מחותך, ונותנין בו מלח, צריך ליזהר שלא להניח אותו כלל להזיע, אלא שופך תיכף השמן והחומץ, או יתן מקודם השמן והחומץ. אבל אם מולחין הירק בפני עצמו תחילה, ומשהין אותו כך, ומסננין המים שיוצאין ממנו, ואחר כך מערבין אותו עם  שמן וחומץ, זה איסור גמור, דדמי לעיבוד, כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח.‏
 והיותר טוב שלא למלוח כלל, רק מטביל כל חתיכה במלח ואוכל. ובשר וביצה מבושלת, נהי דשרי למלוח הרבה, אבל אסור למלוח להניח מסעודה לסעודה (שם סעי' ג-ה ובאר היטב שם ס"ק ט).
‏[ב] הכובש כבשין אסור, מפני שהוא כמבשל (שם סעי' ג). ומטעם זה אסור לשפוך בשבת יין או שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ, כדי שגם זה יהיה חומץ אחר כך, דזה הוי ככובש, דהא מתכוין שיתחמץ (ט"ז שם ס"ק ג).‏
[ג] בשר או דג אסור למולחו בשבת כדי שלא יסריח, ואפילו במקום הפסד אסור, ואפילו רוצה לאוכלו כך חי אסור, דמיחזי כעיבוד, לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו.‏ ואסור להדיח הבשר שחל יום שלישי להיות בשבת כדי שלא יאסר לבישול, דכיון שאינו רוצה לאכלו בו ביום, אסור להדיחו. ויש אומרים דאפילו על ידי גוי אסור, כיון דליכא פסידא כל כך, שיכול לאכלו צלי (מג"א שם ס"ק ז). וראוי לאסור אם הניחו לכתחילה, והיותר טוב ליטול ידיו עליו (שערי תשובה שם ס"ק ט).
‏[ד] אין לדוך פלפלין כי אם בקתא של סכין או בשולי הקערה (שם סעי' ז), דהוי שינוי גמור. אבל במכתשת, או לחתכה בסכין, אסור. והוא הדין לכל תבלין (מג"א שם ס"ק ט).‏
[ה] אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ שקורין ראלי"ו (שם סעי' י). ודבר שאינו חפץ לאכלו, אסור ללעסו, משום טחינה (מג"א שם ס"ק י). והמחתך הירק דק דק חייב משום טוחן. והוא הדין דאסור לחתוך גרוגרות וחרובים לזקנים. ודוקא פירות שהם גידולי קרקע ושייך במינו טחינה (מחבר  ורמ"א שם סעי' יב ובאר היטב שם ס"ק יד), אבל מותר לפרר לחם לפני התרנגולין, הואיל וכבר נטחן - אין טוחן אחר טוחן. ואם לאכול מיד הכל, שרי, מידי דהוה אבורר לאכול מיד דשרי (רמ"א שם).‏
[ו] אסור לרדות חלות דבש מהכוורת, אם דבוקים בכוורת ולא נתרסקו, שדומה לתולש (מחבר ורמ"א שם סעי' יג). ואם נתלש ולא נתרסקו, אסור לסחטן, כדין זיתים וענבים (מג"א שם ס"ק טז).
‏[ז] יש אוסרין למלול מלילות בשבת כדי לפרק האוכל מתוך הקשין, אלא מולל בראשי אצבעותיו (מחבר סי' שיט סעי' ו) כדי לרכך האוכל בלבד.‏
<h2>סימן שכב</h2>
﻿ דין נולד בשבת ודין גורל:‏
[א] ביצה שנולדה בשבת אסור אפילו לטלטלה, ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות. ואם כופה כלי עליה שלא תשבר, צריך ליזהר שלא יגע בה. ובשבת שלאחר יום טוב או לפניו, נולדה בזה אסורה בזה (מחבר סי' שכב סעי' א-ב).
‏[ב] פירות שנשרו מן האילן בשבת, אסורים בו ביום אפילו לטלטל (שם סעי' ג). ואפילו ספקן אסור.‏
[ג] קיסם שאינו אוכל בהמה, אפילו ליטלו כדי לחצוץ בו שיניו אסור (שם סעי' ד), אם לא תיקנו והכינו לכך.
‏[ד] אסור להטיל גורל, לומר למי שיצא לו גורל פלוני יהיה חלק פלוני שלו, ודוקא עם בניו ועם בני ביתו שרי. ויש אומרים דצריך שיהיו החלקים שוים, ואינו עושה אלא כדי להשוותם שלא להטיל קנאה ביניהם, אבל עם אחרים אסור אפילו בחלקים שוים, כיון שמקפידין זה על זה - יבואו לידי מדה ומשקל. ובאין החלקים שוים, אפילו בחול אסור, משום קוביא (שם סעי' ו).‏ ואסור להטיל גורל בשבת, אפילו על ידי גוי (רמ"א שם), ואפילו לדבר מצוה (עי' שערי תשובה שם ס"ק ו).‏
<h2>סימן שכג</h2>
﻿ דין קנין שבת והדחת כלים וטבילתן:‏
[א] למדוד בכלי המיוחד למידה, ולשפוך לתוך כליו של לוקח, אסור. ויש מקילין אם ממעט או מוסיף מעט (מחבר ורמ"א סי' שכג סעי' א). ואומר לחבירו מלא לי כלי זה ולמחר נמדוד אותו, אבל לומר תן לי מידה כך וכך - יש אוסרין (מחבר ורמ"א שם סעי' ב).‏ וכן יש אוסרין להזכיר שם דמים, ובדבר שאין מקחו ידוע אסור להזכיר דמים לכולי עלמא (מחבר ורמ"א שם סעי' ד). שאם אין לו קצבה, ומחוסר פסיקא, אסור לומר תן לי בפשוט או בשנים, אפילו נוטל ממה שנותן לו, דאין לומר שאין כוונתו אלא לומר כמה הוא צריך, שהרי אינו יודע מה יתן לו (מג"א שם ס"ק ה).
‏[ב] וכן אסור להזכיר סכום מנין, לומר הרי יש לך בידי חמשים אגוזים, תן לי חמשים אחרים, והרי יש לך בידי מאה, וכי האי גוונא אסור לכולי עלמא בסכום דמים ובסכום מידה (מחבר ורמ"א שם), או לצרף הישן על החדש בחשבון אסור.‏
 אסור לכתוב בפתקאות סכום מעות. וכשלוקח היין מניח הפתק במקום ששם האיש כתוב, דאסור לקרות בפתקאות האלו, דהוי שטרי הדיוטות. ולא שרי כי אם לצורך מצוה (מג"א שם ס"ק ה).
‏[ג] אסור להדיח כלים אם יודע שלא יצטרך עוד להם (שם סעי' ו).‏
[ד] יש אוסרים להטביל כלי חדש הטעון טבילה. וירא שמים יוצא ידי כולם, ויתן הכלי לגוי במתנה, ויחזור וישאלנו ממנו (שם סעי' ז), וביום ראשון יטביל בלא ברכה (ט"ז שם ס"ק ה). ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים, ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה (רמ"א שם). אבל לא יברך (מג"א שם  ס"ק יג). ויטבול ידיו תחילה, ואחר כך ישקע כל הכלי במים. ואין לעשות כן אלא לצורך גדול.‏
<h2>סימן שכד</h2>
﻿ דיני הכנת מאכל לבהמה בשבת:‏
[א] לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו, אלא משער באומד הדעת (מחבר סי' שכד סעי' ב).‏ ואין כוברים את התבן בכברה שיפול המוץ לארץ, ולא יניחנו במקום גבוה כדי שירד המוץ. אלא נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס, והמוץ נופל מאליו בלי מתכוין (שם סעי' א).‏
[ב] אין גובלין מורסן הרבה לבהמה או לתרנגולין, אלא נותנין בו מים ומעביר בו תרווד או מקל שתי וערב, כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב התרווד או המקל - מותר. או מנערו מכלי אל כלי כדי שיתערב (שם סעי' ג). ויש מי שאוסר לנער מכלי אל כלי.‏ ואסור להכין יותר מהצורך להיום (מג"א שם ס"ק ב). ויש מי שאוסר ליתן מים על גבי מורסן בשבת אפילו כהאי גוונא, בפרט במורסן שלנו שיש בו קמח - יש לאסור ליתן מים (מחבר שם סעי' ג וט"ז שם ס"ק ב).‏
[ג] יש מי שאומר, דלא שרי להתיר שבלים הקשורים כדי שתאכל מהם הבהמה, כי אם בקשר שאינו של קיימא (רמ"א שם סעי' ד).
‏[ד] אסור לשפשף בידים כדרך שעושים באוכלי בהמה כדי שיהיו נוחים לאכלם, דלמשוי אוכל דבר שאינו אוכל מותר לעשות אוכל, אבל מטרח באוכל בדבר שהוא ראוי לאכילה, לא טרחינן להכשירו ולתקנו יותר (מחבר שם).‏
[ה] אסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות. דאף על פי שמותר לטחון אוכלים, היינו משום שאין צריך טחינה, דאי בעי אכיל ליה כמות שהוא שלם, מה שאין כן לחתוך בשר חי דק דק לעופות, דכיון דלא אכלי ליה בלאו הכי, הוי ליה טוחן שהיא מלאכה גמורה (רמ"א סי' שכא סעי' ט) שאסור לעשותה  אפילו ביום טוב בשביל בהמה. ואם הוא נאכל בלאו הכי, אסור גם כן מטעם דמטרח באוכלא לא טרחינן.‏
[ו] המלעיטין בהמות ועופות, אין נותנין המאכל למקום שאינה יכולה להחזיר, כי אם למקום שיכולה להחזיר (מחבר סי' שכד סעי' ט).
‏[ז] אין נותנים מים ומזונות כי אם לפני בהמות וחיות ועופות בייתיות. ולפני כלב מותר ליתן לו כשהוא בייתי דוקא (שם סעי' יא). ועיין נהר שלום.‏
[ח] מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים מחוברים, דלא חיישינן שמא יתלוש. אבל לא על גבי מוקצה, מפני שאיסורו קל, וחיישינן שמא יתן לה ממנו בידים (שם סעי' יג). לכן לא יעמוד שם בפניה.
‏[ט] אסור לגרוף האבוס, אפילו אבוס של כלי, גזירה אטו קרקע, דאתי לאשוויי גומות. ואסור גם כן לסלק התבן שלפני הבהמה לצדדין (שם סעי' טו), מפני שיש שנמאס ואינו ראוי לאכילה, והוי ליה מוקצה (באר היטב שם ס"ק יא בשם רש"י).‏
[י] יש מתירין להמראות האווזות, דהיינו ליתן האוכל למקום שאינו יכול להחזיר, פעם אחד בשבת על ידי גוי, משום צער בעלי חיים, הואיל ואינם אוכלים בענין אחר. והלואי לא ילעיטום לעולם, שעוברים על כמה איסורים ולאו אדעתייהו, שלפעמים הושט נקוב ולאו אדעתייהו.‏ ובשבת הנשים מצוות לגוי להדליק אש לחמם מים, ואוי למורים שאינן משגיחים בכל (כך כתב בספר 'שער אריה').‏
<h2>סימן שכה</h2>
﻿ דין גוי שעשה מלאכה בעד ישראל:‏
[א] אם גוי עומד בחוץ ופשט את ידו לפנים, אסור ליתן לידו דבר, שידוע הוא שיוציאנו. וחפצים שדרך להוציא, אסור ליתן לו אפילו אם עומד בפנים, ויש אומרים אפילו אם החפצים של גוי, שהרואה אינו יודע שהם של גוי (מחבר סי' שכה סעי' א). ולצורך מצוה, נהי דשרי (רמ"א שם סעי' ב), מכל  מקום אסור ליתן בידו ממש, אלא ישים לפניו והוא יקח (מג"א שם ס"ק ו).‏
[ב] פת שאפה גוי לעצמו בשבת, יש אוסרין, אם לא בשעת הדחק, שדר בכפר יחידי ואינו מוצא ממי להשאיל (מחבר שם סעי' ד ומג"א שם ס"ק יא). אבל אסור ליתן לו מעות מערב שבת שיתן לו הפת בשבת, דאז אדעתא דישראל קעביד (רמ"א שם).
‏[ג] גוי שצד דגים או לוקח פירות לעצמו, אסורים לישראל. ואפילו ספק אם לקטן או צדן היום, אסורין בו ביום (מחבר שם סעי' ה). ואם ליקט וצד עבור ישראל, או בשביל ישראל וגוי, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו (שם סעי' ו). ואפילו אם ספק אם לקטן בשביל ישראל, או שאין ידוע אם נלקטו היום אם לאו, אסורין בו ביום. וגם בזה יש אומרים בכדי שיעשו (שם סעי' ז).‏ ודבר שאין בו חשש צידה ומחובר, אלא שהובא מחוץ לתחום, אם הובא בשביל ישראל, אף על פי שמותר לטלטלו, אסור לאוכלו בו ביום למי שהובא בשבילו. ואם הביא לשנים, אסורים להחליף. ומותר למכור למי שלא הובא בשבילו בלי ריוח, אם לא כיון לכך, ואם כיון אסור (באר היטב שם ס"ק י). ולערב יש אומרים שצריך להמתין בכדי שיעשו (שם סעי' ח), דהיינו כשיעור אשר היה מהלך בשבת חוץ לתחום (מג"א שם ס"ק יא).
‏[ד] יש אומרים שבמקום שאמרו שצריך להמתין בכדי שיעשו, אין הלילה עולה מן (הזמן) [החשבון], רק צריך להמתין ביום ראשון (רמ"א שם).‏
[ה] אף על פי שיש מקילין ומתירין אף לכתחילה לומר לגוי להביא שיכר או שאר דברים דרך כרמלית, ירא שמים יחמיר לעצמו. ומכל מקום אין למחות ביד המקילים לצורך שבת ובשעת הדחק (רמ"א שם סעי' י).‏ ויש אומרים דאותם הדברים שהביא אסורים ליהנות מהם בשבת עצמו, כיון שהעבירן ארבע אמות בכרמלית שהוא איסור דרבנן. ומה גם דיש אומרים דיש לו דין רשות הרבים, כמו שיתבאר במקומו בסייעתא דשמיא.‏
[ו] ליקט גוי עשבים לצורך בהמתו, אם מכירו לישראל, ואיכא למיחש שמא ירבה בשבילו, אסור להאכיל אחריו. וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו (מחבר שם סעי' יא). ואף על פי שאינו מכירו, אם אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא, או אפילו [אם] אינו אומר כן, אם מעשיו מוכחין  שלצורך ישראל עושה במלאכה דאורייתא, כגון שהדליק נר בבית ישראל והלך לו, אסור (שם סעי' יב).‏
 ומינה תשמע דאיסור גמור הוא לשתות קאפ"י בקאבאני בשבת. והעובר על דברי חכמים חייב מיתה (עי' ברכות ד, ב), שמעו ותחי נפשכם.
‏[ז] אם עשה גוי מלאכה בפרהסיא בשביל ישראל, שהכל יודעים שנעשה בשביל ישראל אסור לאותו ישראל ליהנות מאותה מלאכה עולמית.‏
 וישראל אחר צריך להמתין לערב בכדי שיעשו (שם סעי' יד). ובקצץ, שהגוי אדעתא דנפשיה עביד, נהי דשרי מדינא, אבל נכון להחמיר, כמפורש לעיל סימן רמ"ד (מג"א שם ס"ק לא).
‏[ח] אם ליקט גוי והאכיל לבהמת ישראל, אין צריך למחות בידו, אם הוא לפי שעה. אבל אם רגיל בכך, צריך למחות (שם סעי' יג).‏
 כלל הדברים: גוי שעשה מלאכה בשבת, אם עשה מלאכה דאורייתא אפילו לעצמו - אסור הישראל ליהנות, ואם בשביל ישראל - צריך להמתין לערב בכדי שיעשו (מחבר שם סעי' יד), ויש אומרים שצריך להמתין ביום ראשון. ואפילו ספק נעשה בו מלאכה, אסור ליהנות. ובמלאכה דרבנן, למי  שנעשה בשבילו אסור, לאחר מותר.‏
 ואם עשה הגוי לעצמו, אם מכיר לישראל ואיכא למיחש שמא ירבה בשבילו, אסור. וכן אם אומר בפירוש שלצורך ישראל עשה, אסור (באר היטב שם ס"ק טז). רק במלאכת הוצאה יש מתירין, הואיל ואפשר לילך שם ולאכול ולשתות.‏ מי שהוא להוט אחר שתיית הטוטון, ויש לו צער הרבה ביום השבת, אסור לילך אצל הגוי השותה טוטון ויפתח הישראל את פיו ויקבל העשן לתוך פיו. וכן כל כיוצא בזה.‏
<h2>סימנים שכו ושכז</h2>
﻿ דיני רחיצה וסיכה בשבת:‏
[א] אסור לרחוץ כל גופו או רובו, במים חמין שהוחמו באור, ואפילו כל אבר ואבר לבד. ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת, בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע. אפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף אסור, ולא שרי כי אם לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו, או שאר איברים, כל שאינו רוחץ כל גופו  (מחבר סי' שכו סעי' א ובאר היטב שם ס"ק א).‏
 וחמי טבריה, אם הם בכלי אסור, דאתי לאחלופי בחמי האור (שם). ויש אומרים דאפילו הם בקרקע אסור, אם המקום מקורה, משום דאתי לידי זיעה (מחבר שם סעי' ב). ולרפואה אסור בחמי טבריה.
‏[ב] אמת המים שהיא חמה, אסור להמשיך לתוכה אפילו מערב שבת סילון של צונן, ופי הצינור יוצא חוץ לאמה ומימיו נשפכין לגומא שבקרקע. ואם המשיכו, אפילו המים שנכנסו לסילון מערב שבת אסורין ברחיצה ושתיה כאילו הוחמו בשבת (שם סעי' ג), דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל.‏
 ויש מי שאומר דאפילו בלא צינור, אם המשיך מערב שבת צוננין לתוך חמין שיתערבבו יחד - חשיב הטמנה. ואסור לרחוץ אפילו ידיו בחמין שהוחמו בשבת. ואסור לרחוץ ידיו בבורית שקורין סאבו"ן אפילו בצונן (רמ"א שם סעי' י).
‏[ג] לא ישתטף אדם בצונן כל גופו ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים מעליו, ונמצא כרוחץ כל גופו (מחבר שם סעי' ד). ויש אומרים שצריך ליזהר שלא לחמם ידיו אצל האש אחר הנטילה, אפילו במקום שאין היד סולדת בו, אם לא ינגבם יפה תחילה (שם סעי' ה ומג"א שם ס"ק ו).‏
[ד] אסור ליתן על גבי בטנו כלי שיש בו מים חמין (שם סעי' ו), שמא ישפכנו עליו ונמצא רוחץ בשבת (מג"א שם ס"ק ז).
‏[ה] הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ארבע אמות בכרמלית, לפי שהעולה מן הרחיצה יש ריבוי מים על גופו. אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו, אין להקפיד (שם סעי' ז).‏
[ו] מרחץ שסתמו נקביו מערב שבת, למוצאי שבת רוחץ בו מיד, הואיל ולא נתחמם בשבת. אבל אם לא סתמו נקביו, אף על פי שמאליו הוחם בשבת, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו (שם סעי' יא ומג"א שם ס"ק יג).
‏[ז] אסור ליכנס למרחץ אפילו להזיע. ויש אומרים דאפילו לעבור במרחץ במקום שיכול להזיע אסור (מחבר ורמ"א שם סעי' יב).‏
 הנה כי כן, חוששני מחטאת מאותם שרוצים לעשות כמנהג חסידים ואנשי מעשה לטבול בשחרית של שבת, ובפרט כי לא טהור, וכן באשמורת יום חג השבועות. נהי דמנהג יפה היא ומנהג ותיקין, אבל אם המים של המקוה חמין, או שצריך לעבור במקום שיכול להזיע, הוי ליה מצוה הבאה בעבירה,  ולא לרצון יהיה, וההעדר טוב. ואפשר דמרחץ של גוי שרי להוחמו בערב שבת, דהוי ליה גזירה לגזירה. ומנהג ישראל תורה היא, הנח להם. וכבר בספר 'בני יהודה' מצא סמך.‏
[ח] כל שאין נוהגין לסוך באותו מקום כי אם לרפואה, אסור לסוך בשבת (רמ"א סי' שכו סעי' א), דמוכחא מילתא דלרפואה קא עביד, וכל מילי דלרפואה אסור משום שחיקת סמנים. ומשום הכי אסור לסוך הראש שיש בו חטטין (באר היטב שם ס"ק א-ב).
‏[ט] לרחוץ הזקן במי וורד, יש אוסרין. וקרא על הרוחצים 'וגם את הזקן תספה' (ישעיה ז, כ), משום דקא מוליד ריחא. וראוי ליזהר ביום שמחת תורה ובשבתות חתונה, שנוהגים לזלף מי וורד על ידי העם, שלא יקנחו ידיהם במפה או בזקן.‏
<h2>סימנים שכח שכט של</h2>
﻿[א] מי שיש לו מיחוש בעלמא, והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה, ואפילו על ידי גוי גזירה משום שחיקת סמנים (מחבר סי' שכח סעי' א).‏
[ב] מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת. והזריז הרי זה משובח, והשואל הרי זה שופך דמים (שם סעי' ב). ואם החולה אינו רוצה, כופין אותו, שהיא חסידות של שטות. ואם החולה אומר צריך אני, והרופא אומר אינו צריך, שומעין לחולה, אם לא שהרופא אומר שיזיקהו (באר היטב  שם ס"ק א).‏
[ג] כל מכה של חלל, דהיינו מהשינים ולפנים, מחללין עליה את השבת. ודוקא שנתקלקל אחד מהאיברים הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא [בזה], אבל מיחושים אין נקראים מכה (שם סעי' ג).‏ ומי שחושש בשיניו ומצטער עליו להוציאו, יש אומרים שאומר לגוי להוציאו (מחבר ורמ"א שם סעי' ג).‏
[ד] כשיודעים ומכירים באותו החולי שממתין ואין צריך חילול, אסור לחלל עליו, אף על פי שהיא מכה של חלל (מחבר שם סעי' ד).
‏[ה] מכה שאינה של חלל, נשאלין בבקי ובחולה. ואין מחללין עליו השבת עד שיעשה אצל אחד מהם סכנת נפשות (שם סעי' ה).‏
 ומכה שעל גבי היד וגב הרגל, וכן מי שבלע עלוקה, ומי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר הממיתים, אפילו ספק אם ממית אם לאו, הרי הן כמכה של חלל (שם סעי' ו).‏ ומחללין שבת על כל מכה שנעשית מחמת ברזל, ועל שחין הבא בפי הטבעת (שם סעי' ז).‏
 כללא דמילתא כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת. ואפילו רופא אחד אומר צריך, ורופא אחד אומר אינו צריך, מחללין. ויש אומרים שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובין מומחין קצת, וספק נפשות להקל. ויש אומרים דוקא  ישראלים, אבל סתם גוים שאינם רופאים, לא מחזיקים אותם כבקיאים (מחבר ורמ"א שם סעי' י).‏
[ו] מי שרוצים לאונסו שיעבור עבירה גדולה חוץ מהמרה, אין מחללין עליו השבת כדי להצילו (רמ"א שם).
‏[ז] יש אומרים, דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי, עושה על ידי שינוי. ואם אפשר לעשות על ידי גוי בלא איחור כלל, עושים על ידי גוי (שם סעי' יב). ויש אומרים דיש לחוש שמא אתה מכשילן לעתיד לבוא, שיראה עכשיו שאין עושין רק על ידי גוי, יסברו שיש איסור על ידי ישראל, ולפעמים לא יהיה גוי מצוי, ועל ידי זה יסתכן החולה במה שימתינו על הגוי, לכן אין לעשות על ידי גוים וקטנים ונשים, אלא על ידי ישראלים גדולים ובני דעת (מחבר שם וט"ז שם ס"ק ה).‏ וכל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה משובח (שם סעי' יג).‏
 ואפילו אם אמדוהו הרופאים שצריך גרוגרת אחת, ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת, כולן פטורין, ויש להם שכר טוב מאת ה', אפילו הבריא בראשונה (שם סעי' טו).
‏[ח] חולה שנפל למשכב מחמת חוליו, או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו, שאז אף על פי שהולך, כנפל למשכב דמי, אם אין בו סכנה אומרים לגוי לעשות לו רפואה, אבל אין מחללין שבת באיסור דאורייתא, אפילו יש בו סכנת אבר (מחבר ורמ"א שם סעי' יז). ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן, יש אוסרין, אלא אם כן יש בו סכנת אבר שעושין בשינוי דברים שאין בהם סמך מלאכה דאורייתא (מחבר שם). וכל שאסור על ידי ישראל, אפילו על ידי החולה בעצמו אסור, רק לסייע קצת לגוי סיוע שאין בו ממש (רמ"א שם).
‏[ט] יש אומרים, שאם בישל גוי לחולה שאין בו סכנה, שמותר בבישולי גוים, אם נשאר למוצאי שבת - אסור לבריא. ואפילו לדידיה אם הבריא, אסור (ט"ז שם ס"ק יד).‏
[י] אין נותנין יין לתוך העין. וליתנו על גביו, אם פותח וסוגר העין אסור. ויש אוסרין אפילו אינו פותח, שאין דרך בריא בכך. ורוק תפל אפילו על גבי העין אסור (מחבר שם סעי' כ), כי אם למי שאינו יכול לפתוח עיניו (ט"ז שם ס"ק טו בשם רש"ל ומג"א שם ס"ק כ).‏ והשורה קילורין מערב שבת ונותן על גבי העין, דשרי בדבר שאינו נראה אלא כרוחץ, ולא חיישינן משום שחיקת סמנים, דכיון דלא התירו לו לשרותו אלא מערב שבת איכא הכירא, מכל מקום צריך ליזהר שלא יהיה סוגר ופותח (שם סעי' כא). ויש אומרים דלעולם לא שרי אלא לבריא שנותן תחת העין לתענוג (מג"א שם ס"ק כב).
‏[יא] אין נותנין חתיכות בגדים ישנים על גבי מכה, אם לא היו עליה מערב שבת, לפי שהם מרפאין (שם סעי' כג). וכן אין נותנין גמי ולא עלים המרפאים על גבי מכה (רמ"א שם סעי' כד).‏
[יב] רטיה שנפלה מעל גב המכה על גבי קרקע, לא יחזירנה (מחבר שם סעי' כה). ואם הסירה במזיד, אפילו הניחה על גבי כלי, לא יחזירנה (מג"א שם ס"ק כז) כי אם על ידי גוי.‏ ואסור לומר לגוי לעשות לו רטיה על מכה או חבורה, אלא אם כן חלה כל גופו, או שיש סכנת אבר, דהא מרוח רטיה - מלאכה דאורייתא, דחייב משום ממחק (שם ס"ק כט).‏
 ולכן מגלה קצת רטיה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנחה, ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח (שם סעי' כו).
‏[יג] המוציא ליחה מן המכה כדי להרחיב פי המכה, הרי זה חייב משום מכה בפטיש (שם סעי' כח). ולא שרי אלא כשאינו חושש אם תחזור ותסתם מיד, ולכן טוב לעשות על ידי נכרי (מג"א שם ס"ק לב).‏
[יד] מי שנגפה ידו או רגלו שלא על ידי ברזל, צומתה ביין כדי להעמיד הדם, אבל לא בחומץ, מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה (שם סעי' כט). ולכן יש מפקפקים לאסור ליתן קורי עכביש על המכה, משום שמרפא.
‏[טו] עצם שיצא ממקומו, דהיינו דיזגונאדורה, אסור לתקנו. והוא הדין לשפשף האגאייאש יש אוסרין.‏
[טז] ציפורן שפרשה, וציצין שהן כמין רצועות דקות שפירשו מעור האצבע סביב הציפורן, אם אין מצערות אותו אסור להסירן (שם סעי' לא). ויש אוסרים אפילו מצערות אותו, ואפילו פירשו רובן.
‏[יז] החושש בשיניו לא יגמע בהן חומץ או יין שרף ויפלוט, אלא מגמע ובולע. וכן החושש בגרונו, לא יערענו בשמן שישהה השמן בפיו, דמוכחא מילתא דלרפואה עביד, אלא בולע הוא שמן, ואם נתרפא נתרפא (שם סעי' לב ומג"א שם ס"ק לז). ואם אין דרך הבריאים לבולעו, אסור (מג"א שם ס"ק לח).
‏[יח] לא תיקל אישה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה, ותניק את בנה (שם סעי' לד). אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה, דלית בה סכנה וצערא יתירא נמי ליכא (רמ"א שם סעי' לה ובאר היטב שם ס"ק כט).‏
[יט] אין לועסין מצטכ"י ולא שפין בו את השינים לרפואה, רק משום ריח הפה מותר (מחבר שם סעי' לו).
‏[כ] כל שאינו מאכל בריאים ומשקה בריאים, אסור לאוכלו ולשתותו לרפואה, מי שיש לו מיחוש בעלמא, ולא נפל למשכב, והוא מתחזק והולך כבריא (שם סעי' לז). ואפילו אם אין לו שום מיחוש דשרי (שם), היינו שאוכל ושותה לרעבו ולצמאו, אבל אם עושה לרפואה - אסור אפילו אם הוא בריא (מג"א שם ס"ק מג). ומי רגלים אסור לשתות בשבת. כא) אין עושין אפיקטוזין, דהיינו גרמת קיא, אפילו בחול משום הפסד אוכלים. ואם מצטער מרוב מאכל, מותר אפילו בסם, ובשבת אסור בסם ומותר ביד (שם סעי' לט).
‏[כב] מה שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיג השיכרות אסור, שאף על פי שמה שמקפח שכרותו ממנו אין זה רפואה, מכל מקום אותו עשב פעולתו לרפואה לשאר דברים גם כן, שייך בו גזירת שחיקת סמנים.‏
[כג] אין מתעמלין, דהיינו שדורס על הגוף בכח כדי שייגע ויזיע (שם סעי' מב).‏ ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי (שם), שמא יבוא להשקותו סמנים המשלשלין (מג"א שם ס"ק מז), שכל רפואה שהדרך לעשותה בסמנים - אסור לעשותה אפילו בלא סמנים. ואפילו לשפשף בנחת לתענוג, יש אוסרין.‏
[כד] אין רוחצין במים המשלשלין. ואסור לשתות סם המשלשל, כי צער הוא לו, וכתיב (ישעיה נח, יג) 'וקראת לשבת עונג'.‏ ובמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריה אלא לרפואה, אסור בשבת (שם סעי' מד).‏
[כה] אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם, מפני שהדם יצבע אותו (שם סעי' מח). וביותר אסור בבגד אדום (מג"א שם ס"ק נב).‏ ויש ליזהר בסמרטוטין שנותנין על המילה, לשרותם ביין מערב שבת, כדי שלא יהא משום סחיטה ומשום כיבוס ומשום צובע. ומיהו אם לא התקין מערב שבת, יזלף ביד מעט יין, ולא ישרנו תוך הכוס דאסור.‏
 ואסור להוציא דם מהמכה, לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחילה להעביר דם שבמכה. ויש אומרים שכורך קורי עכביש על המכה ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה, ואחר כך כורך עליו סמרטוט (מחבר שם סעי' מח). ומיהו יש מפקפקים בקורי עכביש - שמרפא (מג"א שם ס"ק נד), לכן יתן  עפר או אפר תחילה.‏
 ויש אומרים שמי שיש לו פונטאניל"ה, אסור להחליף הבגד או הנייר, שמושך ליחה, וגם לפעמים מוציא דם וצובע הבגד. ויש מתירין, שאם לא יחליף יסריח, וגדול כבוד הבריות. ועוד דאית ליה צערא. ומיהו אם נסתם קצת הנקב, יש אוסרים ליתן לתוכו קטנית כדי שיפתח. ואם עלה בשר, אסור ליתן  דבר האוכלו. ועל כל פנים צריך ליזהר שיכין מערב שבת הרטיה והעשב והאפונין, שיטול עוקציהן. והיותר טוב בכל אלה לעשות על ידי גוי.‏
[כו] אסור למצוץ דם שבין השינים, ואפשר דהוי אב מלאכה (שם ס"ק נג). ולכן אסור לשים עלוקה לחולה תעב.
‏[כז] אסור לשים פתילה בפי הטבעת למי שהוא עצור, אלא אם כן ישים אותה בשינוי, שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת (מחבר שם סעי' מט). כל שכן שאסור להטיל בפי הטבעת משקה בכלי היורה כחץ שקורין איודה, אפילו הוכנה מאתמול, ואפילו על ידי שינוי, אם לא בחולה שנפל למשכב. ויזהר שלא יבוא לידי מלאכה דאורייתא. ואם אפשר יעשה על ידי גוי (מג"א שם ס"ק נה).
‏[כח] כל פיקוח נפש דוחה שבת, והזריז הרי זה משובח (מחבר סי' שכט סעי' א). ואפילו על ספק ספיקא פיקוח נפש, מצוה על כל אדם לחלל שבת כדי להציל נפש אחת מישראל. ודון מינה, על אחת כמה וכמה צריך אדם להשתדל בכל עוז ותעצומות, להציל כל אחד מישראל מתוכחות על עוון, ושלא תאבד נפש אחת מישראל בעשות הרע בעיני ה', כי זה מר ממות, וכל אשר בכוחו לעשות יעשה, להשיב רבים או יחיד מעוון וממעשים מתועבים, וילכו בדרכי טובים. אבל מחוייב אדם להניח ליקח כל ממונו, ולא יחלל שבת ולא יעבור אפילו על מצוה קלה. אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ יותר מכל  מאוד.‏
[כט] יולדת היא כחולה שיש בו סכנה, ומחללין עליה שבת לכל מה שצריכה, קוראין לה חכמה ממקום למקום, ומדליקין לה נר - אפילו היא סומא, ומכל מקום בכל מה שיכולין לשנות משנין (מחבר סי' של סעי' א). ובהגיע אישה לחודש תשיעי, תזמן הכל מערב שבת, שלא יחללו שבת.‏ וכל שלושה ימים הראשונים, אפילו אמרה אינה צריכה, מחללין עליה את השבת. רק אם חכמה ורופא אומרים שאינה צריכה, שומעין להם, שהרבה יולדות אינן צריכות (מג"א שם ס"ק ח). משלשה ועד שבעה, אמרה אינה צריכה אין מחללין. מכאן ואילך עד שלושים, הרי היא כחולה שאין בו סכנה (מחבר שם סעי' ד).‏ ועושין מדורה ליולדת כל שלושים יום, ואפילו בתקופת תמוז (שם סעי' ו), דכל שלושים יום סכנה לחייה בצינה. ואם אי אפשר על ידי גוים, עושים על ידי ישראל, כיון דאיכא סכנה (באר היטב שם ס"ק ט).‏
[ל] נקראת יולדת לחלל עליה שבת משתשב על המשבר, או משעה שהדם שותת ויורד, או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה - שאין בה כח להלוך, כיון שנראה אחד מאלו מחללין עליה את השבת (שם סעי' ג). אבל לענין לקרות לחכמה, משעה שמרגשת קצת (ט"ז שם ס"ק ב).‏ והמפלת אחר ארבעים יום, דינה כיולדת לענין חילול שבת ולענין יום הכיפורים.‏
[לא] גויה אין מיילדין אותה בשבת, אפילו בדבר שאין בו חילול שבת (שם סעי' ב), אי ליכא למיחש לאיבה. ואי איכא למיחש לאיבה, נמי לא שרי אלא אם אין חילול שבת (מג"א שם ס"ק ה). וגם את הקראין, יש אומרים דאסור לילד.
‏[לב] הולד שנולד עושין לו כל צרכיו, והני מילי בנולד לשבעה או לתשעה, אבל נולד לשמונה, או ספק בן שבעה או שמונה, אין מחללין עליו, אלא אם כן גמרו שערו וצפורניו (שם סעי' ז). ואם הוא ספק ולא גמרו שערו וצפורניו, יש אומרים שאסור לטלטלו, אלא אמו שחה עליו ומניקתו, מפני צער החלב שמצערה. וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה (שם סעי' ח).
‏[לג] אין מיישרים איברי הולד שנתפרקו מחמת צער הלידה כי אם ביום הלידה, אבל אחר כך אסור (שם סעי' ט; וטור סי' של). וכן תינוק שאין כורכין אותו בחול, ונתעקמו איבריו, יש אומרים דאסור לכרכו בשבת.‏
[לד] מי שעיניו כואבות וגדל הכאב, ואור הנר מזיק לו, יש אוסרין לטלטל הנר להסירה מנגד עיניו.
‏[לה] נהי דמותר ליטול הקוץ במחט, אבל צריך ליזהר שלא יוציא דם, דעביד חבורה.‏
[לו] היושבת על המשבר ומתה, מביאין סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים וקורעים בטנה ומוציאין הולד, שמא ימצא חי. ואין נוהגין כן אפילו בחול, משום דאין בקיאין במיתת האם בקרוב כל כך שיהא אפשר לולד לחיות (מחבר ורמ"א שם סעי' ה). אבל אם הולד מפרפר בבטנה, והנשים מכות בבטנה  לקרב את מיתתה, אפילו בחול אסור.
‏[לז] מי שחילל שבת משום פיקוח נפש, אין צריך שום כפרה, כי מצוה קעביד, ויקבל שכר טוב.‏
<h2>סימן אשל</h2>
﻿ דיני מילה בשבת:‏
[א] עושין כל צרכי המילה בשבת, מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה כמון (מחבר סי' שלא סעי' א).‏ וכל זמן שלא סילק ידו מין המילה, חוזר אפילו על הציצין שאין מעכבין. סילק ידו, אינו חוזר אלא על הציצין המעכבין, דהיינו בשר החופה, אפילו רוב גובהה של עטרה במקום אחד (שם סעי' ב).‏
[ב] יש אומרים, שאם נולד ודאי לשמונה, אין מלין אותו בשבת. והמנהג הוא שלא למולו כלל עד עבור שלושים יום מיום לידתו, בין נולד לשמונה, בין ספק בן שבעה ספק בן שמונה, מטעם שחוששין לסכנת הולד, דמסתמא הנולדים באופן זה הם חלשים [ו]חולים. וכן אם לא גמרו שערותיו וצפורניו.
‏[ג] מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת (שם סעי' ד), ולא אפילו יום טוב שני של גלויות. ולא ימולו אותו ביום חמישי בשבת ולא ביום שישי, כדי שלא יצטרכו לחלל עליו את השבת. והוא הדין למילת גר.‏
[ד] מי שיש לו שתי ערלות אינה דוחה את השבת (שם סעי' ה). וראוי להזהיר למוהלים, כשרואים שתי ערלות זה על זה, שלא יפרעו עוד בשבת, וימתינו עד אחר השבת, דאין סכנה כלל אם לא יפרעו עד אחר השבת. וענין שתי ערלות הוא, כשיש שתי עורות עבים חוץ מהקרום הרך שלמטה מעור  הערלה שעושים בו הפריעה, וזה יודע כשחותכין הערלה ובאים לפרוע, על ידי מישוש יד נראה וניכר אם הוא עור עב או קרום, ואם הוא עור עב שצריך לחזור למעך ולחתוך - יסלק ידו.‏
 וכן אם נולד כשהוא מהול אינו דוחה את השבת (שם), והוא שנראה מהול אפילו שלא בשעת קישוי (עי' מג"א שם ס"ק ג).‏ וכן אם נולד בין השמשות אינו דוחה את השבת (שם). ועל זמן בין השמשות רבו הדעות, כמו שכתבתי לעיל סימן רס"א, והיותר מוסכם לענין מילה, דכל שנראה השמש, אפילו מה שהן בראש הדבר הגבוה יותר בעיר, מונין מאותו יום, וכשאין נראה כלל בשום מקום, מתחיל בין השמשות. וכשנולד ביום המעונן, ואמרו אנשים דקיימא להו שעתא הרילוז'ו, שלפי הרילוז'ו באותו פרק יש שמש, עושים מעשה על פיהם, ועל כל פנים מרביע שעה קודם הי"ב שעות שחמור נוער, אקש"א נאמאוי, עד רביע שעה אחר הי"ב, הוא בין השמשות. והכל לפי ראות עיני המורה, שיחקור וידרוש לידע בבירור  מתחילת לידה עד סוף לידה, ולא יניח לדחות שבת החמורה עד שיצא הספק מלבו.‏
 וכן אנדרוגינוס, וגויה שילדה ואחר כך נתגיירה, אין מילתן דוחה שבת (שם). ומילת בני הקראין, יש אומרים שאינה דוחה.
‏[ה] מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת, אינם דוחים את השבת. לפיכך אם לא הביא איזמל למילה מערב שבת - לא יביאנו בשבת, אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן, שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. ולומר לגוי לעשות, אם הוא דבר שאם עשה ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן, אומר לגוי ועושהו, ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה, לא יאמר לגוי לעשותו (שם סעי' ו).‏ ואם לא היו לו סמנים שחוקים מערב שבת, לא ישחוק, אלא לועס בשיניו ונותן. אם לא עירב מאתמול יין ושמן ליתן עליה, לא יערבם בשבת, אלא יתן כל אחד לבדו (שם סעי' ו).‏
 ואין עושין לה חלוק, וגם לא ירחיב הנקב, אלא כורך עליה סמרטוט. ואם אין לו, כורך על אצבעו דרך מלבוש, לשנות מדרך הוצאה בחול (שם סעי' ח). ומביא דרך כרמלית.
‏[ו] אם נוהגין לרוחצו בחמין קודם המילה, או לאחר המילה, או ביום שלישי למילתו, אם אין לחוש לסכנה - לא יחממו בשבת, אלא יכינו חמין מאתמול (רמ"א שם סעי' ט). ולא ישרו סדין, דהוי כיבוס, רק ישים גוי הסדין תוך המים. ואם נשפך החמין, יאמר לגוי להביא מים שהוחמו בשביל גוי, ולא יאמר לגוי להחם בשבילו (מג"א שם ס"ק ח).
‏[ז] אדם שלא מל מעולם, לא ימול בשבת, אלא אם כן מל פעם אחת כבר (מחבר שם סעי' י). והוא הדין אם לא פרע מעולם, אסור לפרוע בשבת (מג"א שם ס"ק י).‏
 ויש אומרים שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת, שזה ימול וזה יפרע, אלא המל הוא עצמו יפרע (באר היטב שם ס"ק ז), ויעשה כל צורכי המילה. אך אם לא יכול המוהל לפרוע או למצוץ, יגמור אחר. ואם ידע שאינו יכול לפרוע או למצוץ ומל, צריך כפרה.
‏[ח] אורח מחוץ לארץ היושב בארץ ישראל, יש אומרים שאסור [לו] למול ביום טוב שני אם יש מוהל בן עיר, דלדידיה הוא חול. והוא הדין אם נמצא מוהל אורח מארץ ישראל בחוץ לארץ, שהוא ימול ביום טוב שני.‏
<h2>סימן שלב</h2>
﻿ שלא לילד הבהמה בשבת:‏
[א] אין מילדין את הבהמה בשבת (מחבר סי' שלב סעי' א). ואפילו לסעדה, יש אומרים דאסור. ואין עושין רפואה לבהמה בגמר מכה, דליכא אלא משום תענוג. אבל בתחילת המכה דאיכא צערא, שרי (שם סעי' ב ומג"א שם ס"ק א).‏ ואם אחזה דם, אם הוא ספק שאם לא יקיזו לה דם תמות, אפילו הכי לא שרי כי אם לומר לגוי להקיזה (שם סעי' ד).‏ ופירוש "מיילד" הוא לאחוז הולד הימנה, ו"סעד" הוא לאחוז בולד שלא יפול לארץ.‏
<h2>סימן שלג</h2>
﻿ שלא לפנות אוצר בשבת:‏
[א] אוצר של תבואה או של כדי יין, אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה, כגון להכנסת אורחים, או לקבוע בית המדרש. ולא יפנה כולו, שמא יבוא להשוות גומות (מחבר סי' שלג סעי' א).‏ וכל שבות שהתירו משום צורך מצוה, מותר גם כן לצורך אורחים. ולא מיקרי אורחים אלא שנתארחו אצלו בבית, או שזימן אורחין שנתארחו אצל אחרים, אבל כשזימן חבירו לסעוד אצלו - לא מיקרי אורחים (רמ"א שם).‏
[ב] אין מותר לפנות בשביל אורח אחד כי אם חמש קופות, ובכל קופה שלש סאין (מחבר שם סעי' א-ג), שכל סאה היא לערך ששה אוקיות וחצי בקרוב (ונראה דלאו דוקא לפנות תבואה או יין הצבור שאינו צריך לו כי אם לפנות מקום, אלא הוא הדין לפנות כל דבר - דינא הכי).‏ ולא יחלקם בקופות קטנות להוליכם בהרבה פעמים כדי להקל המשאוי, מפני שמרבה בהילוך, ואוושא מילתא טפי (מחבר שם סעי' ב).‏
 ואלו חמישה קופות שמפנה, היינו לאורח אחד. ואם באו לו הרבה, מפנה כשיעור הזה לכל אורח ואורח, ובלבד שלא יפנה אחד לכולם, דאיכא טירחא יתירה, אלא כל אחד יפנה לעצמו, או אחר יפנה בעדו (שם סעי' ג).
‏[ג] חביות של יין שהובאו על עגלה, אסור להורידן בשבת. אם לא לכבוד אורחים או לצורך מצוה, דהוי כמפנה לאוצר (רמ"א שם). ואם הוא יותר מט"ו סאין, אסור (מג"א שם ס"ק ז) אפילו לצורך מצוה, כמו שכתבנו סעיף ב'. אם לא שאין לו יין לשבת, ואי אפשר למשוך בלתי פריקה.‏
<h2>סימן שלד</h2>
﻿ דיני דליקה בשבת:‏
[א] נפלה דליקה בשבת, אינו יכול להציל מי שנפלה הדליקה בחצרו, שהוא בהול ואתי לכבות, כי אם מזון הסעודות שהוא עתיד לאכול (מחבר סי' שלד סעי' א), וכלי תשמישו הצריכים לצורך סעודה לאותו היום כגון כוסות וקיתוניות (שם סעי' ז). או כשיציל ויוציא בפעם אחת כל מה שיכול להוציא אפילו  מאה סעודות (שם סעי' ו).‏
 ולובש כל מה שיכול ללבוש ומוציא ופושט, וחוזר ולובש ומוציא ופושט. ויש מי שאומר שאינו לובש ומוציא אלא פעם אחת בלבד (שם סעי' ח).‏ ואומר לאחרים בואו והצילו לכם כל אחד מזון שלוש סעודות, אם הוא בליל שבת קודם אכילה (עי' מג"א סי' שלה ס"ק א), וילבשו כל מה שיכולין ללבוש (מחבר שם סי' שלד סעי' ט).‏
[ב] יש אומרים דהצלה זו דשרי להציל אוכלים, אינה אלא לחצר אחרת המעורבת, אבל לא לשאינה מעורבת (שם סעי' י). ויש מי שאומר, דאפילו לחצר שלו שאינה צריכה עירוב, אינו יכול להוציא כל מה שירצה, כי אם כשיעור האמור. ויש מי שאומר, ששיעור הצלה זו היא גם לבני חצירות אחרים  (שם סעי' יא).‏
[ג] יש אוסרין לטלטל מעות ודברים האסורים לטלטל, כדי להצילם מפני הדליקה (שם סעי' ב).‏ ואסור להניח תפילין אצל מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעות, רק אם היו מונחין קודם הדליקה שרי להציל (שם סעי' טז), ואין צריך לנער המעות (מג"א שם ס"ק כ). וכן יש אוסרין להציל מעות על ידי ככר או תינוק.‏
[ד] אין מותר להציל מפני הדליקה לחצר שאינה מעורבת, כי אם כתבי הקודש (מחבר שם סעי' יז).‏ וכן אין מותר לומר לגוי להציל מן הדליקה, כי אם כתבי הקודש, דשרי לומר לגוי להציל אפילו דרך רשות הרבים (שם סעי' יח), ולומר לו גם כן לכבות. אבל לשאר דברים לא שרי כי אם לקרוא לגוים ולומר בפניהם כל המכבה אינו מפסיד (שם סעי' כו). אבל קטן שבא לכבות צריך למחות בידו (שם סעי' כה). ואפילו דשרי לקרותו [לגוי], היינו דוקא בהיזק הבא פתאום, כגון דליקה או נתרועעה לו חבית של יין (שם סעי' כו). ויותר טוב לקרותו ולהודיעו למי שיודע בו שהצל יציל, מלומר לו כל המציל אינו מפסיד.
‏[ה] טלית שאחז בה האור, פושטה ומתכסה בה כדרכה (שם סעי' כג). אבל לנענע הטלית שאחז בה האור כדי שיכבה, איסור גמור הוא, ולא יעשה כן בישראל (ט"ז שם ס"ק יז). וכן ספר תורה שאחז בה האור, לא שרי כי אם להיות פושטה וקורא בה, ואם כבתה כבתה (באר היטב שם ס"ק יח בשם הרמב"ם ומג"א שם ס"ק כה).‏ ויש אוסרין ליתן מים על הבגד כדי שיכבה כשיגיע להם, דחשיב כיבוס. ויש אוסרין אפילו בשאר משקין (שם סעי' כד), ויש אוסרין אפילו ללבוש הבגד ולקרות בספר בכוונה כדי שיכבה, אלא אם צריך ללבוש ולקרות שרי (עי' ט"ז שם ס"ק יז).‏
[ו] אף על פי שמותר לכבות דליקה אפילו בביתו של גוי אם יש חשש ספק סכנה, מכל מקום הכל לפי הענין, שאם היו בטוחים בודאי שלא יהא להם סכנה בדבר - אסור לכבות. ואסור לחלל שבת כדי להציל ממון, ואם עבר וחילל במזיד אפילו בתחומין, צריך להתענות ארבעים יום שני וחמישי, ולא יאכל  בשר ולא ישתה יין בלילה שאחר התענית, ויתן במקום חטאת י"ח פשיטים לצדקה. ואם ירצה לפדות התענית, יתן בעד כל יום י"ב פשיטים לצדקה (רמ"א שם סעי' כו), שכל פשוט הוא ג' פראר"ש דהיינו חתיכות כסף שלנו. ואם בשוגג עבר על איסור דרבנן שלא במתכוין, כגון שכבה הנר, יתענה שני חמישי ושני.‏ ואם חילל שבת מחשש סכנה, אם יראה בעיני המורה שלא היתה סכנה, או כי היכי דלא ליתו לזלזולי בחילול שבת דחמיר טובא, יחמיר עליו להזקיקו כפרה לפי מה שהוא אדם.‏
<h2>סימן שלה</h2>
﻿ דין חבית שנשברה ופירות שנתפזרו:‏
[א] חבית שנשברה, אם בא להציל בכלים הרבה, לא יציל כי אם מזון שלוש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם (מחבר סי' שלה סעי' א). ויש אומרים, אפילו לא נשברה אלא דנסדקה, ועביד טיף טיף שאינו בהול כל כך. ויש מי שאוסר להציל יותר ממזון שלוש סעודות אפילו לאותה חצר (עי' מג"א  שם ס"ק א).‏
[ב] כשבא להציל יין שנשפך, לא יספוג, דהיינו שלא ישים הספוג על היין לחזור ולהטיפו, ואפילו יש לו בית אחיזה דליכא [חשש] סחיטה אסור, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ולא יטפח בשמן, דהיינו להכניס ידו ולקנחה בשפת הכלי (מחבר שם).
‏[ג] נתפזרו לו פירות בחצר, אחת הנה ואחת הנה, מלקט מעט מעט ואוכל. ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך חול. ולתוך חיקו או כסותו שרי. ואם נפלו לתוך צרורות ועפרורית שבחצר, אפילו במקום אחד, מלקט אחת אחת ואוכל, ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה (שם סעי' ה).‏
<h2>סימן שלו</h2>
﻿ דין עליה ולהשתמש באילן והשקאת זרעים:‏
[א] אין עולין באילן בין לח בין יבש. ואין נתלים בו, ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל. עלה באילן בשבת במזיד, אסור לירד. ויש אומרים דאפילו עלה מבעוד יום, אם לא היה דעתו לירד מבעוד יום, לא ירד משחשיכה, כיון שהיה דעתו לישב [שם] באיסור (מחבר סי' שלו סעי' א). ואם הניח חפץ  באילן מבעוד יום, אסור ליטלו משם בשבת (רמ"א שם) וקנים שהוקשו, הרי הן כאילן.‏
[ב] שרשי אילן הגבוהים מן הארץ שלוש טפחים, אסור להשתמש בהם. ואם [הם] באים מלמעלה ויורדים למטה, במקום שגבוהים שלוש אסורים. היו גבוהים שלוש וחלל תחתיהן, אף על פי שמצד אחד אין חלל תחתיהן, והרי הם שוים לארץ, אסור לישב אפילו על צד השוה לארץ (מחבר שם סעי' ב).
‏[ג] האוכלים בגינות, אסורים ליטול ידיהם על העשבים, שמשקים אותם.‏
 והמשקה מים לזרעים, חייב משום חורש ומשום זורע (מג"א שם ס"ק ה). ואף על פי שאינו מתכוין, פסיק רישיה הוא (מחבר שם סעי' ג). וראוי ליזהר אף בשאר המשקין. וטוב שלא לאכול בגינות בשבת וביום טוב אם ישתמש שם עם מים, דקשה ליזהר שלא יפלו שם מים (רמ"א שם).
‏[ד] יש ליזהר מלהשליך זרעים כגון חיטים ושעורים במקום ירידת גשמים, שסופן להצמיח. ואם ישליך לעופות, לא ישליך כי אם כשיעור שיאכלו בו ביום או ליומיים, ולא ישאר לשיצמחו, או ישליך במקום דריסת רגלי אדם שאין סופו לצמוח (מחבר שם סעי' ד).‏
[ה] עשבים שעלו על כלי מלחות הכלי, חשובים כמחוברים לקרקע, והתולשן חייב (שם סעי' ה).
‏[ו] עשבים שתחב בעפר מבעוד יום כדי שיהו לחים, אם השרישו או שנתכוין לזריעה, אסור להוציאן (שם סעי' ו). ואסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב (שם סעי' ז).‏
[ז] עציץ אפילו שאינו נקוב, יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גבי יתידות, או איפכא, בין שהוא של עץ בין שהוא של חרס (שם סעי' ח).
‏[ח] הדס ושושנים מותר להריח בהם במחובר, אפילו נוטל בידו (עי' ט"ז שם ס"ק י). אבל אתרוג ותפוח וכל דבר הראוי לאכילה, אסור להריח בו במחובר (שם סעי' י).‏
[ט] השורה חיטים ושעורים וכיוצא בהם במים, הרי זה תולדת זורע, וחייב בכל שהוא (שם סעי' יא).‏ וצימוקים וזירדלים ופירות יבשים, יש אוסרים, וטוב לשרותם מערב שבת.‏
[י] יש אוסרים ליתן שושנים במים בשבת, אם הם סתומים ונפתחים על ידי המים (רמ"א שם). ואפילו אם הם פתוחים, לא שרי אלא להחזיר למים שהיו כבר, אבל להחליף או להוסיף על המים אסור (עי' במשנ"ב סי' שלו ס"ק נד). וגם בפירות וירקות שראויים לאכילה, טוב ליזהר שלא להניחם תחילה  במים בשבת.‏
[יא] אילן שיבשו פירותיו בו, התולש מהן בשבת חייב, אף על פי שהם כעקורין לענין טומאה (מחבר שם סעי' יב). ואפילו לתלוש בפה, הוא איסור סקילה, מלבד איסור מוקצה ופירות הנושרין.
‏[יב] אסור להשתמש בצדדי האילן, כגון לסמוך הסולם לצידי האילן, דכי סליק ביה משתמש בצדדין (שם סעי' יג). וכן אם נעץ בו יתד, אסור לתלות שום דבר באותו יתד. וכן אסור לישב תחת האילן ולסמוך עצמו לאילן, או לכסת הסמוך לאילן.‏ הקושר חבלים באילן, אסור לתלות שום דבר בחבל. ואותם היושבים על החבל הקשור באילנות, או מושיבים קטנים לשחוק בהולכה והובאה, עושים כמה איסורים, וצריך למחות בידם.‏
<h2>סימן שלז</h2>
﻿ דין כבוד הבית ופסיק רישיה בענין גומות:‏
[א] דבר שאינו מתכוין דמותר, צריך שלא יהא פסיק רישיה (מחבר סי' שלז סעי' א). הלכך לא יגרור מטה כסא וספסל שהם גדולים מאוד, דהוי פסיק רישיה שעושה חריץ ואסור אפילו בקרקע של שיש (מג"א שם ס"ק א).‏ וכן יש אוסרים לכבד את הבית, אם אין הקרקע מרוצף. ויש מחמירין אף במרוצף באבנים או בקרשים, כי אם על ידי גוי (מחבר ורמ"א שם סעי' ב).‏
 וכשאינו מרוצף, אסור אפילו על ידי גוי (עי' ט"ז שם ס"ק ב) או על ידי בגדים הקלים שאינו משוה גומות.‏ ויש אוסרים לכבד [הבגדים] על ידי מכבדות העשוין מקסמים, דאיכא למיחש שמא ישתברו קסמים (רמ"א שם).‏
[ב] אף על פי שמותר לרבץ הבית כיון שאינו מתכוין להשוות גומות אלא שלא יעלה האבק. אבל אסור להדיח הקרקע אפילו הוא מרוצף (מחבר שם סעי' ג).‏ ואסור לצדד חבית לשפוך הימנה, דכיון שהיא כבידה עושה חריץ ודאי, והוי פסיק רישיה (שם סעי' ד). אלא מגביה אותה מן הארץ ושופך (מג"א שם ס"ק ז).‏
 ויש אוסרים להשתין על עפר תחוח, מפני שעושה גומא, רק ישתין על הכותל ונשפך לארץ. והרוקקים דם המציצה על העפר, לא יעשו כן בשבת.
‏[ג] אין שוחקין באגוזים ולא בתפוחים וכיוצא בהם על גבי קרקע, משום אשוויי גומות. ועל גבי שולחן דשרי, היינו בשוחק דרך שחוק בעלמא, אבל להרויח, אסור כל מין שחוק, דהוי כמקח וממכר (מחבר ורמ"א סי' שלח סעי' ה).‏ ויש אוסרים שחוק הסאנטרג'י בשבת, ואף בחול שומר נפשו ירחק ממנו, כל שכן בשבת. כי גאוני עולם, מפיהם לפידים יהלוכו לבזויי וללטויי הפלא ופלא על זה, רחמנא ליצלן. וגם דאדו"ש אסור לשחוק בשבת.‏
<h2>סימן שלח</h2>
﻿ דברים האסורים בשבת משום השמעת קול:‏
[א] השמעת קול בכלי שיר אסור (מחבר סי' שלח סעי' א). והוא הדין בכל דבר שהוא דרך שיר (מג"א שם ס"ק א).‏ ויש אומרים דאסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת, אף על פי שאינו מכוין לשיר, מכל מקום הואיל והכלי מיוחד לכך אסור, אלא יכה בידו על הדלת (רמ"א שם).‏
[ב] אף על פי שמותר לומר לגוי לנגן בכלי שיר בחופות (מחבר שם סעי' ב), בברית מילה יש אוסרין. ואפילו בחופה, לומר לו לתקן הכלי שיר אוסרין (עי' רמ"א סי' רעו סעי' ב). ויותר טוב לומר לו מערב שבת.‏ וכן אסור להכות כף אל כף או להכות כף על ירך, ואפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח, או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק לו בזוג כדי שישתוק, וכן לרקד, כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר. רק לספק כלאחר יד מותר (מחבר סי' שלט סעי' ג). וביום שמחת תורה, מותר הכל בשעה שאומרים קילוסים לתורה, משום כבוד התורה (באר היטב שם ס"ק ב בשם הב"י).‏ ויש אוסרים הצפצוף בפה כציפור או כמין זמר אחר בשבת.‏ ובכל זה שאין מוחין ביד המקילין, משום דמוטב יהיו שוגגין, ויש להם על מה שיסמוכו (רמ"א שם).‏
<h2>סימנים שלח שלט [שמ]</h2>
﻿ דינים פרטיים מדברים האסורים משום גזירה ומהם כעין תולדות מאבות:‏
[א] מי שיש לו פירות בראש הגג או בחצר, כגון חיטים ומעשה בצק ושאר פירות ליבשן, ורואה מטר שבא, אסור להוציאם, רק יכסם (מחבר סי' שלח סעי' ז). ויש מי שאוסר אף לכסותן (מג"א שם ס"ק יא בשם היש"ש). לכן יזהר להוציאם מערב שבת.
‏[ב] דלף שאינו ראוי לרחיצה, אסור ליתן כלי תחתיו (שם סעי' ח).‏
[ג] אין רוכבין על גבי בהמה (מחבר סי' שלט סעי' א). ואין שטין על פני המים, ואפילו בבריכה שבחצר אם אין לה שפה סביב (שם סעי' ב).
‏[ד] אין דנין בשבת (שם סעי' ד), ואין מסדרין טענות שערי תשובה שם ס"ק ג), ואסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר מי שנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח, וכל שכן שאסור להלקותו, דהוי בכלל דין. ואם יברח אין עלינו לחוש (רמ"א שם). רק אם רוצה לברוח ולעגן את אשתו, מותר לחובשו (שערי תשובה שם).
‏[ה] אין מקדשין אם לא בשעת הדחק, משום גדול כבוד הבריות, שאיחרו החופה ביום שישי מחמת אונס עד הלילה, דעושין החופה והקידושין בליל שבת, הואיל וכבר הכינו, והוי ביוש לכלה ולחתן אם לא יכנוס. ויזהר שלא יבוא לידי כך (מחבר ורמ"א שם).‏
 ולא חולצין. ולא מיבמין. ואין כונסין. ולא מקדישין. ולא מחרימין כי אם בדבר הנוגע אל הכלל. ואין פודין הבן. ואין מגרשין (מחבר שם). ואין קונין סודר בשבת.
‏[ו] הכונס את האלמנה, לא יבוא עליה ביאה ראשונה לא בשבת ולא ביום טוב (שם סעי' ה), אלא אם כן נתייחד עמה קודם שבת כשיעור ביאה (מג"א שם ס"ק יא). ויש מי שאומר, דלא סגי ביחוד. ויש אוסרים ביאה ראשונה גם בבתולה.‏
[ז] אסור לאדם להשיט במים שבנהר דבר להוליכו מאצלו או להביאו אצלו. ולכן קסמים שעל פני המים שבנהר, אסור להפצילן לכאן ולכאן כדי [לנקות המים] שיהיו יפים (שם סעי' ו).
‏[ח] אסור להיכנס לספינה, אלא אם היא קשורה כמנהג הספינות העומדות בנמל, או שהיא יושבת בקרקע הים ואינה שטה כלל (שם סעי' ז). ואם נכנס בה מערב שבת וקנה שם שביתה, אז מותר גם כן לילך בשבת, כמו שנתבאר סימן רמ"ח (מג"א שם ס"ק יג). אבל לעבור בספינה העשויה כגשר מצד זה לצד אחר, אפילו כדי להשלים מנין ולהתפלל בציבור - אין להקל.
‏[ט] אסור ליטול שערו או ציפורניו בין בידו בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים (מחבר סי' שם סעי' א). ואפילו שיער אחד אסור (מג"א שם ס"ק ב). ולכן יש ליזהר שלא ליתן יד על הזקן בשבת, בין לחכך ובין להתעסק, וכן למי שיש לו שערות בראשו, שקרוב להיות כפסיק רישיה - שיעקור שערות, ובשתי שערות איכא חיוב סקילה.‏ ומלקט לבנות מתוך שחורות - אפילו באחת חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור, משום 'לא ילבש גבר שמלת אשה' (שם).‏
[י] אסור לחתוך יבלת מגופו, בין ביד בין בכלי, בין לו בין לאחר (שם סעי' ב).‏ הגוזז בין מן החי בין מן המת, בין מן בהמה וחיה, ואפילו מן השלח, חייב. התולש כנף מן העוף, חייב (באר היטב שם ס"ק ג).‏
[יא] יש מי שאוסר לסלק השעוה שנטף על הספר, אפילו לא נטף כי אם על אות אחת. ואם נטף על שתיים, חייב חטאת. ואם מסיר השעוה באצבעו ובצפורני ידיו, חייב משום ממרח לכולי עלמא.‏ ויש ליזהר כשרוקק על הקרקע, שלא ישפשף ברגל ממקום למקום למחקו כדרך שעושה בחול, אלא יציג רגלו על הרוק ויגביהנו בלא שום שפשוף. וזה אפילו בקרקע מרוצף או על גבי נסרים, אבל בקרקע שאינו מרוצף אסור לכולי עלמא, משום אשוויי גומות.‏
[יב] המוחק דיו, אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות - חייב (שם סעי' ג).‏ ואם היו כתובים אותיות על ידו מערב שבת, ושכח למחקם, אסור ליטול ידיו, אלא אם כן יטיל עליהם רביעית בבת אחת או יטביל (על) [כל] ידיו באופן שאינו צריך לנגבם יג) יש אוסרים לשבר עוגה שכתוב עליה כמין אותיות (רמ"א שם), אפילו אם הכתיבה היא מהעוגה עצמה (מג"א שם ס"ק ו). ולכן יש ליזהר שלא לכתוב על המצות שימורים של פסח צורת אותיות. ומה שכתבו המקובלים לרשום ה"דו" "די" - אינו אלא בכוונת הלב.
‏[יד] אסור לכתוב אותיות במשקין על השולחן או על החלון, או לרשום באפר (מחבר שם סעי' ד), או לרשום בצפורן או במחט על הנייר. ויש ליזהר שלא לרשום בצפורן על הספר, כמו שרושמין לסימן לזכור איזה דבר (עי' מחבר סעי' ה' ומג"א שם ס"ק ט).‏
[טו] חוט של תפירה שנפתח, אסור למותחו, משום תופר (שם סעי' ו).‏ ואותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם, או סביב מתניהם, על ידי חוט של תפירה, שמותחין אותו ומתהדק, אסור למותחו, אלא אם כן היו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים הנקבים בתפירה בעיגול (שם סעי' ז). ומחט שנתעקמה אפילו מעט, אסור למתחה (מג"א שם ס"ק יא). והוא הדין לבתי עינים שנרחבו, ובית הפתילות שקורין רישאס"ה וכדומה, אסור לתקנם בשבת ויום טוב.
‏[טז] אסור למלאות הכסת במוכין או בשום דבר בתחילה, דעביד ליה מנא, וגם גזירה שמא יתפור (מג"א שם ס"ק יד). אף על פי שאם נפלו מותר להחזירם (שם סעי' ח).‏
[יז] אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח, שדומה למעמר. וכן אסור לקבץ כל דבר העומד במקום גידולו (שם סעי' ט). וכן הנוקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה (שם סעי' י).
‏[יח] הנותן זרע פשתן או שומשמין וכיוצא בהם במים, חייב משום לש, מפני שמתערבים ונתלים זה בזה (שם סעי' יב).‏
[יט] אין שוברין חרס, ואין קורעין נייר (שם סעי' יג).‏ ואין מדבקים ניירות בקולן של סופרים, ואין מפרקין ניירות או עורות הדבוקים בקולן של סופרים. המדבק, חייב משום תופר. והמפרק, אם לא נתכוין לקלקל בלבד, חייב משום קורע (שם סעי' יד).‏
<h2>סימנים שמא שמב שמג שדם</h2>
﻿ דין היתר נדרים, ודין בין השמשות, ודין קטן בשבת ושאר איסורין, ודין ההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת:‏
[א] אין מתירין נדרים בשבת, אלא אם כן הם לצורך השבת. או הבעל לאשתו, שאם לא יפר לה היום, לא יוכל עוד להפר (מחבר סי' שמא סעי' א). או שאם לא יתיר הוא מוכרח לטרוח בשבת, או נידוי בחלום (עי' באר היטב שם ס"ק ב), או חרמי הקהל שמותר להתירם בשבת (שם סעי' ג), אבל שאר  נדרים אסור להתיר.‏
[ב] אף על פי שהדברים שהם אסורים מדברי סופרים - לא גזרו עליהם בין השמשות אם לא קיבל שבת (עיין סימן רס"א), ולכן מותר אמירה לגוי וכדומה, אבל צריך שיהיה שם דבר מצוה או דוחק גדול (מחבר סי' שמב סעי' א). ולא כל מין שבות התירו, כי אם שבות קל, וצריך שאלת חכם. ועיין לעיל  סימן רס"א.‏
[ג] קטן שעובר על איסור דאורייתא, אם הוא בר הבנה - אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מחבר ורמ"א סי' שמג סעי' א). ואם לא הפרישו, בית דין מוחין ביד האב להפרישו (באר היטב שם ס"ק ג). וגם באיסורים דרבנן חייב האב לחנכו כאשר יוכל שאת, לפי דעתו של בן ולפי כוחו ואפילו אינו בר  הבנה, אסור להאכילו בידים, ואפילו דברים שאיסורם מדברי סופרים (מחבר שם), אם לא במקום חולי, שיונק אפילו מבהמה טמאה. ועל כל פנים מזיק לו (באר היטב שם ס"ק ג). ואפילו להציע כלאים בעריסה שתינוק עליה, אסור.‏
 וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהם משום שבות (שם).‏ ואסור ליתן לתינוק דבר איסור לשחוק בו, שמא יאכלנו.‏
 ומילתא דנפיק מינה חורבה, כגון תקיעת שופר, שהקול נשמע ויבואו לתקוע בשבת, גם בית דין מצווין להפרישו (באר היטב שם ס"ק א).‏ ואפילו במקום חולי, לא יאכילנו כי אם על ידי גוי או על ידי קטן (שם ס"ק ד).‏
[ד] ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה (מחבר סי' שדמ סעי' א).‏ ואם יש לו ממה להתפרנס אפילו פת חריבה, אסור [לו] לעשות מלאכה כלל עד שיכלה כל מה שיש לו, ואז יעשה מלאכה בכל יום ליומו, אפילו ביום שמקדש בו, כדי פרנסתו בצמצום לאותו יום (שם).‏
 אפילו איסור דרבנן אסור לו לעשות, חוץ מהליכה שמותרת לו אפילו ביום שמקדש בו (שם ובאר היטב שם ס"ק ב).‏ וביום שמקדש בו, מתפלל של שבת. ויש אומרים שמתפלל של חול ומזכיר שבת בשומע תפילה, רק שלא יאמר 'הזה'.
‏[ה] אם יודע שהיום שמיני ליציאתו, אבל אינו זוכר באיזה יום יצא, חיובא רמיא עליה לעשות כל היום מלאכה, כיון שזה ודאי חול (מחבר שם סעי' ב), למען ינוח ימים אחרים שהם ספק.‏
<h2>מסימן שמה עד סימן תיז</h2>
﻿ דיני רשויות ודיני עירובין ודיני תחומין: ולהיות שאין כולם נצרכים לרבים, לא אעתיק את כולם, אלא זעיר שם זעיר שם, אית לן ברירה בין אורה לאורה.‏
 דיני רשויות:
‏[א] רבו הדיעות הסוברים שיש לנו רשות הרבים, דהיינו רחובות ושווקים ודרכים מעיר לעיר הרחבים י"ו אמה, ואינם מקורים, ואין להם חומה.‏
 ואפילו [אם] יש להם חומה, אם השערים מכוונים זה כנגד זה, ואין דלתותיו ננעלות בלילה, יש לאותו דרך המכוון משער לשער כל דין רשות הרבים (מחבר סי' שמה סעי' ז ומג"א שם ס"ק ה-ו).‏ ואפילו אם מתקצרין בקצתו, ואין בהם י"ו אמה, יש אומרים שאם ארכן לאורך רשות הרבים - הרי הם רשות הרבים (שם סעי' ח).‏
 וכן מבואות הרחבים י"ג אמות ושליש, ושני ראשיהם מפולשין לרשות הרבים שהוא רחב י"ו, יש אומרים שהוא רשות הרבים (שם סעי' ט).‏ וירא שמים יחוש לעצמו, שלא לסמוך על המקילין בקצת דברים מטעם שאין לנו רשות הרבים.‏
[ב] גג הבולט על מחיצות הבית, בענין שאין מחיצות הבית ניכרות לעומד על הגג, הוי כרמלית. ואפילו הוא גבוה ורחב הרבה, כל שאין חלון פתוח לו מבית. וכן זיזין הבולטים מן הכותל, ויש בהן ארבעה על ארבעה הוי כרמלית, אם אין חלון הבית פתוח להם (שם סעי' טז).
‏[ג] רשות היחיד - הוא מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים, ויש בו ארבעה על ארבעה טפחים או יותר. וכן חריץ עמוק עשרה ורחב ארבע על ארבע, וכן תל גבוה עשרה ורחב ארבע על ארבע (שם סעי' ב).‏
 וכרמלית - הוא מקום שאינו הילוך לרבים, כגון ימים ונהרות, וספסל ברשות הרבים שהוא רחב ארבע ואינו גבוה עשרה (שם סעי' יד).‏ ואם הוא למעלה מעשרה, ואינו רחב ארבע על ארבע, הוא מקום פטור. שאם הוא רחב ארבע, הוא רשות היחיד. ולמטה מעשרה, גם כן אם אינו רחב [ארבע על ארבע], הוא מקום פטור (שם סעי' י).‏
 וזה בעומד ברשות הרבים, אבל אם עומד סמוך לכרמלית, יש אומרים שדינו כרמלית (רמ"א שם סעי' יט).
‏[ד] חכמים אסרו להוציא ולהכניס מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, או מהם לכרמלית. אבל מקום פטור, מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים, ומהם לתוכו. אבל העומד ברשות היחיד, והוציא או מכניס או מושיט או זורק לרשות הרבים דרך מקום פטור, דהיינו למעלה מעשרה, חייב (מחבר סי' שמו סעי' א).‏ וכתלים המקיפין רשות היחיד, על גביהם רשות היחיד, אפילו אינם רחבים ארבעה (מחבר סי' שמה סעי' ג).‏
[ה] לא יעמוד אדם על מקום פטור, ויקח חפץ מיד מי שעומד ברשות הרבים ויתננו למי שעומד ברשות היחיד, או איפכא. ולהחליף דרך מקום פטור ברשויות דרבנן, גם כן יש מי שאוסר (שם סי' שמו סעי' א).
‏[ו] אסור להעביר ארבע אמות בכרמלית (שם סעי' ב).‏
 ומקום שהוא מוקף מחיצות בלא קירוי, כמו חצר או גינה, שזה נקרא קרפף, אם הוא גדול יותר מבית סאתים ולא הוקף לדירה, אסרו חכמים לטלטל בו אלא תוך ארבע אמות (מחבר ורמ"א סי' שמו סעי' ג).‏ ויש מי שאוסר אפילו לומר לגוי להביא חפצים מבית לבית בלא עירוב, ואפילו לדבר מצוה, ואפילו אמרו לו קודם שבת.‏
[ז] בית שפתחו פתוח לכרמלית, צריך ליזהר שלא יטלטל מן הבית ולחוץ, רק עד שיעור שהפתח שוקף ותו לא, אלא אם כן יש אסקופה לפני הבית שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה, או שיש לה שתי מחיצות מן הצדדין שהן רחבין ארבע ומשקוף עליה רחבה ארבע, דאז הוי רשות היחיד אף על פי  שאינו גבוה (רמ"א שם). ואם מביא לו הגוי המפתח לפתוח הפתח, יש ליזהר שלא יקח המפתח מידו אלא תחת המשקוף, אם הוא רשות היחיד, על דרך שאמרנו. ואם הוא כרמלית, יכניס הגוי המפתח בפותחת ואחר כך יפתח. וכן כשנועל, יוציא הגוי המפתח מן הפתח (ט"ז שם ס"ק ו).‏
[ח] גגין שלנו הבולטין לפני הבתים, דינם כרשות שלפניה (רמ"א שם). ולא אמרינן 'פי תקרה יורד וסותם', כיון שאין שם מחיצות (ט"ז שם ס"ק ז). וטועים היושבים בפתחי החצירות, ואוכלים שם פירות ומוציאים שם חפציהם, באומרם שתחת תקרת הגג הוא ומותר. וטעות הוא בידם.
‏[ט] אסור לפשוט ידו ברשות היחיד, ויכניס חבירו העומד בחוץ את ידו ויטול חפץ מידו ויוציא לחוץ, או איפכא. וכל שכן שאסור ליתן מבחוץ חפץ לתוך יד חבירו העומד בפנים, או איפכא. אפילו אם העומד בחוץ הוא גוי, אסור, מפני שהוא כנותנו על מנת להוציא (מחבר סי' שמז סעי' א).‏
 ויש מי שאוסר בזה אפילו בכרמלית (באר היטב שם ס"ק ב בשם היד אהרן). רק להוליך תינוק למול, על ידי הושטה ומיד ליד, או פחות מארבע אמות, או שלא לנוח בכרמלית, ומה גם שחי נושא את עצמו, ולכן אין למחות.‏ ואפילו אם יד חבירו למעלה מעשרה ברשות הרבים שהוא מקום פטור, יש אוסרים (באר היטב שם ס"ק ה בשם המגיד משנה). וכל שכן אם ידו למטה משלושה, ופשט ידו מבפנים ולקח מתוך ידו, דחייב, כאילו הונחה בארץ (מג"א שם ס"ק א).‏
[י] היה עומד ברשות היחיד והוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים בתוך עשרה, בשוגג מותר להחזירה לאותו חצר, במזיד יש אוסרים אפילו להחזירה לאותו חצר. ונהי שאם הוציאה לכרמלית בכל גוונא מותר להחזירה (מחבר סי' שמח סעי' א), אבל אסור להוציא ידו מלאה לכתחילה (באר היטב שם  ס"ק א).‏
[יא] כל אדם יש לו ארבע אמות ברשות הרבים, או בכרמלית, שיכול לטלטל בהם (מחבר סי' שמט סעי' א).‏ ומותר לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו, וחבירו לחבירו, אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים. ויש מי שאוסר (שם סעי' ג). ועל כל פנים, ההכנסה והוצאה מרשות לרשות אסורה (באר היטב שם ס"ק ד).‏
[יב] אסור להוליך חפץ פחות פחות מארבע אמות, ואפילו בין השמשות, ואפילו בכרמלית (שם סעי' ה). אם לא לצורך מצוה, כגון תינוק למול, או שהחשיך לו בדרך ואין עמו נכרי, שמוליך כיסו פחות פחות מארבע אמות (ט"ז שם ס"ק א).‏ והעומד לתקן משאוי חשיב כמהלך וחייב, אלא אם כן עמד לפוש (מג"א שם ס"ק ו). ויש מי שאומר, שצריך לישב בכל פחות מארבע אמות. ויזהר כששולח דברים ביד גוי או תינוק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית, לעמוד על גביו שלא יעמוד לפוש בדרך, דאז ליכא איסור דאורייתא אפילו דרך רשות הרבים.
‏[יג] לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתין או ירוק ברשות היחיד או בכרמלית, או איפכא (מחבר סי' שנ סעי' ב). אפילו רוק שנתלש מפיו ומוכן לזרקו, יש מי שאומר שלא יהלך ארבע אמות ברשות הרבים עד שירוק (שם סעי' ג).‏
[יד] בנין שבולט מתוך הבתים חוצה על גבי המים, וחלון פתוח לה מן הבית, אין ממלאין ממנו, אלא אם כן עשה לה מחיצה כל סביבה גבוהה עשרה, או יעשה המחיצה סביב הנקב שדולין דרך שם. וצריך שיהא במחיצה רוחב ארבע על ארבע ואז מותר גם לשפוך ממנה (מחבר סי' שנה סעי' א).‏ וכן ההולך בספינה, אם אין למחיצות מבפנים גובה עשרה טפחים, חשוב כרמלית, ומותר להכניס ולהוציא מן הנהר לתוכה, אבל אסור לטלטל כי אם בארבע אמות. ואם יש למחיצות מבפנים גובה עשרה, דהוי רשות היחיד והמים כרמלית, אינו יכול למלאות, אלא אם כן יעשה דף ארבע על ארבע, ועושה בו נקב וממלא דרך שם. ואינו צריך לעשות לו מחיצות, שהקלו בספינה - מפני שאינו יכול לעשות שם מה שיעשה בביתו. ואם דופני הספינות גבוהים עשרה מעל המים מבחוץ, מוציא זיז כל שהוא ועושה בו נקב, וממלא דרך שם, שהרי דרך מקום פטור הוא ממלא, וסגי בהיכר זיז. ומימיו או  עצמות וקליפין, יתנם על דופני הספינה והם יורדים לים, דכיון דלא זרק להן להדיא [לים] - אלא מכוחו הם באים, כוחו בכרמלית לא אסרו (מחבר שם ומג"א שם ס"ק ה-ו).‏
 ומיהו בחצר יש מי שאוסר לשפוך מים בתוכו על דעת שיצאו לחוץ לכרמלית, דמיחלף ברשות הרבים, כיון שהוא תוך העיר (רמ"א שם סעי' ג).
‏[טו] שתי ספינות זו אצל זו, אסור לטלטל מזו לזו, אלא אם כן קשורות זו בזו ואין ביניהם ארבעה טפחים, או שמחיצותיהן גבוהות מן המים עשרה, דמטלטל דרך מקום פטור. וצריכים לערב [ביחד] אם הם של שני בני אדם (רמ"א סי' שנה סעי' א ומג"א שם ס"ק י-יא).‏
[טז] בית הכסא שעל פני המים ואינו גבוה עשרה, אין היתר לפנות שם כי אם על ידי מחיצה תלויה תחת הנקב, ולא סגי במחיצות העשויות לצניעות סביב הנקב. או שיתן דף או קנה בפחות משלושה לנקב (מג"א שם ס"ק יג), שתפול הצואה עליו קודם שתפול למים או לכרמלית, דהוי ליה כוחו בכרמלית.  ובכרמלית לא סגי במחיצה תלויה, שלא התירו תלויה אלא במים, רק צריך דף, או שיהא עשוי באופן שהצואה נופלת על צידי הכותל, ואחר כך מתגלגלת ויורדת למטה לכרמלית (מחבר שם סעי' ב). ויש אומרים דאפילו אם בית הכסא למעלה מעשרה, לא שרי לפנות כי אם על ידי תיקון זה.‏
 ומאחר דאין מקום פטור ברשות היחיד לכולי עלמא, בית הכסא העומד בין שני בתים, אסור לפנות שם, אם לא שערבו או שעשו תיקון זה מבעוד יום, אפילו גבוה עשרה, דהוי ליה כמוציא לחצר שאינה מעורבת. ובדיעבד ששכחו [ולא ערבון - מותר, דגדול כבוד הבריות (רמ"א שם סעי' ג).
‏[יז] אמת המים העוברת בחצר, עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, אם הנקבים שהמים נכנסים ויוצאים דרך שם הם רחבים יותר משלוש טפחים דלא חשיב לבוד, אין ממלאין ממנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה בכניסתה וביציאתה, ושיהיה טפח ממנה משוקע במים, לחלוק בין המים שבחוץ שהם כרמלית למים שבפנים (מחבר סי' שנו סעי' א ומג"א שם ס"ק ג).‏ ואותם מקומות שיש נהר סמוך לחצירות, פשוט שאסור לשאוב מים מן הנהר, כי הוא ממלא מכרמלית לחצר שהוא רשות היחיד, ולזה לא מהני עירוב. ורבים נכשלים בזה (ט"ז שם ס"ק ד), ה' הטוב יכפר. ואפילו בעיר מוקפת חומה ועשו עירוב, אסור למלאות מן הנהר העובר דרך העיר ויוצא לחוץ.‏
[יח] כל היקף שלא הוקף לדירה, כגון גינות ופרדסים, אסרו חכמים לטלטל בתוכם יותר מארבע אמות, דאז נקרא כרמלית. אבל אם הוא סאתים, נקרא קרפף, והוא רשות אחד עם החצר לכלים ששבתו בתוכה, ולא לכלים ששבתו תוך הבית (ט"ז שם ס"ק א), והשביתה היא נחשבת על כניסת שבת.  וסאתים הוא שיעור שבעים אמות וארבעה טפחים על שבעים אמות וארבעה טפחים, בין שהוא מרובע או ארוך מאה אמה ורחב חמישים, מותר לטלטל בכולו, ובלבד שלא יהא אורכו יותר משנים על רוחבו אמה אחת. ואם הוקף לדירה, אפילו יש בו כמה מילין, מותר לטלטל בכולו (מחבר סי' שנח סעי' א ומג"א שם ס"ק ב).‏ ומה נקרא מוקף לדירה, זה שבנה בו בית דירה קודם שהוקף, או שפתח לו פתח מביתו ואחר כך הקיפו (שם סעי' ב ומג"א שם ס"ק ה). ומיהו אפילו הוקף לדירה, אם נזרע רובו, הזרעים מבטלים הדירה. נזרע מיעוטו, אם אין בו אלא סאתים - מותר לטלטל בכולו, יותר מסאתים - אסור (שם סעי' ט).‏ ולכן מי שיש לו גינה בחצירו אם יש גדר ביניהם, אז אם הגינה היא יותר מסאתים אסור לטלטל בה, ומן החצר לתוכה, בכל גווני. ואם היא סאתים, אסור להוליך בה כלים ששבתו בבית (ט"ז שם ס"ק ה). ואם אין גדר בין החצר ובין הגינה, אם הגינה הוא רוב החצר, אפילו אין בה אלא בית סאתים, לא יטלטל מן הגינה ומן החצר לבית, דהוי ליה כולו קרפף, ואפילו הן של אדם אחד אסור לטלטל לבית, והגינה והחצר מצטרפין (מג"א שם ס"ק יב). ואם הם יותר מסאתים, לא יטלטל בה ובחצר אלא ארבע אמות. ואם היא מיעוט החצר, אם יש בה יותר מסאתים אוסר כל החצר, ואם אין בה כי אם  סאתים או פחות, אף על פי שעם החצר נעשה יותר, אינו אסור כי אם משם לבית (מחבר שם סעי' י).‏
[יט] יחיד ששבת בבקעה, אם הקיף מחיצות גמורות, מותר לטלטל אפילו יותר מסאתים. ואם הם גרועות כגון שתי בלא ערב, שנעץ קנים פחות פחות משלוש, או ערב בלא שתי, שהקיף שלוש חבלים פחות פחות משלוש והחבלים יותר על טפח, עד סאתים מותר לטלטל בכולו, מסאתים ואילך אין  מטלטלין [בו] אלא בארבע אמות. אלא אם כן הם שלוש ישראלים, דחשובים שיירא. ואפילו אם הם שלוש, אם הקיפו יותר על שש סאין, אינם מותרין לטלטל אלא אם כן אין בית סאתים פנוי שאין צריכין לו לתשמיש (מחבר סי' שם סעי' א ומג"א שם ס"ק א-ב).‏
[כ] חצר שנפרצה במלואה או ביותר מעשרה טפחים לרשות הרבים, נידון כצידי רשות הרבים שהוא כרמלית. ואם נפרץ בקרן זוית, אפילו בפחות מעשרה אסור (מחבר סי' שסא סעי' ב).‏ וכל מחיצה שלא נעשית לדור בתוכה אלא לצניעות, או לשמור מה שיתנו בתוכה, או לישב שם כדי לשמור השדה ביום, היא מחיצה לטלטל מה שבתוכה, אבל אינה מחיצה לעשות מה שבתוכה מוקף לדירה אם הוא יותר מבית סאתים (מחבר סי' שסב סעי' א).‏
 ופרוץ מרובה על העומד לא חשיב מחיצה, אלא אם כן כל פרצה מהם פחותה משלושה טפחים (שם סעי' ח). ופרוץ כעומד שמותר, היינו כשאין במקום אחד פרוץ יותר מעשר אמות (שם סעי' ט), או שיעשה צורת פתח, שאז אפילו בפרוץ מרובה ויותר מעשר, מותר. ולהרמב"ם (הלכות שבת פט"ז  הט"ז) אין צורת פתח מועיל לפרצה יותר מעשר אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ, ולמאן דשרי אפילו לא נעץ אלא ארבע קונדסין בארבע רוחות ועשה צורת פתח על גביהן מותר. והני מילי בחצר ומבוי שיש בהן דיורין, אבל בבקעה לא מהני בשכל הרוחות על ידי צורת פתח (שם סעי' י).‏
 ומהו צורת פתח, קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, ובלבד שיהא גובה הקנין שמכאן ומכאן עשרה טפחים, ויהיו מכוונים כנגד קנה העליון. ואם (חיבור) [חיבר] הקנה העליון לשני הקנים הוא מן הצד, לא מהני, אלא צריך שיהא על גביהן (ט"ז שם ס"ק ד). אפילו אינו נוגע בהם וגבוה כמה אמות,  רק שיהיו מכוונים שני הקנים נגד קנה העליון, אבל אם מרוחקים מכנגדו אפילו כל שהוא פסול (מג"א שם ס"ק יט). וצריך שיהיו הקנים שבצדדין חזקים לקבל דלת כל שהוא, אפילו של קש או של קנים, אבל קנה שעל גבן סגי בכל שהוא (שם סעי' יא).‏ וכיפה לא מהני אלא אם כן יש ברגליה, דהיינו קודם שמתחיל להתעגל, עשרה טפחים (שם סעי' יב).‏
<h2>סימנים שסג שסד שסה</h2>
﻿ דיני תיקוני מבואות ועירוב חצירות:‏
[א] מקום שיש לו שלשה מחיצות, אסרו חכמים לטלטל בו, עד שיעשה שום תיקון ברביעית (מחבר סי' שסג סעי' א). דהיינו שיעשה לחי שעוביו ורוחבו כל שהוא, ויעמידנו בפתח המבוי, ויהיה גובהו עשרה טפחים. ומכל דבר שיעשנו, כשר (שם סעי' ג). ואם יש קצת כותל ברוח רביעית, עולה משום  לחי, ובלבד שיהא בו רוחב טפח (שם סעי' ד).‏
 ועושין לחי מסיד טחוי בכותל, ובלבד שלא יתמחה יותר משלוש לארץ (רמ"א שם סעי' ז), ושלא יהא בין שבר לשבר שלוש טפחים. וצריך שיהא בזה המחוי דבר ממש ועב קצת, ואז מהני אפילו בצורת פתח, דבעי קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן מכוון לצורת פתח (ט"ז שם ס"ק ד).‏ ואם הרחיקו מהכותל שלוש או שהגביהו מהארץ שלוש, פסול (מחבר שם סעי' י). וכן אם אין הקנה העליון מכוון על גבו אלא מן הצד, פסול.‏
[ב] עוד יש הכשר אחר למבוי הפרוץ ברוח רביעית, על ידי קורה שיניחנה על כתלי המבוי. אבל אם נעץ שתי יתידות אצל המבוי בחוץ, אפילו בסמוך לו, והניחה עליהם, פסול (שם סעי' יד). וצריך שיניחנה כדי להתיר המבוי, אבל אם לא נעשית לשם כך, אפילו סמכו עליה מערב שבת פסולה (שם סעי'  טו). וגם בלחי שאין צריך שיסמכו עליו, כגון שלא טלטל בשבת שעברה על ידי לחי זה, לא הוי לחי (עי' מג"א שם ס"ק טז).‏
 וקורה זו צריכה שיעור, שתהא רחבה טפח, ועביה כל שהוא, רק שתהא חזקה כדי לקבל לבינה של שלשה טפחים על גבי כל אורך קורה (שם סעי' יט). ואם היתה הקורה עגולה, צריך שיהא בהיקפה שלוש טפחים, שאז יש ברחבה טפח (שם סעי' יט).‏ והא דמבוי ניתר בלחי או קורה, היינו כשאין רחבו יותר מעשר אמות, ושיהא אורכו ארבע אמות, ושלא יהא בגובה חללו יותר מעשרים אמה, שאם יש בגובהו יותר מעשרים אמה אינו ניתר בקורה, כי אם בלחי. וצריך שיהיו פתוחים לתוכו שתי חצירות, ולכל חצר שתי בתים, ושיהיו דיורים שאוכלים בשולחן בפני עצמם בכל בית, ושיהא אורכו יתר על רחבו, ואם חסר אחד מכל אלו אינו ניתר כי אם בלוח רחב ארבע או צורת פתח.‏ ונוהגים האידנא לתקן כל המבואות בצורת פתח, שמתקנין על ידי חבל הקשור לרחבו של מבוי, ודין חבל זה אינו קורה, שהרי אין ברחבו טפח, ולא מהני אלא מטעם צורת פתח. ועל כן יש ליזהר להעמיד תחת החבל שני קנים גבוהים עשר סמוכים לקרקע, ויסמוך עליהם מערב שבת במקום קנה של לחי (ט"ז שם ס"ק יט). וצריך שיהיו הקנים מכוונים למעלה תחת החבל, ואז מהני אפילו במבוי מפולש שצריך צורת פתח משני צדדין, או שיעשה צורת פתח מצד אחד ולחי או קורה מצד האחר (מחבר ורמ"א שם סעי' כו).
‏[ג] מבוי הפתוח לכרמלית, אסור להשתמש תחת הקורה וכנגד הלחי, מפני שמצטרף לכרמלית שאצלו (מחבר סי' שסה סעי' ד).‏
 ואם ניטלו קורותיו או לחייו בשבת, אף על פי שהותר למקצת שבת, אסור משם ואילך. רק באותו חצר שהעירוב מונח בו, וחצירות הפתוחות לו, מותרות, אבל חצירות שאין פתוחות לאותו חצר אסור בהם הטלטול (שם סעי' ז-ח), אפילו מחדר לחדר, אם דרים שנים, כיון שאינם יכולים להביא  העירוב אצלם (מג"א שם ס"ק טו).‏
[ד] מבוי עקום כמין דלי"ת, דינו כאילו היה מפולש בעקמימות, וצריך צורת פתח בעקמימותו, ובשני ראשיו לכל אחד לחי או קורה. או צורת פתח בכל אחד משני ראשיו, ולחי או קורה בעקמימות. ואם עשוי כמין חי"ת, צריך צורת פתח בשני עקמימותיו, ולחי או קורה לשני ראשיו (מחבר סי' שסד סעי'  ג).‏
<h2>סימנים שסו שסח שע שעב שעד שפא שפב שפג שפד</h2>
﻿ דיני עירובי חצירות:‏
[א] חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו, אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר או מבית לבית עד שיערבו, דהיינו שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו באחד מבתי החצירות, שעל ידי כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו בית, וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית (מחבר סי' שסו סעי' א).‏ בתים שבספינה צריכים עירוב, אף על פי שיש לספינה מחיצות גבוהות עשרה מקרקע הספינה (רמ"א שם סעי' ב ומג"א שם ס"ק ד). וצריכים לשכור [רשות] מגוי בעל הספינה (רמ"א סי' שפב סעי' כ).‏
[ב] אין מניחים העירוב בחצר, ולא בבית שער אכסדרה ומרפסת. ויש אומרים שאין ליתן העירוב או שיתוף בבית הכנסת, אלא בבית שראוי לדירה. וצריך שיהא בו ארבע אמות על ארבע אמות כדי לרבע ארבע אמות. ואם רגילים ליתנו בבית אחד, אין להם לשנותו ליתנו בבית אחר, מפני דרכי שלום  (מחבר סי' שסו סעי' ג ומג"א שם ס"ק ו). וצריך ליתנו בבית שמותר לכולם לטלטל שם, שאין הפסק רשות האסור ביניהם (ט"ז שם ס"ק ג).‏
 ואם אוכלים בבית אחד אפילו בהפסק וילון, ואפילו ישנים כל אחד בחדרו, אינו צריך לערב.
‏[ג] צריך שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ואם מקפיד אינו עירוב (שם סעי' ה).‏
[ד] אין מערבין בפרוסה אפילו היא גדולה הרבה, אלא אם כן אחד מזכה לכולם (שם סעי' ו-ז).‏ ואם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת בשביל כולם, צריך שיזכנו להם על ידי אחר. והזוכה בו צריך להגביהו מן הקרקע טפח - על דעת שיזכו בו כולם, ולכל מי שיתוסף בחצר מיום זה ואילך (שם סעי' ט). ואם היתה ידו תלויה באויר, יגביה ידו טפח (ט"ז שם ס"ק ו).‏
 וכשמזכה על ידי אחר, לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו אינם סמוכים על שולחנו. ויש אומרים שאינו מזכה על ידי בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפילו הם גדולים, אלא אם כן נשאו נשים הבנים, והבנות בגרו ואין סמוכות על שולחנו. ולא על ידי אשתו. וטוב לחוש היכא דאפשר (מחבר ורמ"א  שם סעי' י).‏
[ה] מברך 'על מצות עירוב' (מחבר שם סעי' יד). ואם בא לעשות עירוב חצירות ועירוב תבשילין, יברך ברכה אחת לשניהם, שיאמר: אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצות עירובין. אבל חילוק יש, שבעירובי תבשילין מברך לאחר שיזכה בו לאחרים (ועל מה שכתב המגן אברהם (ס"ק כ) משם  האר"י, עיין יד אהרן), לפי שאמירת 'בדין עירובא' מעכבת, שהוא עיקר העירוב, נמצא מברך עובר לעשייתן. ואם לא בירך קודם שוב אינו מברך, ויש אומרים שמברך, ואין למחות. אבל בעירובי חצירות שאין האמירה מעכבת, רק החיוב הוא ללקט לחם מכולם, או לזכות בלחם לכולם, לכן צריך לברך קודם שילקט, או קודם שיזכה. ואם לא בירך קודם, שוב אינו מברך. ויש אומרים שמברך, ואין למחות.‏ ואין מערבין עירובי חצירות אלא בפת. (עי' מחבר ורמ"א שם סעי' ו) ואם גבו העירוב ולא אמרו שום דבר עליו, אינו מעכב (מחבר שם סעי' טו).‏
[ו] שיעור העירוב, בזמן שהם פחות משמונה עשרה בני אדם, צריך כגרוגרת שהם ח' דרה"ם לכל אחד. ואם הם שמונה עשרה או יותר, אפילו אלף, שיעורו [מזון שתי סעודות שהם] קמ"ד דרה"ם. ויש אומרים ק"ף דרה"ם. ויש אומרים ק"ח (מחבר סי' שסח סעי' ג) וראוי להחמיר.‏ רק אם נתמעט משיעורו אחר שנכנס שבת ראשונה, ונשתייר בו אפילו כל שהוא, כשר אף לשאר שבתות (שם סעי' ד). ומיהו אין ראוי לסמוך על עירוב שנתמעט, וכבר נהגו לעשות אחר שלם (באר היטב שם ס"ק ב).‏
 ואם נתעפש העירוב ונפסל מלאכול, הרי הוא כמו שכלה לגמרי וצריך לערב מחדש. ולכן נהגו לעשות העירוב חלת מצה, שאינה ממהרת להתעפש (מחבר ורמ"א שם סעי' ה).‏ והנה מצד אחד טוב יותר לערב על כל שבתות השנה, או על ששה חדשים, מלערב כל שבת ושבת, שיכולים לשכוח מלערב (רמ"א שם). אבל מצד אחר, טוב יותר לערב בכל ערב שבת, אי משום שמרבה במצוות, מצוה אחת בכל שבוע. ואי נמי, משום דרוב פעמים המצה של העירוב מתקלקלת ומתעפשת מאורך הזמן, ואינו ראוי לאכילה כלל, דהוי ליה ככלה לגמרי. ולכן טוב לירא ה' שיערב משלו בכל ערב שבת, ויזכה על ידי אחר, ואז ליכא למיחש לקלקול העירוב של בית הכנסת. ולא יברך, כיון שיש מצת העירוב בבית הכנסת, וברכות אינן מעכבות (ט"ז שם ס"ק ג).
‏[ז] המתארח בחצר, אפילו נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך קבע, אלא לשלושים יום או פחות, אינו אוסר על בני החצר, והוא והם מותרים בין בביתו בין בביתם (מחבר סי' שע סעי' ח). אבל ביותר משלושים יום, אוסר ביחיד הדר במקום מיוחד לו לבדו. ואם רגיל לבוא בזמן קבוע ולהתארח שם, אוסר מיד. אבל במקום שעשו עירובי חצירות אינו אוסר, שהרי מתנה ומזכה גם לדיורין שיתוספו (ט"ז שם ס"ק י). וזה שאינם אוסרים האורחים, דוקא בדאיכא בעל הבית אחד קבוע, דאז האורחים בטלים לגביה, אבל אורחים ביחד אוסרים זה על זה מיד (רמ"א שם), אם לא שאוכלין  בבית אחד (מג"א שם ס"ק יב) או שהלחם משותף ביניהם מערב שבת.‏
 ואם יש לו בחצר אחת בית שאוכל, ובחצר אחרת בית שישן, במקום שאוכל אוסר, ולא במקום שישן (מחבר שם סעי' ה).
‏[ח] אין שתי חצירות יכולות לערב יחד, אלא אם כן יש פתח ביניהם, או חלון שיש בו ארבע על ארבע טפחים, ויהיה קצתו בתוך עשרה טפחים הנמוכים לארץ, ואז אם רצו מערבין יחד, אם רצו מערבין כל אחד לעצמו (מחבר סי' שעב סעי' ר).‏
 וחלון שבין שני בתים, אפילו היא למעלה מעשרה, אם רצו מערבין יחד. והוא הדין לארובה שבין בית לעליה, שאפילו היא למעלה מעשרה, אם רצו מערבין יחד. ואפילו אין שם סולם לעלות בו. מכל מקום בעינן שיהא רחבו ארבעה על ארבעה (מחבר ורמ"א שם סעי' ה).‏ ואם היה בין שתי חצירות כותל גבוה עשרה טפחים, או שהיה קרקעה של אחת מהחצירות גבוה מחבירו חמשה טפחים ועשו עליו מחיצה חמשה להשלימו לעשרה, אין יכולין לערב יחד, אם אין פתח או חלון בלי סריגה ביניהם. ואם הכותל גבוה עשרה ורוחב ארבעה, אסור להעלות עליו או להוריד ממנו פירות ששבתו בו (מחבר שם סעי' ו).‏ אם נפרץ הכותל, עד עשר אמות הרי הוא כפתח, שאם רצו מערבין יחד, אבל אם נפרץ יותר מעשרה, או שנפרץ במילואה אפילו אין עשר, או שאין ביניהן מחיצה גבוהה עשרה, צריכין לערב יחד, דאוסרין זה על זה (מחבר ורמ"א שם סעי' ז).‏
 ואם נפרץ הכותל בשבת, מותרים לטלטל אותו שבת כל אחד בחצירו. אבל חצר שנפרצה לרשות הרבים או לכרמלית, אסור (מחבר סי' שעד סעי' ב).
‏[ט] שנים הדרים בחצר אחת ולא עירבו, מה תקנתם, יבטל האחד רשותו אף משתחשך, שיאמר: רשות חצרי וביתי מבוטלת לך, ותיכף האחר יזכה ברשות חבירו על ידי שיוציא מביתו לחצר ולבית חבירו, ואז מותרים להוציא זה לבית חבירו ולחצר, ואותו שביטל אסור להוציא מביתו (מחבר סי' שפ סעי' ד). אבל צריך ליזהר שלא יוציא ולא יכניס מי שביטל עד שיזכה חבירו, שאם הוציא ביטל הביטול וצריך לחזור ולבטל (מחבר סי' שפא סעי' א).‏ ואם הם יותר משנים ולא עירבו, אין להם תקנה (מחבר סי' שפ סעי' ד). (ומסופקני אי מהני במה שיאכלו באותו שבת בבית אחד).‏
[י] שני ישראלים הדרים בשתי בתים וגוי דר עמהם בחצר, כיון שאוסרים זה על זה - הגוי אוסר עליהם, וצריך שישכרו ממנו, אם לא שישראל השכיר או השאיל ביתו לגוי, דאז אינו אוסר, דלא השאיל או השכיר לו ביתו כדי שיאסור עליו (מחבר ורמ"א סי' שפב סעי' א).‏ ואפילו אם הבית של גוי ושכרו ישראל ממנו, אין שכירות הבית מועיל לענין שכירות העירוב. ואפילו ישראל שהשאיל או השכיר בית לחבירו ויש לו תפיסה בבית, שיש לו שם כלים שאסור לטלטלם, שאינם צריכים לערב, אפילו הכי צריכין לשכור מהגוי שדר עמהם (רמ"א שם).‏
[יא] מותר לשכור בשבת (רמ"א שם סעי' ה). וכל זמן שאין הגוי חוזר בו, מועיל השכירות, ואפילו לזמן מרובה, ואינו יכול לחזור מהשכירות עד שיחזיר הדמים (מחבר ורמ"א שם סעי' ו). אם חזר בו קודם שבת ראשונה, אם החזיק שם משנכנס השבת, שוב אינו יכול לחזור בו (מג"א שם ס"ק ו). ואם  שכרו לזמן, אינו יכול לחזור בו עד כלות הזמן. וככלות הזמן צריך לחזור ולשכור ולחזור ולערב, שאין עירוב ראשון חוזר ונעור (מחבר שם סעי' ז). ואם מת הגוי והניח יורש, נתבטל השכירות אם לא היה על זמן קצוב. ויש אומרים דלא מהני זמן כשמת המוכר או המלך, וצריך לחזור ולשכור מן היורש (ט"ז שם ס"ק ט).‏ ואם שכרו ממנו בעל כרחו אינו מועיל, אף על פי שהיה רגיל להשכיר מקודם (שם סעי' י). אבל מאשתו ומשכירו ושכיר שכירו, שוכרים אף על פי שהוא מוחה (שם סעי' יא). ואם אינו רוצה להשכיר, יתקרב לו אחד מבני החצר, עד שישאיל לו רשותו שיהא לו רשות להניח בו שום דבר, והוי ליה (כשלוחו) [כשכירו], ומשכיר שלא מדעת הגוי. ויש אומרים שאינו צריך להשכיר (שם סעי' יב).‏ והוא הדין גוי שיש לו תפיסת יד, יכולים לשכור ממנו אם יש לבעלים רשות להשתמש, או אם יכול לסלקו בעת שירצה. ואם ייחד לו מקום בבית שמשאיל לו, ואין לגוי רשות להשתמש שם (מג"א שם ס"ק ט), או באותו חדר, ואינו יכול להוציאו, לא הוי כשכירו ולא מהני (שם סעי' יג).‏
 ואם שכר משכירו לזמן, אף על פי שסילקו תוך הזמן מהיות שכירו, מותרים עד תום הזמן (שם סעי' יד). אבל אם שכרו מגזבר המלך ומת הגזבר, או שנסתלק לגמרי מעבודת המלך שאינו אוכל מכיס המלך, נתבטל השכירות (רמ"א שם). והוא הדין אם מת המלך, נתבטל השכירות אף שהגזבר חי, אם  לא שמינהו המלך החדש.‏
 אם ישראל וגוי דרים בבית אחד, וישראל אחר דר בבית אחר, צריך לשכור מן הגוי ולערב עם הישראל. ואם שני גוים דרים בבית אחד, צריך לשכור משניהם (מחבר ורמ"א שם סעי' טו).
‏[יב] יש מי שאומר שבשתי חצירות זו לפנים מזו, וגוי בפנימית, אפילו אם ישראל אחר דר בחיצונה אוסר (מחבר שם סעי' יז).‏
 ואם ישראל וגוי דרים בחצר אחד, וישראל אחר דר בחצר אחר סמוך לו, אינן יכולין לערב דרך חלונות. ויש מי שאוסר לערב אפילו אם פתח פתוח ביניהם (שם סעי' יט).‏ וכל זה מה שהצריכו שכירות מן הגוי, הכל הוא מפני שרצו חכמים להרחיק דירת ישראל אצל נכרי, למען לא ילמד ממעשיו. ועל ישראל יחידי לא גזרו, משום דלא שכיח שידור עמו, שירא שמא יהרגנו. ובכן ישמע חכם דברי חכמים ויוסיף לקח, ויזהר להתרחק משכן רע, וכל שכן מלדור עם גוי בחצר, כי רוח הטומאה שורה עמו, ואוי לרשע אוי לשכנו.
‏[יג] גוי שהשכיר ביתו לחבירו גוי, אם נשאר לו שום תפיסה בבית, שיש לו רשות להניח שם כלים, יכולים לשכור ממנו. ואם לא נשאר לו שום תפיסה, אם יכול המשכיר לסלק השוכר תוך זמנו - יכולים לשכור ממנו, ואם לאו - אינו מועיל, אלא אם כן ישכרו מהשוכר (שם סעי' יח) אם כלה הזמן ששכרו מהמשכיר.
‏[יד] גוי הדר עם שני ישראלים, ואין הגוי בביתו, אינו אוסר, ויערבו ויהיו מותרים. בא גוי בשבת אוסר, והעירוב בטל. ומיהו יכולין לשכור ממנו בשבת, ואחר כך יבטל האחד לחבירו, ויהיה היחיד מותר (מחבר סי' שפג סעי' א).‏
 וגוי הנכנס לשם אכסנאות בבית, כשאינו מהיהודים הדרים באותו חצר, אם נכנס שלא ברשות - אינו אוסר לעולם, ואם נכנס ברשות, אם הוא רגיל לבוא אוסר מיד, ואם אינו רגיל אינו אוסר עד לאחר שלושים יום (מחבר סי' שפד סעי' א).‏ ואנשי חיל המלך שנכנסו בבתי היהודים, בין בחזקה בין ברצון, אם אין לבעלי בתים שבאותם מקומות שנכנסו הגוים כלים שאסור לטלטל, ואין להם רשות להשתמש להני כלים בחדרם, אוסרים עליהם מיד (שם סעי' ב) אם רגילין לבוא, ואם אין רגילין - לאחר שלושים יום (מג"א שם ס"ק ב).‏
[טו] צדוקי הרי הוא כישראל לענין שמבטל רשות. אבל עירוב אינו מועיל, כיון שאינו מודה בעירוב (מחבר סי' שפה סעי' א). וישראל מומר הרי הוא כגוי (שם סעי' ג).‏ וישראל שהמיר והיו לו בתים בשכונת ישראל שעירבו לכל השנה, אם יש לו פתח אחר לשכונת הגוים, אפילו הוא פתח קטן שלא היה רגיל בו מתחילה, אינו אוסר. ואם אין לו פתח אחר כלל, הוא אוסר לאחר שהמיר (שם סעי' ד). אם לא שהשכירו מקודם מהגזבר, שאז הוא נטפל למרובים (באר  היטב שם ס"ק ג).‏
<h2>סימנים שפו שפז שצ שצא שצב שצג שצד שצה</h2>
﻿ דיני שיתופי מבואות:‏
[א] אסרו חכמים לטלטל מן החצירות למבוי, והתירוהו על ידי שאחר שיעשה תיקון למבוי בלחי או קורה, או צורת פתח, יעשו שיתוף, שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל מכל חצר וחצר, ונותנים אותו באחד מן החצירות, ואנו רואים כאילו פתוח כל המבוי לאותו חצר. ומפני שאינו אלא לשתף את  החצירות, יכולין ליתנו בחצר, רק שיהיה במקום המשתמר, ולכן אין נותנים אותו במבוי, אלא בחצר שבאותו מבוי (מחבר סי' שפו סעי' א). ככל משפטי עירובי חצירות ושיעורו, כך דיני שיתוף, רק שמשתתפין בכל מיני מאכל. ואפילו ארבעה וחמשה מיני מאכל מצטרפין למזון שני סעודות, שהוא שיעור עירוב ושיתוף (שם סעי' ג-ד). וכבר נתבאר לעיל כמה שיעורו בדרה"ם.‏ ואם היה משותף עם שכינו בסחורה, לזה ביין ולזה בשמן וכדומה, דאינם צריכים להשתתף, והוא שיהא בכלי אחד כשיעור (רמ"א שם סעי' ג).‏
[ב] כל דבר שרגילין ללפת בו את הפת, שיעורו ללפת בו פת הנאכל לשתי סעודות, וכל שאין מלפתין בו את הפת שיעורו כדי לאכול ממנו שתי סעודות. ובשר חי לא הוי לפתן, ושיעורו כדי שיאכל ממנו שני סעודות. וכן יין חי לא הוי לפתן, ושיעורו שני רביעיות. וכן שיעור שאר משקין (שם סעי' ו),  והמנהג לעשותם בשני רביעיות שמן.‏
[ג] חצר הפתוח לשני מבואות ושיתף עם כל אחד מהם, מותר עם כל אחד לטלטל ממנו לחצר, ומחצר לתוכו. אבל אסור לטלטל כלים ששבתו בבתים שבמבוי זה למבוי האחר דרך החצר (שם סעי' ט), אלא אם כן נתנו שתי המבואות שיתופן בחצר זו בכלי אחד, הוי ליה כולם כאחד, ומותר לטלטל ממבוי  זה למבוי זה (מג"א שם ס"ק יד).‏
[ד] המשתתפין במבוי בשאר אוכלין חוץ מן הפת, צריכין לערב בחצירות. ויש אומרים דסומכין אשיתוף במקום עירוב, אפילו לא נשתתפו אלא ביין, ולכן טוב לערב בלא ברכה, שאם יברך יש אומרים דהוי ברכה לבטלה (מחבר ורמ"א סי' שפז סעי' א).
‏[ה] מבוי שצדו אחד גוים וצדו אחד ישראלים, ועירבו הישראלים כולם דרך חלונות ופתחים, אף על פי שנעשו כאנשי בית אחד ומותרים להכניס ולהוציא מחצר, אסורין להשתמש במבוי דרך פתחים, עד שישכרו מן הגוי (מחבר סי' שצ סעי' ב).‏
 וככל משפטי ישראל לחצר בחצר עם הגוי, כן הוא במבוי או בעיר (מחבר סי' שצא סעי' א).
‏[ו] אין איסור לטלטל במבוי או בעיר המוקפת חומה, עד שיהיו שתי חצירות של בתי ישראל בעיר. אבל חצר אחת לא, אפילו אם הרבה בתים של ישראלים פתוחים לאותה חצר. והוא שתהא העיר מוקפת חומה לדירה, אבל בכפרים שאינם מוקפים חומה, אסור אפילו ליחיד להוציא מפתח ביתו. וסתם עיירות הן מוקפות לדירה.‏ וכשיש שתי חצירות של בתי ישראל בעיר, צריכים לשכור מכל חצר וחצר של גוי, ואין מספיק במה שישכור משר העיר. במה דברים אמורים, בשר שאין הבתים שלו, וגם אין לו רשות להשתמש בבתי בני העיר כלל אפילו בשעת מלחמה, ואינו שכיר אוכל פרס השר או המלך, אבל במקום שכל צרכי העיר אינם נעשים אלא אלא על פי השר או הממונה שלו, ודאי ששכירות מהשר ההוא או משכירו מהני, שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם (שם).
‏[ז] ישראלים הדרים בחצר יחידי בעיר של גוים שהיא מוקפת חומה, שהם מותרים לטלטל בכל העיר, ועברו יהודים אחרים דרך שם בשבת, ונתאכסנו בחצר אחרת, אינם אוסרים עליהם, דאורח אינו אוסר (שם סעי' ב). מיהו ביריד יש מקום לאסור, מפני שרגילין לקבוע לבוא בכל יריד ויריד, ורגיל אוסר מיד, לא שנא גוי לא שנא ישראל. ואורח שאינו אוסר בחצר, על כל פנים אסור לאורח להוציא מביתו לחצר או לעיר, שהרי החצר מיוחד לבעל הבית, והבית מיוחד לאורח, דשכירות ליומיה ממכר הוי, ואם כן מוציא מרשות לרשות. אבל הבעל הבית מותר להוציא, דאין לאורח חלק במבוי או  בחצר עד שלושים יום (מג"א שם ס"ק ב).‏
[ח] עיר של רבים ויש לה שני פתחים שהעם נכנסים בזה ויוצאים בזה, אין מערבין את כולה, אלא מניחין ממנה מקום, אפילו חצר אחת ובית לתוכה, ומשתתפין השאר בכל העיר. ויהיו אותם הנשארים מותרים במקומם, בשיתוף שעושים לעצמם. ואם היו הנשארים רבים, אסורים לטלטל בשאר כל  העיר. וגוי נמי הוי שיור. ואם דרים ישראל במקום המשוייר, צריך לעשות היכר וסימן (באר היטב שם ס"ק ה).‏
 ועיר שהיתה קנין יחיד שבנאה יחיד לעצמו, והשאילה או מכרה אחר כך לרבים, או שבנאה להושיב בה דיורין, ומשייר דרכים פלטיות וסרטיות כדרך שהמלכים עושים, וכן עיר של רבים שאין לה כי אם פתח אחד, משתתפין כולם שיתוף אחד ולא יניחו שיור (מחבר סי' שצב סעי' א ומג"א שם ס"ק  א).‏
 ולא עוד, אלא שאם היא [עיר] מוקפת חומה, ונשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי אחד, הרי זה אוסר על כולם, אלא אם כן בנו איצטבא גבוהה שלוש ורחבה ארבע על פתח המבוי, שאינו אוסר עליהם. ואם עירבו אותה לחצאין, לא מהני איצטבא, אלא צריך צורת פתח לכל מבוי המותר, ולא מהני לחי  וקורה (שם סעי' ד-ו). ומכל מקום, אם אין ישראל דרים באותו מבוי המשוייר, יש אומרים שאין צריך היכר איצטבא.‏
 ואם נפרצה החומה בשני רוחות, ובקעי בה רבים, שנוחה לעבוד דרך שם, ויש בפרצות ארבע טפחים, או שנפרצו במילואה או בקרן זוית, או פרצה יותר מעשר, אוסר עד שיתקן בצורת פתח. ואין צריך לחזור לשכור מן הגוי.
‏[ט] אין מערבין עירובי חצירות ושיתופי מבואות ביום טוב שחל להיות בערב שבת. ואם שכח ולא עירב מערב יום טוב, וחלו שני ימים טובים ביום חמישי ויום הששי, יערב ביום טוב עירובי חצירות, שיאמר: אם היום חול - יהיה זה עירוב, ו'בדין עירובא' כו', ואם היום קודש - אין בדברי כלום. ולמחר יאמר על אותו פת: אם היום קודש - הרי ערבתי מאתמול, ואם היום חול - יהיה זה ערובי, ו'בדין עירובא' כו' (מחבר סי' שצג סעי' א).‏ ובשני ימים של ראש השנה, לא מהני תנאי, דכיומא אריכתא דמי. אבל יכול לערב בין השמשות. ויש אוסרים אם קיבל עליו תוספת שבת (שם סעי' א-ב).‏
[י] וצריך שיהא העירוב בין השמשות במקום שראוי ליטלו, הלכך אם נפל עליו גל שאינו יכול ליטלו בלא מרא וחצינא, או שנתנו במגדל ונעל בפניו, ואבד המפתח קודם שחשיכה ואי אפשר להוציא העירוב אלא אם כן יעשה מלאכה גמורה בין השמשות, אינו עירוב, שהרי אי אפשר לאכלו (מחבר סי'  שצד סעי' ב-ג).‏
 וצריך שיהא העירוב קיים כל בין השמשות (רמ"א שם סעי' ב). ולא יאכל העירוב כל השבת, אלא אם כן עירבו גם כן בבית הכנסת לכל השנה, והוא מערב על צד היותר טוב.
‏[יא] מצוה לחזור אחר שיתופי מבואות. ומצוה זו מוטלת על התלמידי חכמים שבעיר, להשתדל לתקן העיר בשיתופי מבואות - כדי להרים מכשול מדרך העם.‏ ומברך 'על מצות עירוב'. ואומר: בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי, ולכל מי שיתוסף עליהם עד עולם, להוציא ולהכניס מחצירות למבוי ומהם לבתים, בשבת. וצריך לברך כשבא לקבץ או לזכות להם (מחבר ורמ"א סי' שצה סעי' א). ויזכה לכל הדורות הבאים - כל זמן שהעירוב קיים.‏
<h2>סימנים שצז שצח שצט ת תד תה תו תז תח תט תיג תטו</h2>
﻿ הלכות תחומין:‏
[א] כל אדם יש לו אלפים אמה לכל רוח, חוץ מארבע אמותיו מהמקום ששבת בו. ואם קידש עליו היום בבקעה, ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפים פסיעות בינוניות, דהיינו כדי שני מנעלים, מנעל אחד חצי אמה ומנעל שני שיעור בין רגל לרגל (מחבר ורמ"א סי' שצז סעי' א-ב ומג"א שם ס"ק א).‏ וכשם שאין אדם רשאי להלך בשבת וביום טוב אלא אלפים אמה לכל רוח, כך מלבושיו ובהמתו אין יכול שום אדם להוליכם חוץ לאלפים אמה של בעליהם (מחבר שם סעי' ג).‏
[ב] הבא למדוד אלפים אמה של תחום העיר, אם היתה העיר מצד אחד רחבה, וקצרה מצד אחר, רואין אותה כאילו כולה רחבה (מחבר סי' שצח סעי' ד).‏ וכל בית דירה שהוא יוצא מן העיר, אם היה בינו ובין העיר שבעים אמה או פחות, הרי זה מצטרף לעיר ונחשב ממנה. וכשמודדין לה אלפים אמה לכל רוח, מודדין חוץ מבית דירה זה. ויש אומרים שאין צריך למדוד מיד מן הבית, אלא מותחין חוט על פני רוחב העיר נגד הבית, ומרחיקין משם שבעים אמה, ומתחילין למדוד אלפים אמה (מחבר ורמ"א שם סעי' ה).
‏[ג] היה בית קרוב לעיר בשבעים אמה, ובית שני קרוב לבית ראשון בשבעים אמה, וכן עד מהלך כמה ימים, הכל כעיר אחת. וכשמודדין מודדין מחוץ לבית האחרון, והוא שיהיה בית דירה זה ארבע אמות על ארבע אמות או יותר, ומאותו הבית היוצא רואין כאילו חוט מתוח על פני כל העיר, ומודדין חוץ מאותו החוט אלפים אמה (שם סעי' ו).‏ ואם כלו האלפים אמה בחצי עיר אחרת, אין לו רשות להלך כי אם עד מקום שכלה המידה. אבל אם היו שני עיירות זו סמוכה לזו, מאה ארבעים ואחד אמות, כדי שבעים אמה ושריים לזו ושבעים אמה ושריים לזו, חשובים שתיהן כעיר אחת, וכל עיר מהן מהלכת את כל העיר השניה וחוצה לה אלפים אמה (שם סעי' ז).‏ והבורגנין שעושין שומרי הגנות, אם הוא במקום דשכיחי גנבי, או גשמים ששוטפין אותם, אין נמדדין עמה - מפני שהם עראי. וכן יושבי אהלים שעושין מהוצין וערבה, ואינם קבועים במקום אחד, אלא יושבין כאן זמן מה ואחר כך הולכין למקום אחר, אין להם דין עיר, אלא אם כן יש להם היקף מחיצה עשרה, או חריץ עשרה סביב בתיהם, או שיש שם שלוש חצירות של שני בתים קבועין של אבן או של נסרין, אלו עושין את כולם קבע, ויש להם דין עיר ומרבעין אותה, ונותנין לה אלפים אמה לכל רוח כשאר עיירות (מחבר ורמ"א שם סעי' י ומג"א שם ס"ק טו).
‏[ד] אין מודדין תחום העיר אלא בחבל של פשתן של חמישים אמה, לא פחות - שהוא נמתח ביותר, ולא ארוך יותר - מפני שאינו נמתח כראוי (מחבר סי' שצט סעי' א). ואם יש הרים עליות וירידות באמצע, עיין בשולחן ערוך סימן שצ"ט.‏
[ה] מי שהיה בא בדרך ליכנס לעיר, וישב בדרך לנוח, וחשיכה לו, ולא ידע שהוא בתחום העיר, ואחר כך מצא עצמו בתחומה, קנה שביתה בעיר ונכנס לתוכה בשבת, ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. אבל אם לא היה דעתו ליכנס למדינה זו, קנה שביתה במקומו, ומשם יש לו אלפים אמה  לכל רוח. ואם כלים אלפים אמה ממקום שביתתו בחצי העיר, אינו מהלך בעיר יותר מחציה. והוא הדין אם היה דעתו ליכנס לעיר, ואמר בין השמשות שביתתי במקומי, נמי דינא הכי (מחבר ורמ"א סי' ת סעי' א).‏
 האלפים אמה הם אלף וחמש מאות אמות באמה שלנו, שכל אמה היא ח' רופו"ש, והוא שיעור שמונה עשרה דקים במהלך אדם בינוני. וכל ארבע אמות הם שלוש אמות שלנו, שהאמה (שדברי) [שדיברו] חכמים היא בת ששה טפחים, ואמות שלנו יש בהם שמנה רופו"ש שהם שמונה טפחים. ישמע  חכם ויוסיף לקח.‏
[ו] הואיל ואין בימים ובנהרות איסור תחומין דאורייתא לדברי הכל, לפי שאינם דומים לדגלי מדבר, לכן מי שבא בספינה בשבת והגיע לנמל, אם משנכנס השבת עד שהגיע לנמל, לעולם היתה למעלה מעשרה מקרקע הים או הנהר, יורד ואינו נמנע, ויש לו אלפים אמה ממקום שפגע בו למטה מעשרה  (מחבר סעי' תד סעי' א). ואם יצא פעם אחד ליבשה משחשיכה, קנה שם שביתה, ואין לו אלא משם אלפים אמה (מג"א שם ס"ק ג). ואם הוא ספק אם היה למעלה מעשרה או לא, אזלינן לקולא (רמ"א שם).‏
 ואם הפליגה ספינתו ממקום שפגע למטה מעשרה חוץ לאלפים אמה, כשיורד לנמל אין לו כי אם ארבע אמות. מכל מקום אם צריך לצאת מן הספינה וליכנס לעיר, מכח גשמים שיורדים עליו או שהחמה זורחת עליו, או שצריך לנקביו, וצריך מכח זה ליכנס לעיר, הוי ליה כל העיר כארבע אמותיו, וכיון  דעל על (רמ"א שם). אבל אם היה דעתו לשבות בספינה, אין לו להלך כי אם ממקום שהוא למטה מעשרה אלפים אמה, אפילו כלים באמצע העיר.‏
[ז] מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת, לא יכנס להיות כבני העיר, ואין לו אלא ארבע אמות מעמידת רגליו ולחוץ. ואם קידש עליו היום והוא חוץ לתחום העיר אפילו אמה אחת, לא יכנס להיות כבני העיר, ואינו מהלך כי אם אלפיים אמה לכל רוח ממקום שקידש עליו היום (מחבר סי' תה סעי' א-ג).
‏[ח] מי שיצא חוץ לתחום, מחמת שאנסוהו גוים או רוח רעה או שאר כל אונס, או ששגג ויצא, אין לו אלא ארבע אמות. החזירוהו לתוך התחום, כאילו לא יצא, והרי כל העיר כארבע אמות כבתחילה, וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. אבל אם חוזר לדעת, אין לו אלא ארבע אמות (שם סעי' ה).‏
 וכן אם נכנס לספינה, ויצאה הספינה חוץ לתחום וחזרה לאחוריה לנמל שהפליגה משם, הרי הוא כאילו לא יצא, דהוי ליה כמו שהוציאוהו והחזירוהו (רמ"א שם).‏ ואם נתנוהו גוים חוץ לתחום בדיר או מערה, או בעיר אחרת מוקפת חומה לדירה, או שנאנס בשאר אונס, או ששגג ויצא חוץ לתחום ונכנס לאחר מאלו, ונזכר שהוא בתוכו, מהלך את כולו. אבל אם יצא [חוץ] לתחומו לדעת, אף על פי שהוא בתוך אחד מאלו, אין לו אלא ארבע אמות (שם סעי' ו).‏
 וכן אם יצא לדעת והחזירוהו גוים, אין לו אלא ארבע אמות, אלא אם כן החזירוהו לעירו המוקפת מחיצות לדירה, שאז כולה כארבע אמות, אפילו יצא לדעת וחזר לדעת (שם סעי' ח). אבל אין לו אלפים אמה לכל רוח, שהפסיד תחומו, כיון שיצא לדעת (מג"א שם ס"ק יג). אבל בעיר אחרת, אפילו  נתנוהו גוים, אין לו אלא ארבע אמות, כיון שיצא לדעת (שם ס"ק יב).‏
[ט] רק אם הוצרך לנקביו, יש אומרים אפילו לקטנים, ויש אומרים דוקא לגדולים, יכול לצאת מאותם ארבע אמות, עד שימצא מקום צנוע לפנות. ועצה טובה לו, שיתקרב בצד תחומו, שמא לא ימצא מקום צנוע עד תחומו שיכול ליכנס, ולאחר שנכנס הוי כאילו לא יצא, כיון שנכנס ברשות. אבל אם מצא  מקום צנוע קודם התחום, לא יכנס, אלא יפנה שם. ויתרחק ממקום שנפנה עד שיכלה הריח, ושם יש לו ארבע אמות. ואם להתרחק מן הריח נכנס לתחומו, כאילו לא יצא. ואם יצא לדעת, אפילו נכנס לעשות צרכיו לתוך התחום, אין לו אלא ארבע אמות (מחבר סי' תו סעי' א). אם לא שנכנס לעירו המוקפת מחיצות לדירה.
‏[י] מי שיצא חוץ לתחום ברשות, כגון חכמה הבאה לילד, וכל כיוצא בזה שיש ספק פיקוח נפש, יש לו אלפים אמה לכל רוח באותו מקום שהגיע לו. ואם הגיע לעיר הרי הוא כאנשי אותה העיר, שיש לו אלפים לכל רוח חוץ לעיר (מחבר סי' תז סעי' א).‏
[יא] מי שבא בדרך ומכיר אילן או גדר או בית בסוף אלפים אמה, וירא שמא תחשך קודם שיגיע שם, ואמר שביתתי תחתיו בעיקרו, קנה שביתה בעיקרו ויש לו משם אלפים אמה. אף על פי שאינו יכול להגיע שם מבעוד יום במהלך בינוני אלא אם כן ירוץ, מותר לילך שם בנחת, אף על פי שאינו מגיע  שם מבעוד יום (מחבר סי' תט סעי' יא).‏
 ויש אומרים שאם לא סיים מקום שביתתו לא קנה שביתה שם, אלא במקום שהיה עומד בו כשחשיכה. וכן אם אמר שביתתי במקום פלוני, והוא רחוק ממנו יותר מאלפים אמה, קנה שביתה במקום שנמצא כשחשיכה לו (שם).‏ והאומר שביתתי תחת אילן פלוני, אם יש תחתיו שמונה אמות או יותר, לא קנה שביתה, שהרי לא כיון מקום שביתתו, לפיכך צריך להתכוין לשבות בעיקרו או בארבע אמות שבצפונו או בדרומו (שם).‏
 ואם היו שנים, אחד מכיר ואחד אינו מכיר, מוסר שביתתו למכיר, ואומר שביתתנו במקום פלוני (שם סעי' יב).
‏[יב] מי שיצא מהעיר בערב שבת, והניח מזון שני סעודות של פת או לפתן רחוק מהעיר בתוך התחום, וקבע שביתתו שם, אף על פי שחזר לעיר ולן בביתו, נחשוב אותו כאילו לן במקום שהניח בו השתי סעודות, וזהו הנקרא עירובי תחומין, ושיש לו להלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה לכל רוח (מחבר סי' תח סעי' א). רק כשהוא מהלך לרוח שנגד העירוב, אינו יכול לצאת כי אם עד סוף העיר, כגון אם ערב למזרח אינו יכול לצאת מן העיר לצד מערב (עי' רמ"א שם).‏ ואם הניח עירובו בתוך העיר ששבת בה, או במקומות המצטרפים לעיר שמודדים התחום חוץ מהם, הרי זה כנותנו בתוך העיר, ולא עשה ולא כלום (שם סעי' ג). וכן אם נתן עירוב חוץ לתחום, אינו כלום, והרי הוא כבני העיר כולה (שם סעי' ד).‏
[יג] המערב לרבים משלו, אומר הרי זה עירוב בשבילי ובשביל פלוני ופלוני, או אומר בשביל כל בני העיר, ובלבד שיהא בו מזון שתי סעודות לכל אחד. וכל מי שירצה יסמוך עליו, ובלבד שיודיענו מבעוד יום. וצריך לזכות להם על ידי אחר, כמו בעירובי חצירות (מחבר סי' תיג סעי' א).‏ ושאר פרטי דיני עירובי חצירות, עיין בשולחן ערוך מסימן ת"ח, ולהיות מלתא דלא שכיח לא העתקתים. מה גם שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל, או לבית המשתה של נישואין, או להקביל פני רבו, או שרוצה לילך לטייל ביום טוב או בשבת בפרדס,  שיש בו שמחה וכדומה (מחבר ורמ"א סי' תטו סעי' א). וכשמניח עירובי תחומין ומברך 'על מצות עירוב', צריך שיאמר בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח (שם סעי' ד).‏
<h2>סימנים תיז תיח תיט תכ תכב</h2>
﻿ הלכות ראש חודש:‏
[א] בראש חודש נוהגות הנשים שלא לעשות בו מלאכה, והוא מנהג טוב. ואם המנהג לעשות מקצת מלאכות ומקצת שלא לעשות, אזלינן בתר המנהג (מחבר ורמ"א סי' תיז סעי' א), דמעיקרא הכי קבילו עלייהו.‏ ודוקא שהתנו בפירוש או שמנהג העיר כן, אבל בסתם אין להקל להן כלל (מג"א שם ס"ק ג).‏
 יורדי הים, אין מפליגין עד אחר חמשה ימים לחידוש הלבנה. ונזהרין שלא להקיז דם סמוך לחידושה, ושומר פתאים ה'.
‏[ב] מנהג קצת המתענים ערב ראש חודש - הוא מנהג ותיקין. אך בתנאי שיהא צום שיבחר בו ה', בפשפוש מעשים, וחרטה ועזיבת החטא, והרבות לשפוך שיחה לדרוש סליחה מאדון האדונים, כי זה ראוי לעשות בכל יום, ולפחות פעם אחת בחודש. ויגדור בעדו שלא ישוב עוד לכסלה, ובזה יתחדש כנשר נעוריו.‏ ויותר טוב שלא להשלים, כדי שלא ליכנס בראש חודש כשהוא מעונה. רק אם נהג להשלים, או שהוא במקום שעושים תענית ציבור וקורין 'ויחל', והוא נמנה עמהם, צריך להשלים. ויותר טוב לומר הסליחות ותחנונים קודם תפילת המנחה, כי מן המנחה ולמעלה חל ראש חודש (עי' מג"א שם).‏
[ג] ראש חודש אסור בתענית (מחבר סי' תיח סעי' א). והמתענה בראש חודש או בחנוכה ופורים תענית חלום, צריך למיתב תענית לתעניתיה (שם סעי' ה).‏ ומצוה להרבות בסעודת ראש חודש (מחבר סי' תיט סעי' א), שאם חל בחול - יעשה מאכל אחד יותר לכבוד ראש חודש, וכשחל בשבת - עושה מאכל אחד יותר ממה שרגיל לעשות לכבוד שבת. ויש אומרים שהוא סעודת מצוה כמו פורים. ולא טוב עושים הסוחרים הלהוטים אחר עסקיהם, ואין מקפידין לסעוד בראש חודש, כמעשיהן בשאר ימים.‏ ומנהג ותיקין להדליק המנורה בליל ראש חודש. אך ראוי להבדיל בין הקודש ובין קודש הקדשים. ואני נהגתי להדליק בשבת שבעה פתילות, וביום הכיפורים ששה, ובשאר ימים טובים חמשה, ובראש חודש ארבעה, כמספר העולים לספר תורה.‏
[ד] אין אומרים צידוק הדין בראש חודש (מחבר סי' תכ סעי' ב), אפילו לחכם בפניו (מג"א שם ס"ק א). רק בשאר ימים שאין אומרים בהם תחנון, כגון ל"ג בעומר, וט"ו באב, וט"ו בשבט, יש לסמוך על המקילין לומר על אדם גדול בפניו, אבל לא בראש חודש וחנוכה ופורים וחודש ניסן, דיש בהם  איסור מדין התלמוד.‏
[ה] ערבית שחרית ומנחה אומר 'יעלה ויבוא' ברצה (מחבר סי' תכב סעי' א). והשמש יתחיל תפילתו קודם הציבור, וכשיגיע ל'יעלה ויבוא' ירים קולו להשמיע לציבור. אבל לא טוב להכריז קודם העמידה, משום סמיכות גאולה לתפילה.‏ ואם לא אמרו בערבית אינו חוזר, אבל אם לא אמרו שחרית ומנחה - מחזירין אותו. ואם נזכר קודם שהתחיל מודים, אומר במקום שנזכר. ואם נזכר באומרו ברוך אתה ה', יסיים 'למדני חוקיך'. ואם לא זכר עד אחר שהתחיל מודים, אם נזכר קודם שהשלים תפילתו, חוזר לרצה (שם), ואם לא נזכר עד שאמר יהיו לרצון והוא מוכן לעקור רגליו, חשוב כאילו עקר רגליו וחוזר לראש.‏ ואם הוא ספק אם הזכיר או לא הזכיר, יש אומרים דחוזר (מג"א שם ס"ק ד בשם הב"ח). והטוב והישר שיחזור על תנאי, שאם אינו חייב לחזור תהא לנדבה. ואם הזכיר ראש חודש בתחנונים שבשומע תפילה, אין צריך לחזור.‏
 ואם לא נזכר עד שהתפלל מוסף, יש אומרים דחוזר, והנכון שיחזור ויתנה - אם הוא בחול שיכול להתפלל בתורת נדבה, ובשבת יחזור לחובה. וכן בספק בשבת, יחזור לחובתו.‏ ואם התחיל שלוש ראשונות על דעת מוסף, ונזכר שלא הזכיר בשל שחרית, יסיים בשביל שחרית.‏
 ואם טעה ולא התפלל ערבית של ראש חודש שמתפלל שחרית שתים, אם לא הזכיר בשניה, אינו חוזר - כי אם בתורת נדבה, ויתנה. וכן אם טעה ולא התפלל מנחה ביום ראשון של ראש חודש, שמתפלל ערבית שנים, ולא הזכיר בשניה, יש אומרים דאינו חוזר.‏ ובכל מקום שמחזירין אותו, או שיש אומרים שמחזירין אותו, אם אמר ברוך אתה ה' לחודיה, יסיים 'למדני חוקיך', כדי שלא תהא ברכה לבטלה.‏
 ויש ליזהר כשאומר 'זכרנו לטובה', 'ופקדנו לברכה', צריך ליזהר לאומרו בבת אחת, ולא ישים ריוח בין הדבקים כלל.‏ ויהא זריז ונזכר לומר 'יעלה ויבוא' אפילו בערבית וברכת המזון, שאם לא יאמרנו - מגרעות נתן, ולא מסמנא מילתא. וכבר היה מעשה בזמן האר"י ז"ל, באחד ששכח 'יעלה ויבוא' בערבית, ואמרו לו בחלום שהשכינה אמרה עליו 'נתנני ה' בידי לא אוכל קום' (איכה א, יד).‏
[ו] קורין הלל בדילוג. והציבור מברכין עליו בתחילה 'לקרוא את ההלל', ולבסוף 'יהללוך'. והיחיד אין מברך עליו (שם סעי' ב). ולכן אם בא לבית הכנסת סמוך להלל, יקרא הלל תחילה עם הציבור, ואחר כך יתפלל שמונה עשרה. וכן כשהוא אומר פסוקי דזמרה - מותר להפסיק באמצע לקרות הלל עם  הצבור. ודוקא בהלל דראש חודש יעשה כן, כיון דיש הרבה פוסקים שלא לברך, אבל בימים שגומרים ההלל, שהיחיד מברך עליו, לא יאמר אותו באמצע פסוקי דזמרה (מג"א שם ס"ק ו).‏
 ולדעת האר"י ז"ל לא נכון לומר הדברים שלא כסדרן.‏ ויש אומרים שבימים שאין גומרים, אף הציבור אין מברכין לא בתחילה ולא בסוף. ויש אומרים שגם היחיד מברך, והכל כמנהג המדינה (מחבר ורמ"א שם).‏
 ובבית האבל בר מינן, אין אומרים הלל בימים שאין גומרין אותו, ואין צריכין לחזור לאומרו. ובמקום שנהגו לאומרו אין מוחין בידם.
‏[ז] מצות קריאת ההלל מעומד (מחבר שם סעי' ז). ואסור לסמוך עצמו לעמוד או לכותל (מג"א שם ס"ק יא), אם סומך באופן שאם ינטל אותו דבר יפול - אסור, אלא אם כן הוא זקן או חלוש.‏
[ח] אסור להפסיק בדיבור באמצע ההלל, כי אם לשאול שלום ולהשיב שלום (שם סעי' ד), וכל שכן לעניית 'אמן יהא שמיה רבה', כדין קריאת שמע.‏ וצריך לומר ההלל בשמחה רבה, כאומרו (תהלים קיח, כד) 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו', וגבהו סודותיו. וראוי לאומרו בנעימה קדושה, בקול רינה ותודה, ובפרט בחגים ובמועדים 'ישמח ישראל בעושיו'.‏
<h2>סימנים תכג תכד</h2>
﻿ הלכות תפילת מוסף של ראש חודש:‏
[א] נוהגים לחלוץ תפילין כשרוצים להתפלל מוסף (מחבר סי' תכג סעי' ד). והאר"י ז"ל לא היה מסיר התפילין עד שיגמור השליח ציבור קדיש של חזרת ספר תורה להיכל.‏ ואפילו אם הוא לא הגיע לתפילת מוסף, או שכבר התפלל מוסף וחזר להניח תפילין, ומצא ציבור אחר שמתפלל מוסף ובעי למימר 'כתר' עמהם, יסלקם עד שיאמר 'כתר', ואחר כך יכול להניחם ללמוד בהם, או להתפלל עמהם תפילת מנחה.‏
[ב] בקדושת כתר במוסף ראש חודש אינו אומר 'עם עמך' ישראל, אלא 'ועמך' ישראל.‏ בסידורים כתוב זכרון לכולם 'יהיה', ומאחר דממילת 'לכולם' משמע דקאי אזמן שהיו מקריבין, לפי זה מילה 'יהיה' דהויא לעתיד אין לה מובן, ולכן צריך לומר זכרון לכולם 'היה'.‏
 גם בסידורים כתוב 'ושעירי' עזים נעשה ברצון, והעיקר לומר 'ושעיר' עזים.
‏[ג] אם טעה ביום שיש בו שני קדושות ואמר את 'מוסף', או איפכא, יצא. זולת ביום טוב ראשון של ראש השנה שאם אמר את 'מוסף' - צריך לחזור. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן רס"ח סעי' ט'.‏
 ואם התחיל בשל שמונה עשרה במוסף של ראש חודש או חול המועד, יש אומרים שגומר אותה ברכה (חקרי לב).‏ ואם אמר מוסף של שבת, בראש חודש שחל להיות בשבת, ולא הזכיר של ראש חודש כלל, צריך לחזור ולהתפלל מוסף של שבת וראש חודש. ואם לא התפלל שניה כי אם מוסף ראש חודש, לא יצא, וזו וזו לא עלתה בידו, וצריך לחזור ולהתפלל כתיקון רז"ל, מוסף של שבת וראש חודש ביחד, אלא דסגי אפילו באמירת 'יעלה ויבוא' בעבודה. אם לא הזכיר ראש חודש בברכה אמצעית, וכל שכן שאם לא חתם בשתיהם, יצא כל שהזכיר שתיהם, מה שאין כן בקידוש.
‏[ד] בראש חודש וחול המועד וחנוכה ופורים, אומרים שיר מעניינו של יום. ולענין ה'שיר של יום', יש אומרים שאין אומרים אותו כלל בימים אלו, ויש אומרים שצריך לאומרו ולהקדימו משום דתדיר קודם, חוץ מחנוכה שמקדימין 'מזמור שיר חנוכת' קודם מזמור היום - משום פרסומי ניסא.‏
[ד] מזכירין יעלה ויבא בברכת המזון. ואם לא אמר, אין מחזירין אותו. רק אם [נזכר] קודם שהתחיל 'הטוב והמטיב' - אומר ברוך שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון (מחבר סי' תכד סעי' א).‏ ואם התפלל מנחה, והתחיל לאכול, אחר שהתפללו הציבור ערבית, הוא נגרר אחריהם בין בכניסה בין ביציאה.‏
<h2>סימן תכו</h2>
﻿ הלכות ברכת הלבנה:‏
[א] אין לברך החודש אלא בלילה, ובעת שהלבנה זורחת (רמ"א סי' תכו סעי' ד). וזריחתה ניכרת על גבי קרקע, דבכהאי גונא הוי לילה לכל דבר. ואין מברכין על הלבנה בזמן שיש מסך מבדיל בינינו ובינה, אלא אם כן הוא דק וקלוש. ואם התחיל לברך וכיסה הענן, גומר הברכה, אבל לא יתחיל לברך  כשיודע שתתכסה תיכף (מג"א שם ס"ק א).‏
 ואין לעמוד תחת הגג (רמ"א שם סעי' ד) אלא תחת אויר הרקיע. אם לא כשלא יכול לצאת החוצה לאיזו סיבה, יכול לברך אפילו דרך חלון המכוסה בזכוכית, ואפילו יש סריגה.
‏[ב] סומא לא יברך לא ברכת החמה, ולא ברכת הלבנה, אלא ישמע מפי המברך.‏
[ג] יחיד מברך, ואין צריך להמתין עד לילה אחרת כדי לברך בעשרה, ומצוה הבאה לידו אל יחמיצנה. וכשמברך ביחיד, יאמר: כשם שאני רוקד. אך טוב להמתין עד מוצאי שבת, לברך כשהוא מבוסם ובגדיו נאים, אם ישארו עוד ה' לילות, והכל לפי הזמן (מחבר ורמ"א שם סעי' ב). ובימות החורף זריזין  מקדימין.‏
 ואם הלבנה זורחת, ויש לפניו קריאת שמע וברכותיה וקידוש הלבנה, קריאת שמע קודם, שהיא תדיר ומדאורייתא. ואם העת גשמים ויש לחוש, יקדים ברכת הלבנה קודם מעריב. וכן אם לא יכלו לקדש שהיה מעונן וכיוצא, ובעוד שקורא קריאת שמע ירח יגיה אורו, ואם ממתין עד שיקרא קריאת  שמע ויתפלל שמונה עשרה יכלה זמן קידוש הלבנה ודאי, כיון שהוא שעת הדחק, יפסיק קריאת שמע ויברך ברכת הלבנה. וטוב שיפסוק בין הפרקים אם אפשר, שלא יפסיק באמצע פרק.‏
 ואם יחיד לא קידש, והוא קורא המגילה עם הציבור, לא יעזוב פירסומי ניסא משום קידוש הלבנה. אפילו עדיין לא התחיל לקרות. ואם יש לפניו קידוש הלבנה וציבור שיתחיל עמהם, ידחה קידוש הלבנה לגמרי כדי לקרות בציבור. אך אם כל הציבור לא התחילו, ולא קידשו, אפילו אם אין זמנה עוברת  - יקדימו קידוש הלבנה, דתדיר קודם. ואם זמנה עוברת, יפסיקו אפילו באמצע המגילה ויקדשו הלבנה, ואחר כך יגמרו קריאת המגילה.‏
 אין מקדשין הלבנה בשבת ויום טוב אלא אם כן זמנה עוברת.
‏[ד] אין מקדשין הלבנה קודם תשעה באב (רמ"א שם). ובמוצאי תשעה באב לא יברך בלא מנעל, ויטול פניו וידיו. ומנהג ותיקין לאכול קודם ברכת הלבנה, כדי שלא לברך כשהוא מעונה.‏
[ה] ואין מברכין עליה עד שיעברו עליה שבעה ימים שלמים מעת לעת דוקא (מחבר שם סעי' ד). ואין להקדים אפילו במוצאי שבת. ומנהג אנשי מעשה לקדש הלבנה קודם יום הכיפורים, כדי שתבוא מצוה זו ותוסיף על זכיותינו.‏ ואבל בשבעת ימי אבלותו לא יקדש הלבנה אם ישלים אבלותו עד עשרה בחודש (מג"א שם ס"ק ד), ועל כל פנים אם יש זמן לא יקדש קודם שיעברו שלשה ימים ראשונים. ויש אומרים שכל שיש זמן לקדש, לא יקדש בימי אבלו.‏
[ו] צריך לומר קודם שיתחיל ברכת הלבנה: 'הללויה הללו את ה' מן השמים כו' חק נתן ולא יעבור'. וטוב לומר גם כן פסוק 'קול דודי הנה זה בא' כו' - עד 'מציץ מן החרכים', ואחר כך יסתכל בלבנה ויאמר: 'כי אראה שמיך' וגו' (תהלים ח, ד), 'ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ' (שם פסוק ב), ושוב לא  יסתכל בלבנה כלל, דאסור להסתכל בלבנה.‏
[ז] יאמר ברכת הלבנה תיבה בתיבה, בנחת רוח ושפה ברורה ושמחה רבה, כי הרי הוא אומר שהוא מקבל פני שכינה, ואיך ישלח דברו בחפזון ועראי.‏ צריך לומר: ששים ושמחים לעשון רצון 'קונהם', לא 'קונם'.‏
 'פועל אמת שפעולתו אמת', כן צריך לומר.‏ 'סימן טוב תהי לנו ולכל ישראל', כן צריך לומר.‏
 כשם שאנחנו רוקדים או מרקדים. ויש לדלג שלוש דילוגין כנגד הלבנה.‏ ברוך יוצריך עושיך קוניך בוראיך, כן צריך לומר, סימן: יעק"ב.‏
 'תפול עליהם אימתה ופחד', יכוין בראשי תיבות שהוא: תעא"ו.‏ וכשאומר 'אמן' שלוש פעמים, יכוין 'אמן' גימטריא שתי שמות.‏
 וצריך לומר 'מזמור שיר למעלות' קודם 'הללויה הללו אל בקדשו'.‏ ואחר כך 'תנא דבי' כו'.‏
 ואומר 'שלום עליכם' שלוש פעמים (רמ"א שם סעי' ב). וינער שולי בגדיו (מג"א שם ס"ק יא), להבריח המקטרגים והחיצונים. ואין לומר 'עלינו לשבח' אחר ברכת הלבנה, כי אם 'שלום עליכם'.
‏[ח] אחר ברכת הלבנה, טוב לומר פסוקי: כדנא תמרון להון כו', האל תמים דרכו' כו'. ויאמר: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתמלא פגימת הלבנה, ותקן עולם במלכות שדי, ותמהר ותחיש לגאלינו, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, ויקוים בנו מה שכתוב 'והיה אור הלבנה כאור החמה' כו', כן יהי רצון במהרה בימינו אמן.
‏[ט] אין מברכין עליה כי אם עד חמישה עשר שלמים מעת המולד מעת לעת (שם סעי' ג). כגון: אם חל המולד במוצאי שבת שנים או שלוש שעות בלילה, מותר לקדשה תחילת ליל שני. ואם לא קידש עד חמשה עשר, ויום חמישה עשר הוא שבת או יום טוב, יכול לקדש. אבל אם שישה עשר בשבת, לא יקדש. ולאחר שבת יקדש בלא שם ומלכות.‏ ומנהג חסידים ואנשי מעשה לטבול ביום קודם ברכת הלבנה, ובפרט אם הוא בלתי טהור - יטבול לכבוד הקבלת פני שכינה.‏
[י] כשראש חודש שני ימים, כותבין בשטרות ביום הראשון ביום ראש חודש פלוני שהוא יום שלושים לחדש פלוני, והמנין לחודש מיום השני, וכותבין בו באחד לחודש (מחבר סי' תכז סעי' א ומג"א שם ס"ק א). וכשמעברין השנה כותבין: אדר ראשון, אדר שני.
‏[יא] קללות שבתורת כהנים ושבמשנה תורה אין מפסיקין בהם (מחבר סי' תכח סעי' ו). וכן במ"ב מסעות שב'אלה מסעי' אין מפסיקין (באר היטב שם ס"ק ז בשם צרור המור). ויש שמקפידין ואין רוצים לעלות לספר תורה בקללות, והנה כי כן לא טוב לקרוא לעני, כי ידכה ישוח ויתרעם ויאמר: האם עלי נפל הגורל, בתר עניא אזלא עניותא (ב"ב קער, ב), ולפעמים יוצא ריב ומדון. ולכן לא טוב לקרוא כי אם לשמש הכנסת או לחזן הכנסת, או כמנהג איזה מקומות שעולה הרב וקורא אותם הוא בעצמו.‏ ועל כל פנים, מי שקורין אותו בקללות יעלה ויקרא, וזכות היותו מכבד את התורה וקורא בה בשמחה - ראויה היא שתגן שיהפוך ה' את הקללה לברכה. ולפי האמת, הקפידא בזה או בכל מין עליה לספר תורה, היא הבל ורעות רוח, כי בכל מקום שיקרא בתורה עושה רושם למעלה, ופועל רזי דרזין,  והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. תם ונשלם שבח לאל בורא עולם:‏
